פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נדרים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת נדרים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

מבוא למסכת נדרים ומבנה המסכת

לשונות הנדרים וחומרותיהןעריכה

חטיבה I: נדרים, קרבנות והתחייבויות לשוניות אחרותעריכה

המילים הדומות ללשון התקנית של נדר או של שאר ההתחייבויות הלשוניות - מחייבות גם הן. אין להסתתר מאחורי הטענה שלא נאמרה המילה המדוייקת, אלא הולכים לפי המשמעות המקובלת באזני הציבור, וראו לקמן ב, ה.

משחק מילים: חרמין - להחמיר.

בלשון העם לא הבחינו בין "נדר" ל"שבועה", ולכן האומר "כנדרי רשעים" יכול להמשיך גם בלשון "שבועה". אבל חז"ל הבחינו, וראו לקמן ב, ב-ג.

המשנה טוענת שאין משמעות לביטוי "נדרי כשרים", ובכך מציגה את כל הנדרים כעניין שלילי, הנקשר למנהג הרשעים, וראו על כך במבוא, וראו גם תוספתא סוטה ז, ב.

וראו דעת ר' יהודה על נדרי נזירות בתוספתא א, ב.

(א) כל כנויי נדרים - כנדרים, וחרמים - כחרמים, ושבועות - כשבועות, ונזירות - כנזירות.

האומר לחברו: "מודרני ממך", "מופרשני ממך", "מרוחקני ממך"
"שאיני אוכל לך", "שאיני טועם לך" - אסור.
"מנודה אני לך" - רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר
"כנדרי רשעים" - נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.
"כנדרי כשרים" - לא אמר כלום. "כנדבותם" - נדר בנזיר ובקרבן:


המילה התקנית לנדר היא "קרבן", כי בתושב"כ הנדרים הם בדרך כלל התחייבות להביא קרבן. רק בתושב"ע הפכו הנדרים להתחייבויות כלליות, ועדיין נשאר התנאי שההתחייבות תיקשר לקרבן.

לגבי כינויי הנזירות ראו בתחילת מסכת נזיר.

(ב) האומר לחברו "קונם", קללה או שבועה בשפה הכנענית "קונח", "קונס" - הרי אלו כנויין לקרבן.

"חרק", "חרך", "חרף" - הרי אלו כנויין לחרם.
"נזיק", "נזיח", "פזיח" - הרי אלו כנויין לנזירות.
"שבותה", "שקוקה", "נדר במותא" - הרי אלו כנויין לשבועה:


(ג) האומר "לא חולין לא אוכל לך", "לא כשר"

מעניין לציין ש"העבודה" אינו מופיע כאן למרות שהיה שגור בלשון חכמים, ראו למשל תוספתא זבחים א, ו.

ר' יהודה ות"ק חולקים בשאלה מה האסוציאציה העממית של "ירושלים": העיר או הקדושה שבה, וראו תוספתא א, ו.

ו"לא דכי", "טהור", ו"טמא", "נותר", ו"פגול" - אסור.
"כאימרא", "כדירים", "כעצים", "כאשים", "כמזבח", "כהיכל", "כירושלים"
נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר קרבן - הרי זה נדר בקרבן.
רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים" - לא אמר כלום:


דעתו של ר' יהודה אינה מובנת. בתלמודים פירשו (כנראה בהשפעת דעתו של ר' מאיר בהמשך) שהוא מקפיד על כ' הדמיון, והדבר סותר את משנה ב לעיל, וכן את אמצע המשנה כאן. יש המגיהים את המשנה, אבל אין נוסח ברור.

ואולי הוא חולק רק על הלשונות "מנחה"... "שלמים", שהן קרבנות שחלקם נאכל, וכך פיסקנו בגוף המשנה.

(ד) האומר "קרבן עולה", "…מנחה", "…חטאת", "…תודה",

"…שלמים - שאיני אוכל לך" - אסור.
רבי יהודה מתיר.

"הקרבן", "כקרבן", "קרבן שאוכל לך" - אסור.

"לקרבן לא אוכל לך" - רבי מאיר אוסר.

חטיבה II: איסורי הנדרעריכה

הלשונות בסוף המשנה עומדות מול משנה א בפרק ב, הטוענת שאין נדר חל על פעולה אלא רק על חפצים.


האומר לחברו: "קונם פי המדבר עמך", "ידי עושה עמך", "רגלי מהלכות עמך" - אסור: