שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (רמב"ג)/מאמר א

מאמר א

שער א

הדבר אשר היה על אודות הנע והנח מן האותיות

ולפני הזכירי ענין מעניני אותיות הסתר והמשך, אבאר מה הוא ה'נע' ומה הוא ה'נח'. ואומר כי האות הנעה היא אשר יהגו בה באחת משבע תנועות, ונקראות 'מלכים'. והם אָה ושמו 'קמץ', ואַה ושמו 'פתח', ואֵי ושמו 'צרי', ואֶי ושמו 'סגול', ואִי ושמו 'חרק', ואוֹ ושמו 'חלם', ואוּ ושמו 'שרק'. והאות הנחה היא אשר לא יניעוה באחת מאלה. ולולי כובד האריכות ושלא לצאת מענין הספר, אז פרשתי אלה התנועות האוגרות לשון העברים באר היטב, ולִמדתי על מקומות הקמצין והפתחין כמשפט.

ואומר כי העברים לא יחלו בראש מליהם באות נחה, ולא יכלו בסופם באות נעה, ולא תמצא בלשונם אות נח כי אם אחרי נע שתחל בו. לפי שכל שוא שאתה מחל בה בראש המלה, אתה מניע אותה. ותוכן תנועתה על פנים נחלקים ודרכים שונים. כי מהם אשר תנוע בתנועת האות שאחריה – כשתהיה האות אשר אחריה אל"ף או ה"א או חי"ת או עי"ן. שאם תהיה אחת מארבע אלה אחרי השוא מונעת בפתח, תהיה השוא לפניה מונעת בפתח; ואם תנוע בשרק, <עמ' 5> תהיה גם היא לפניה בשרק; ואם תהיה בחרק, תהיה גם היא לפניה בחרק. כמו יְאַבֶּד הוֹן (משלי כט ג) – תנועת היו"ד בפתח, בעבור כי האל"ף פתוחה אחריה; וכמו תְּאֵנָה – תנועת התי"ו בצרי בפני שהאל"ף אחריה בצרי; קְחוּ לָכֶם (בראשית מה יט) – תנועת הקו"ף בשרק מפני שהחי"ת אחריה בשרק; קְחִי רֵחַיִם (ישעיהו מז ב) – הקו"ף נוטה בחרק בעבור כי החי"ת בחרק; וכמו דְּעוּ, דְּעִי, דְּעֶה חָכְמָה (משלי כד יד), סְחִי וּמָאוֹס (איכה ג מה), יְהִי אוֹר (בראשית א ג), שָׁם יְהוּא (קהלת יא ג), לעולם תנועת השוא כתנועת האות אשר אחריה, כשתהיה האות אחת מארבע אלה באי זו תנועה תנוע משבעה המלכים מבלעדי הקמץ, [כי לא יקרא אדם ו"ו וְהָיָה בקמץ כמו ה"א וְהָיָה, אלא פתוחה,] לפי שיכבד על לשונם להניע השוא לפני אחת מארבע אלה בקמץ כשתהיה היא אחריה קמוצה, ועל כן יניעוה בפתח שהוא קל. כמו גְּעָרָה, קְעָרָה, שְׂעָרָה, נְעָרִים, לְהָבִים, רְהָבִים, נְהָרָה, דְּאָגָה, דְּאָבָה, שְׁחָקִים, פְּחָדִים, פְּחָתִים, לא הניעו השוא בכל אלה בקמץ כי אם בפתח להקל.

ויש מאלה השואים אשר יניעום בחרק – בהיות האות אשר אחריהם יו"ד מונעת באי זו תנועה תהיה מהשבעה המלכים, תהיה תנועת השוא לפניה לעולם בחרק. כמו בְּיַד מֹשֶׁה (שמות ט לה), וְיָרְדּוּ, וְיִרְדּוּ, וְיָדְעוּ, וְיֵדְעוּ, יוֹם בְּיוֹם (עזרא ג ד), הנעת השוא לעולם בחרק.

והשאר מלבד אלה, שאין אחריהם אחת מאותיות אחה"ע ולא יו"ד, תהיה תנועתם בפתח לעולם. כמו בְּרָכָה, קְלָלָה, רְשָׁעִים, שְׁמָנִים, נְדוּדִים, נְבוּכִים, דְּשֵׁנִים, כְּבֵדִים, גְּלִילִים, רְבִיבִים, הנעת השוא לעולם בפתח. בלתי לשון רבים שהאחד מהם בחלם בתחלתו, שישוב לקמץ חטף ברבים; כמו קֳדָשִׁים, שהקו"ף בקמץ חטף, שהאחד מהם קֹדֶשׁ; וחֳדָשִׁים, שהאחד מהם חֹדֶשׁ; גֳּרָנוֹת, שהאחד גֹּרֶן. וכמו אֳנִיָּה, אֳנִי חִירָם (מ"א י יא), שעיקרו אֹ֫נִי; אֵל רֳאִי (בראשית טז יג), שעקרו ראוי להיות רֹ֫אִי מלעיל; והוא הדין למֶה חֳרִי (דברים כט כג), אַל דֳּמִי לָךְ (תהלים פג ב), שראוים להיות חֹ֫רִי, דֹּ֫מִי – בחלם, כמו קִדְּמֻנִי יְמֵי עֹנִי (איוב ל כז).

ולא כן משפט השוא אשר תהיה בראש המלים תחת אחת מאותיות אחה"ע, להניע אותה כתנועה אשר אחריה משאר האותיות, כי יש לתנועתה דרכים ופנים. [יש כשיניעוה בפתח חטף, כמו עֲבָרִים, אֲמָרִים, ויש כשיניעוה בסגול חטף, כמו אֱלֹהִים, אֱמוּנָה, ויש כשיניעוה בקמץ חטף, כמו חֳרֵם וּבֵית עֲנָת (יהושע יט לח).] ובתנועת הגעיא אשר תהיה עם השוא בראש המלה אתה נזהר על כל שאמרתי לך.

ואומר עוד, כי העבריים לא יתחברו בלשונם שני שואים נחים כאחד באמצע התבה, כי אם בהתם דבר והפסק מאמר. ועל כן בהפגש שוא עם שוא בתוך מלה או בסופה, הראשונה נחה והשנית נעה, ותוכן תנועתה על הפנים שהזכרתי כבר בשוא שאתה מחל בה. כמו יִשְׁמְעוּ, יִשְׁמְרוּ – השי"ן נחה והמ"ם נעה; אך תניע מ"ם יִשְׁמְרוּ בפתח, ותניע מ"ם יִשְׁמְעוּ בשרק מפני העי"ן שאחריה שהיא אחת מאותיות אחה"ע והיא מונעת בשרק. וכן יִרְמְיָהוּ, יֶחְדְּיָהוּ (דה"א כד כ) – הרי"ש והחי"ת נחות, והמ"ם והדל"ת נעות בחרק מפני היו"ד המונעת אחריהם. וכן וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם (בראשית מה טו), וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו (בראשית מו כט), אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל ו), <עמ' 6> יַפְתְּ אֱלֹהִים (בראשית ט כז), וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז), וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ (משלי ז כה), יֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא), עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה (ישעיהו מז ז), השוא השנית בכל אלה והדומה להם נעה לעולם, שהמלה הראשונה מתגלגלת עם השנית ואין הדבר נפסק. אבל בהפסק הטעם והפרד המלים תהיה גם השנית נחה, כמו וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּֽבְךְּ (בראשית כט יא).

וממה שאתה צריך לדעתו ולעמוד עליו, שהעבריים לא יקבצו בלשונם שלש תנועות זו אחר זו עד שיפסיק אות נחה ביניהם, כי אם במלה שבתוכה אחת מאותיות אחה"ע, או שתי אותיות דומות זו לזו. [כמו יַעֲמוֹד, יַחֲלֹף, יַהֲרֹג, יֶאֱסֹף, שאלה ארבע אותיות אחה"ע נעות בפתח חטף וסגול חטף, ולפניהם שתי תנועות זו אחר זו. ואלו היתה במקומם אות אחרת היתה נחה, כמו יִשְׁמֹר, יִשְׁמַע, והיה הנח מפסיק בין התנועות. וכן שיהיו שתי אותיות דומות, כמו קִלֲלַת יוֹתָם בֶּן יְרֻבָּעַל (שופטים ט נז), רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י לו), שהלמ"ד והבי"ת הראשונות פתוחות, ונתקבצו התנועות אשר לפניהם ואחריהם. ואלו היו משאר אותיות היתה שוא נחה ומפסקת בין התנועות, כמו צִדְקַת ה' (דברים לג כא), צִדְקוֹת ה' (שופטים ה יא).]

שער ב

הדבר אשר היה על אותיות הסתר והמשך

אותיות הסתר והמשך שלש, והן או"י. מראה האותיות האלה נחלק בלשון העברים לשני ענינים שונים בטעמם. הענין האחד, תנועה נראת ונטעמת ונוח נראה ונטעם כאשר כל האותיות בנוּעם ונוּחם; והענין השני, נוח נסתר ונחבא ולא נטעם. על כן נראה מראה שלש אותיות אלה משונה מכל האותיות, יש בהן שני מיני נוח שונים, האחד נראה ונטעם והשני נסתר ולא נטעם.

ודמות הנראה, כמו אל"ף אשר באַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ (תהלים סט טז), וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ (שמות יד ו), שהיא בשוא נחה ולא הונעה באחד מן המלכים, היא נראת ונטעמת, שמוצאה מן הגרגרת בקרוב לריאה. וכמו הו"ו שיש בלֹא שָׁלַוְתִּי (איוב ג כו), כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי (ירמיהו טו י), שהיא נראת בנשיקות שפתים, והיא נחה. וכמו היו"ד שביְדַבֵּר [נ"א: שבוַיְדַבֵּר], וַיְשַׁבֵּר, שמוצאה מן החיך, והיא נחה.

והמין השני הנסתר, כמו אל"ף הכתובה בוְקָאם שָׁאוֹן (הושע י יד), רְפָא נָא לָהּ (במדבר יב יג), שהיא נחה ונסתרת ואיננה יוצאה בדבור הלשון. וכן הו"ו אשר במלת שׁוֹפָר, עוֹלָם, והיו"ד אשר בדָּוִיד ורָבִיד ודְּבִיר. ובעבור מין זה האחרון נקראו אותיות אלה 'אותיות סתר', שהן נסתרות ונעלמות, ולא יראה להן טעם ולא מוצא בדבור הלשון, אך יורה עליהם האות אשר לפניהם המונעת באחת התנועות, ויהיו אלה נחים נסתרים מוטלים על התנועות אשר לפניהם המורות עליהם.

ומפני מה נקראו 'אותיות משך', מפני שיהיו מוספים על עיקרי המלים, ולא יהיו משרשיהם, כי אם מחמת המשך אשר יקרה בתנועות בלבד, כמו ו"ו שִׁכּוֹר וגִּבּוֹר, [כי עיקרם שי"ן כ"ף רי"ש, גימ"ל בי"ת רי"ש, כמו שנ' שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן (ישעיהו כט ט), כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ (ש"ב יא כג),] וסרו הו"וין מהם שלא היו עיקרם, כי מפני הִמשך <עמ' 7> החלם לפניהם. וכן יו"ד שָׂרִיד וּפָלִיט (יהושע ח כב). וכמו הנחים הנסתרים אשר קרו בפעלים העוברים אשר על משקל שָׁמַר ואָמַר וחָכַם, [וגם השמות אשר על משקלם; כי יש בין השי"ן והמ"ם בשָׁמַר, והאל"ף והמ"ם באָמַר, נחים נסתרים, אע״פ שאינם כתובים, הן נקראין בהמשך הקמצין, והיו ראוים להכתב אל"פין הם וכיוצא בהם, כמו שנכתב צַוָּאר בכל המקרא, ולְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים (ש"ב יא א). וזה לך כלל יהיה לאות ולסימן בידך שתדע מתי תהיה אחת מאותיות אלה עיקר במלים ומתי תהיה מוספת מפני המשך או מפני דבר אחר, כשתמצא אותה מלה שלמה בעלת שלש אותיות, יהיו לעומת פ"א הפועל ועי"ן שלו ולמ"ד שלו, שים אותה מוספת ואינה מן העיקר. ואם תמצאנה חסרה אחת מאלה, שים אותה אות משלמת לחסרון המלה במקום אשר תהיה בו, או פ"א או עי"ן או למ"ד. ודמיון הדבר, כי ו"ו שְׁמוֹר וְשָׁמַעְתָּ (דברים יב כח) איננה עיקר, שהרי שלש אותיותיה כולן קיימות, אבל ו"ו קוּם בָּלָק וּשְׁמָע (במדבר כג יח) היא עומדת במקום מ"ם שְׁמוֹר, והיא עי"ן הפעל שהיא יו"ד בקִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים (אסתר ט לב)].

ודע כי גם הה"א תהיה אות נחה נסתרת, ובלבד שתהיה באחרית המלים, ותכתב במקום האל"ף הנחה בסוף המלים והשמות הרבה מאד, ואך לא יקרה לה נוח נעלם באמצע המלים כמו שיקרה לאו"י. ואם יאמר אדם כי מלת פֹעל הָלַךְ ושמושו נאמר בנוח הה"א והַסתירהּ, כמו שנאמר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ (שופטים ד ט), לפי שנסתרה ה"א הָלֹךְ בין אל"ף אֵלֵךְ והלמ"ד, והיה לו לומר אֶהֱלוֹךְ. וכן יֵלְכוּ הָלוֹךְ, לפי שהנח הנסתר אשר באֵלֵךְ, יֵלְכוּ, אחרי האל"ף והיו"ד, במקום ה"א הָלַֹךְ. נשיבנו כי יתכן להיות אֵלֵךְ, הָלַךְ, יֵלְכוּ הָלוֹךְ שני עיקרים, והיה עיקר אֵלֵךְ, יֵלְכוּ – יָלַךְ, כמו אֵרֵד, יֵרְדוּ – יָרַד; אך הגו בם העברים יחד, שענינם שוה ומדברם דומה.

ועוד דע כי יש בלשון העברים להחסיר הנחים הנסתרים מן המכתב להקל מעליהם, והם נסמכים על מה שהם נשמעים במקראם. כמו גִּבּוֹר ושׁוֹפָר ועוֹלָם, שנהגו לכתבם בו"ו ובלא ו"ו, וכן דָּוִיד ביו"ד ובלא יו"ד, להודיע שהוא נכון. וכן יַעֲקֹב ואַבְשָׁלוֹם פעמים בו"ו ופעמים בלא ו"ו, ונְשִׂיאִים ונְבִיאִים ביו"ד ובלא יו"ד. כלל הדברים, כי כל זמן שאנחנו רואים אותם שכותבים מלה שיש בה אחת מאותיות אלה פעמים חסרה ופעמים מלאה, לאלתר אנו יודעים שכן הוא חוקם ודתם.

ועוד דע כי כמו אָמַרְתָּ, שָׁמַרְתָּ, נָתַתָּ, בָּנִיתָ וכל הדומה להם שיש באחריתו תּי"ו קמוצה או תֿי"ו רפויה, שדין הוא שיכתבו בה"א אחרי התּי"ו הדגושה או התֿי"ו הרפויה, ומקצתן נכתבות כן על נכון. וכן כמו יָדְךָ, יָדֶיךָ, עֵינְךָ, עֵינֶיךָ, רַגְלְךָ, רַגְלֶיךָ, כללו של דבר כל תיבה שבסופה כּ"ף או כֿ"ף קמוצות, משפטה שתכתב בה"א אחר כּ"ף הדגושה או כֿ"ף הרפויה, ויש אשר נכתב מהם על העיקר. וכן משפט כמו אֵלֶיהָ, יָדֶיהָ, רַגְלֶיהָ, עֵינֶיהָ וכל מלה שבסופה ה"א קמוצה, שיכתב אחרי הה"א אל"ף או ה"א; וכבר נמצאה מהם מלה אחת כתובה באל"ף אחר הה"א, והיא אֲשֶׁר עַל אַחֲרֶיהָ וְאַתִּיקֶיהָא (יחזקאל מא טו); <עמ' 8> אבל גרעו אלה הנחים הנסתרים מן המכתב, ומשם למדנו את חקם לכתוב את השם או המלה פעמים חסרים ופעמים מלאים.

שער ג

זה השער לדבר בו על אודות הִבלע הנח הנסתר באות שאחריו

נהגו העבריים להבליע הנח הנסתר באות הסמוך לו מאחריו, וידגש האות לכך. רק באמצע התיבות הוא מעט מזער במקרא, כמו כִּי אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג) – הצד"י דגושה, כי יו"ד יָצַק נבלעה בתוכה, לפי שהוא מן וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן (ויקרא ב ו); וכמוהו אַתָּה הִצַּבְתָּ (תהלים עד יז), הִצִּיבוּ מַשְׁחִית (ירמיהו ה כו), שהם יוצאים מעיקר וַיִּתְיַצֵּב (שמות לד ה); וכמוהו אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם (ירמיהו מט כ), שהוא נחצב מן וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה (יחזקאל ו ו); וכמוהו עוד בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן (ירמיהו א ה), שהוא מן יָצַר, יָצַרְתִּי. אבל הנחים הנסתרים הנבלעים מסוף המלים בסמוך להם מראש המלים הרבה מאד נמצא, ששמו שתי המלים הסמוכות בדבר אחת ובמכתב שתים, כמו קוּמוּ צְּאוּ (בראשית יט יד), כי הצד"י דגושה לפי שנבלעה ו"ו קוּמוּ הנחה הנסתרת בתוכה, ונעשה קוּמוּ צְּאוּ לזאת במקרא מלה אחת ובמכתב שתים. וכמוהו נָתַתָּה לִּי (דברים כו י), תִּשְׁתֶּה מָּיִם (דברים יא יא), וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו (שמות כה כט), וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף (בראשית מג טו), וְעָשִׂיתָ פֶּסַח (דברים טז א), מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי (משלי לא ב), מַה נֹּאמַר… מַה נְּדַבֵּר (בראשית מד טז), מַה זֶּה שַׁבְתֶּם (מ"ב א ה), מַה לָּכֶם (יהושע כב כד), אלה כולם קרואים בדגש מפני הבלעת הנחים אשר לפניהם בתוכם, ונעשו שתי המלים במקרא מלה אחת. ואִלו היו נרפים, היו הנחים נקראים והמלים נפרדות במקרא כמו הם במכתב.

אמר יהודה: אף לזאת רצו לכתוב מַזֶּה בְיָדֶךָ (שמות ד ב), מַלָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי (ישעיהו ג טו), בלא ה"א, מפני שהבליעוה בתוך הזי"ן והלמ"ד, ושמו שתי המלים במקרא ובמכתב אחת, לפי שעשוה כמלה אחת, ונמצא הנח הנסתר הנבלע כאלו הוא באמצע המלה. ורוב הנחים הנסתרים הנבלעים באמצע תיבות נופלים מן המכתב.

שער ד

זה השער לדבר בו על בגדכפ"ת הסמוך לאותיות אהו"י הנסתרות מאחריהם

דע כי אותיות בגדכפ"ת יהגו בהן בלשון עברית על שני דרכים. הדרך האחד: בּי"ת גּימ"ל דּל"ת כּ"ף פּ"א תּי"ו דגושין, והדרך השני: בֿי"ת גֿימ"ל דֿל"ת כֿ"ף פֿ"א תֿי"ו רפוין. ולזאת נקרא שם הראשון 'כבד' ושם השני 'קל', לפי שהראשון נמצא כבד וקל בלשון עברית, והשני לעולם קל. והכבד מאד: כמו יְשַׁבֵּר, יְדַבֵּר, הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה (דברים כח נו), וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא יט), וַיְבַתֵּר אֹתָם (בראשית טו י), כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה (יחזקאל ו יג), כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר (יחזקאל מה יד), מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי (משלי לא ב), מַה תֹּאמַר (ש"א כ ד), וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף (בראשית מג טו). זה הוא כבד שבכבדים, והוא הדגש באמת. אך הקל שבכבד זה שהוא הראשון, כמו שתאמר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א א), תֵּחַת גְּעָרָה (משלי יז י), יִשְׁגֶּה, <עמ' 9> יִרְפֶּה. וכמו תי"ו וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם (שמות י ו), וכמו הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ (ישעיהו י ט), הֲלוֹא כְּגַעַת בָּהּ (יחזקאל יז י עי"ש), בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה (שמות יד יח), וַיְהִי בְּבוֹאָהּ (יהושע טו יח). והשני לא ימצא בלשון עברי כי אם קל לעולם. ולזאת נקרא המין הראשון 'כבד' כשתחברנו אל המין השני, לא מפני שהוא כבד על כל פנים.

ולכן אומר כי המין הזה שהוא קל מן הכבד וכבד מן הקל, לא יהיה אחר נח נסתר באמצע המלים לעולם, כי אם במלת בָּתִּים בלבד, לפי שלא נרפת תי"ו שלו כמו תי"ו לַעַזָּתִים (שופטים טז ב), שׂוּכָתִים, שִׁמְעָתִים (דה"א ב נה), ושאר אותיות בגדכפ"ת הסמוכים לנחים הנסתרים שהם רפוים לעולם, כמו דָּגִים, שָׁבִים. רק בסוף המלים יסמכו אליהם במקומות מעטים, כמו מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ (שמות טו יא), שלא היתה כ"ף כָּמֹכָה הראשונה רפה כמו מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם (שם). וכן כִּי גָאֹה גָּאָה (שם פסוק א ופסוק כא), נִלְאֵיתִי כַּלְכֵל (ירמיהו כ ט), הֲלוֹא כְּגַעַת (יחזקאל יז י עי"ש), הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ (ישעיהו י ט), וַיְהִי בְּבוֹאָהּ (יהושע טו יח), וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה (שמות יד ד), וכמוהם מעט מזער, שאין דת הלשון וחקה בתבות אשר סופם אהו"י סתורות כי אם להיות בגדכפ"ת בראש הסמוכות להם רפיות. וכן החוק גם באמצע התבות זולתי בָּתִּים לבדו, ואין דומה לו בכל המקרא.

שער ה

שער באותיות אהו"י בדבר

מנהג העבריים להמיר אל"ף בה"א וה"א באל"ף. ועל כן נאמר וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט (דה"ב כ לה), וראוי להיות הִתְחַבַּר; וכן וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג), ומשפטו הִגְאָלְתִּי; אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב (תהלים עו ו), ויכון להיות הִשְׁתּוֹלְלוּ, אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר (ירמיהו כה ג), במקום הַשְׁכֵּם; אַזְכָּרָה (ויקרא כד ז) כמו הַזְכָּרָה; וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן (ירמיהו נב טו) כמו הֶהָמוֹן. וכן נאמר הֵתָיוּ לְאָכְלָה (ירמיהו יב ט), ועקרו אֵתָיוּ, כמו אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן (ישעיהו נו יב), שהוא מן יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים (תהלים סח לב); וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת (יחזקאל מג טו) כמו וְהָאֲרִיאֵל; וְהֵיךְ יוּכַל (דניאל י יז) כמו וְאֵיךְ; בְּלַהֲטֵיהֶם (שמות ז יא) כמו בְּלַאֲטֵיהֶם, כי הוא מן לָאַט אֶת פָּנָיו (ש"ב יט ה), אך הניחו בו את האל"ף והפילוה מן הכתב ואמרו בְּלָטֵיהֶם (שמות ז כב); וכן נאמר הֲדֹרָם (דה"ב י יח) ואֲדֹרָם (מ"א יב יח); הֶדֶר (דניאל יא כ) ואֶדֶר (זכריה יא יג); ונאמר לָהּ מפיק ה"א ולָהֿ בה"א רפה (במדבר לב מב, זכריה ה יא, רות ב יד), וענינם שוה, והה"א הנסתרת היא האל"ף הנסתרת בהיות האות אשר לפניה מונעת בקמץ גדול; כֻּלָּהּ מפיק ה"א וכֻּלָּא באלף נסתרת (יחזקאל לו ה), והענין אחד; שְׁמָרָהֿ נֶצַח (עמוס א יא) בה"א נחה, ולו היתה מפיק היה טוב.

וכן נאמר וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם (יהושע י כו) ביו"ד, וְעַמִּי תְלוּאִים (הושע יא ז) באל"ף; בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת (ירמיהו לח יב) – וּבְלוֹיֵי (ירמיהו לח יא); אִישַׁי (דה"א ב יג) – יִשַׁי; אֲשַׂרְאֵלָה (דה"א כה ב) – יְשַׂרְאֵלָה (דה"א כה יד); אֱלִיאָתָה (דה"א כה ד) – אֱלִיָּתָה (דה"א כה כז); מְנָאוֹת (נחמיה יב מד) – מְנָיוֹת (נחמיה יב מז). וכבר נאמר הַהַגְרִיאִים (דה"א ה יט), הָעַרְבִיאִים (דה"ב יז יא), באל"ף במקום יו"ד היחס שבעִבְרִיִּים, פְּלִשְׁתִּיִּים, מִצְרִיִּים, כּוּשִׁיִּים, שזאת היו"ד היא ליחס האיש אל אבותיו או אל משפחתו או אל מדינתו; תאמר מִצְרִי, כּוּשִׁי, עִבְרִי, וכשיהיו רבים תבליע זאת היו"ד ביו"ד שאחריה ללשון רבים ותדגש; ויש כשתכתב אחת, ויש כשיכתבו שתים. ויש כשיפילו יו"ד היחש וישאירו יו"ד הרבים בלבד, ויאמר מִצְרִים, עִבְרִים, כּוּשִׁים.

ויש מלה שתאמר באל"ף ובו"ו, כמו פוּאָה (דה"א ז א) ופֻוָּה (בראשית מו יג). ויש שתאמר בו"ו וביו"ד – פְּנוּאֵל (בראשית לב לב) ופְּנִיאֵל (שם פסוק לא); פּוּנֹן (במדבר לג מג) ופִּינֹן (בראשית לו מא); עַלְוָן (בראשית לו כג) ועַלְיָן (דה"א א מ); עוֹבָל (בראשית י כח) ועֵיבָל (דה"א א כב); שְׁפוֹ (בראשית לו כג) ושְׁפִי (דה"א א מ); מְחוּיָאֵל ומְחִיָּיאֵל (בראשית ד יח), יש במְחִיָּיאֵל שני יו"דין, הראשונה עומדת במקום ו"ו מְחוּיָאֵל, והיא נבלעת בשנית <עמ' 10> הכתובה, ולכן נדגשה; וַעֲקָן (בראשית לו כז) – יַעֲקָן (דה"א א מב); וְקוֹיֵ יְיָ (ישעיהו מ לא) – אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי (ישעיהו מט כג).

וכבר נאמר וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג), ועקרו הוֹדַעְתִּי. ויתכן להיות כל אלה לשונות שונות, יש מי שאמר כזאת ויש מי שאמר כזאת.

אבל הדבר שהושוו בו ואין לחלוק עליו ואין לדבד בלעדיו – כנהפוך אל"ף אָמַר שהוא על משקל פָּעַל לו"ו ביֹאמַר שהוא על משקל יִפְעַל. שאע״פ שהיא במכתב אל"ף, איננה במקרא כי אם ו"ו. וכמוהו אָכַל – יֹאכַל, אָחַז – יֹאחַז. וכן יו"ד יָלַד, יָדַע, לו"ו בנוֹדַע ונוֹלַד, שהוא על משקל נִפְעַל, נמצאו שני ו"ויהן עומדין במקום פ"א נִפְעַל. וכן הנח הנסתר אשר בשָׁב וקָם, שהוא על משקל פָּעַל, והנח עומד במקום עי"ן, כנהפך לו"ו ביָקוּם, יָשׁוּב, שגם ו"וין וחבריהם הם עי"ני הפעלים. וכן הה"א הרפה אשר בסוף עָשָׂה, רָאָה והדומה להם, אשר נהפכה ליו"ד בעָשִׂיתִי, רָאִיתִי, ולפי מה שיתפרש אחרי כן (תחילת מאמר ג).

וכן הֵהפך ו"ו יוֹם אל"ף נחה ביָמִים, שמוכחת עליה קמצות היו"ד שהוא במקום ו"ו יוֹם. וכן ההפך ו"ו רֹאשׁ במקרא, שהוא על משקל יוֹם אע״פ שהיא כתובה אל"ף, לאל"ף נחה ברָאשִׁים; אע״פ שזאת כתובה ואל"ף יָמִים לא כתובה, שניהם שוים במשקל ובדבר הלשון.

ומן הדבר שהוא כלל לשון שוה בכל מה שאנחנו קוראים – ו"ו התוספת המונעת בשרק אשר תהיה בראש המלה ויהיה אחריה אחד מאותיות במ"ף סימן, בין שתהיה אחת מהן מונעת באחד משבעה מלכים או נחה בשוא, או יהיה אחר הו"ו אחת משאר האותיות נחה בשוא בלבד. והדמיון מן האחרונים: וּשְׁמַרְתֶּם (שמות יב יז), וּקְרָאתֶם (ויקרא כג כא); ומן הראשונים: וּבָאוּ שָׁמָּה (יחזקאל יא יח), וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ח לג), וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ח לה), וּבַיְיָ (יהושע כב יט), וּמֵיְיָ (משלי טז א), וּבֵאלֹהִים, וּפָרוּ וְרָבוּ (בראשית ח יז), לא תקרא ו"ו כלל. וטעם דבר זה נראה הוא, שמוצא הו"ו במלים האלה כבד על הלשון. ודבר זה מסורת בידינו מאבותינו הראשונים והעתקנוהו מזקנינו הקדמונים.

שער ו

שער מאותיות אהו"י במכתב

דע כי מוצא האל"ף והה"א הנחות הנסתרות בלשון עברית שוה, ואין מבדיל ביניהם בסוף התיבות בלבד, ורק בהניע האות אשר לפניהם בקמץ גדול. ולענין זה נכתב אל"ף במקום שהיה ראוי להכתב ה"א. כמו וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ (מ"ב כה כט) הנכתב באל"ף במקום ה"א, שהוא מן מְשַׁנֶּה פָנָיו (איוב יד כ), כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי (מלאכי ג ו). וכמוהו כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים קכז ב), עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ (יחזקאל לא ה), כִּי תָפוּשׁוּ כְּעֶגְלָה דָשָׁא (ירמיהו נ יא עי"ש) קְרֶאןָ לִי מָרָא (רות א כ). כי זאת האל"ף הכתובה היא במקום ה"א הנקבה, כמו אִשָּׁה, חֲכָמָה, טוֹבָה, בשמות; וכמו שָׁמְרָה, עָשְׂתָה, בפעלים.

וכבר נכתב אָתָא בֹקֶר (ישעיהו כא יב עי"ש) באל"ף, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג ב) בה"א; בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא (משלי א י) באל"ף, לֹא תֹאבֶה לוֹ (דברים יג ט) בה"א; אָנָּא באל"ף ובה"א; הֱוֵה גְבִיר (בראשית כז כט) בה"א, הֱוֵא אָרֶץ (איוב לז ו) באל"ף; חַרְבוֹנָא באל"ף (אסתר א י) ובה"א (אסתר ז ט); יְרוּשָׁא בַּת צָדוֹק באל"ף (מ"ב טו לג) ובה"א (דה"ב כז א). ודע כי הה"א אשר במלת צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם (תהלים ח ח) היא האל"ף <עמ' 11> הכתובה במלת לְצֹנַאֲכֶם (במדבר לב כד), בלא ספק.

ונכתב בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו (יחזקאל מז יא) באל"ף וראוי להכתב בו"ו, שהאחת בִּצָּה והרבות בִּצּוֹת, כמו שָׂדֶה ושָׂדוֹת. וכן וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ (ירמיהו ל טז) באל"ף במקום ו"ו, שהוא כמו עוֹשַׂיִךְ, בּוֹנַיִךְ. וכן נכתב וְרָצִאתִי אֶתְכֶם (יחזקאל מג כז), רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל (ירמיהו נא ט) באל"ף במקום יו"ד, שהם על משקל וְעָשִׂיתִי, דִּמִּינוּ אֱלֹהִים (תהלים מח י). ועל זה המוצא נוציא אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ (שמות כא ח), אֲשֶׁר לֹא כְרָעַיִם (ויקרא יא כא), אֲשֶׁר לֹא חֹמָה (ויקרא כה ל) וזולתם ממה שהיו ראוים להכתב בו"ו ונכתבו באל"ף. וכמו שנהגו לכתוב כֻּלֹּה (ש"ב ב ט), וַיֵּט אָהֳלֹה (בראשית יב ח), בה"א במקום הו"ו, כן נהגו בלֹא אשר נזכר שנכתב באל"ף במקום ו"ו, שפעמים רבות תכתב האל"ף וה"א במקום ו"ו. ואם נמצא לֹא שענינו 'אין' נכתב בו"ו, הוצאנוהו על המוצא הזה, אף כי החלם מורה על ו"ו נחה, אך כי להבדיל בינו ובין לוֹ אשר פשרו 'לפלֹני', נכתב באל"ף בכל המקרא, כי אם במקומות מועטים שנכתב בו"ו, כמו לוֹ יַעֲשֶׂה אָבִי (ש"א כ ב). ויש שנכתב בה"א, כמו הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן (דברים ג יא). וגם כתבו יו"ד אחרי אות מונעת בקמץ גדול, והיה ראוי להכתב באל"ף, והמלים האלה הם כמו יָדָיו ורַגְלָיו, בְּגָדָיו, סוּסָיו, פָּרָשָׁיו וכל הדומה להם. אך יש טעם למה נכתבו ביו"ד, לפי שזאת היו"ד היא יו"ד הרבים או השנים אשר ביָדַיִם ורַגְלַיִם, בְּגָדִים, סוּסִים ופָּרָשִׁים, וכשרצו לטפלם אל אחד אשר איננו פה, הניעו אשר לפני היו"ד בקמץ והשאירו היו"ד במכתב על העיקר, להוכיח על לשון רבים כמו שהיה לפני הטפלה. אך בדבור הלשון היא אל"ף נחה.

ודע כי הה"א הכתובה במלת פֶּה היא גם היו"ד אשר בפִּי ופִּיהוּ ופִּיךָ. וכן ה"א שֶׂה תָמִים (שמות יב ה) היא יו"ד שֵׂיוֹ (דברים כב א) ושְׂיֵהוּ (ש"א יד לד). וכן תכתב הה"א במקום הו"ו, כמו בָּנֹה בָנִיתִי (מ"א ח יג), רָאֹה רָאִיתִי (שמות ג ז), שָׁתֹה תִשְׁתּוּ (ראה ירמיהו כה כח), כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם (משלי כג ה) ורבים כמוהם. וגם תכתב ה"א עוד במקום הו"ו, כמו אָהֳלֹה (בראשית ט כא), כֻּלֹּה (ש"ב ב ט), הֲמוֹנֹה (יחזקאל לב לא), וְהִזְהִירֹה (מ"ב ו י). ועוד תכתב הה"א במקום ו"ו הרבים המוספת בעדם, כמו שֻׁפְּכֻה אֲשֻׁרָי (תהלים עג ב) לֵאמֹר שָׁמֵמֻה (יחזקאל לה יב), עָרִים לֹא נוֹשָׁבֻה (ירמיהו כב ו), נִצְּתֻה (ירמיהו ב טו).

