שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (רמב"ג)/מאמר ג

מאמר ג

<עמ' 59> וזה מאמר השלישי מן הספר הזה

אמר יהודה: כבר שלמו הפעלים הנחי הפי"אות במאמר הראשון, וגמרו הפעלים הנחי העי"ן במאמר השני. וייחדתי המאמר הזה השלישי בפעלים הנחי הלמ"ד והנסתריה, בעבור כי גם הם עמוקות ממצוא ורחוקות מהשיג, לרוב התרועעם וחסרונם. ויש פעמים שימלאו את חסרונם כשימירו ממנו, ויש פעמים שלא ימלאו. ויש לתת עֵד ואות על אותו חסרון והתרועע בהשיב הפועל אל שרשו ומקורו, אז יתברר חסרונו ויתברר התרועעו. ולאלה הטעמים אפרוש להם לפני חבורם כללות ואקדם קודם הזכירם פרטות, אישר הדרך להבין סודם ולעמוד על יסודם כמנהגי מאז בפעלים אשר תמו לפניהם. ומה' אשאל עזר על כל משאל וחפץ.

שער א

הדבר אשר היה על הפעלים אשר הלמ"ד מהם אות נחה נסתרת, והאות היא ה"א רפה

כמו בָּנָה, קָנָה, עָשָׂה, רָאָה, הה"א היא למ"ד הפעל. ודרך העברים כשיאמרו מהם פָּעַלְתִּי, להפוך הה"א יו"ד נחה נסתרת מונע אשר לפניה בחרק, אמרו בָּנִיתִי, קָנִיתִי, רָאִיתִי, עָשִׂיתִי, חָלִיתִי, כלם נהגו על מנהג זה ונצמדו לצמד זה, לא נמלט מהם איש ולא יצא מכללם אחד. ועיקרם להראות היו"ד שעומדת במקום פָּעַלְתִּי ולאמר בָּנַיְתִּי, קָנַיְתִּי, עָשַׂיְתִּי, כמו זָכַרְתִּי, שָׁמַרְתִּי. והפועל העתיד: יִבְנֶה, יִקְנֶה, יַעֲשֶׂה, יַעֲלֶה – מפני העי"ן נפתחה היו"ד בשנים אלה. ולשון צווי: בְּנֵה, קְנֵה, עֲשֵׂה [– בצרי. ובא אחד בסגול: שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ (משלי ז ב). ואם פ"א הפעל גרונית בשבא ופתח – עֲלֵה. או בשוא וסגול – עֱנוּ.] ולשון פּוֹעֵל: קוֹנֶה, בּוֹנֶה, עוֹשֶׂה, רוֹאֶה. [רובם בסגול, להבדיל בינם ובין בעלי האל"ף שהם בצירי – בּוֹרֵא, קוֹרֵא, שׂוֹנֵא, מוֹצֵא. ויש מהם בצרי, ובמסרת: עוֹשֵׂה שמנה קמצין: עֹשֵׂה פֶלֶא (שמות טו יא), ואֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק (ישעיהו סד ד), וכל אמ"ת דתק"ע דכ"ו במכ"ב פתחין. וכל קוֹנֵה קמץ. אבל יש ספרים קוֹנֶה לֵּב (משלי טו לב) בדגש הלמ"ד, אם כי הנו"ן בסגול מפני הדגש. וכן בצירי: יִתְנֹדֲדוּ כָּל רֹאֵה בָם (תהלים סד ט), בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם (תהלים קמז ב), וגָּד… חֹזֵה דָוִד (ש"ב כד יא), רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה (תהלים פ ב), רֹעֵה צֹאן (בראשית ד ב), רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ (בראשית מז ג), כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן (בראשית מו לד), מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת (ירמיהו ד כט).. ושמא אלו שהם בצרי הם סמוכים. ובאו עם אל"ף בסגול: הִנְנִי רֹפֶא לָךְ (מ"ב כ ה), וּמוֹצֶא אֲנִי (קהלת ז כו), וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן (קהלת ב כו), אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע (קהלת ח יב), כַּטּוֹב כַּחֹטֶא (קהלת ט ב), וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה (קהלת ט יח), וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה (ישעיהו סה כ).] הה"א היא למ"ד הפועל, ותהפך בלשון פעול יו"ד נראית ויוצאת ממוצא החיך, נאמר בָּנוּי, פָּדוּי, קָנוּי, עָשׂוּי. [והאית"ן בא ברוב בסגול. ובאו מהם בצירי כמשפט: יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיהו סד ג), וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל (יהושע ז ט), אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה (בראשית כו כט), אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (ירמיהו מ טז), אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת (ש"ב יג יב), וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ… וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (יהושע ט כד), אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה (ירמיהו יז יז), וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ (דניאל א יג). ובא וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ (תהלים קיט קיז) בקמץ מקום <עמ' 60> סגול. ואם האות גרונית האות הנוספת בפתח – אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז ג); או בסגול – וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות יח כא), הָגֹה נֶהְגֶּה (ישעיהו נט יא), נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים (ישעיהו נט יא). ועם העי"ן לעולם בפתח – יַעֲלֶה, יַעֲשֶׂה. אבל האל"ף בסגול לעולם – אֶעֱלֶה, אֶעֱשֶׂה, אֶהְיֶה, אֶחְיֶה, אֶהֱמֶה.] ולשון נִפְעַל: נִבְנֶה, נִקְנֶה, נַעֲשֶׂה, נַעֲלֶה – בפתח מפני העי"ן. [או בסגול – הַנֶּחֱרִים (ישעיהו מא יא), נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ (ירמיהו יב יג), או בחרק – נִחֲרוּ בִי (שה"ש א ו), הֲנִהְיָה כַּדָּבָר… הַזֶּה (דברים ד לב), נִהְיֵיתָ לְעָם (דברים כז ט).] ולעתיד: יִבָּנֶה, יִקָּנֶה, יִמָּנֶה, יֵעָשֶׂה, יֵעָלֶה, יֵרָאֶה – ברפיון מפני העי"ן והרי"ש שאין מקבלין דגשות. זה הדרך והחוק בשמוש אלה הפעלים. והעקר אשר ממנו להביא ראייה על חסרון החסר מהם, כי הרבה שיחסירו הה"א אשר הוא למ"ד הפעל ונשתמשו בפעלים האלה זולתה, ויש כשימירו אותו חסרון למלאתו ויש כשלא ימירו. ומן החסר אשר הביאו תמורה תחתיו: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ (בראשית יב ז), עקרו להיותו וַיִּבְנֶה, שהוא מן בָּנָה, בָּנִיתִי, והפילו למ"ד הפעל והביאו תמורה תחתיה הנח הנסתר שאחרי היו"ד הכתובה, והיא יו"ד נחה במשמע האזן ודבור הלשון, כמו שזכרתי בפעלים אשר לפני אלה. וכמהו וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית לג יט), שעקרו להיות וַיִּקְנֶה, שהוא מן