וכן פֹּה פעמים נכתב בה"א, ופעמים נכתב בו"ו, ופעמים נכתב באל"ף. וכן אֵיפוֹ על הדרך הזה. שדרכם לכתוב הה"א והאל"ף במקום הו"ו. אבל מה שכתבו לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם (ישעיהו סג יט) באל"ף אחרי הו"ו, ולא הוצרך הדבר כי אם לו"ו בלבד, כן הוא כמו שאומר, כי הו"ו הנכתב בכל לוּ שהוא בלא אל"ף, יתכן שיכתב באל"ף במקום הו"ו, ואחר כן יביאו הו"ו עוד בין הלמ"ד והאל"ף לשומו מלא בו"ו הנוספת, כמו שהוא חסר זולתה כשיכתב באל"ף לבדה. ולכן אומר בלוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם, כי האל"ף הכתובה בו תמורת הו"ו שהיא עיקר במלה, והו"ו נוספת. ואלו נכתב באל"ף לבדה בלא ו"ו היה גם זה נכון, כמו שיכון לשום החסר מלא והמלא חסר. על כן יקרא שם לוּ מלא בעבור הו"ו הנוספת, ולא בעבור האל"ף. וכזה אומר בלֹא אשר ענינו אין ואפס, כשיכתב בו"ו בין הלמ"ד והאל"ף, שהאל"ף מעקר המלה והו"ו נוספת. וכמוהו אֵפוֹא הנכתב בו"ו בין הפ"א והאל"ף, כי האל"ף היא הכתובה במקום הו"ו, והו"ו נוספת. וככה יצא משפט מֵחֲטוֹא (תהלים לט ב) הנכתב בו"ו בין הטי"ת והאל"ף, שהאל"ף היא העיקר, שהיא מן חָטָא, והו"ו נוספת כמו שיוסיפוה בכל מלא. כי יתכן לכתוב מֵחֲטֹא בלא ו"ו, כמו שנכתב חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַייָ (ש"א יב כג) <עמ' 12> בלא ו"ו. ועוד יכתבו זאת האל"ף ו"ו, כמו שכתבו וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי (בראשית כ ו), הו"ו הזאת היא העיקר, והיא במקום האל"ף אשר במֵחֲטֹא לַייָ, והיא למ"ד הפועל. והיא הדין לנָגֹף וְרָפוֹא (ישעיהו יט כב) שאל"ף רָפוֹא היא למ"ד הפועל, והו"ו נוספת למלאת את המלה. [כי בעת תשקול רָפוֹא על משקל פָּעוֹל, תהיה האל"ף במקום הלמ"ד, וו"ו רָפוֹא כמו ו"ו פָּעוֹל שהוא מלא. ואלו נכתב רָפֹא בלא ו"ו היה חסר, כמו וְאִם אָמֹר יֹאמַר (שמות כא ה), כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן (דברים ד כו).]

רק הֶהָלְכוּא אִתּוֹ (יהושע י כד) הנכתב באל"ף אחרי הו"ו לא יצא על הדרך הזה; שאם אמרנו כי האל"ף נכתבה במקום ו"ו הרבים, מה טעם כתיבת הו"ו לפניה, שאין חוצץ לעולם ולא מבדיל בין למ"ד הפועל וו"ו הרבים, וכמו שאין חוצץ בין שני רי"שין אָמְרוּ, שָׁמְרוּ ובין שני ו"ויהן, ואי אפשר להביא אות אחרת בין זה לזה עד שיאמר כי הוא מלא מפני הו"ו. ואם נאמר שו"ו הֶהָלְכוּא אִתּוֹ לרבים, מה טעם כתיבת האל"ף אחריה, כי אם שנאמר כי היא מוספת על המלה ויתירה בה; וזה מנהג ידוע נוהג אצלם, כמו שכתבו וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ (ישעיהו כח יב). אבל מה שכתבו הוּא והִיא באל"ף, הוא מה שהסכימה דעתם עליו ונכון הדבר לפניהם וישר בעיניהם, לפי שלא מצאנום בכל המקרא כתובים בלא אל"ף, או באל"ף לבדה מאין ו"ו ולא יו"ד.

ובכל מה שהבאתי מן הראיות וכנסתי מן הדברים ואגרתי מעניני אותיות סתר ומשך, מה שאני מוחיל להועיל בו במה שאני עתיד להזכיר מן הפעלים שיש בהם אחת מאותיות אלה עיקר בעזרת ה'.

שער ז

תחלת הפעלים בעלי אותות סתר

אחל בעזרת ה' לפרש אלה הפעלים, ואקדם מכללם אשר ראשיתם, והוא לעמת פ"א פָּעַל, אל"ף. וראשית מה שאקדם להם, שאין פועל מכל שפעלים [צ"ל: הפעלים] נבנה על פחות משלש אותיות. כי אם חסר אות מאותיותיו או נפל ממנו או נגרע, אז יאמר עליו כי הוא פועל 'חסר' או 'נופל' או 'נגרע', והיה משפטו להיות כן וכן, בראיות ודמיונות. לפי שהעבריים יחסרון ויגרעון וישימו תמורת החסרון באותה מלה, ויש אשר לא ישימו ותשאר חסרה מאין תמורה, ולפי מה שאני עתיד לבאר.

וחלקתי הפעלים לשני מחלקים: 'פועל קל' ו'פועל כבד'. וקראתי שם הקל הבא על משקל פָּעַלְתִּי שהוא קל מכל הבנינים, ושם הכבד הבא על זולת משקל פָּעַלְתִּי, כמו הִפְעַלְתִּי ופּוֹעַלְתִּי וזולתם מן הבנינים והמשקלים. ומטעם זה אמרתי כי פָּעַלְתִּי קל מכולם, בעבור כי הנח הנסתר בין הפ"א הקמוצה והעי"ן שהיא אל"ף נסתרת בלשון, יפול מן המִדבר כשתאמר ממנו פועל עתיד, ותשוב הפ"א הקמוצה בשוא נחה, ותאמר אֶפְעַל, יִפְעַל, נִפְעַל, תִּפְעַל. וכשתגזור ממנו פועֵל או פעוּל, לא תוסיף מה בתחלתו כדרך שתוסיף בנגזר מן הפועל הכבד, כשתאמר מן הִשְׁלִיךְ שם פועֵל מַשְׁלִיךְ ושם פעוּל מוּשְׁלָךְ, ומן דִּבֵּר הכבד – שם פועל מְדַבֵּר ושם פעול מְדֻבָּר; אך תאמר מן פָּעַל הקל פּוֹעֵל, כמו שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (תהלים קכא ד) מן שָׁמַר; ופָּעוּל, כמו שָׁמוּר לְךָ לֵאמֹר (ש"א ט כד). וכן קראתי שם <עמ' 13> הִפְעַלְתִּי 'כבד', מפני הה"א הנוספת בתחלתו, ושגזרת פועל ופעול ממנו בתוספת מ"ם כמו שהזכרתי. וגם קראתי שם פִּעַלְתִּי, כמו דִּבַּרְתִּי ושִׁבַּרְתִּי, ופּוֹעַלְתִּי, כמו וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג), וזולתם ממה שלא יצא על משקל פָּעַלְתִּי, 'כבדים', בעבור כי הנח הנסתר אשר בין הפ"א והעי"ן בפועל העובר קיים בפועל העתיד, או שתהיה העי"ן דגושה בו ובאשר [אולי: ובשאר] בניניו, ועם כל זאת שלא יהיה הפועל והפעול מהם אלא בתוספת מ"ם. לכן לא תמצא בכל הבנינים והמשקלים קל מבנין פָּעַלְתִּי, כי יפול הקמץ מן הפ"א בפועל העתיד, והמ"ם מן הפועל והפעול הנבנה ממנו.

ודע כי כל פִּעַל ופִּעֵל, כמו אִבַּד וְשִׁבַּר (איכה ב ט), וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר (שמות ט כה), שהם פעלים עוברים, כי הם דגושי העי"ן, לא ישונה זה הבנין לעולם ולא ינתק מדגשות לרפיות או שיהיו על משקל פֵּעֵל או פֵּעַל, כי אם בהיות במקום העי"ן אחת מאותיות חמש – אהחע"ר. כמו מֵאֵן יְיָ (במדבר כב יג), כֵּהָה הַנֶּגַע (ויקרא יג ו), בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ (מ"ב כג כד), כִּי נִחַם יְיָ (ישעיהו מט יג), וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו (במדבר ח כו). לפי שחמש אותיות אלו נפרדות בדרכים ופנים, אינם כאשר כל דרכים. ואני איחד להם מאמר בפני עצמו שאבאר בו כל דרכיהם וטעמיהם בעזרת ה'. אך בהיות הפעלים אלה נמלטים מאחהע"ר, לא ישנו ולא יחלפו לעולם, אלא שיהיו דגושי העי"ן, כמו אִזֵּן וְחִקֵּר (קהלת יב ט) והדומה להם. לבד מפליט אחד ואין ללמוד ממנו, לפי שזכרתי מלה אחת רפת העי"ן ואין בה אחת מחמש אותיות אלו – וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי (בראשית לא ז), (כִּי) אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ (איוב יג ט), אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל (שמות ח כה), והיתה התי"ו ראויה להדגש בכל אלה. וכבר שבה אל עיקרה ומשפטה, ונאמר וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ (מ"א יח כז).

ויש מן הפעלים שלא נמצא ממנו כי אם בנין פָּעַל לבדו או הִפְעִיל לבדו או פִּעֵל לבדו או פֹּעֵל לבדו; ויש אשר נמצא ממנו פָּעַל והִפְעִיל כאחת, כמו שָׁבַת והִשְׁבִּית; או הִפְעִיל ופִּעֵל, כמו הִמְלִיט או מִלֵּט; ויש אשר נאמר בו פָּעַל והִפְעִיל ופִּעֵל, כמו סָגַר והִסְגִּיר וסִגַּר.

ואומר עוד, כי העבריים, בעת יכבד בלשונם פועל שאחת מאותיותיו היסודות בו אל"ף או ו"ו או יו"ד, להניע אותן והראותם במוצא הלשון, אז הניחום במקום הנעתם והסתירום תחת הראותם. כמו שעשו באָכַל ואָמַר, כשהביאו בתחלתם ארבע אותיות אינ"ת סימן המורות על הפועל העתיד, הפכו האל"ף לו"ו נסתרת, הורה עליה החלם לפניה, ואמרו אוֹמַר, יֹאמַר, נֹאמַר, תֹּאמַר, אוֹכַל, יֹאכַל, נֹאכַל, תֹּאכַל, שמשקלם אֶפְעַל, יִפְעַל, נִפְעַל, תִּפְעַל. הו"ו שהיא במקרא ו"ו ובמכתב אל"ף היא כנגד הפ"א, ולכן כתבוה פעם אל"ף על העיקר, ופעם ו"ו על מדבר הלשון. נעשה ו"ו אוֹמַר, אוֹכַל, אשר אחר האל"ף שהוא למדבר בעבור עצמו, במקום פ"א אֶפְעַל. וכן כִּי יוֹכְלוּ אַתִּיקִים (יחזקאל מב ה), הו"ו אשר אחר היו"ד היא אל"ף אָכַל, נהפכה לו"ו נסתרת, ולכן העמידו טעם כִּי יֽוֹכְלוּ אַתִּיקִים עד שיֵראה מקום הו"ו בלשון, שהיא נהפכת מן האל"ף שבאָכַל. ועוד יחסירו אותה מן המכתב, לפי שהיא קיימת בדבר להמשך האות לפניה, כמו וְלַעֲמָשָׂא תֹּֽמְרוּ (ש"ב יט יד). ואל יחשוב החושב כי האל"ף נפלה מן המקרא כמו שנפלה מן הכתב, בעבור כי התי"ו מועמדת בגעיא, ללמד על הו"ו הנחה אחריה הנהפכת <עמ' 14> מאל"ף אָמַר. וכמהו אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ (איוב י ב), וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי (איוב לא יז), הו"ו אע״פ שנפלה מן המכתב, קיימת בהגות הלשון. והנוספות אשר ביֹֽאמְרוּ, תֹּֽאמְרוּ, אֹֽמְרָה, יֹֽאכְלוּ, תֹּֽאכְלוּ, וְאֹֽכְלָה מִצֵּיד בְּנִי (בראשית כז כה), תמוכות בגעיא לעולם בעבור הדבר הזה. ועל כן כל מי שיקרא אחת מהם בלא תמיכה והעמדה, נחזיקנו עם הבורים ונמננו בתוך הכסילים, לפי שיגרע מן המקרא פ"א הפועל שמלמדת עליו התמיכה והעמדה. רק וְאׇכְלָה מִצֵּידִי (בראשית כז יט), נחטפת האל"ף ממנו ואינה התמיכה, מפני שהאל"ף היא פ"א הפועל, והיא לשון אמירה לזכר שיאכל, כמו שׇׁמְרָה, זׇכְרָה, האל"ף במקום שי"ן שׇׁמְרָה וכנגד זי"ן זׇכְרָה. ולא להעמיד האל"ף כי אם בהיותה נוספת, כמו וְאֹֽכְלָה מִצֵּיד בְּנִי, שמשקלו וְאֶפְעֲלָה, הו"ו נהפכה מאל"ף אָכַל ועומדת במקום פ"א וְאֶפְעֲלָה ושי"ן וְאֶשְׁמְעָה. וכן וָאֹ֣כְלָ֔ה וַתְּהִי בְּפִי (יחזקאל ג ג). תועמדנה שתי אל"פין אלה שהן נוספות למדבר בעבור עצמו, ופ"ה הפועל הו"ו הנהפך אחריהם מאל"ף אָכַל.

ואחר שקדמתי כללות אלה, אחל בפרט הפעלים שתחלתן אחת מאותיות אלה, ראשון ראשון בעזרת ה'.

שער ח

ואלה הפעלים שתחלת אותיותיהם אל"ף לא נמלטה מנוח ומהפך

אבד – וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם (איוב יא כ), אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ (במדבר כא כט). וכבר נהפכה זאת האל"ף לו"ו נחה בדבור הלשון: יֹאבַד יוֹם (איוב ג ג), אַל נָא נֹאבְדָה (יונה א יד), וַיֹּאבְדוּ (במדבר טז לג). נו"ן נֹֽאבְדָה ויו"ד יֹֽאבְדוּ תמוכות ומועמדות, ללמד על פ"א הפועל שאחריהם.

ויש בענין זה פועל כבד מתעבר, [ופתרון 'מתעבר', הוא הפועַל הנפרד מן הפועֵל ונופל על הפעוּל, פעמים שהוא קל, כמו אָכַל, אָחַז, שהמאכל והאחיזה יוצאים מן האוֹכֵל והאוֹחֵז ונופלים על האָכוּל והאָחוּז; אבל אינו יוצא מן האוֹבֵד, שהוא אובד לעצמו, וכשתבקש להעבירו אל פעול תאמר הֶאֱבִיד, כמו] וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר (במדבר כד יט), מַאֲבִיד מִפְּנֵיהֶם [צ"ל: מִפְּנֵיכֶם] (דברים ח כ). וכבר נהפכה גם האל"ף הזאת לו"ו נחה, כמו אֹבִידָה עִיר (ירמיהו מו ח), האל"ף אשר בו למדבר בעבור נפשו, והו"ו אחריה נהפכה מאל"ף הֶאֱבִיד, כי כבד עליהם לקבוץ שני אל"פין כאחד, ומשפטו להיות אַאֲבִידָה.

וגם יש בלשון זה פועל כבד שני, [גם הוא מתעבר ונופל על פעול] – אִבַּד וְשִׁבַּר (איכה ב ט), יְאַבֶּד הוֹן (משלי כט ג), אַאֲבֵּד, וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז), הנח הנסתר המוטל על הו"ו הקמוצה אשר בוָאַבֶּדְךָ הוא במקום אל"ף המדבר בעבור עצמו, כי הניחו האל"ף והפילוה מן הכתב, סמוכים על שהיא קיימת בלשון, [וזאת האל"ף הכתובה פ"א הפועל,] ועקרו וַאֲאַבֶּדְךָ [בשני אל"פין, והראשנה מונעת בשוא ופתח, כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג לג).] מְאַבְּדִים וּמְפִצִים (ירמיהו כג א).

אבה – לֹא אָבָה יְיָ הַשְׁחִיתֶךָ (דברים י י), אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם (ישעיהו א יט), לֹא תֹאבֶה לוֹ (דברים יג ט). גם זאת האל"ף נהפכה לו"ו בדבור הלשון למשמע האזן. ופעמים <עמ' 15> שנופלת מן הכתב בעבור כי היא קיימת בהגות הלשון, כמו אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא (משלי א י). עמד הנח הנסתר שבין התי"ו והבי"ת במקום אל"ף אָבָה ובמקום פ"א הפועל, והאל"ף שבסוף התיבה כתובה במקום ה"א, שהרבה תכתב במקומה.

אהב – אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז ג), לֹא יֶאֱהַב לֵץ (משלי טו יב). ויש כשתנוח אל"ף זאת כשתקדמנה אל"ף המדבר, שכבד עליהם לקבץ שני אל"פין יחד, ונאמר אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב (משלי ח יז), אל"ף זאת הכתובה איננה היא אל"ף אָהַב ובמקום פ"א אֶפְעַל, ומשפטו להיות אֶאֱהַב. ויש כשיהפכו אותה לו"ו נסתרת, [ותוכיח עליה הנעת האל"ף לפניה בחלם, כמה שנאמר] וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב (מלאכי א ב), שהיה ראוי להיות וָאֶאֱהַב, [ועמדה הו"ו במקום האל"ף השנית שהיא כנגד פ"א וָאֶפְעַל;] ונאמר תְּאֵהֲבוּ פֶתִי (משלי א כב), והיה משפטו להיות תֶּאֶהְבוּ בשני סגולין, אחד תחת התי"ו ואחד תחת האל"ף, ותהיה הה"א בשוא, על משקל וַיֶּאֶרְבוּ עַל שְׁכֶם (שופטים ט לד), יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר (הושע יא יא), אך כבד עליהם, מפני שקרוב מוצא האל"ף ממוצא הה"א, והפכו סגול התי"ו לשוא, והוסיפו על שוא הה"א פתח ונמשכה תנועת האל"ף, ולכן נהפך גם הסגול שהיה תחתיה לצרי.

ויש בלשון אהב עוד פועל כבד: אִהַב, אִהַבְתִּי, מְאַהֲבִים, קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי (איכה א יט). והיתה הה"א ראויה להדגש, לולא שהיתה מאותיות אחה"ע.

אהל – וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם (בראשית יג יב).

ויש בעיקר הזה פועל כבד: הֶאֱהִיל, הֶאֱהַלְתִּי, הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל (איוב כה ה). ויש כשתנוח האל"ף ותפול מן הכתב וקימת בדבור הלשון, נאמר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי (ישעיהו יג כ), ומשפטו יַאֲהֵל, כמו אַל יַאֲמֵן (איוב טו לא).

אזל – כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ (ש"א ט ז), אָזְלוּ מַיִם (איוב יד יא), מַה תֵּֽזְלִ֥י מְאֹד (ירמיהו ב לו). בין התי"ו והזי"ן נח, הוא במקום פ"א תִּפְעֲלִי ובמקום שי"ן תִּשְׁמְעִי. ולכן עמדה התי"ו בגעיא ונקדה בצרי ללמד עליו.

אזן – נאמר מזה העיקר פועל כבד על משקל הִפְעִיל: וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם (דברים א מה). והפועל עתיד: מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת (ישעיהו מב כג). וכבר הניחו האל"ף הזאת והפילוה מן הכתב והוכיחה עליה קמצות האל"ף לפניה – אָזִין עַד תְּבוּנֹתֵיכֶם (איוב לב יא), [עיקרו להיות אַאֲזִין בשני אל"פין כמו לֹא אַאֲמִין (איוב ט טז), כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי (איוב ו יא). וכן נאמר] שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת (משלי יז ד), ומשפטו להיות מַאֲזִין.

ובעקר זה מין אחר מן הפועל הכבד: וְאִזֵּן וְחִקֵּר (קהלת יב ט), יְאַזֵּן; על משקל אִמֵּץ, יְאַמֵּץ, מְאַמֵּץ. ולא יתכן להניח זאת האל"ף בעבור הזי"ן הדגושה אחריה, ואלו הניחוה אז כבד הדבר בזי"ן דגושה אחר אל"ף רפה, ואין חפצם בהנחה כי אם להקל ולא להכביד, ולכן הניחו אל"ף אַזִּין ואֵהָב, והפכו אל"ף אֹבִידָה, אוֹסִיפָה לו"ו נחה, כי האות שאחריהם רפיה ולא דגשה.

אזר – אָזְרוּ חָיִל (ש"א ב ד), וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ (ירמיהו א יז).

והפועל הכבד: וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה (תהלים ל יב). וכבר הפילו האל"ף הזאת מן הכתב והמקרא יחד והשיבו תנועתה על התי"ו לפניה והרפו את הזי"ן הדגושה, ואמרו וַתַּזְרֵנִי חַיִל (ש"ב כב מ). וטוב מזה <עמ' 16> הטעם כי נאמר כי וַתַּזְרֵנִי חַיִל יוצא מעקר אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ (תהלים קלט ג), ויפתר לפי הענין. ואע״פ שוַתַּזְרֵנִי וזֵרִיתָ שני מינים מן הפועל הכבד – וַתַּזְרֵנִי יוצא מן הִזְרָה, וזֵרִיתָ מן זֵרָה.

אחד – אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג כד), הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי (יחזקאל כא כא). ותהפך האל"ף הזאת ליו"ד בכמו יַחַד עַל עָפָר (איוב כא כו), מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי (תהלים כב כא), וְרַק הִיא יְחִידָה (שופטים יא לד), כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד (זכריה יב י). ותנוח היו"ד הזאת, נאמר בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי (בראשית מט ו), אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה (איוב ג ו), היו"ד הנחה בין התי"ו והחי"ת בתֵּחַד ובין היו"ד והחי"ת באַל יִחַדְּ, תמורת אל"ף אֶחָד. ויתכן להיות אחד ויחד שני עיקרין.

אחז – אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי (תהלים עז ה). וכבר נהפכה גם זאת האל"ף לו"ו נחה, נאמר וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי (שופטים כ ו), וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב (ש"ב כ ט), הו"ו אשר אחר אל"ף המדבר בעבור עצמו בוָאֹחֵז, והו"ו אשר אחר התי"ו בוַתֹּחֶז, היא נהפכה מאל"ף אָחַז, והיא פ"א הפעל. וכמהו יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח (איוב יח ט).

[ולשון נִפְעַל: נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ (בראשית כב יג), וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ (בראשית מז כז). נו"ן נֶאֱחַז נבלע באל"ף וַיֵּאָחֲזוּ, והיה ראוי להדגש, כמו נו"ן וַיִּנָּתְקוּ מִן הָעִיר (יהושע ח טז) וסמ"ך וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם (בראשית ח ב). אבל אותיות אחהע"ר לא ידגשו במקום שהם ראוים להדגש.] וגם לשון נִפְעַל מעקר זה, נחה האל"ף ממנו ונהפכה לו"ו נסתרת בדבור הלשון, אע״פ שהיא כתובה אל"ף היא קרואה ו"ו, נאמר וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם (במדבר לב ל), ומשקלו נִפְעֲלוּ, כמו נִשְׁמְרוּ, נִכְרְתוּ.

ויש ממנו פועל כבד: הֶאֱחִיז, יַאֲחִיז, מַאֲחִיז. ולשון מוּפְעַל: מָאֳחָז, וְכֶבֶשׁ בַּזָּהָב לַכִּסֵּא מָאֳחָזִים (דה"ב ט יח). וכמוהו הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה (מ"א כב לה), שהיא מוּפְעַל מן הֶעֱמִיד. והיה משפטם להיות מֻאְחַז, מֻעְמַד, בשורק תחת המי"מים ושוא תחת האל"ף והעי"ן, על משקל מוּשְׁלַךְ, מוּשְׁכַּב, אבל זה דרך מדרכי אחה"ע, לפי שכל מוּפְעַל שיבא אחר המ"ם אחת מאותיות אלה, יסע השורק מן המ"ם ויהיה במקומו קמץ גדול, ויהיה תחת אות שהוא מאחה"ע והוא פ"א הפועל קמץ חטף.

ויש עוד בעקר זה פועל כבד אחר, נאמר אִחֵז, יְאַחֵז, מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה (איוב כו ט), ומשפטו להיות החי"ת דגושה, על משקל מְדַבֵּר, מְשַׁבֵּר, לולא שלא תדגש החי"ת בלשון עברית.

אחר – יש בו פועל כבד: וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר (בראשית לד יט), החי"ת משפטה להדגש, שהוא על משקל אִבַּד וְשִׁבַּר (איכה ב ט). ולשון רבים: מַדּוּעַ אֶחֱרוּ (שופטים ה כח). [ואלו היה פעל קל היה אומר אָחֲרוּ בקמצות האל"ף, כמו כֵּן אָהֲבוּ (ירמיהו יד י). וגם זה היה דגש לולא החי"ת.] ולעתיד: אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי (בראשית כד נו). וכשתצוה זכר תאמר לו אַחֵר, כמו דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יד ב), אבל לא ידגש מפני החי"ת.

ובעיקר מין אחר מן הפועל הכבד, נהפכה בו האל"ף לו"ו נחה, נאמר הוֹחִיר, יוֹחִיר, וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד (ש"ב כ ה), כמו הוֹסִיף, יוֹסִיף, וַיּוֹסֶף, הוֹרִיד, יוֹרִיד, וַיּוֹרֶד.

וגם מעקר זה פועל קל: אָחַר, אָחַרְתִּי בקמצות האל"ף, כמו אָהַב, אָהַבְתִּי, יֹאחַר, וָאֵחַר עַד עָתָּה (בראשית לב ה), האל"ף למדבר בעבור נפשו, והנח הנעלם שבינה לבין החי"ת במקום פ"א הפועל, והיה ראוי להיות כמו וָאַאֲחֵר בשני אל"פין, ועל פי מה שהזכרתי באֹהֲבַי אֵהָב. ויתכן להיות וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד נגזר מגזרת פועל זה הקל, ונהפכה בו אל"ף אָחַר לו"ו, כמו שנהפכה אל"ף אָמַר ו"ו בוַיֹּאמֶר, ואל"ף אָחַז ו"ו בוַיֹּאחֶז (ש"ב ו ו).

<עמ' 17> אכל – אָכַלְתִּי. תהפך גם זאת האל"ף בפועל העתיד לו"ו נחה במקרא ותשאר אל"ף במכתב, אבל יוצאה בהגות הלשון ו"ו מונע אשר לפניה בחלם, נאמר יֹאכַל, נֹאכַל, תֹּאכַל. ויש כשתכתב ו"ו כמו שהיא בדבר – כִּי יוֹכְלוּ אַתִּיקִים (יחזקאל מב ה), ויש כשתפול מן הכתב, כמו וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי (איוב לא יז), וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי (בראשית כז כה), וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי (יחזקאל ג ג).

והפועל אשר לא נקרא שם פועלו: אֻכַּל. והייתי סבור כי הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּֽל (שמות ג ב), ולרבים: אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ (נחום א י), חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ (ישעיהו א כ), כמהו פועל עובר לא הוזכר פועלו, וקמצות הכ"ף בעבור כי הוא סוף פסוק, מפני שרוב המלים והשמות אשר באתנח ובסוף פסוק קמוצות במקום הפתחם בזולתם; עד שהתבוננתי לֻקָּח מֵאִתָּךְ (מ"ב ב י), וראיתי הקו"ף קמוצה ואיננה באתנח ולא בסוף פסוק, אז ידעתי כי אֵינֶנּוּ אֻכָּל, לֻקָּח מֵאִתָּךְ, מקומם להיות אָכוּל, לָקוּח, על משקל פָּעוּל, ובאו על משקל פּוּעָל, כי הוא שוה בענין ובפתרון יותר. לפי שאלו היה לֻקָּח במקום זה פועל עובר לא הוזכר פועלו, היה פתח, כמו כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (ישעיהו נב ה), וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה (ירמיהו כט כב), וכמו וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר (צפניה א יז) וזולתם הרבה מאד. וכבר נכון להיות עוד לֻקָּח מֵאִתָּךְ לולי הקמץ פועל עובר מתעבר אל הפעול אשר לפניו שהוא אוֹתִי, שיפול עליו הפועל פעם מאחריו, כמו וְאֹתִי צִוָּה יְיָ (דברים ד יד), ופעם מלפניו כמו כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי (מ"א יג ט), וכמו וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ (יהושע ב ד), שיתכן להיות וַתִּצְפְּנוֹ לשון יחיד נופל על מלת אֶת, לפי שאֶת תיבה מיוחדת לאחד ולשנים ולרבים. ועוד יתכן להיות וַתִּצְפְּנוֹ על ענין שני האנשים, שהוא זוג אחד. ואלו נאמר על לשון רבים נאמר וַתִּצְפְּנֵם. וכשראיתי לֻקָּח מֵאִתָּךְ קמץ קו"ף בהסמך ולא בהפסק, אמרתי שענינו פָּעוּל ומשקלו פּוּעָל. ויש לאֻכָּל ולֻקָּח שני דומים במקרא, והם שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת (משלי כה יט), כי מוּעָדֶת משקלו פּוּעָלֶת מן וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי (ש"ב כב לז), והשני יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ט יב), שהוא כמו כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים (ירמיהו ה כו), אך הוא על משקל פּוּעָלִים. ולא אזכור מלה חמשית כערכן בכל המקרא.

אמר – אָמַרְתִּי. זה הפועל הרבה נשתמשו בו בלשונם, והניחו האל"ף בעתיד הנאמר ממנו והפכו אותה לו"ו נחה במקרא ודבור הלשון, והיא כתובה אל"ף על העיקר – אמרו יֹאמַר, נֹאמַר, תֹּאמַר. ויש כשכותבין אותה ו"ו כמו שהיא במקרא – אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ (תהלים נ יב). ויש כשמחסרין אותה מן הכתב, כמו אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי (איוב י ב), וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם (שמות ג יז), וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ (ש"ב יט יד). אָמַר קֹהֶלֶת (קהלת א ב) – לפי הענין והניח הלשון, לפי שקֹהֶלֶת לשון נקבה. כמו יוֹשֶׁבֶת, שׁוֹפֶכֶת; ונאמר אָמְרָה קֹהֶלֶת (קהלת ז כז) על פי הלשון ונעזב הענין, לפי שקֹהֶלֶת זכר שהוא שם לשלמה והוא לשון נקבה, סמכו על מה שיש בדעת, בין תדע.

ויש עוד בעקר זה פעל כבד מענין אחר: וַייָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דברים כו יח), אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ (שם פסוק יז).

אסף – וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר (במדבר יט ט), לֵךְ וְאָסַפְתָּ (שמות ג טז), אָסֹף אֶאֱסֹף (מיכה ב יב), וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ (ויקרא כה כ). ויש כשהופכין אותה לו"ו נחה והאות אשר לפניה מונעת בחלם – אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה (מיכה ד ו), והה"א אשר בסוף המלה נוספת, כמו שהיא באֶשְׁמְעָה, אֶזְכְּרָה, ומשפטו להיות אֶאְסְפָה, אך פעמים יכבד עליהם לדבר <עמ' 18> בשני אל"פין כאחד, ואע"פ שנאמר אֶאֱסֹף, מפני שאֶאֱסֹף קל על הלשון יותר מן אֶאְסְפָה. ומאמרך לזכר שתצונו לעשות: אֱסֹף אֶת הָעָם (במדבר כא טז), ונאמר גם אֶסְפָה לִּי (במדבר יא טז), וזה נפרד מאחיו, לפי שהמנהג הנוהג בכל הנאמר ממנו פְּעוֹל, ותוסיף עליו הה"א שמשפט העברים להוסיפה בו, להיות פׇּעְלָה בקמץ חטף תחת הפ"א, כמו שְׁמוֹר – שׇׁמְרָה, וזְכוֹר – זׇכְרָה, אֱכוֹל – אׇכְלָה. ובמה שראוי להיות בלא ה"א פְּעַל, שיהא בתוספת ה"א פִּעְלָה, כמו שְׁמַע – שִׁמְעָה, שְׁלַח – שִׁלְחָה. כי אם אחד נפרד מאלה, כמו שנפרד אֶסְפָה מן הראשונים, נאמרה גם כן קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע (דברים ה כד) – קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ (תהלים סט יט). [והיה זה ראוי להיותו קִרְבָה בחרק, כמו שהיה ראוי להיות אֶסְפָה לִּי – אׇסְפָה בקמץ חטף.]

ולשון נִפְעַל מן אסף: נֶאֱסָף אֶל עַמִּי (בראשית מט כט), כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ (במדבר כז יג). נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קמץ שהוא שם לנפעל שהוא כן בכל זמן, אבל נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ פתח, שהוא לשעבר. ודע כי כל נפעל יחלק בראשית מחלקותיו לשתי מחלקות, או שיהיה פתרונו נִפְעַל כבר, או שיהיה פתרונו נִפְעָל ועומד בכל זמן. ונפעל שהוא לשעבר יחלק עוד לשתי מחלקות, או שיהיה פתח בהסמך הטעמים והתחבר המלים, וזה הוא עקרו ומשפטו, או שיהיה קמץ בהפסק טעמים, [כמו אתנח וסוף פסוק, וזקף במקצת מקומות]. אך נפעל שהוא נפעל ועומד קמץ בכל מקום, כי אם תטפלנו לדבר אחר יהיה פתח, [כמו נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב ז), בְּמָקוֹם נֶאֱמָן (ישעיהו כב כג), שהן קמצין, אבל וְנֶאֱמַן רוּחַ (משלי יא יג) פתח, שהוא טפל אל רוּחַ.] ולכן גם זה נחלק לשני פנים כראשון. אך כשנבקש לדבר מן אסף נפעל שענינו לשעבר, נאמר נֶאֱסַף פתח הסמ"ך בהתחבר המלים, או קמץ הסמ"ך בהפסק הטעמים, וכשנוסיף ה"א לנקבה על המחובר, נאמר נֶאֶסְפָה בשוא תחת הסמ"ך, ואם הוספנוה על הנפסק נאמר נֶאֱסָפָה בקמצות הסמ"ך, כמו שהיה לפני תוספת הה"א. (ואם נרצה לאמר מן אסף נפעל שהוא נפעל ועומד בכל זמן, נאמרנו בקמצות הסמ"ך, כמו שהיה לפני תוספת הה"א.) ואם נבקש לאמר מן אסף נפעל שענינו לאשר הוא שם ולכל זמן, נאמרנו בקמצות הסמ"ך בכל מקום, אלא כשנטפול אותו אל דבר אחר כמו שאמרתי כבר. ואם הוספנו עליו ה"א הנקבה, תהיה הסמ"ך קמוצה לעולם כמו שהיה קודם לכן. אבל הסופרים מתקני הטעמים שמו בין נִפְעָלָה שענינו כבר היתה כשיהיה בהפסק טעם ובין נִפְעָלָה שהוא לעכשיו הפרש, ששמו טעם הראשון בעי"ן הפועל, כמו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּֽרָה (תהלים לד כא), שהבי"ת מן נִשְׁבָּרָה במקום העי"ן מן נִפְעָלָה, ושמו טעם השני בלמ"ד הפעל. כמו זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה (תהלים נא יט), שהרי"ש מן נִשְׁבָּרָה במקום למ"ד הפועל מן נִפְעָלָה.