קָנָה, קָנִיתִי. וכמהו וַיִּבֶז עֵשָׂו (בראשית כה לד), משפטו להיות וַיִּבְזֶה, שהוא מן דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְיָ (ש"ב יב ט). וכמהו וַיִּגֶל יְהוּדָה (מ"ב כה כא), ראוי להיות וַיִּגְלֶה, שהוא מן גָּלָה, גָּלִיתִי. וכמהו וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם (שמות לב כ), משפטו להיות וַיִּזְרֶה, שהוא מן זָרָה, זָרִיתִי, תִּזְרֶה לָרוּחַ (יחזקאל ה ב). וכמהו יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא) עקרו יִכְלֶה, שהוא מן כָּלָה, כָּלִיתִי. וכמהו וַיִּמֶץ טַל (שופטים ו לח), ראוי להיות וַיִּמְצֶה, שהוא מן מָצָה, וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית (יחזקאל כג לד), וְנִמְצָה דָמוֹ (ויקרא א טו). וכמהו וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה (שמות ב יב) [בחרק האות הנוספת. ופעם תבא האל"ף והתי"ו הנוספות בצרי – וָאֵפֶן וָאֵרֵד (דברים ט טו), אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (במדבר טז טו),] דינו להיות וַיִּפְנֶה שהוא מן פָּנָה, פָּנִיתִי. וכמהו וַיִּקֶר מִקְרֶהָ (רות ב ג) שהוא מן קָרָה, קָרִיתִי, כִּי הִקְרָה (בראשית כז כ), מִקְרֶה אֶחָד (קהלת ט ב). וכמהו וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה (ש"ב יט מד), ראוי להיות וַיִּקְשֶׁה, שהוא מן קָשָׁה, קָשִׁיתִי, לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ (דברים טו יח). וכמהו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ (שמות ד כו), משפטו להיות וַיִּרְפֶּה, שהוא מן רָפָה, רָפִיתִי. [ועם החי"ת בא פעם בפתח האות הנוספת אע"פ שפ"א הפעל גרונית – וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ (מיכה ד יא), בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָ֑חַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ (משלי כז יז), בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּ֑חַל (מ"ב א ב) – נקמץ מפני ההפסק. וכן שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָ֑חַז (איוב כג ט) נקמץ מפני ההפסק, וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים (בראשית לג א). ועם העי"ן או הה"א לא באו רק בפתח וַיַּעַל, וַיַּעַשׂ, וַיַּעַן, וַתַּהַר. וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר (בראשית טז ד) – פתח באתנח.] וכמהו וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר (בראשית כא יד) – בפתחות התי"ו מפני העי"ן, עקרו וַתִּתְעֶה, שהוא מן תָּעָה, תָּעִיתִי. [ולפי שעי"ן הפעל גרונית, נפתחה פ"א הפעל מקום הסגול, והאות הנוספת בצרי. וכן תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין (משלי יז י) בא כן מפני שפ"א הפעל גרונית. ופעם האות הנוספת בחרק: וַיִּחַן, וַיִּחַר, וַיִּשַׁע, וַיִּמַח.] וכמהו וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי (איוב יז ז), יאות להיות וַתִּכְהֶה, שהוא מן כָּהָה, כָּהִיתִי, כָּהֹה תִכְהֶה (זכריה יא יז). וכן וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית מז יג), וכמהו הרבה מאד. ומין אחר בשמוש הפעלים האלה, בהניח פ"א הפעל ונקדה בשבא כאשר היתה לפני החסרון, ולא תהיה תמורה מאותו החסרון. כי אלה שהזכרתי כבר הונעה בם פ"א הפעל <עמ' 61> [ולכן נתמלא חסרונה בנח הנסתר אשר עמד במקומה, ועמדה תנועת הפ"א במקום תנועת העי"ן, ופירוש הדבר, כי נעשה הנח אשר אחר יו"ד וַיִּבֶן במקום שבא בי"ת וַיִּבְנֶה, ונעשה סגול בי"ת וַיִּבֶן כנגד סגול נו"ן וַיִּבְנֶה. והנח הנראה שבנו"ן וַיִּבֶן שמקומו שבא, לעמת הנח הנסתר שאחר נו"ן וַיִּבְנֶה שמקומו הה"א הרפה, עד שנשקלה מלה כנגד מלה, אע"פ שוַיִּבֶן חסר ווַיִּבְנֶה שלם. אבל אלה שאני מזכיר מפני שהיה פ"א הפעל בשבא כמו שהיה כשהיו שלמים, לא היה מקום לבא נח נסתר בין הנוספת ובין הפ"א, ונותרה המלה חסרה משני פנים, מן האות ומן המשקל, שלא הומר מן החסרון.] ודמיונם וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), שחסר ה"א וַיִּשְׁבֶּה, [וגם חסרה מלת וַיִּשְׁבְּ ממשקל וַיִּשְׁבֶּה תנועת הבי"ת שאחריה למ"ד הפועל,] שהוא מן שָׁבָה, שָׁבִיתִי. וכן וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז) עקרו וַיִּפְתֶּה, שהוא מן פָּתָה, פָּתִיתִי, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם (דברים יא טז). וַיֵּבְךְ משפטו להיות וַיִּבְכֶּה, שהוא מן בָּכָה, בָּכִיתִי. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (במדבר כד יט) דינו וְיִרְדֶּה, שהוא מן רָדָה, לֹא תִרְדֶּה בוֹ (ויקרא כה מג). אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ (משלי ז כה), ראוי להיות יִשְׂטֶה, שהוא מן שָׂטָה, כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר ה יב). וַיֵּשְׁתְּ, עקרו להיות וַיִּשְׁתֶּה, שהוא מן שָׁתָה, שָׁתִיתִי, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה (במדבר כג כד). נמצא מין זה חסר מאין תמורה, ואע"פ שהעמידו הטעם במקצת מקומות, כמו וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ (בראשית כז כה), וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כט יא), אין זה מן המניין, לפי שלא ישקל וַיֵּשְׁתְּ על משקל וַיִּשְׁתֶּה לעולם כמו שישקל וַיִּבֶן על משקל וַיִּבְנֶה, ועוד שיסור הטעם ותחפז המלה, ומין וַיִּבֶן, וַיִּרֶף לעולם אחד הוא. ועוד מן החסר שלא נמלא חסרונו בתמורה: תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג), שראוי להיות תִּגָּלֶה, שהוא מן נִגְלָה. וכמו וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא (שמות לד ג), עקרו יֵרָאֶה, כמו יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז). וכמו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ (אסתר ה ו), עקרו וְתֵעָשֶׂה, שהוא מן נַעֲשָׂה. ומן החסר שלא שלם בתמורה, כמו יִרְאוּ, יִבְנוּ, יִקְנוּ, יַעֲשׂוּ, עקרם יִרְאְיוּ, יִבְנְיוּ, יִקְנְיוּ, יַעַשְׂיוּ. על הדרך הזה יצא השער, כשירצו לאמר מפעלים אלו יִפְעֲלוּ, גרעו למ"ד הפועל ולא הביאו תמורה תחתיה. וכבר נמצאו מהם מלים מעטים על עקר ועל אמת, כמו מַר יִבְכָּיוּן (ישעיהו לג ז), יַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן (ישעיהו לא ג), בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תהלים לו ח), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו ט), וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן (דברים ח יג), כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו יז יב), אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה (תהלים עז ד), רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו יא). היו"ד במקום למ"ד יִפְעֲלוּן ועי"ן תִּשְׁמְעוּן ורי"ש תִּשְׁמְרוּן ובי"ת יִשְׁכְּבוּן. והפילו עוד הלמ"ד מאין תמורה, אמרו בָּנוּ, רָאוּ, קָנוּ, זָנוּ, עָשׂוּ, חָסוּ. [כלם מלרע. ובאו מלעיל: תָּעוּ בַמִּדְבָּר [צ"ל: תָּ֣עוּ מִדְבָּר (ישעיהו טז ח)], כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּֽלוּ (תהלים לז כ), וְיֹדְעָיו לֹא־חָ֥זוּ יָמָיו (איוב כד א).] זה המנהג נהגו בהם. ועקרם בָּנְיוּ, רָאְיוּ, זָנְיוּ, עָשְׂיוּ, כמו שָׁמְרוּ, זָכְרוּ. ונמצאו גם מאלה מלים מעטים שלמים על נכון, כמו דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ (משלי כו ז), צוּר חָסָ֥יוּ בוֹ (דברים לב לז), כִּמְעַט נָטָ֣יוּ רַגְלָי (תהלים עג ב). [ואמרו אותם במשקל פָּעָלוּ הבא בהפסק להקל על קריאת היו"ד.] והנתיב הנאחז בלשון פּוֹעֲלִים בחסרון הלמ"ד: בּוֹנִים, עוֹשִׂים, קוֹנִים, רוֹאִים, ומשפטם להיות בּוֹנְיִים, קוֹנְיִים, עוֹשְׂיִים, רוֹאְיִים, כמו שׁוֹמְרִים, זוֹכְרִים. והדרך הנודע בלשון פּוֹעֲלָה גם זה בחסרון הלמ"ד: בּוֹנָה, עוֹשָׂה, קוֹנָה, רוֹאָה, ומשפטם להיות בּוֹנְיָה, קוֹנְיָה, רוֹאְיָה, עוֹשְׂיָה, כמו שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל (שופטים ד ד), הֹלְכָה הִיא (ירמיהו ג ו). וכבר נמצאת מהם מלה אחת על <עמ' 62> העקר כמשפט שלמה: אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה (שה"ש א ז). [והטעם שנראה למ"ד במקומה, להורות כי כן הדת בכולם, כגון בָּנוּ, רָאוּ, קָנוּ, שלא נראה בהם למ"ד הפעל כלל. ובאה בחרק: צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ (משלי לא כז), לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה (תהלים סה ב), עִיר הוֹמִיָּה (ישעיהו כב ב), פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה (יחזקאל יט י), עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה (איכה א טז). ובא השורק בדֻמִיָּה מקום חולם. וי"מ כי כל היו"דין האלה ליחס, כיו"ד תחתיה ודומיה.] אבל פָּעֲלָה לא החסירו הלמ"ד משם [כמו שעשו בקָנוּ בָּנוּ וחבריהם, שאם כן לא היה הפרש בין בָּנָה לזכר ובין בָּנָה לנקבה, ולפי שהה"א קשה להראותה.] אך הביאו תי"ו תחתיה, ואמרו מן בָּנָה – בָּנְתָה, ועקרו בָּנְיָה. ומן רָפָה – רָפְתָה, ומן עָשָׂה – עָשָׂתָה, ומן גָּלָה – גָּלְתָה, ומן מָחָה – מָחֲתָה, התי"ו הומרה תחת היו"ד שביֶחֱסָיוּן, יֶהֱמָיוּן, שהיא למ"ד הפעל. אך שמור זה ועמוד עליו, כשתרצה לאמר פָּעֲלָה מאלה הפעלים, שתביא תחת היו"ד תי"ו. ואע"פ שזכרתי מלה אחת נפרדת מחברותיה ונאמרת על עקרה – כִּי בְךָ חָסָ֢יָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב). [ובאה כמשקל ההפסק להקל על היו"ד, והראו למ"ד הפעל ביו"ד להודיע הראותה בחלוף הה"א ביו"ד, כמו בחלוף הה"א בתי"ו עָשְׂתָה, בָּנְתָה, קָנְתָה. אך ברוב הראוה בתי"ו, כי נקלה קריאתה מקריאת היו"ד.] והוא הדרך הנודע בנִפְעֲלָה בתי"ו תחת היו"ד, כמו נִבְנְתָה, נִרְאֲתָה. [ופעם הפילו למ"ד הפעל והמירו ה"א הנקבה בתי"ו להבדיל בינה ובין עָשָׂה לזכר, ואמרו וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה (ויקרא כה כא), הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיהו יג יט).] ונמצא לשון מקור והוא שם הפועל בתי"ו מומרת מלמ"ד הפעל, כמו בְּנוֹת, רְאוֹת, קְנוֹת, עֲשׂוֹת, שמשקלם פְּעוֹל, [הו"ו כנגד ו"ו המשך, והתי"ו כנגד למ"ד פְּעוֹל.] ונאמר כי זאת הו"ו הוא למ"ד הפועל והתי"ו מוספת, כמו שתוסף על זולת אלה. והפעלים הכבדים הנאמרים מפעלים אלה היו כמו הִקְרָה, הִרְבָּה, הֶרְאָה, הֶעֱלָה. הה"א הנחה שבסוף המלים למ"ד הפעל וכשירצו לאמר הִפְעַלְתִּי הפכו הה"א ליו"ד נחה נסתרת והניעו אשר לפניה בחרק או בצרי. אמרו הִרְבֵּיתִי, הֶרְאֵיתִי, הִפְרֵיתִי, הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ (מיכה ו יג). ועקרם להיות הִרְבַּיְתִּי, כמו הִשְׁמַעְתִּי, הִשְׁפַּלְתִּי. והפועל העתיד: יַפְרֶה, יַרְבֶּה, יַרְאֶה בפתחות היו"ד [ושאר הנוספות שהן אינ"ת] ולשון פּוֹעֵל: מַרְבֶּה, מַרְאֶה, מַעֲלֶה, מַרְוֶה, מַפְרֶה. ולשון פעול במ"ם מונע אשר תחתיה בשורק, כמו מוּגְלֶה, מוּרְבֶּה; או בקמץ חטף, כמו אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כה מ), אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה (יחזקאל ט ב). והרבה שמחסירים את למ"ד הפעל ממין זה פעמים בתמורה למלא חסרונה ופעמים בלי תמורה כמנהגם במין הראשון כמו וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו ד) שמשפטו וַיַּפְנֶה, שהוא מן הִפְנָה, הִפְנֵתִי, והשימו עניין הסגול תחת יו"ד וַיֶּפֶן כעניין הפתח אשר תחת יו"ד וַיַּפְנֶה, ששניהם מוכיחים כי הוא פעל כבד. [כי אילו היה קל היה וַיִּפֶן בחרק. כמו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה (שמות לב טו).] וכמהו וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה (איכה ב ה), עקרו וַיַּרְבֶּה, שהוא מן הִרְבָּה, הִרְבֵּיתִי. [וזהו ההפרש בין עתידי הקל החסרים ובין עתידי הכבד, כי עתידי הקל בצרי האותיות הנוספות, כמו אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (במדבר טז טו), משפטו תִּפְנֶה מן הקל, ועתידי הכבד האותיות <עמ' 63> הנוספות בסגול.] וכמהו וַיֶּזֶן אֶת יְהוּדָה [צ"ל: אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם] (דה"ב כא יא), משפטו וַיַּזְנֶה, שהוא מן הִזְנָה, הִזְנֵיתִי. וכמהו וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ (דה"ב לו יג), עקרו וַיַּקְשֶׁה, שהוא מן הִקְשָׁה, הִקְשֵׁיתִי. וכמהו וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד (תהלים קה כד), עקרו וַיַּפְרֶה, שהוא מן הִפְרָה, הִפְרֵיתִי. וכמהו וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל (מ"ב יז ו), עקרו וַיַּגְלֶה, מן הִגְלָה, הִגְלֵיתִי. ומין אחר מן החסר שאין בו תמורה, כי הוא בשוא תחת פ"א הפעל ובפתחות היו"ד לפניה, להוכיח שהוא מן הכבדים, וזה המין הוא כנגד וַיִּשְׁבְּ, וַיִּפְתְּ, שהזכרתי לפני זאת בפעלים הקלים, אמרו וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן (בראשית כט י), משפטו להיות וַיַּשְׁקֶה, שהוא מן הִשְׁקָה, הִשְׁקֵיתִי. [וחסרה ה"א וַיַּשְׁקֶה ולא באה תמורה תחתיה, כמו שבא הנח הנסתר בוַיֶּפֶן זָנָב, היו"ד תמורה מן הה"א החסירה מסוף המלה. ולכן נשקלה מלת וַיֶּפֶן בוַיַּפְנֶה בדבר, ונגרעה מלת וַיַּשְׁקְ מן וַיַּשְׁקֶה.] וכמהו יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת (בראשית ט כז), וּמְלָכִים יַרְדְּ (ישעיהו מא ב). ומן החסר: הִרְבּוּ, הִפְנוּ, הִזְנוּ, עקרם: הִרְבִּיוּ, הִפְנִיוּ, הִזְנִיוּ, והיא המדה בכולם. ומן החסר: מַרְבִּים, מַרְאִים, מַעֲלִים, והוא המשפט לכלם. ומן החסר: הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל (עזרא ז ט), והוא הדין לכלם. ומן החסר שיש בו תמורה: הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי (תהלים נא ד), שמשפטו להיות הַרְבֵּה, [ובא הנח הנסתר בין הה"א והרי"ש ועמד כנגד הלמ"ד החסרה ונתמלא חסרונה. וכן] הֶרֶף מִמֶּנִּי (דברים ט יד), עקרו הַרְפֵּה. כמו הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים (שופטים יא לז). והדת הידועה בהִפְעִילָה גם היא בתי"ו מומרת למ"ד הפעל, כמו הִרְבְּתָה (ש"א א יב), הִפְנְתָה לָנוּס (ירמיהו מט כד), והוא הדין לכולם. [ובתי"ו תמורת ה"א הנקבה ובנפול למ"ד הפועל: תְּאֻנִים הֶלְאָת (יחזקאל כד יב), וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (ויקרא כו לד).] והמקור שהוא שם הפועל גם הוא בתי"ו, כמו הַרְבּוֹת, הַפְנוֹת. ויש מי שאמר כי הו"ו למ"ד הפעל והתי"ו מוספת. ומין אחר מן הפועל הכבד מפעלים אלה, נאמר צִוָּה, שִׁוָּה, עִנָּה, נִקָּה, קִוָּה. נשתמשו בלשון פִּעַלְתִּי מאלה גם בהפוך הה"א ליו"ד והניע האות לפניה בחרק, כמו צִוִּיתִי, נִסִּיתִי, קִוִּיתִי, עִנִּיתִי; או בצרי, כמו קִוֵּיתִי (אני), צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי (ישעיהו יג ג), עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי (תהלים לה יג), שני הדרכים נוהגים בהם. והפועל העתיד: יְקַוֶּה, יְצַוֶּה, יְנַקֶּה, יְעַנֶּה, יְנַסֶּה. ולשון פּוֹעֵל: מְקַוֶּה, מְצַוֶּה, מְעַנֶּה, מְנַסֶּה. ולשון צווי: קַוֵּה, נַסֵּה, עַנֵּה. והחסרון גם במין הזה מאין תמורה, כמו יְצַו יְיָ (דברים כח ח), משפטו להיות יְצַוֶּה, שהוא מן צִוָּה, צִוֵּיתִי. וכמהו יְקַו לְאוֹר וָאַיִן (איוב ג ט), משפטו להיות יְקַוֶּה, שהוא מן קִוָּה, קִוֵּיתִי. וכן וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל (משלי כה ט), ראוי להיות תְּגַלֶּה, שהוא מן גִּלָּה, גִּלֵּיתִי. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ (בראשית כד יט), עקרו וַתְּכַלֶּה, שהוא מן כִּלָּה, כִּלֵּיתִי. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה (ישעיהו כב ח), שהוא מן גִּלָּה, גִּלֵּיתִי. וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב יא), עקרו וַיְחַלֶּה, שהוא מן חִלָּה אֶת פְּנֵי יְיָ (דה"ב לג יב). וכן הדין לוַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ (בראשית לה טז), וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר (ש"א כא יד), עקרן וַתְּקַשֶּׁה, וַיְתָּוֶה. ומן החסר: יְצַוּוּ, יְקַוּוּ, יְגַלּוּ, יְכַסּוּ, והוא הדין לכלם. ומן החסר: צִוּוּ, קִוּוּ, גִּלּוּ, עִנּוּ, מדה אחת לכלם. ויש כשיבוא לשון צווי ממין זה חסר למ"ד, כמו צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד ב), עקרו צַוֵּה; גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה (תהלים קיט יח), משפטו להיות גַּלֵּה; חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ (מ"א יג ו), משפטו להיות חַלֵּה. ומן החסר: מְנַדִּים, מְחַכִּים, מְצַוִּים, והוא הדרך לכלם. ומן החסר: לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ (בראשית כז ח), והוא החוק לכלם. וכזה הרבה מאד, בדוק ובחן את זאת בכל הפעלים האלה, תבין ותשכיל בעזרת השם. אך פועל הנקבה <עמ' 64> שעבר יהיה בתי"ו מומרת מלמ"ד הפעל כמו מהזכרתי, כמו נאמר גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (ויקרא כ יח), כִּי כִסְּתָה (בראשית לח טו), רִבְּתָה גוּרֶיהָ (יחזקאל יט ב) והוא הדרך בכלם. ולשון המקור שהוא שם הפועל נמצא בתי"ו מוחלפת מן הה"א, נאמר יוֹם עַנּוֹת אָדָם (ישעיהו נח ה), בְּיוֹם צַוֹּתוֹ (ויקרא ז לח), לְנַסּוֹתוֹ (דה"ב לב לא). ונאמר כי הו"ו במקום הלמ"ד, והת"וין נוספות.