אסר – וְאָסְרָה אִסָּר (במדבר ל ד), וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ (שופטים טז ה), וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ (שמות יד ו), אֲשֶׁר אֲסוּרִים (בראשית מ ה). ונהגו העברים להניח אל"ף אֲסוּרִים והחסירֻהָ מן הכתב כשהוסיפו לפניה ה"א הדעת, כמו שאמרו כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ (קהלת ד יד), שהוא אֲסוּרִים קודם הה"א, ולולא זאת היה אומר הַסּוּרִים בדגשות הסמ"ך, כמו הַפּוּרִים (אסתר ט כח), הַשּׁוּמִים (במדבר יא ה), הַזּוּזִים (בראשית יד ה). וכו עשו באֲזִקִּים, כשהביאו עליו הה"א או הבי"ת <עמ' 19> הניחוה והסתירוה, ואמרו הָאזִקִּים (ירמיהו מ ד), בָּאזִקִּים (ירמיהו מ א). [אך השאירוה במכתב נחה, ומשפטו הָאֲזִקִּים, בָּאֲזִקִּים – בפתח חטף תחת האל"ף.] וכמוהו וְהָאסַפְסֻף (במדבר יא ד), וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה (שופטים ט מא), בהניחה, והיה ראוי להראותה. הָארָרִי (ש"ב כג לג), ומשפטו הָאֲרָרִי בהנעת האל"ף. וכן בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִׁר (זכריה יא ה) בהניחה והטיל הפתח אשר היה ראוי להיות תחתיה על הו"ו לפניה, ומשפטו וָאַעְשִׁיר, כמו וְאַעְלִים עֵינַי (ש"א יב ג). וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד (מ"א יא לט) בהנחת האל"ף, כל זאת להקל. וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז), הנח הנעלם שיש בין הו"ו והאל"ף הוא במקום אל"ף המדבר בעבור נפשו, הניחוהו להקל, והאל"ף הכתובה היא פ"א הפועל, והיה ראוי להיותו וַאֲאַבֶּדְךָ, האל"ף הראשונה בשוא ופתח והשניה בפתח, על משקל וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג לג). בֵּאלֹהִים, כֵּאלֹהִים, וֵאלֹהִים, לֵאלֹהִים, בהנחת האל"ף להקל, והיה ראוי להראותה. ונאמר כי זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כב יט) נאמר כהוגן וכשורה בקמצות הלמ"ד, מפני שהוא מודע, והיה ראוי לְהָאֱלֹהִים, וכשהחסירו הה"א מן הכתב הטילו הנעתה על הלמ"ד אשר לפניה, כמו שאמרו לְהַמִּזְבֵּחַ (דה"ב כט כז), לְהַגְּדוּד (דה"ב כה י), וכשגרעו הה"א הפתוחה מן הכתב, הטילו תנועתה על הלמ"ד לפניה, ואמרו לַמִּזְבֵּחַ, לַגְּדוּד. וכן עשו באמרם יְיָ כשתכנס על האל"ף אחת מארבע אותיות שהן בוכ"ל, הניחוה להקל מעליהם, ואמרו בַּייָ, וַייָ, לַייָ. וכן בלשון אדונות, כמו אֲדוֹנֵי, אֲדוֹנֵיהֶם, כשיבואו אותיות אלה עליהם תנוח האל"ף לעולם ותחסר במוצא הלשון. וכבר נמצאו מהם שבעה שיוצאת האל"ף בהם בדבור הלשון וננקדת בשוא ופתח: לַאֲדֹנֵיהֶם (בראשית מ א), וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים (תהלים קלה ה), הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (תהלים קלו ג), והָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם (עמוס ד א), וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד (מ"א א יא), כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ (נחמיה ח י).

אפה – וּמַצּוֹת אָפָה (בראשית יט ג), אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו (ישעיהו מד יט), וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת (ש"א כח כד), אל"ף אָפָה נהפכה לו"ו נחה בוַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת, ולכן הו"ו עומדת במקום פ"א וַתִּפְעֲלֵהוּ.

אצל – הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה (בראשית כז לו), וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ (במדבר יא יז).

ולא נמלט גם זה העיקר מנוח והסתר, נאמר וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ (במדבר יא כה), והיה ראוי להיות וַיַּאֲצֵל, כמו וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ (ש"א כז יב), והוא פועל כבד. [נאמר לשעבר הֶאֱצִיל כמו הֶאֱמִין, ולעתיד יַאֲצִיל ויַאֲצֵל כמו יַאֲמִין ויַאֲמֵן. אך הו"ו הפתוחה הנופלת על היו"ד הדגושה הופכת הענין לשעבר, אע"פ שהוא לשון עתיד.

אשם – תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן (הושע יד א), לְמַעַן יֶחֶרְדוּ [צ"ל: יֶחֶרְבוּ] וְיֶאְשְׁמוּ (יחזקאל ו ו). ולא נמלט גם זה ממקרה הנוח והסתר, שכבר נהפכה האל"ף הזאת ליו"ד ונאמר וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה (יחזקאל ו ו), שדומה לו תִּכְרַעְנָה (איוב לט ג), תִּשְׁלַחְנָה (שופטים ה כו), היו"ד עומדת במקום פ"א תִּפְעַלְנָה וכ"ף תִּכְרַעְנָה ושי"ן תִּשְׁלַחְנָה. ויש כשיחסירוה מן הכתב בטוחים על מה שהיא מְצוּאה בדבר הלשון ומשמע האזן, נאמר וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם (בראשית מז יט), וַתֵּשַׁם אֶרֶץ (יחזקאל יט ז). ויתכן להיות מעיקר זה יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק (ירמיהו יט ח), מפני שלשון יִפְעוֹל ויִפְעַל נאמר כאחד, כמו וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן (יהושע ה יב), לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה (נחמיה ו ג), ויהיה האות הנסתר <עמ' 20> נבלע בתוך השי"ן, ולכן נדגשה שי"ן יִשֹּׁם. כי מנהגם להבליע נחים אלו באותיות שאחריהם, כמו כִּי אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג) שהוא מן וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ (ויקרא ב ו); בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ (ירמיהו א ה) שיוצא מן יָצַר.

ויתכן גם להיות וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח (במדבר כא ל), אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם (ירמיהו מט כ), מעיקר זה על מבנה הפועל הכבד, והאות הנח נבלע בשי"ן הדגושה, וראוים להיות וַנַּאֲשִׁים, אם לא יַאֲשִׁים.

שער ט

הדבר אשר היה על הפעלים שתחלתם יו"ד ועומדת במקום הפ"א מהם

הפעלים שתחלתם יו"ד ועומדת במקום הפ"א מהם, כמו יָרַד, יָשַׁב, יָצָא, יָדַע, כשנשתמשו בפעלים אלה עם ארבע האותיות הנוספות שמלמדות על העתיד, הניחו היו"ד והחסירוה מן הדבר להקל מעליהם ואמרו יֵשֵׁב, יֵרֵד, יֵצֵא, יֵדַע, הנה הנסתר שאחרי היו"ד הוא במקום פ"א יִפְעַל. וכן יֵרְדוּ, נֵרְדָה, תֵּרְדוּ, אֵרְדָה, יֵשְׁבוּ, תֵּשְׁבוּ, אֵשְׁבָה, נֵשְׁבָה, יֵדְעוּ, תֵּדעוּ, אֵדְעָה, נֵדְעָה, יֵצְאוּ, תֵּצְאוּ, אֵצְאָה, נֵצְאָה, הנוספות תמוכות בגעיא ללמד על הנח אשר אחריהן. וכל הקורא אחד מהם בלא תמיכה והעמדה כבר סכל ונבער, לפי שהפיל פ"א הפועל מן הדבר. וכן יֵרְדוּ, יֵשְׁבוּ וחבריהם, שמשקלם יִפְעֲלוּ, הנח הנסתר לעולם במקום פ"א הפועל עומד, ובמקום שי"ן יִשְׁמְרוּ, יִשְׁמְעוּ.

וראיתי רוב אנשים נעלם מהם הפרש בין וְיָדְעוּ הנקרא קמץ יו"ד ובין וְיֵדְעוּ הנקרא צרי יו"ד, אע״פ שהוא גלוי ומפורש, עד כי אמרו מקצתם שהוא סוד עמוק ונפלא, אין כמוהו לדעת בגולה, ומקצתם אמרו שהוא אחד ואין ביניהם להבדיל, ונעלם מהם ההפרש בעבור היו"ד שתחסר מן המכתב ולא יראוה כתובה במלה ולא יכירו כי היא קיימת בדבור הלשון. ולכן אומר כי יו"ד וְיָדְעוּ שהוא קמץ פ"א הפועל, כמו פ"א וּפָעֲלוּ ושי"ן וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ (בראשית יח יט), ונו"ן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב יְיָ (ירמיהו לא יא), לפי שהפועל העובר יָדַע, ולשון רבים יָדְעוּ, וכשנוספה הו"ו, הנקוד תחתיה בשוא על הפעלים העוברים הפכה ענינם לעתיד, כמו וְיָצְאוּ וְרָאוּ (ישעיהו סו כד) שהוא לעתיד, וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר (ישעיהו ס י), וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לא טז), וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם (יחזקאל ו ט), נעשה תוספת הו"ו במלת וְיָדְעוּ הקמץ היו"ד כתוספתו בוְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם, וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר, להשיב הדבר לעתיד בו"ו שהיא לשעבר מבלתי הו"ו. וגם יש כשישאר הענין לשעבר בו"ו כמו שהיה לפניה. כמו וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר (יחזקאל ט ז), וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים (שופטים טז יח). אבל וְיֵדְעוּ הנקוד בצרי לא יהיה לעולם כי אם לעתיד, כי היו"ד הכתובה בו אחת מארבע אותיות אית"ן המוספות לעתיד, והיו"ד שהיא פ"א הפועל הוא הנח הנסתר שאחריה, ולכך נתמכה היא בגעיא להוכיח עליה. ומשקל וְיָדְעוּ הקמץ היו"ד – וּפָעֲלוּ, ומשקל וְיֵדְעוּ הצרי היו"ד – וְיִפְעֲלוּ. וכדבר על וְיָדְעוּ – וְיֵדְעוּ, כן הדבר על וְיָשְׁבוּ – וְיֵשְׁבוּ, וְיָרְדוּ – וְיֵרְדוּ, וכל הדומה להם.

וצווי הזכר שתאמר לו מן הפעלים האלה יהיה בגרוע היו"ד מן הכתב והדבר כאחת להקל, נאמר מן יָרַד – יְרֵד, רֵד; ומן יָשַׁב – יְשֵׁב, שֵׁב; ומן יָצָא – יְצֵא, צֵא; ומן יָדַע – <עמ' 21> יְדַע, דַּע. והנעת עי"ן הפועל בהם כהנעתו בפועל העתיד. וגם נאמר צווי הזכר מן יָעַץ, אִיעַץ – עוּץ, עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר (ישעיהו ח י); והוא מרעיו נפרד ואין דומה לו, והיה ראוי להיות עֵץ כמו שֵׁב, או עַץ כמו דַּע, או יְעַץ כמו יְרַשׁ, יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה (דברים לג כג), או יְעוֹץ כמו וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם (יחזקאל כד ג) שבאו כמשפטם. וכבר נוספה הה"א בלשון צווי זה הנמצא נגרע מתחלתו, נאמר רְדָה, שְׁבָה, וכן נאמר דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ (משלי כד יד), אע״פ שדְּעֶה בסגול והם קמוצים. על כן גם יתכן להיות דְּעֶה שם הפועַל ולא לשון צווי, כאילו נאמר דַּעַת חָכְמָה. וגם יוסיפו התי"ו באחרית שמות הפעלים תמורת היו"ד שנפלה מראשיתם, נאמר רֶדֶת, שֶׁבֶת, דַּעַת – בפתחות העי"ן, שכבד עליהם לאמר דֶּעֶת בסגול. ונאמר צֵאת בהניח האל"ף שהיה ראוי להניעה ולהראות מוצאה מן הלשון.

שער י

שער לדבר בו על אודות נִפְעַל

דע כי כל נִפְעַל, הפ"א שלו נחה נקודה בשוא, כמו נִשְׁמַע, נִכְרַת, נִשְׁבַּר, נִשְׁמַר; כי אם בהיות הפ"א אל"ף או חי"ת או ה"א או עי"ן, או תהיה מונעת. וכשיהגו בנִפְעַל שאין בו אחה"ע עם ארבע האותיות הנוספות לעתיד, הבליעו נו"ן נִפְעַל בפ"א ודגשוה ונקדו תחתיה בקמץ גדול, אמרו יִפָּעֵל, כמו יִשָּׁמֵר, יִגָּרֵעַ, יִכָּרֵת, יִשָּׁבֵר. ובזמן שגוזרין גזרת נִפְעַל מן הפעלים האלה שתחלתם יו"ד, הניחו היו"ד והפכוה לו"ו נחה, והניעו האות אשר לפניה בחלם ברב דבריהם, אמרו נוֹשַׁע, נוֹדַע, נוֹרָא, נוֹסַד, נוֹתַר, נוֹעַץ. הו"ו הזאת היא במקום יו"ד יָעַץ ובמקום שי"ן נִשְׁמַר ופ"א נִפְעַל.

וכשדברו בנוֹשַׁע, נוֹדַע וחבריהם עם ארבע האותיות הנוספות המלמדות על העתיד, הבליעו הנו"ן בו"ו, ונדגשה הו"ו לזאת; אמרו מן נוֹשַע – יִוָּשֵׁעַ, תִּוָּשַׁע יְהוּדָה (ירמיהו כג ו); ומן נוֹדַע – יִוָּדֵעַ; ומן נוֹלַד – יִוָּלֵד; ומן נוֹרָא – יִוָּרֵא; ומן נוֹתַר – יִוָּתֵר; ומן נוֹעַץ – יִוָּעֵץ; וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם (שמות כה כב) – אִוָּעֵד לְךָ (שמות ל ו); וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ (ישעיהו ח טו) – תִּוָּקֵשׁ בּוֹ (דברים ז כה); והוא הדין לנוֹסַד – יִוָּסֵד, בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי (תהלים לא יד); וכמוהם שָׁם יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ (איוב כג ז), הכ"ף קמוצה לפי שם בעל תוכחות, ואיננו לשעבר, כמו שהזכרתי קודם לכן, והפועל העתיד: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה (ישעיהו א יח), לפי שהנו"ן בנִוָּכְחָה לשון הרבים המדברים, ונו"ן נִפְעַל נבלע בו"ו, ולכן נדגשה.

רק וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים (יחזקאל כג מח) נפרד מאחיו, לפי שהנו"ן של לשון נִפְעַל, והיה ראוי להיות ונוֹסְרוֹ, כמו וְנוֹקְשׁוּ, נוֹסְדוּ יָחַד (תהלים ב ב). ויתכן להיות משפטו וְנִתְוַסְּרוּ, והובלעה התי"ו בתוך הו"ו, ולזאת נדגשה. וכמוהו וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם (דברים כא ח), עיקרו וְנִתְכַּפֵּר, לפי שיש בלשונם נִתְפַּעֵל – וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה (משלי כז טו).

וצווי הזכר אשר תדבר אליו: הִוָּשֵׁעַ, הִוָּדֵעַ, הִוָּסֵר. ולרבים הזכרים: פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ (ישעיהו מה כב). ולנקבה: הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלִַם (ירמיהו ו ח). [ועל משקלם: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם (שמות יט יב), הִשָּׁמְרִי נָא (שופטים יג ד), הֵרָגְעִי וָדֹמִּי (ירמיהו מז ו), היתה הרי"ש ראויה להדגש, אלא שהרפוה כמנהגם באותיות אחהע"ר לרפותם במקום שרויים [צ"ל: שראויים] להדגש. והמקור שהוא שם הפועל – ולמה נקרא 'מקור', שממנו יוצאים כל בניני הפעלים למיניהם עוברים ועתידים, ושמות האנשים כולם שם הפועל אתה מוצא בם והוא מקורם וממנו תוצאותם, <עמ' 22> על כן יש לכל בנין מקור –] ומקור [מבנה נִפְעַל: הִפָּעֵל, כמו אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד (מ"א כ לט). לפי שלא יתכן לנִפְקַד בלא הִפָּקֵד, כמו שאי אפשר לפּוֹעֵל ולפָּעוּל בלא פָּעוֹל. וכן תאמר מן נוֹסַד – הִוָּסֵד,] בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי (תהלים לא יד).

שער יא

שער אחר

כשירצו העברים לבנות בנין הִפְעִיל מן הפעלים האלה שתחלתם יו"ד, הפכו היו"ד ברוב דבריהם לו"ו נחה מונע אשר לפניה בחלם, אמרו הוֹשִׁיעַ, הוֹדִיעַ, הוֹצִיא, הוֹשִׁיב, הוֹרִיד, הוֹבִישׁ, הו"וין האלה כולם במקום הפ"א מן הִפְעִיל, והדומה להם: הִשְׁמִיד, הִכְרִית, הִקְרִיב. וכשנשתמשו בהִפְעִיל מן הפעלים האלה עם ארבע המוספות, הפילו ה"א הפעיל להקל מעליהם, ואמרו יוֹדִיעַ, יוֹשִׁיעַ, יוֹרִיד, יוֹשִׁיב, יוֹצִיא, כמו שאמרו יַשְׁמִיד, יַכְרִית. והיה ראוי שלא תסור זאת הה"א, לפי שכל פועל עובר מבלעדי הבנין הזה כל אותיותיו נמצאות בעתיד ממנו. וכבר נמצאו מלים מועטים מהם בקיום הה"א על הראוי, נאמר כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְיָ (ש"א יז מז), דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ (תהלים קטז ו), וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ (תהלים כח ז), עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ (תהלים מה יח), מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ (ישעיהו נב ה), לפי שהפועל העובר מהם הוֹשִׁיעַ, הוֹדָה, הֵילִיל.

ודע כי בעת יחברו אל הִפְעִיל התי"ו המלמדת על הפועל, יפילו היו"ד אשר אחר העי"ן, ויאמרו מן הוֹדִיעַ – הוֹדַעְתִּי, הוֹדַעְתָּ, הוֹדַעְתֶּם, ומן הוֹשִׁיעַ – הוֹשַׁעְתֶּם, ומן הוֹשִׁיב – הוֹשַׁבְתִּי. והדומה להם: הִשְׁמַדְתִּי מן הִשְׁמִיד הִקְרַבְתִּי מן הִקְרִיב. הִשְׁמַעְתִּי מן הִשְׁמִיעַ.

וציווי הזכר מן הוֹשִׁיעַ, הוֹדִיעַ וחביריהם: הוֹשַׁע יְיָ (ירמיהו לא ו), הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם (יחזקאל טז ב) – בפתח בעבור העי"ן, הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ (בראשית מז ו), הוֹרֵד עֶדְיְךָ (שמות לג ה), הוֹצֵא אֶת בִּנְךָ (שופטים ו ל), הו"ו הנחה היא פ"א הפועל שהיתה יו"ד בעיקר. ויש כשיהיה הצווי מהם על עיקרו, כמו הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ (תהלים ה ט), הַיְצֵא אִתָּךְ (בראשית ח יז).