שער ב

שער הפעלים שתחלתם וסופם, שהם הפ"א והלמ"ד שלהם, שתי אותיות נחות נסתרות

הפעלים שהפ"א והלמ"ד שלהן בעניין הזה נאמרו כמו הוֹגָה, הוֹרָה, הוֹנָה. הו"וין הנחות שאחרי ההי"הין הראשונית פ"יות הפעלים, והם פעלים כבדים מפני הה"א שהביאו בתחלתם והפכו היו"דין לו"וין כמו שעשו בפעלים הכבדים שהזכרתי במאמר הראשון והם הוֹבִישׁ, הוֹרִיד, ואחיהם. נעשו הו"וין שבהוֹדָה, הוֹרָה וחבריהם במקום הר"שין מן הֶרְאָה, הִרְבָּה, והשי"ן מן הִשְׁקָה. והה"א האחרונה למ"ד הפועל. וכשירצו להשתמש בהם עם ארבע אותיות הנוספות לעתיד יפילו הה"א הראשונה וישאירו הו"ו כמו שהיתה ויניעו עי"ן הפעל בסגול. יאמרו יוֹדֶה, יוֹרֶה, כמו שאמרו יִרְבֶּה, יִרְאֶה. אך אשר יוכיח על יראה ירבה כי הם כבדים הוא פתחות היו"ד בתחלתם ושאר אותיות אינ"ת ואשר יורה על יוֹדֶה ויוֹרֶה כי הם כבדים הוא הו"ו הנחה שהיתה כן בהוֹדָה, הוֹרָה העוברים. וכשיאמרו מהם לשון רבים יחסרו הה"א האחרונה שהיא למ"ד הפועל כמנהגם בשאר הפעלים שאין הפ"א שלהם יו"ד. יאמרו יוֹדוּ, יוֹרוּ, יוֹנוּ, בחסרון למ"ד הפועל כמו שיאמרו יִרְבּוּ, יִרְאוּ. וכבר נתפרש כי יוֹרוּ, יוֹנוּ חסרים כאשר יראו ירבו ישקו חסרים. והו"וין אשר אחרי היודין הם פיות הפעלים וכנגד רי"שי יראו ירבו ושי"ן ישקו. ועקר יראו ואחיו להיות יראיו ירביו ישקיו פתוחי היו"ד. ומשפט יוֹרוּ וחבריו להיות יוֹרְיוּ, יוֹנְיוּ, יוֹדְיוּ. וכבר נמצאה מלה אחת על העקר: עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי (איוב יט ב). הו"ו שאחר התי"ו פ"א הפועל והגמ"ל עי"ן הפעל והיו"ד הלמ"ד אך נוּגֵי מִמּוֹעֵד (צפניה ג יח) משקלו נפעלי והוא נלקח מן הוֹגָה יְיָ (איכה א יב). והנו"ן בו ללשון נִפְעַל והו"ו פ"א הפועל והגימ"ל עי"ן הפועל והלמ"ד חסרה. וַיֹּאמֶר… יְרֵה וַיּוֹר (מ"ב יג יז). אך וַיּוֹר לא נגזר מגזרת יְרֵה, כי יְרֵה נאמר מן יָרָה, כמו בְּנֵה מן בָּנָה, רְאֵה מן רָאָה. אבל וַיּוֹר חסר למ"ד ועקרו וְיוֹרֶה והוא נאמר מן הוֹרָה, הֹרָנִי לַחֹמֶר (איוב ל יט). ואילו היה מן יָרָה, נאמר וַיְּיִר כמו וַיְּיִף בְּגָדְלוֹ (יחזקאל לא ז) הנאמר מן יָפָה, מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ (שה"ש ז ז). על כן אילו היו שניהם נגזרים מגזרה אחת ונבנים מבניין אחד אז נאמר יְרֵה וַיְּיִר, או הוֹרֶה וַיּוֹר. והפועל הנלקח מן יָרָה בַיָּם (שמות טו ד) – יוֹרֶה, כמו עוֹשֶׂה מן עָשָׂה. ולרבים נאמר יוֹרִים בחסרון למ"ד הפועל, כמו עוֹשִׂים. [וראוים להיות יוֹרְיִים, להיות עוֹשְׂיִים, על משקל שׁוֹמְרִים, זוֹכְרִים.] והפועל הנלקח מן הוֹרָה – מוֹרֶה, כמו מַרְבֶּה מן הִרְבָּה, לפי שלשון כל פועל נלקח מן הפועל הכבד לא יאמר כי אם בתוספת מ"ם בתחלתו. <עמ' 65> ולרבים יאמר מוֹרִים. הו"ו פ"א הפועל כמו רי"ש מַרְבִּים והלמ"ד נגרעת. וכבר נתבאר ממה שהזכרתי ובארתי כי היוֹרִים מן יָרָה בַיָּם, והמוֹרִים מן הֹרָנִי לַחֹמֶר, וַיֹּרֵם אֱלֹהִים (תהלים סד ח). והו"ו שביוֹרִים איננו עקר, [כי אם מפני המשך כמו ו"ו עוֹשִׂים, רוֹאִים, שהיו"ד לפניה פ"א הפועל, כמו עי"ן עוֹשִׂים ורי"ש רוֹאִים.] ו"ו המורים פ"א הפועל [כמו רי"ש מרבים. והמ"ם לפניה מוספת ללמד על הפועל] הכבד. וכבר הניעו ו"ו הוֹדָה, יוֹדֶה, כשרצו לבנות ממנו בניין הִתְפַּעֵל, ואמרו וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא (ויקרא ה ה). הו"ו פ"א הפעל והה"א האחרונה למ"ד הפעל. ושם הפועַל מן הוֹדָה – תּוֹדָה. וכן שם הפועַל מן הוֹרָה, יוֹרֶה – תּוֹרָה. והשם הנאמר מן הוֹגָה יְיָ – תּוּגָה בשורק. הו"וין בשמות האלה פ"יות הפעלים וההי"הין ללשון נקבה, והלמ"דים נופלות מן המלים. וכבר נאמר השם מן הוֹגָה יְיָ – יָגוֹן. היו"ד פ"א הפועל והגימ"ל עי"ן שלו והלמ"ד נופלת והו"ו והנו"ן נוספות על מנהגם שיוסיפו ו"ו ונו"ן באחרית השמות כמו גָּאוֹן ושָׁאוֹן, עִוָּרוֹן, שִׁבָּרוֹן.

שער ג

שער הפעלים שתחלתן נו"ן וסופן ה"א רפה מאותיות הנח והסתר

כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה (מ"א ב כח), נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות י יב), הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו סו יב). הנו"ן פ"א הפועל והה"א למ"ד הפועל. וכבר נאמר בחסרון הה"א על מנהגם בשאר הפעלים שהלמ"ד מהם רפה נחה כי ברצותם להשתמש בנָטָה עם אינ"ת הנוספות לעתיד בתחלת הפועל יבליעו את הנו"ן בטי"ת ותדגש לזאת. יאמרו אִטֶּה, יִטֶּה, נִטֶּה, תִּטֶּה. הנו"ן נבלעה בטי"ת ולכן נדגשה. ועקרו אִנָּטֶה, נִנָּטֶה, תִּנָּטֶה, כמו אֵרָאֶה, יֵרָאֶה, נֵרָאֶה, תֵּרָאֶה. וכן וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע (ש"א ח ג), עקרו וַיִּנָּטוּ, אך הלמ"ד נופלת, ומשפטו על אמת ומלאת חסרונה וַיִּנְטְיוּ [על משקל וַיִּפַעֲלוּ.] ולפי שנשתמשו בפועל זה הרבה נגרעה גם הנו"ן כמו שנגרעה הה"א ונולד במקומה נח נסתר. ונאמר אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול (משלי ד כז). ראוי להיות תִּטֶּה בהבלעת הנו"ן או תִּנָּטֶה בהראותה. וכן וַיֵּט מֹשֶׁה (שמות ט כג). עקרו וַיִּנָּטֶה. בלא הבלעת הנו"ן. או וַיִּטֶּה בהבליעה. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ (במדבר כד ו). נִפְעֲלוּ מן נָטָה. הטי"ת דגושה כי נו"ן נָטָה שהוא פ"א הפועל נבלע בתוכה ועקרו נִנְטְיוּ. והיו"ד הוא למ"ד הפועל.

והפועל הכבד בעקר זה הִטָּה – וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד (עזרא ז כח). הִטֵּתִי. הנו"ן נבלעה בטי"ת הדגושה, ועקרו הִנְטָה, כמו הִרְבָּה. והפועל העתיד: אַטֶּה, יַטֶּה, נַטֶּה, תַּטֶּה, בפתחות אינ"ת ללמד על הפועל הכבד, והנו"ן נבלעת. והעקר אַנְטֶה, יַנְטֶה, כמו אַרְבֶּה, יַרְבֶּה. וכן וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט (ש"א ח ג) עקרו וַיַּנְטוּ, כמו וַיַּרְבּוּ, וַיַּשְׁקוּ, והלמ"ד נופלת. וכבר נפלה גם הנו"ן בפועל כבד זה מתחלתו כמו שנפלה הה"א מסופו, נאמר אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע (תהלים קמא ד), התי"ו פתוחה כמו שהיתה לפני חסרון הה"א, ועקרו תַּטֶּה בהבליע הנו"ן או תַּנְטֶה בהראותה. וכמהו וַיַּט עָלֵינוּ <עמ' 66> חֶסֶד (עזרא ט ט). ולשון פועֵל מן הפועל הכבד הזה: מַטֶּה מִשְׁפַּט (דברים כז יט). הטי"ת דגושה מפני הבלעת הנו"ן, ועקרו מַנְטֶה, כמו מַרְבֶּה. ולרבים: מַטִּים – וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם (תהלים קכה ה), וּמַטֵּי גֵר (מלאכי ג ה). [והלמ"ד נופלת. ומשפטם במלאת כל חסרונם: וְהַמַנְטִיִים, וּמַנְטִיֵי – בשני יו"דים, הראשונה הנראת במוצאה למ"ד הפועל, והשנית הנחה לרבים.] אך וּמָטִים לַהֶרֶג (משלי כד יא) איננו מעקר זה, כי אם מן מָט, יָמוּט, המ"ם פ"א הפועל, ועל כן היתה הטי"ת רפויה. ודומה לו קָמִים מן קָם, יָקוּם, ושָׁבִים מן שָׁב, יָשׁוּב. והדומה לפועל זה: הִכָּה, הִכֵּתִי, נַכֶּה, יַכֶּה, תַּכֶּה, מַכֶּה, הַאַכֶּה אַכֶּה (מ"ב ו כא). גם אלה פעלים כבדים, ובכ"ף הדגושה נו"ן נבלעת. ועד על הדבר: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה (שמות ט לא), הנו"ן פ"א הפועל. [כמו חי"ת לֹא חֻפָּשָׁה (ויקרא יט כ).] וכן וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ (שמות ט לב). [שהוא על משקל וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ (איוב לג כא), תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ (דברים לג ג). היה ראוי להיותו נֻכְּיוּ, על משקל לֹא דֻכְּאוּ (ירמיהו מד י), וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה (ישעיהו כד כב), וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר (ישעיהו כד כב).] ועקר הִכָּה בהראות הנו"ן – הִנְכָּה, הִנְכֵּתִי, הַאַנְכֶּה אַנְכֶּה. וכן הַכּוּ, וַיַּכּוּ – הַנְכּוּ, וַיַּנְכּוּ. וכבר אבדה גם הנו"ן עם הה"א, נאמר יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו א), ועקרו להיות יַנְךְּ, על משקל יַשְׁקְ, יַפְתְּ, ובהשיב אליו הה"א אשר נפלה מסופו – יַנְכֶּה, כמו יַשְׁקֶה, יַרְבֶּה. או יַכֶּה בהבליע הנו"ן. וכן מַכֶּה, הַכּוֹת. הנו"ן שהוא פ"א הפועל נבלע בכ"ף הדגושה. [וְנִכָּה וָמֵת (ש"ב יא טו) – זאת הנו"ן ללשון נִפְעַל, והנו"ן השנית שהיא פ"א הפועל נבלעה בתוך הכ"ף.] ועקרו וְנִנְכָּה כמו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְיָ (ש"א א כב), וְנִגְלָה יְסֹדוֹ (יחזקאל יג יד). וכמו אלה הפעלים הִצָּה, הִצֵּתִי, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה (במדבר כו ט), בְּהַצֹּתָם עַל יְיָ (במדבר כו ט), בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם (תהלים ס ב), אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה (משלי יז יט) – הנו"ן נבלעת בצד"י הדגושה והיא פ"א הפעל. והעד הנאמן המעיד עליה, כי נראתה במוצא הלשון בכִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים (דברים כה יא). [שזאת הנו"ן היא פ"א הפועל, והנו"ן של לשון נִפְעַל מובלעת בה, והיא כנגד קו"ף יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א ט). ובי"ת יִבָּנוּ ומ"ם יִמָּנוּ.] ועקר הִצּוּ והנאמר כמהו הִנְצוּ, בְּהַנְצוֹתָם, בְּהַנְצוֹתוֹ, מַנְצָה, כמו הִרְאוּ, בְּהַרְאוֹתָם, בְּהַרְאוֹתוֹ, מַרְאָה. אך למ"ד הפעל נופלת מהם. ומשפטם במלאת חסרונם הִנִצִיוּ, מַנְצְיָה. שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים (שמות ב יג) זאת הנו"ן הכתובה ללשון נִפְעַל. ופ"א הפועל מובלעת בצד"י הדגושה. ועקרו נִנְצִים על משקל נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים (שמות ה יז). ולמ"ד הפעל נופלת ומשפטו במלאת חסרונו נִנְצָיִים, כמו נִשְׁמָרִים, נִמְצָאִים. מַסָּה וּמְרִיבָה (שמות יז ז) בסמ"ך הדגושה נו"ן נבלעת שהוא יוצא מעקר נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב א), לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ (דברים ו טז). ה"א מַסָּה ללשון נקבה, והלמ"ד חסרה.