והפועל שלא הוזכר פועלו מן הפעלים שתחלתם יו"ד, בהפוך אותה לו"ו והניע הה"א לפניה בשרק. וכן כל פועל שלא הוזכר פועלו, ראשית אותיותיו מונע לעולם [בשרק או בקמץ חטף או בחלם. כמו וְהֻשְׁכַּב בְּתוֹךְ עֲרֵלִים (יחזקאל לב לב), שֻׁדַּד מוֹאָב (ירמיהו מח טו), הָכְרַת מִנְחָה (יואל א ט), שָׁדְּדָה נִינְוֵה (נחום ג ז), כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם (שמות יב לט), וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה (עזרא ב סב), לא נזכר המשכיב והשודד והמכרית והמגרש והמגאל בכל אלה. ועל משפט זה יאמר מן הפעלים האלה] הוּרַד – וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה (בראשית לט א) – לא נזכר המוריד, אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד (ישעיהו יד טו), הִוא מוּצֵאת (בראשית לח כה), הַמּוּצָאִים (יחזקאל יד כב), מוּדַעַת זֹאת (ישעיהו יב ה), הוּצַק חֵן (תהלים מה ג)

ואחר זאת אקבץ את כל הפעלים שתחלתם יו"ד הנמצאים במקרא, ואזכיר כל ענין וכל בנין אשר נמצא לכל אחד מהם חוץ מחברו בעזרת ה'.

שער יב

זה כלל כל הפעלים שתחלתם – שהוא פ"א הפועל מהם – יו"ד

יאל – נמצא משרש זה הפועל הכבד אשר על משקל הִפְעִיל: כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו (הושע ה יא), הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי (בראשית יח כז), וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב (יהושע ז ז), הו"ו <עמ' 23> פ"א הפועל. [והם על משקל הוֹרִיד, הוֹרַדְתִּי, וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ (בראשית מג כב), שנאמר מן יָרַד.] וצווי הזכר אשר תדבר אליו: הוֹאֶל נָא וְלִין (שופטים יט ו).

ויש ענין אחר בעיקר והוא לשון נִפְעַל: אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ (במדבר יב יא), נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן (ישעיהו יט יג) – הנו"ן נו"ן נִפְעַל, והו"ו אחריה פ"א הפועל. ולעתיד: אִוָּאֵל, יִוָּאֵל, כמו אִוָּרֵשׁ (משלי ל ט), אֶכָּבֵד (ויקרא י ג), תִּוָּקֵשׁ בּוֹ (דברים ז כה). והצווי לזכר: הִוָּאֵל, וכן המקור.

יאשׁ – לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי (קהלת ב כ), פועל כבד, והוא מקור שהוא שם לפועל גופו. ותאמר לשעבר יִאֵש כמו דִּבֵּר, יִאַשְׁתָּ כמו דִּבַּרְתָּ. ולעתיד: אֲיַאֵשׁ, יְיַאֵשׁ, נִיַאֵשׁ, כמו אֲדַבֵּר, נְדַבֵּר, יְדַבֵּר. ושם הפועֵל: מְיַאֵשׁ, כמו מְדַבֵּר. ושם הפעוּל: מְיוֹאָשׁ כמו מְדֻבָּר. ולולא האל"ף שהוא מן אהח"ע, היה דגש כמוהו.

ולשון נִפְעַל כמו שהודעתיך, בהפוך היו"ד לו"ו מונע אשר לפניה בחלם – וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל (ש"א כז א). ולעתיד בדגשות הו"ו כי הובלעה הנו"ן בה – אִוָּאֵשׁ, יִוָּאֵשׁ.

יאת – יָאַת, יָאַתִּי – פָּעַלְתִּי, תבליע התי"ו שהיא במקום למ"ד פָּעַלְתִּי בתי"ו האחרת שמלמדת על הפועל המדבר בעבור עצמו, כמו כָּרַתִּי בְרִית (ירמיהו לד יג). כִּי לְךָ יָאָתָה (ירמיהו י ז). והפועל העתיד: נֵאוֹת לָכֶם (בראשית לד טו), יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים (בראשית לד כב), הנח הנסתר אחר הנוספות בדבור הלשון הוא היו"ד אשר ביָאָתָה. ומשקל נֵאוֹת – נִשְׁמוֹר, יֵאֹתוּ – יִשְׁמוֹרוּ.

יבל – הוֹבִיל, הוֹבַלְתִּי, מִי יֹבִלֵנִי (תהלים ס יא), יוּבַל שַׁי (ישעיהו יח ז), יוֹבִילוּ שַׁי (תהלים עו יב).

יבשׁ – כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם (יואל א כ), יָבְשָׁה הָאָרֶץ (בראשית ח יד), יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ (זכריה יא יז), וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל (מ"א יז ז).

והפועל הכבד בהפוך היו"ד לו"ו נחה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְיָ (יהושע ב י), הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח (יחזקאל יז כד).

ובעיקר זה ענין אחר: ויאמר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם (ש"ב יט ו), הֹבִישׁוּ חֲכָמִים (ירמיהו ח ט), כֹּל הוֹבִישׁ (ישעיהו ל ה).

ומין אחר מן הפועל הכבד: יִבֵּשׁ, יִבַּשְׁתִּי, אֲיַבֵּשׁ, תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם (משלי יז כב), גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד). ויש מי שיחשוב שיו"ד יבשׁ נפל מן וַיַּבְּשֵׁהוּ, ולכן אבאר כי איננה נופלת, לפי שכשאנחנו מביאים היו"ד המלמדת על הזכר שאיננו נמצא עמך, יתקבצו שני יו"דין, זאת היו"ד והיו"ד שהיא פ"א הפועל, ויאמר יְיַבֵּשׁ כמו יְשַׁבֵּר. ונודע כי יו"ד יְשַׁבֵּר, כשתוסיף עליו הו"ו הפתוחה, יהפוך ענין עתיד לשעבר, ויאמר וַיְשַׁבֵּר, וַיְדַבֵּר. וכן כשתוסיף ו"ו זאת על יְיַבֵּשׁ ותאמר וַיְיַבֵּשׁ בשני יו"דין, הראשונה בשוא והשנית בפתח, הראשונה כנגד יו"ד וַיְשַׁבֵּר, וַיְדַבֵּר, והשנית כנגד שי"ן וַיְשַׁבֵּר ודל"ת וַיְדַבֵּר. אז יכבד על הלשון, על כן תבליע הראשונה בשנית ותדגש לכך, ותאמר וַיַּבֵּשׁ, וַיַּבְּשֵׁהוּ, כמו וַיְשַׁבֵּר, וַיְשַׁבְּרֵהוּ. נשארה יו"ד וַיַּבְּשֵׁהוּ הדגושה עומדת במקום שי"ן וַיְשַׁבְּרֵהוּ, והיא פ"א הפועל, והיו"ד הראשונה שהיא במקום יו"ד וַיְשַׁבְּרֵהוּ, מובלעת בה, ולכן נדגשה ועמדה במקום שתים. וכבר נראה שפ"א הפועל בוַיְשַׁבְּרֵהוּ קיימת ואינה נופלת. והדומה לו במשקלו ובניינו: וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה (דה"ב לב ל). גם זה היו"ד הראשנה נבלעה בשנית שהיא פ"א הפועל, ונכתב בשני יו"דין על העיקר, ואין במקרא אלא אחת הדגושה. הבין תדע בעזרת ה'.

יגר – יָגֹרְתִּי כָל עַצְּבֹתָי (איוב ט כח), אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר (ירמיהו כב כה).

<עמ' 24> ידע – יָדַע, יָדַעְתִּי. ותנוח היו"ד הזאת בפועל העתיד ותפול מן הכתב – אֵדַע, תֵּדַע, ומשקלם אֶפְעַל, תִּפְעַל.

ולשון נִפְעַל: וְנוֹדַע יְיָ לְמִצְרַיִם (ישעיהו יט כא), לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ (דברים כא א), לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו ג). [הו"ו עומדת במקום שי"ן נִשְׁבַּעְתִּי, נִשְׁכַּחְתִּי, ופ"א נִפְעַלְתִּי.] ולעתיד: יִוָּדַע לָכֶם (יחזקאל לו לב), וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי (ירמיהו לא יח).

והפועל הכבד: וַייָ הוֹדִיעַנִי (ירמיהו יא יח), וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי (שמות לג יב), הוֹדִיעוּ בָעַמִּים (ישעיהו יב ד), הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם (יחזקאל טז ב). וכבר דברו בלשון ביו"ד במקום הה"א: וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג), שהוא כמו הוֹדַעְתִּי. וטוב מזה שתהיה יו"ד יוֹדַעְתִּי פ"א הפועל, ויהיה משקלו פּוֹעַלְתִּי על משקל שׁוֹפַטְתִּי שנאמר ממנו לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן (איוב ט טו). [שאלו נאמר מן שָׁפַטְתִּי, אז נאמר לשׁוֹפְטִי אתחנן.]

ויש בעקר ענין אחר: וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת (שופטים ח טז).

יהב – הַשְׁלֵךְ עַל יְיָ יְהָבְךָ (תהלים נה כג). פועל עובר על משקל יְדָעֲךָ. וצווי הזכר אשר תדבר אליו: הַב, כמו דַּע. ויתכן להיות יְהָבְךָ שם מאומה, ולא יהיה פועל.

יזע – לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע (יחזקאל מד יח). וכבר נאמר המקור הוא שם הפועַל בלא יו"ד: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ (בראשית ג יט), ומשקל דֵּעָה מן יָדַע ושֵׁנָה מן יָשַׁן.

יחם – יִחֵם, יִחַמְתִּי, אֲיַחֵם, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא ז) – על משקל פְּעַלְתַּנִי, על משקל מַדּוּעַ אֶחֱרוּ (שופטים ה כח). [והיתה החי"ת ראויה להדגש, כמו מ"ם צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי (תהלים קיט קלט), אלא שהיא מאותיות אהח"ע.] והמקור והוא שם הפועל: בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן (בראשית לא י), על משקל טַהֵר אֶת הָאָרֶץ (יחזקאל לט יב), לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת (בראשית ל מא) על משקל לְטַהֵרְנָה.

ויש בעקר זה פועל קל: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן (בראשית ל לט) – וַיִּפְעֲלוּ; וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת (בראשית ל לח) – וַיִפְעַלְנָה, והיה ראוי וַתִּיְחַמְנָה, כמו וַתִּבְלַעְנָה (בראשית מא ז), וַתִּקְרַבְנָה (במדבר כז א), אך מצאתי דמיונו: וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת (ש"א ו יב), מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה (דניאל ח כב). ודע כי לא מצאתי העתיד מן הפועל הכבד שעל משקל פִּעַל או פִּעֵל, כמו שִׁבַּר ושִׁבֵּר, או פֵּעַל או פֵּעֵל, כמו בֵּרַךְ ושֵׁרֵת, כי אם פתוח הפ"א לעולם בדגוש העי"ן או משך הפ"א בקמץ גדול בשאינו דגוש; ולכן אמרתי כי וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה, פועל קל, לפי שהיו"ד הדגושה שהיא פ"א הפועל איננה פתוחה ולא משוכה בקמץ גדול. הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים (ישעיהו נז ה) – הַנִּפְעֲלִים, בין הנו"ן והחי"ת פ"א הפועל, והוא הנח שהוא במקום יו"ד יחם.

יחל – וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר (יחזקאל יג ו), יִחַלְנוּ לָךְ (תהלים לג כב) על משקל וְטִהֲרוּ, טִהַרְנוּ. והוא פועל כבד, והיו"ד פ"א הפועל. והפועל העתיד: וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם (מיכה ה ו), הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל (איוב יג טו), וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד (בראשית ח י). היו"ד הדגושה הכתובה בוַיָּחֶל עוֹד היא פ"א הפועל, והיו"ד שהיא כנגד יו"ד וַיְמַהֵר מובלעת בה. והיה ראוי להיות וַיְיַחֵל בשני יו"דין, ראשונה בשוא ושנית בפתח, כמו שהזכרתי לך בוַיַּבְּשֵׁהוּ. אבל חזר הטעם מן החי"ת אל היו"ד בעבור עוֹד שאחריו, שכן דרך מתקני הטעמים להחזיר הטעם לאחור בתיבה שיש אחריה תיבה קטנה, כדי לתת ריוח בין הטעמים. אך וַיִּיָּחֶל עוֹד (בראשית ח יב) הוא לשון נִפְעַל, ומשקלו וַיִּפָּעֵל, כמו וַיִּשָּׁאֵר, וַיִּכָּתֵת [נ"א: וַיִּכָּרֵת]. זאת תשובה לשואל על הפרש בין וַיָּחֶל ובין וַיִּיָּחֶל.

ובעקר זה מין אחר מן הפועל הכבד, נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה – הוֹחִיל, הֵן הוֹחַלְתִּי (איוב לב יא), מָה אוֹחִיל לַייָ (מ"ב ו לג). ושם הפועַל: תּוֹחֶלֶת, על משקל תִּפְאֶרֶת, הו"ו מן תּוֹחֶלֶת כנגד פ"א מן תִּפְאֶרֶת.

<עמ' 25> יטב – יָטַבְתִּי, וְתִיטַב לַייָ מִשּׁוֹר פָּר (תהלים סט לב), וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו (אסתר ב ט), וַיִּיטַב בְּעֵינָיו (ויקרא י כ), וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶם (בראשית לד יח). הנח הנסתר אשר בין היו"ד והטי"ת בוַיִּיטְבוּ, הוא פ"א הפועל, ולכן עכבו והעמידו את היו"ד בגעיא, ומשקלו וַיִּשְׁמְרוּ.

ויש בעיקר זה פועל כבד מתעבר אל פעול: הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ (דברים יח יז), הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת (ירמיהו א יב), משקלו הִפְעִילוּ, הִפְעַלְתָּ. והעתיד: הֲלוֹא יֵיטִיבוּ דְבָרַי [צ"ל: דְבָרַי יֵיטִיבוּ] (מיכה ב ז), מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ (ירמיהו ב לג). וראויין להיות יַיְטִיבוּ, תַּיְטִיבִי, בהראות היו"ד הנסתרת שהיא פ"א הפועל ופתחות הנוספות לפניו, כמו יַשְׁלִיכוּ, תַּשְׁלִיכִי, אך ראו להניח היו"ד והניע הראשונה הנוספת לפניה בצרי קל עליהם יותר. והפועֵל בלשון מַפְעִיל: מֵיטִיב, הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם (שופטים יט כב). ואלו לא היתה היו"ד משרש המלה, אז נאמר מְטִיבִים, כמו מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם (בראשית מב לה), מְשִׁיבִים (שופטים יא ט), ואחרים מלבד אלה שאין בתחלתם יו"ד. מֵיטַב שָׂדֵהוּ (שמות כב ד) – מִפְעָל מעיקר זה, כמו מִסְחָר, מִשְׁפָּט. אך מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ (במדבר כד ה), הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ (מ"א ח יח), טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה (קהלת ז כו), הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה (במדבר יג יט), עיקר אחר מן הפעלים, שהעי"ן מהם אות נוח והסתר, תהיה ו"ו או יו"ד, כמו שאני עתיד לפרש.

יכל – הפועל העובר מעיקר זה נאמר על משקל פָּעוֹל, כמו וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף (בראשית מה א), וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם (שופטים ח ג), יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ (ירמיהו נ כד), יָגֹרְתִּי (דברים ט יט), קָטֹנְתִּי (בראשית לב יא). ויש כשיגרעו הו"ו שהיא בעבור המשך ואיננה מעיקר המלה להקל מעליהם ויניעו האות אשר לפניה בקמץ חטף, ונאמר וְיָכָלְתָּ עֲמֹד (שמות יח כג), פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו (תהלים יג ה), כמו שהפילוה מן וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ (שמות ב ג), וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח (במדבר ט ו), בהתכנס הדברים והתחברם. אך בהפסקם והכריתם תשוב הו"ו במלה, כמו נאמר לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ (שמות ח יד). והפועל העתיד בהפוך היו"ד לו"ו נחה מונע אשר לפניה בשרק [ללמד עליה, ובחרו השרק מן החלם], להבדיל בינו ובין הפועל העתיד הנאמר מן אָכַל בחלם – יֹאכַל; ונאמר מזה: יוּכַל – לֹא יוּכַל לְבַכֵּר (דברים כא טז), לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח (דברים טז ה), לֹא אוּכַל אָנֹכִי (במדבר יא יד), וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ (שופטים טז ה), כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת (בראשית מד א), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (ישעיהו מז יא). ושם הפועַל: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְיָ (במדבר יד טז).

ילד – לֹא חַלְתִּי וְלֹא יָלַדְתִּי (ישעיהו כג ד), מַה יֵּלֶד יוֹם (משלי כז א), גַּם כִּי יֵלֵדוּן (הושע ט טז), בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים (בראשית ג טז). הנח הנסתר שאחרי הנוספות הוא פ"א הפועל. ושם הפועֵל: יוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ (משלי כג כד), יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ (משלי יז כא), הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו (ירמיהו לא ז).

אך הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא), בנין נתערב מן יוֹלֶדֶת ויָלַדְתְּ, לפי שיאות בלשונם להרכיב מלה אחת משתי מלים. וכמוהו מִשְׁתַּחֲוִיתֶם (יחזקאל ח טז) מן בנין מִשְׁתַּחֲוִים והִשְׁתַּחֲוִיתֶם; וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי (ישעיהו י יג) שנבנה מן שׁוֹסֶה ושָׁסִיתִי; בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי (תהלים פח יז) מן צִמְּתוּ וצִמַּתְתּוּנִי, לפי שאתה אומר צִמֵּת – צִמַּתְתָּ בשני ת"וין, הראשון למ"ד הפועל והשני לזכר הפועֵל שתדבר אליו, ויש להבליע הראשון בשני, תאמר צִמַּתָּ, כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ (ישעיהו יד כ), וכשתרצה לאמר ממנו פְּעַלְתּוּנִי, תאמר צִמַּתּוּנִי בהבלעת התי"ו הראשונה בשנית הכתובה הדגושה; שפִּעַלְתּוּנִי והִפְעַלְתּוּנִי נאמרים בלשון עברית, כמו לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ (במדבר כא ה), הֲצוֹם צַמְתֻּנִי (זכריה ז ה). ומצאתי צִמְּתוּתֻנִי תחלתו מן צִמְּתוּ וסופו מן צִמַתְתּוּנִי, ועל כן אמרתי שהוא מתערב ומחובר משניהם. וכן שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים (ירמיהו נא יג) נבנה מן שׁוֹכֶנֶת ושָׁכַנְתְּ; ויֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן (ירמיהו כב כג) מן <עמ' 26> יוֹשֶׁבֶת ויָשַׁבְתְּ; מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים (שם) מחובר מן מְקוּנֶנֶת וקֻנַּנְתְּ. והן מלים מועטות נפרדות, אין ללמוד מהן על אחרות. וגם יתכן להיות הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים, יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים, פעלים עוברים לנקבות על משקל פּוֹעַלְתְּ, וגם שׁוֹשֵׂתִי – פּוֹעַלְתִּי, אלא שלמ"ד הפועל שהיא היו"ד היא נחה נסתרת, והדומה להם שׁוֹפַטְתִּי הנגזר מגזרת לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן (איוב ט טו), ועל פי מה שפרשתי בוְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג). וצווי הזכר שתדבר עמו: לֵד כמו שֵׁב, או יְלֵד על העיקר.

ובעקר פועל כבד שהפכו בו היו"ד לו"ו נחה נסתרת: וְהוֹלִיד בֵּן (יחזקאל יח י), אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כה מה), אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד (ישעיהו סו ט). וצווי הזכר אשר תדבר אליו: הוֹלִיד או הוֹלֵד, וכן המקור שהוא שם הפועל.

ועוד יש בו פועל כבד אחר: יִלֵּד, יִלַּדְתִּי, אֲיַלֵּד, מְיַלֵּד, וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת (בראשית לח כח), לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת (שמות א טו). וצווי הזכר: יַלֵּד. ושם האיש, נאמר יֶלֶד ביו"ד, ונאמר בו"ו – אֵין לָהּ וָלָד (בראשית יא ל), על משקל חָכָם, רָשָׁע; כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד (שמות א כב) – כמו הַגִּבּוֹר, הַשִּׁכּוֹר. אך שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶ֑ךָ (משלי כג כב), פועל קל עובר, והוא קודם הכ"ף יָלַד, ולפעוּל אשר תדבר אליו – יְלָדְךָ, ובהפסק כמו אתנח וסוף פסוק וזקף במקצת מקומות – יְלָדֶךָ; כמו שנאמר אָבִיךָ קָּנֶ֔ךָ (דברים לב ו) בזקף, והיה קָנֶךָ כמו הוּא עָשְׂךָ (שם).

ולשון נִפְעַל: נוֹלַד, הַנּוֹלָדִים לְךָ (בראשית מח ה), אִוָּלֶד בּוֹ (איוב ג ג). וכבר נבלעה הו"ו אשר בנוֹלַד בלמ"ד ונדגשה לזאת: אֵל נוּלְּדוּ (דה"א כ ח), והונעה הנו"ן לפניה בשרק, לפי שקל עליהם יותר מן החלם.

ילל – עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ (ישעיהו טו ח).

ובעקר זה פועל כבד: וְהֵילִל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ (ירמיהו מז ב), הֵילֵל בְּרוֹשׁ… הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן (זכריה יא ב). לשון הפועל העובר ולשון צווי הזכר שוים כאחד. וכן תאמר הֵיטִיב פועל עובר והֵיטִיב צווי; והֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ (דברים יח יז) – פועל עובר לרבים, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם (ירמיהו ז ג) – צווי לרבים הזכרים. והפועל העתיד בנוח היו"ד שהוא פ"א הפועל ובהנעתה, נאמר בנוחה לָכֵן יֵילִיל מוֹאָב (ישעיהו טז ז עי"ש), ובהנעתה: כֻּלֹּה יְיֵלִיל (שם), וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ (ישעיהו סה יד). וכן לֹא יֵיטִיב יְיָ (צפניה א יב) בנוח היו"ד, וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב (איוב כד כא) – בהנעתה. וכן יֵדָע בנוח היו"ד, וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע (תהלים קלח ו) – בהנעתה.

ימן – אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה (בראשית יג ט), הרי היו"ד שאחרי האל"ף עקר, והיא במקום פ"א אַפְעִילָה, ושי"ן אַשְׂכִּילָה (תהלים קא ב), וזי"ן אַזְכִּירָה (תהלים מה יח). מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים (דה"א יב ב) – בהראות היו"ד בדבור הלשון. וכבר המירוה באל"ף ואמרו וְכִי [צ"ל: כִּי] תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ (ישעיהו ל כא), והיה ראוי להיותו תַּיְמִינוּ. וצווי הזכר שתאמר לו הַיְמִין בהראות היו"ד [והֵימִין בהסתרה והנעת הה"א לפניה בצרי], ולנקבה: הֵימִינִי – הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי (יחזקאל כא כא). וכשאתה מכנה מאומה אל יד ימין, או כל דבר שהוא בא מחמת ימין, אתה אומר הַיְמָנִי, הַיְמָנִית. אבל כן עשו להפריש בינו ובין המיוחש אל שבט בנימן. ודע כי בִּנְיָמִין שתי מלים – בֵּן ויָמִין, עשו מהן אחת. ויש שכותבין אותו שתי מלים, כמו וַיְהִי אִישׁ מִבִּן יָמִין (ש"א ט א), ונקרא אחת. ויש כשיחשׂו אל יָמִין לבדו ויגרעו בֵּן, ויאמרו אִישׁ יְמִינִי (שם). ויש כשיחשׂו אל שתי המלים, כמו שאמרו לבנימיני [קרי: לַבֵּן יְמִינִי] (דה"א כז יב).

<עמ' 27> ינק – וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם (ישעיהו ס טז), רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק (איוב כ טז), יוֹנֵק. יָנִיק, כמו פָּלִיט – רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו (יחזקאל יז ד).

והפועל הכבד: הֵנִיק, הֵינַקְתִּי, יֵינִיק. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ (דברים לב יג), וְתֵינִק לָךְ (שמות ב ז), וְהֵינִקִהוּ לִי (שמות ב ט), מֵינֶקֶת.

יסד – יָסַד אֶרֶץ (תהלים קד ה), עַל יַמִּים יְסָדָהּ (תהלים כד ב). והפועל העתיד: אִיסוֹד, יִסוֹד, כמו לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן (במדבר ה טו). ושם מקום: יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ (שמות כט יב). וכבר נאמר שם הפועַל בו"ו נחה: מוּסָד מוּסָּד (ישעיהו כח טז) – הראשון הרפה שם הפועל, והשני הדגש שם פעול, ונדגשה הסמ"ך מפני שנבלעה בתוכה הו"ו, ואלו היתה רפה גם הוא היה יפה. [והוא מגזרת הוּסַד לפועל העובר שלא הוזכר פועלו, כמו הוּסַד בֵּית יְיָ (עזרא ג יא). ולעתיד: יוּסַד; הפעול: מוּסַד.]

ויש פועל כבד אחר [על משקל פִּעֵל דגש העי"ן]: יִסֵּד, יִסַּדְתָּ עֹז (תהלים ח ג), יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה (זכריה ד ט), בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה (יהושע ו כו).

ולשון נִפְעַל: נוֹסַד, יִוָּסֵד, בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי (תהלים לא יד). והוא ענין אחר, אבל קרוב לראשון.

יסף – וְלֹא יָסַף עוֹד (בראשית לח כו), וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו (בראשית ח יב), יִיסוֹף. והפועֵל: יוֹסֵף, אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ (דברים ה כב), כמו שׁוֹמֵר, שׁוֹמְרִים, אוֹמֵר, אוֹמְרִים. וכבר נאמר פועֵל על משקל פּוֹעִיל, כמו הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה (ישעיהו כט יד). וכמהו: תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי (תהלים טז ה), שהוא מן תָּמַךְ, יִתְמוֹךְ.

והפועל הכבד: וְלֹא הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם (מ"ב כד ז), [וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף (איוב מ ה) בחרק,] ולֹא אֹסֵף (דברים יח טז) [בצרי], יֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר (בראשית ל כד). וכבר נכתבה הו"ו אל"ף: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם (שמות ה ז), וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד (ש"א יח כט). אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל ו) – נפלה תנועת הסמ"ך ועמדה השוא במקומה לסמכה עם המלה שאחריה.

יסר – יָסַרְתִּי, אִיסַר כמו אִיעַץ (ראה שמות יח יט), או אִיסוֹר כמו אִיצוֹק. יֹסֵר לֵץ (משלי ט ז). ושם הפועַל נקרא במ"ם בתחלתו מונעת בשרק, ותהפך היו"ד אחריה לו"ו נחה בעבור זאת, נאמר מוּסַר יְיָ (דברים יא ב), מוּסַר אָב (משלי ד א).

והפועל הכבד: יִסַּר, יִסְּרַנִּי יָּהּ (תהלים קיח יח), וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם (ויקרא כו כח), כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח ה), וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם (ויקרא כו יח), הֲרֹב עִם שַׁדַּי יִסּוֹר (איוב מ ב).

ובנין נִפְעַל בהפוך היו"ד לו"ו: נוֹסַר, יִוָּסֵר – בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד (משלי כט יט), הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלִַם (ירמיהו ו ח).

ויש בלשון זה ענין אחר: אַיְסִרֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם (הושע ז יב). וגם תהפך היו"ד הזאת לו"ו: וּמֹסְרוֹת עָרוֹד (איוב לט ה), מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ (איוב יב יח), מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת (ירמיהו כז ב). אבל בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית (יחזקאל כ לז) חשוב אותו מן וְאָסְרָה אִסָּר (במדבר ל ד), והאל"ף נחה בין המ"ם והסמ"ך וגרעוה מן המכתב, וראוי היה להיות מַאֲסוֹרֶת, כמו מַחֲגֹרֶת (ישעיהו ג כד).

יעט – יָעַט, יָעַטְתִּי, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי (ישעיהו סא י), כמו שְׁמָרָנִי, אִיעַט, יוֹעֵט. לא יצא משורש זה עֹטֶה אוֹר (תהלים קד ב), [לפי שהוא מן עָטָה, כמו עוֹשֶׂה מן עָשָׂה; אבל יאמר מן יָעַט – יוֹעֵט, כמו שיאמר מן יָעַץ – יוֹעֵץ, ומן יָשַׁב – יוֹשֵׁב.]

יעד – וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ (ש"ב כ ה), אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ (שמות כא ח), וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שם פסוק ט).

ולשון נִפְעַל: נוֹעַד, וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה (שמות כט מג), כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ (תהלים מח ה), אֲשֶׁר אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה (שמות ל ו).

ויש ענין אחר בעיקר זה: הוֹעִיד, יוֹעִיד, כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יֹעִידֶנִּי (ירמיהו מט יט), וְאִם לְמִשְׁפָּט מִי יוֹעִידֵנִי (איוב ט יט).

<עמ' 28> יעל – הוֹעִיל, הוֹעַלְתִּי, מָה הוֹעִיל (חבקוק ב יח), וְאֵין בָּם מוֹעִיל (ירמיהו טז יט).

יעף – יָעַפְתִּי, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע (ישעיהו מ כח), וְיִעֲפוּ נְעָרִים (ישעיהו מ ל), לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף (ש"ב טז ב).

יעץ – כִּי יְיָ צְבָאוֹת יָעָץ (ישעיהו יד כז), אֲשֶׁר יָעַץ (ש"ב טז כג), אֲשֶׁר יְעָצָנִי (תהלים טז ז), לְכָה אִיעָצְךָ (במדבר כד יד), יוֹעֵץ. וצווי הזכר אשר תאמר לו בא נפרד ואין דומה לו, נאמר עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר (ישעיהו ח י), והיה נכון לומר עֲצוּ. כמו רְדוּ, שְׁבוּ, או יַעֲצוּ [בפתחות היו"ד מפני העי"ן, והיתה ראויה להיות בחרק, כמו וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה (מ"א יח לד), אבל זה דרך מדרכי אהח"ע, כמו בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם (יהושע כד טו), שהפתח בבי"ת במקום חרק שי"ן שִׁמְעוּ.]

ולשון נִפְעַל: אֶת מִי נוֹעָץ (ישעיהו מ יד). ולעתיד: וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו (נחמיה ו ז), נו"ן וְנִוָּעֲצָה לרבים, ונו"ן נוֹעַץ נבלע בו"ו; וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ (מ"א יב ו).

יפח – וִיפֵחַ חָמָס (תהלים כז יב), תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ (ירמיהו ד לא).

יפע – וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ (יחזקאל כח ז).

והפועל הכבד: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים לג ב). וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ (איוב י ג).

יצא – יָצָא, יָצָאתִי, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא (דברים כד ה), יֵצְאוּ, תֵּצְאוּ, וּמִיצִיאֵי מֵעָיו (דה"ב לב כא).

והפועל הכבד בו"ו נחה – הוֹצִיא, יוֹצִיא. ושם הפעלים: לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת (תהלים סח כא), כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב (תהלים עה ז), וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם (במדבר לג ב).

יצב – נאמר ממנו פועל כבד: יִצֵּב, יִצַּבְתִּי, אֲיַצֵּב, תְּיַצֵּב, והמקור שהוא שם הפועל: יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים (דברים לב ח).

ויש בעקר זה פועל כבד אחר בהבלעת היו"ד בצד"י: הִצִּיבוּ מַשְׁחִית (ירמיהו ה כו), אַתָּה הִצַּבְתָּ (תהלים עד יז), דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי (איכה ג יב), וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד (ש"א טו יב). הצד"י דגושה מפני הבלעת היו"ד בה.

ולשון נִפְעַל גם בהבלעת היו"ד: נִצָּב לָרִיב (ישעיהו ג יג), נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד (שמות טו ח) – הנו"ן נו"ן נִפְעֲלוּ, והיו"ד נבלעה בה שהיא במקום פ"א נִפְעֲלוּ ושי"ן נִשְׁמְרוּ. ולשון הִתְפַּעֵל: הִתְיַצֵּב. ולעתיד: יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב (תהלים לו ה), וַיָּבֹא יְיָ וַיִּתְיַצַּב (ש"א ג י), וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְיָ (במדבר כב כב), יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ (תהלים ב ב), וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ (שמות ב ד), ומשקלו וַתִּפְתַּעַל, מפני שהיו"ד פ"א הפועל מוקדמת לתי"ו השנית, והיא נחה בין שתי הת"וין, ויורה עליה משך התי"ו הראשונה והנעתה בצרי. ותי"ו הִתְפַּעֵל בפעלים על שני פנים, יש כשתהיה מוקדמת לפ"א הפועל, ויש כשתהיה מאוחרת ממנה, לפי מה שיקל בלשונם או יכבד. אך אם יהיה פ"א הפועל סמ"ך או צד"י או שי"ן, תהיה מוקדמת על התי"ו לעולם, כמו וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת יב ה), וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו טז), מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק (בראשית מד טז). מפני שטי"ת נִּצְטַדָּק במקום תי"ו, כדי לבאר מוצא הצד"י מן הלשון היטב. [כי אילו באה תי"ו לאחריה היתה דומה לסמ"ך בדבור הלשון. וכמוהו וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ (יהושע ט ד), שהוא יוצא מלשון צִיר נֶאֱמָן (משלי כה יג), הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ (יהושע ט יב) מלשון צֵידָה.] בלתי מלה אחת הקדימו בה התי"ו לשי"ן: וְהִתְשׁוֹטַטְנָה (ירמיהו מט ג), שיכבד עליהם לאמר וְהִשְׁתּוֹטַטְנָה, שלא לסמוך התי"ו אל שני הטי"תין כדי להרחיקה מהם, מפני שמוצא התי"ו והטי"ת מן הלשון קרוב. ואם יהיה פ"א הפועל מלבד אלה שלש האותיות, תהיה התי"ו מוקדמת לה לעולם, כמו וָאֶתְנַפַּל (דברים ט יח), וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי (יחזקאל לח כג). על הסדר הזה נסדר לשון עברית, שתהיה התי"ו מוקדמת <עמ' 29> לפ"א הפועל כשלא תהיה סמ"ך או צד"י או שי"ן; חוץ מן וַתֵּתַצַּב, שפ"א הפועל שהוא היו"ד הנחה בין שתי הת"וין מוקדמת לתי"ו, שלא היה אפשר לקבעה אחריה מפני דגשות הצד"י כי אם בהראות מוצא היו"ד. וכבר נתפרש שמשקל וַתֵּתַצַּב – וַתִּפְתַּעַל, ומשקל וַתִּתְיַצַּב – וַתִּתְפַּעַל.

יצק – וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן (בראשית לה יד), לֹא יִצֹק עָלָיו (במדבר ה טו), וַיִּֽצְק֥וּ לַאֲנָשִׁים (מ"ב ד מ) – מועמד בגעיא להורות על היו"ד שהוא פ"א הפועל, ומשקלו וַיִּפְעֲלוּ. אבל וְיִֽצְק֥וּ עַל הָעֹלָה (מ"א יח לד) איננו כן, שהיו"ד פ"א הפועל, ותמיכתו בגעיא לא הוא עיקר, כי אם כמו מִֽשְׁכ֗וּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן (שמות יב כא). ונאמר עוד הפועל העתיד בהבליע היו"ד בצד"י: כִּי אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג). וצווי הזכר שתדבר עמו ביו"ד: וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם (יחזקאל כד ג). ובלא יו"ד: צַק לָעָם (מ"ב ד מא). יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ (מ"א ז כד).

הוּצַק חֵן (תהלים מה ג) – נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה מונע אשר לפניה בשרק להוכיח עליה; והוא נגזר מפועל כבד, שהוא הוֹצִיק, יוֹצִיק, מוֹצִיק, הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת (מ"ב ד ה).

יצר – אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר (בראשית ב ח), עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי (ישעיהו מג כא), וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים (בראשית ב ז). וכבר נאמר בהבליע היו"ד בצד"י: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן (ירמיהו א ה), וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ (ישעיהו מד יב), משקלם: אֶשְׁמָרְךָ, יִשְׁמְרֵהוּ. וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם (איוב יז ז).

ולשון נִפְעַל: לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל (ישעיהו מג י). אִוָּצֵר, יִוָּצֵר.