אמר המחבר. וכמו אלה הִזָּה, יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים (ויקרא טז יד), וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה (במדבר יט כא), פועל כבד בזיי"ן הדגושה אות נבלעת היא פ"א הפועל. ויתכן להיותה נו"ן כשתלמוד מאלה הפעלים שהזכרתי והה"א למ"ד הפועל, אבל אמרתי 'יתכן' ולא גזרתי בודאי שהיא נו"ן ולא אות אחרת, לפי שלא נמצא במה שיש בידינו מן המקרא ממנו מלה שנראתה בה פ"א הפועל כמו אלה הראשונים להוכיח עליו אם הנבלע הוא הנו"ן או זולתה, ועל כן אמרתי יתכן שיהיה עקרם יַנְזֶה, מַנְזֵה. ועוד יפילו זאת האות הנבלעת שהיא פ"א הפועל להקל כמו שעשו בראשונים, ואמרו וַיַּז מִמֶּנּוּ (ויקרא ח יא) בפתחות היו"ד להעיד עליו שהוא פועל <עמ' 67> כבד, [כמו שהזכרתי לך ביַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו א), וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד (עזרא ט ט).] ועקרו וַיַּנְזֶה בהראות הנו"ן, וַיַּזֶּה בהבליעה. אך וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ (ויקרא ו כ), הוא פועל קל מן עקר זה לעתיד, [ויאמר לשעבר נִזָּה כמו נִטָּה, ולעתיד יִזֶּה כמו יִטֶּה.] ויורה עליו שהוא מפועל הקל נקידת היו"ד בחרק [כמו יו"ד יִטֶּה ותי"ו תִּטֶּה אַשֻּׁרִי (איוב לא ז).] ואילו היה מן הכבד נאמר יַזֶּה מן הִזָּה, [תַּטֶּה לִבְּךָ (משלי ב ב) מן הִטָּה.] ויש עוד כשיפילו הנו"ן ממנו ויאמרו וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר (מ"ב ט לג). גם זה נקידת היו"ד בחרק תוכיח עליו שהוא מן הקל [שלא נאמר וַיַּז כמו וַיַּז מִמֶּנּוּ הנאמר מן הִזָּה.] ועקרו להיותו וַיִּנְזֶה בהראות הנו"ן, או וַיִּזֶּה בהבליעה.

ואראה להפסיק הדבר פה ולהחל במה שידעתי מקבץ הפעלים ואגרם כאחד והזכיר מה שאמצא למקצתם מלבד אחיהם ממדות ודרכים ופנים, כי מה שפרשתי לפניהם וגליתי מסודם העמוקים ובארתי מרזיהם העלומים מה שהוא כדאי להבין את ענייניהם וסופק להודיע את דרכיהם ושמושיהם בעזרת ה'.

שער ד

כלל הפעלים שסופם והוא למ"ד שלהם ה"א רפה נחה נסתרת

אבה. ולא אבה ה' אלהיך. ולא אביתי לשמע. ופועל הרבים שעבר בחסרון למ"ד הפועל על דרך הידוע. ולא אבו שמוע. ועקרו אביו. כמו שמרו זכרו: ודע כי הפעלים העוברים הנאמרים בלשון רבים ממין זה שאנחנו מדברים בו שוים לפעלים הנאמרים בלשון רבים מן המין שעי"ן שלו אות נוח וסתר הנקבצים במאמר שלפני זה. תאמר ממין זה אבו בנו עשו קנו ראו בכו. ונאמר מן המין שלפניו קמו באו סרו נמו שבו. אך בהשיב כל אחד משני מינים אלו אל עקרו ומקום מוצאו יודע כי אבו בנו עשו קנו ראו וחבריהם חסרי הלמ"ד. ועקרם אביו בניו קניו. וכי באו קמו סרו ואחיהם אינם חסרים. רק העי"ן מהם נחה ועומדת בין הפ"א והלמ"ד. ועקרם ביאו קימו סירו נימו שיבו: ויש כשמשימים מתקני הטעמים טעם הנלקחים ממין הנח העי"ן בפ"א שלהם שהיא תחלת אותיות וטעם הנלקחים מחסרי הלמ"ד בעי"ן שלהם שהיא האות השנית להבדיל ביניהם. אבתה לנקבה בהמסך המלים אבתה בהפסקם. אובה כשיאמר האחד בעבור עצמו לעתיד האל"ף למדבר והו"ו הפוכה מאל"ף אבה שהוא פ"א הפועל. ועקרו אאבה יאבה תאבה נאבה. וצווי לנקבה אבי. ולרבים הזכרים אבו. ולנקבות רבות אבינה ויש כשישוו צווי הזכרים הרבים וצווי הנקבה האחת ממין זה לצווי הרבים הזכרים וצווי האחת הנקבה ממין הפעלים שפ"א שלהם יו"ד במוצא דבר. כי נאמר מפעלים אלה עשו ראו בנו בכו. ראי קני עשי בני. והם יוצאים מן ראה בנה עשה בכה. ונאמר מן האחרים שתחלתם יו"ד רדו שבו צאו דעו. רדי שבי צאי דעי. והם יוצאים מן ירד יצא ישב ידע. אך <עמ' 68> בהשיב כל אחד מהם אל עקרו ומקומו יודע כי אלה חסרי הלמ"ד ואלה חסרי הפ"א. ואלה בהברת הדבר ובהפסקו לא ישתנו ממה שהם בו בהמשכו והצמדו כי יאמר בנו עשו ראו קנו בהפסק הדבר ובהמשכו יחד. ואלה ישתנו בהפסק הדבר ובהכרתו ממה שהיו בו בהמשכו והתחברו. כי יאמר באין הפסק רדו שבו צאו לכו. ובהפסק רדו שבו צאו לכו בצרי: אובה פועל. כי אינם אובים. חסר למ"ד. וראוי להיות אוביים על משקל פועלים שומרים. ולנקבה אובה פועלה. אובות לרבות. פועלות. ומשפטם להיות אוביה אוביות. ולשון המקור שהוא שם הפועל בהשיב הלמ"ד ו"ו במוצא דבר. ופעמים שתכתב ו"ו על הדבר. ופעמים שתכתב ה"א על העקר. יאמר אבו בו"ו ובה"א. [כמו שיאמר ראה תראה בה"א. וראו ראו בו"ו.] ויש כשיאמר בתי"ו אחר הו"ו והיא מומרת מן הה"א אבות. [כמו ושתות יין. אלות שוא:] ובעקר עניין אחר למי אוי למי אבוי. ונאמר כי אביון מעניין זה והנו"ן נוספת כמו שנוספת בזרעונים וזידונים. וזידון ואביון על משקל אחד. לפי שהיו"ד הנחה בין זין ודל"ת זידון כנגד בי"ת אביון. [ודל"ת זידון לעמת יו"ד אביון. נשארו ו"ו ונו"ן זה כנגד זה:] —

אוה. רק הפועל הכבד נאמר מעקר זה אוה אויתי. נפשי אויתיך. ונפשו אותה ויעש. אאוה. יאוה. נאוה. תאוה. אוה. אוי לנקבה. ועקרו להיות אויי. [כמו ושלמי את נשיך. ומלטי את נפשך.] אוו לרבים הזכרים. ועקרו אויו. [כמו ספרו נא. דברו נא.] ולשון המקור שהוא שם הפועל אוה כמו צווי. [כמו אם ענה תענה.] או אוות. [כמו יום ענות אדם נפשו.] ושם הפועל עוד תאוה. הה"א לשון נקבה והלמ"ד נגרעת. ועקרו תאויה. [כמו תפארה. אך נפתחה תי"ו תאוה מפני האל"ף שהיא מאותיות א'ה'ח'ע אחריה שהיה לולי זאת בחרק כמו תקוה.] ונאמר עוד מאויים כמו ממתקים מחמדים. אל תתן ה' מאויי רשע. ונאמר כי נאוה קדש מעקר זה ועניין. אחר והנו"ן בו נפעל [ומשקלו נעלה הענן. נעשה על הארץ.] ומחברים עוד אליו הנוה המעונגה. לא נאוה לנבל שפת יתר אלה ההיהין ללשון נקבות ולמ"ד הפועל נופלת. וכן נאוו לחייך. חסר הלמ"ד.