יקד – יָקַדְתִּי. וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית (דברים לב כב), יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ (ישעיהו י טז) – יִפְעַל פְּעוֹל כִּפְעוֹל. כְּמוֹקֵד נִחָרוּ (תהלים קב ד), עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ב). היו"ד אשר במלת תִּיקַד, יֵקַד, יְקֹד, נהפכה לו"ו נחה במלת מוֹקְדָה, מוֹקֵד.

יקע – לא מצאנו מעיקר זה כי אם הפועל הכבד שנהפכה בו היו"ד לו"ו נחה: וְהוֹקַעֲנוּם לַייָ (ש"ב כא ו), וַיֹּקִיעֻם בָּהָר (ש"ב כא ט), וְהוֹקַע אוֹתָם לַייָ (במדבר כה ד).

יקץ – יָקַץ, יָקַצְתִּי, וַיִּיקַץ יַעֲקֹב (בראשית כח טז), וַיִּיקֶץ נֹחַ (בראשית ט כד), וְיִֽקְצ֖וּ מְזַעְזְעֶיךָ (חבקוק ב ז) – זאת היו"ד מועמדת ותמוכה בגעיא להורות על היו"ד הנחה אשר אחריה, שהיא במקום פ"א וְיִפְעֲלוּ ושי"ן וְיִשְׁמְרוּ. אך לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר (מ"ב ד לא), הָעִירָה וְהָקִיצָה (תהלים לה כג), הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה (ירמיהו לא כה), אינם באים מעיקר זה, כי אם מן הפעלים שבמקום עי"ן שלהם ו"ו או יו"ד נחים.

יקר – מַה יָּקָר חַסְדְּךָ (תהלים לו ח), מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי (ישעיהו מג ד), וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל (תהלים קלט יז), תִּיקַר נָא נַפְשִׁי (מ"ב א יג), וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו (תהלים עב יד), וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם (תהלים מט ט); [נאמרו אלה בצרי, ונאמר וַיִּיקַר שְׁמוֹ (ש"א יח ל) בחרק, מפני שהחרק והצרי כדאי הם להורות על יו"ד נחה אחריהם, שמשקל כולם ויִפְעַל.] והשם הנקרא לאיש או לדבר אחר: יָקָר, במשקל הפועל העובר, אלא שהקו"ף בפועל העובר פתוחה, והיא בזה קמוצה. נאמר יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד (קהלת י א), על משקל חָכָם, רָשָׁע; ואם טפלת אותו אל דבר אחר תאמר יְקַר רוּחַ (משלי יז כז) [הקו"ף פתוחה והיו"ד בשוא], כמו חֲכַם לֵבָב (איוב ט ד), אלא שחי"ת חֲכַם בשוא ופתח. וזה מדרכי אהח"ע, להנקד בשוא ופתח במקום שוא. ושם הפועַל עצמו: יְקָר בשוא תחת היו"ד – אֶדֶר הַיְקָר (זכריה יא יג), והוא קמץ הקו"ף, וגם אם טפלת את זה יהיה פתח, כמו וְאֶת יְקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ (אסתר א ד עי"ש).

ויש בזה הלשון פועל כבד מתעבר אל פעוּל: הוֹקִיר, יוֹקִיר, אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז (ישעיהו יג יב). [אֱנוֹשׁ הוא הפעול וה' המוקיר.]

<עמ' 30> יקשׁ – יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ (ירמיהו נ כד), כמו קָטֹנְתִּי (בראשית לב יא), שָׁכֹלְתִּי (בראשית מג יד). יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ט יב) – פועלים, בא בענין פעולים. יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים (ירמיהו ה כו) – פעולים. ולשון נִפְעַל: נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ (משלי ו ב), וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ (ישעיהו ח טו), פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ (דברים ז כה). הִוָּקֵשׁ – לשון צווי, ולשון מקור שהוא שם להִפָּעֵל. כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ (דברים ז טז) – הו"ו במקום יו"ד עומדת, כמו מוֹקֵד, מוֹעֵד; [והם במקום כ"ף מַכְתֵּשׁ וחי"ת מַחְצֵב.]

ירא – וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (דברים כה יח), כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת (שמות א כא), כִּי יָרֵאָה (בראשית יח טו), כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת יְיָ (הושע י ג). והפועל העתיד: סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא (תהלים קיב ח), וַיִּירָא וַיֹּאמַר (בראשית כח יז), וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי (בראשית ג י), וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שמות לד ל) וּפֶן יֵרַךְ לְבַבְכֶם וְתִֽירְא֔וּ (ירמיהו נא מו), יִֽירְא֣וּ מֵיְיָ (תהלים לג ח); משקלם וַיִּפְעֲלוּ, וְתִפְעֲלוּ, יִפְעֲלוּ, הנוספות מועמדות כדי להראות הנח הנסתר אשר ביניהם, שהוא במקום פ"א וַיִּפְעֲלוּ. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת (שמות א יז) – וַתִּפְעַלְנָה, אך נשתנת הנעת רי"ש וַתִּירֶאנָה בסגול העי"ן מהנעת עי"ן וַתִּפְעַלְנָה, מפני האל"ף. לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד (ש"א יח כט) – לִפְעוֹל, [והצרי מוכיח על היו"ד שהוא פ"א הפועל,] ומשקלו לִשְׁמוֹר. ושם הפועַל: יִרְאָה. וצווי הזכר: יְרָא אֶת יְיָ (משלי ג ז). אך יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹשָׁיו (תהלים לד י), האל"ף נופלת מן המקרא, והיא קיימת במכתב על העיקר. והיה ראוי להיותו יִרְאוּ [בהוציא מוצא האל"ף מן הגרגרת ובחרק תחת היו"ד ושוא תחת הרי"ש], על משקל אִמְרוּ, שִׁמְרוּ. ויתכן שעשו כן כדי שלא יתערב ביִרְאוּ, שהוא פועל עתיד לרבים מן פועל רָאָה, כמו יִרְאוּ בִי (תהלים כב יח), יִרְאוּ זָרוֹת (משלי כג לג). ושם הפועל עוד: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם (בראשית ט ב), יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהלים עו יב), וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ (ישעיהו ח יב) – הו"ו הפוכה מיו"ד.

ולשון נִפְעַל: נוֹרָא מְאֹד (שופטים יג ו), נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ (תהלים סה ו), לְמַעַן תִּוָּרֵא (תהלים קל ד).

והפועל הכבד: יֵרֵא, כמו גֵּרֵש, ועקרו להדגש הרי"ש, כמו שִׁבֵּר. כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם (ש"ב יד טו), כמו כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם (ש"א כו יט). והפועל העתיד: יְיָרֵא, אֲיָרֵא. והפועֵל: מְיָרֵא. ולרבים: כִּי כֻלָּם מְיָרְאִים אוֹתָנוּ (נחמיה ו ט). וצווי הזכר: יָרֵא. והמקור שהוא שם הפועל גם הוא יָרֵא, לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם (דה"ב לב יח).

ירד – וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ (במדבר יא יז), יָרֹד יָרַדְנוּ (בראשית מג כ), אֵרֵד עִמְּךָ (בראשית מו ד), נֵרְדָה, אֵרְדָה, יֵרְדוּ תֵּרְדוּ. הנוספות תמוכות בגעיא ללמד על פ"א הפועל הנחה שאחריהם. וכבר נגרעה היו"ד בצווי הזכר כשתאמר רֵד, ולנקבה: רְדִי וּשְׁבִי (ישעיהו מז א), ולרבות הנקבות: רֵדְנָה, כמו לֵכְנָה שֹׁבְנָה (רות א ח). ושם הפועַל: וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד (יהושע ז ה), הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן (יהושע י יא), הו"ו עומדת במקום היו"ד.

והפועל הכבד: וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי (בראשית מה יג), הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ (בראשית מג כב), יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם (במדבר א נא), וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם (תהלים עח טז).

ירע – נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ (ישעיהו טו ד), אִירַע, תִּירַע.

ירק – יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ (במדבר יב יד), וְיָרְקָה בְּפָנָיו (דברים כה ט). אך וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר (ויקרא טו ח), מִכְּלִמּוֹת וָרֹק (ישעיהו נ ו), עַד בִּלְעִי רֻקִּי (איוב ז יט), לֹא חָשְׂכוּ רֹק (איוב ל י), מן רקק, כמו שתאמר תוֹם מן תמם, אינם נאמרים מלשון זה כי אם מאחר.

ירשׁ – יָרַשׁ, יָרַשְׁתִּי, וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹרְשָׁיו (ירמיהו מט ב), וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ (במדבר יג ל), וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ (דברים יז יד) כִּי לֹא יִירַשׁ (בראשית כא י). אוֹתוֹ תִירָשׁ (שופטים יא כד). וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ (במדבר כא לה). וצווי הזכר נאמר על משפטו יְרַשׁ, ובתוספת הה"א: יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה (דברים לג כג), כמו שְׁאַל – הַעְמֵק שְׁאָלָה (ישעיהו ז יא). ונאמר עוד בגרוע היו"ד: עֲלֵה רֵשׁ (דברים א כא). [ונאמר עוד: הָחֵל רָ֔שׁ (דברים ב לא), בעבור <עמ' 31> הפסק הטעם. ולרבים: בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ (דברים א ח).] ושם הפועַל: מוֹרָשׁ, אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם (עובדיה א יז), לְמוֹרַשׁ קִפֹּד (ישעיהו יד כג).

והפועל הכבד: הוֹרִישׁ, יוֹרִישׁ, אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ (שופטים יא כד), וְתוֹרִישֵׁנִי עֲוֹנוֹת נְעוּרָי (איוב יג כו).

ויש בו ענין אחר: יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ (דברים יח יב), לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים (דברים ד לח), וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לג נה).

ויש עוד בענין זה פועל כבד אחר: יֵרֵשׁ – יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל (דברים כח מב), כמו בֵּרֵךְ – יְבָרֵךְ. וגם זה היה ראוי להדגש הרי"ש.

ולשון נִפְעַל ממנו: נוֹרַשׁ, כמו נוֹלַד. ולעתיד: יִוָּרֵשׁ, פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ (בראשית מה יא), וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי (משלי ל ט).

ישׁב – אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (בראשית יג יב), וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן (בראשית מה י). והפועל העתיד בהניח היו"ד כמו שהזכרתי והפיל אותה מן הכתב להקל, נאמר יֵשֵׁב עוֹלָם (תהלים סא ח), יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ (ש"א כ ה), יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ (תהלים קלב יב), בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ (ויקרא כג מב), הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהלים קכג א). ונאמר כי אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ (ירמיהו מב י), נהפך הנח הנסתר אשר בתֵּשְׁבוּ לפני השי"ן והוא במקום פ"א הפועל, לאחר השי"ן בשׁוֹב, ונעשה במקום עי"ן הפועל. ונאמר בצווי הזכר: שֵׁב, ולנקבה: שְׁבִי, ולרבים: שְׁבוּ נָא בָזֶה (במדבר כב יט), ובהפסק הטעם: הַשְׁפִּילוּ שֵׁ֑בוּ (ירמיהו יג יח). ותהפך היו"ד לו"ו נחה נסתרת, נאמר וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יב מ).

ולשון נִפְעַל: עָרִים לֹא נוֹשָׁבוּ (ירמיהו כב ו), אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת (שמות טז לה). ולעתיד: יִוָּשֵׁב, תִּוָּשֵׁב.

והפועל שלא הוזכר פועלו גם הוא בו"ו הפוכה מיו"ד: הוּשַׁב, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם (ישעיהו ה ח). והוא כגזר מן הפועל הכבד הוֹשִׁיב, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ (ישעיהו נד ג), עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים (הושע יב י), אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת (עזרא י יח), וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח (איוב לו ז), מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת (תהלים קיג ט), בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ (בראשית מז ו).

ומין אחר מן הפועל הכבד: יִשֵּׁב, יִשַּׁבְתִּי, וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם (יחזקאל כה ד), אֲיַשֵּׁב, תְּיַשֵּׁב, מְיַשֵּׁב, מְיֻשָּׁב.

ישׁן – יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי (איוב ג יג), וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ (ירמיהו נא לט), וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית (בראשית מא ה), עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי (תהלים מד כד). [כִּי לֹא יִֽ֭שְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ (משלי ד טז), היו"ד הנוספת לענין עתיד מועמדת בגעיא, להורות על היו"ד הנחה לאחריה שהיא פ"א הפועל. ושם האיש: שֹׁכֵב יָשֵׁן (ש"א כו ז), ולנקבה:] אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר (שה"ש ה ב). אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן (קהלת ה יא) – לִפְעוֹל, על משקל לִשְׁמוֹר. וכבר גרעו היו"ד משם הפועל – כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים קכז ב), אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה (משלי כ יג), [על משקל עֵצָה מן יָעַץ.]

והפועל הכבד: יִשֵּׁן, יִשַּׁנְתִּי, וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ (שופטים טז יט), מְיַשֵּׁן, מְיֻשָּׁן.

ויש בעיקר זה ענין אחר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים (שה"ש ז יד), וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן (ויקרא כו י).

ולשון נפעל: נוֹשָׁן, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ (דברים ד כה), צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא (ויקרא יג יא), אִוָּשֵׁן, יִוָּשֵׁן.

ישׁע – יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ (חבקוק ג יג), כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ (ש"ב כג ה). והפועל הכבד בו"ו הפוכה מן היו"ד: כִּי הוֹשִׁיעַ יְיָ (תהלים כ ז), הוֹשַׁע יְיָ אֶת עַמְּךָ (ירמיהו לא ו), הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ (דה"א טז לה), וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ (ישעיהו סג ח).

ולשון נִפְעַל גם הוא בו"ו: עַם נוֹשַׁע בַּייָ (דברים לג כט), פתח השי"ן מפני שהוא לשעבר; אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל (תהלים לג טז) – קמץ, מפני שהוא ראוי לכל זמן. וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ (ירמיהו ל ז), פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ (ישעיהו מה כב).

ישׁר – לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי (ירמיהו כז ה), פתח השי"ן שהוא לשעבר, וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו (מ"א ט יב), אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים (במדבר כג כז), וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן (שופטים יד ז). יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי (איוב לג ג). ושם האיש או כל דבר נקרא יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ (איוב כג ז), בְּדֶרֶךְ יָשָׁר (ירמיהו לא ח) – קמץ. וכשתטפול אותו אל דבר תנקד היו"ד בשוא והשי"ן בפתח, נאמר וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר <עמ' 32> דָּרֶךְ (משלי כט כז). וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ ד) – מִפְעוֹל, על משקל מִזְמוֹר, מִבְחוֹר. מֵישָׁרִים – מִפְעָלִים, כמו מִשְׁפָּטִים.

והפועל הכבד: יִשֵּׁר, על משקל דִּבֵּר, עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי (תהלים קיט קכח), וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה (דה"ב לב ל), וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר (ישעיהו מה ב), יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה (ישעיהו מ ג), הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם (משלי ט טו), מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחֻקֶּה (מ"א ו לה). אך וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת (ש"א ו יב), יתכנו בו שני פנים, כי הוא דגש השי"ן; או שיהיה פועל קל ונבלעה היו"ד שהיא פ"א הפועל בשי"ן, ולזאת נדגשה כמקרא אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג), אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן (ירמיהו א ה), ומשקלו וַיִּפְעַלְנָה; או שיהיה פועל כבד נגזר מן פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי (תהלים קיט קכח), ומשקלו וַיְפַעֶלְנָה בשוא תחת הנוספות, והיא הנבלעת בתוך הדגושה הנכתבת, שהיא במקום פ"א וַיְפַעֶלְנָה. והטעם הראשון נבחר מן האחרון, לפי שפ"א כל פִּעֵל הנקודה בחרק, תנקד בפתח בפועל העתיד, כמו שִׁבֵּר – יְשַׁבֵּר, וכן היה ראוי לאמר וַיַּשֶּׁרְנָה בפתחות היו"ד על משקל יַפְעֶלְנָה. [לפי שלא נמצא יפעלנה בכל המקרא.]

ועוד יש בעיקר זה פועל כבד אחר, נאמר בהראות היו"ד: הַיְשִׁיר, הַיְשַׁרְתִּי, וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ (משלי ד כה). וצווי: הַיְשַׁר, ונאמר הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ (תהלים ה ט), כמו כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק (איוב יג כא).

יתר – יָתַרְתִּי. ונאמר שם לאיש או לכל דבר, על משקל פּוֹעֵל ופָּעֵל, כמו שׁוֹכֵח ושָׁכֵחַ, נאמר וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר (קהלת יב יב), ונאמר יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק (משלי יב כו). ושם הפועַל עצמו: יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז (בראשית מט ג), מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם (קהלת א ג). ונאמר עוד בשם הפועל בנין אחר, נהפכה בו היו"ד לו"ו: וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה (קהלת ג יט). אך פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר (בראשית מט ד), כמדומה אני שהוא פועל שלא הוזכר פועלו, ואם בא בחלם ולא היה בשרק; כי כבר הודעתיך כי החלם והשרק שוין במקצת הבנינים ואין ביניהם הפרש. וגם יתכן להיות אַל תּוֹתַר פועל כבד, כמו זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַף (איוב מ לב).

ויש בלשון זה ענין אחר: יָתַר, יָתַרְתִּי, יֵיתֶר, יוֹתֵר – וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ (ש"א טו טו). ושם הפועַל עצמו: יֶתֶר הַגָּזָם (יואל א ד), וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן (ויקרא יד יז).

ויש בעיקר זה פועל כבד מתעבר, נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה – אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד (שמות י טו), הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד (ישעיהו א ט), וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ (שמות טז כ), אָכֹל וְהוֹתֵר (מ"ב ד מג).

ולשון נִפְעַל: וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ (במדבר כו סה), וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן (ויקרא יד יח), וְאִם יִוָּתֵר (שמות כט לד), לֹא יִוָּתֵר דָּבָר (מ"ב כ יז).

תם המאמר הראשון מספר מחברת אותיות הנח והמשך שחבר ר' יהודה בר דויד המכונה חיוג, נ״ע שתרגם אותו בלשון הקדש ר' משה הכהן בר שמואל הכהן נ״ע קרטבי.