אנה. אנה אניתי. ואנו הדייגים. ואנו ואבלו. עקרו אניו. אנה אנו. אני אנינה ונאמר בשם הפועל תאנייה ואנייה. ויש בעקר עניין אחר והאלהים אנה לידו. פועל כבד אניתי כמו צויתי. אאנה מאנה. מאנים. אנה. אנו. אני. אנינה. כי מתאנה הוא לי. ומעקר זה כי תאנה הוא מבקש. ועקרו תאניה.

אלה. ואת אלית. אלתה. אאלה. יאלה. אלה. אלו. אלו. אלי. אלינה. אולה. אולים. אולה. אולות. והמקור שהוא שם הפועל אלה וכחש. אלות שוא. ושם פועל גם עוד אלה. חסר הלמ"ד והה"א לנקבה. ועקרו אליה. כמו אשמה. או אליה. כמו צדקה. והפועל הכבד האלה. יאלה. מאלה. מאלים. האלה. האלו. האלי. והמקור שהוא שם הפועל <עמ' 69> האלות. ונשא בו אלה להאלותו. ועניין אחר בעקר זה לפי מה שיתכן להיות ולא בגזור אומר אלי כבתולה חגורת שק. עקרו להיות אליי. אך אמרתי יתכן ולא גזרתי בודאי. לפי שלא מצאתי בעניין זה זולת אלי כבתולה שהוא צווי לנקבה מן הפועל הקל. על כן יש גם לומר כי הפועל העובר ממנו יאל [ויצא על משקל רדי מן ירד. שבי מן ישב:] —

אפה. ומצות אפה. אפיתי על גחליו. אפתה. יאפה. נאפה. ותפהו מצות. ויאפו את הבצק. בנוח האל"ף. והפכה לו"ו במוצא דבר ומשמע אזן. אך היא כתובה אל"ף פעם ופעם ו"ו. וצווי הזכר נאמר אפה. כמו עלה. אפו לרבים אפי לנקבה אפינה לרבות. וכבר נאמר לרבים הזכרים שלא כמשפט את אשר תאפו אפו. ויתכן שיקרה ואת מפני האל"ף שהוא מן א'ה'ח'ע שפעמים רבות ישנו בהם את המנהג. מאפה תנור. אפו. אפות:

ארה. אריתי מורי. וארוה כל עוברי דרך. ארתה. יארה. ארה. ארו. ארי והעקר אריו. אריי. אורה. אורה. אורים. אורות. ארו. ארות.

אתה. ואתה מרבבות קדש. אתה בקר. אתיתי. אתתה. [תהיה התי"ו הראשונה עי"ן הפועל במקום נו"ן בנתה. והשנית למ"ד הפועל במקום תי"ו בנתה. ורי"ש שמרה.] אך אם יכבד על הלשון לדבר שני תוין כאחד יאמר אתיה נמו חסיה נפשי. וכבר נאמר הפועל העתיד בנוח האל"ף להקל. נאמר עדיך תאתה. ויתא ראשי עם. הנח בין היו"ד והתי"ו בויתא הוא פ"א הפועל והתי"ו עי"ן הפועל והאל"ף למ"ד הפועל במוצא דבר מה שאין כן בחבריו. נאמר כי פחד פחדתי ויאתיני. יאתיו השמנים. קרבו ויאתיון. וצווי הזכר על הנכון אתה. אתו. אתי. כמו עלה עלו עלי. אבל בא על לא נכון. נאמר אתיו אקחה יין. כמו שבא אפו שלא כראוי. ועל כן אומר כי משפט אפו על דרך זה אפיו כי אתיו שלם ואפו חסר. ולו באו על עקרם מלאים מחסרון אז נאמר אפיו. אתיו. כמו שמרו שמעו אמרו ועוד הומרה אל"ף זאת בה"א ונאמר התי"ו לאכלה.

בדה. אשר בדה מלבו. בדיתי. יבדה. בדה. בדו. בדי. בודה. בודים וכבר נכתב הנח שהוא למ"ד הפעל. כי מלבך אתה בודאם. ויש מהם שהיה אומר בודם. על כן קבעו אחת מן הלשונות במקרא והשנייה במכתב שלא יפול דבר מלשונם. ושם הפועל בדו או בדות.

בזה. כי דבר ה' בזה. מדוע בזית את דבר ה'. כי בזיתני. בזתה. אבזה. יבזה. ויבז עשו. עקרו ויבזה. בזה. בזו. בזי בזינה. ובוזי יקלו. ובוזה דרכיו ימות. רק בוז יבוזו לו. בז לדבר יחבל לו. ובוז משפחות יחיתני. בזה לך לעגה לך. אינם מעיקר זה. מפני שה"א בזה לך ללשון נקבה כמו שהיא בבאה. ואילו היה מעקר זה אז נאמר בזתה כמו עשתה בנתה.

<עמ' 70> בכה. בכיתי. אם לא בכיתי לקשה יום. ובכתה את אביה. בכה. בכו. בכי. בכינה. ושם הפועל הרבה בכה. ויש עוד שם פועל בכי גדול. בסמוך הדברים. יעלה בכי. בפסוק הדבר. אך אלון בכות חסר למ"ד הפועל שהיא יו"ד בכי לפי שהתי"ו והו"ו בו כמוהם בעבדות מרדות נמצא חסר למ"ד הפועל שהיא יו"ד בכי. ועקרו בכיות: ויש בעניין פועל כבד בכה בכיתי. אבכה. רחל מבכה על בניה. מבכות את התמוז. בכה. בכו. בכי: ויש בעקר עניין אחר מבכי נהרות חבש. עוברי בעמק הבכא ולשון נפעל הבאת עד נבכי ים. למ"ד הפעל חסר מן נבכי ים. כמו שחסרה מן נראים נרפים. אך נבוכו עדרי בקר. נבוכים הם. והעיר שושן נבוכה. עתה תהיה מבוכתם. עקר אחר ועניין אחר. —

בלה. בליתי. לא בלתה מעליך. לא בלו שלמותיכם. והארץ כבגד תבלה. בולה. בולים. ושם איש או כל מאומה מפועל זה נאמר בלה. על משקל היה דוה. כגן רוה. ולרבים הזכרים שקים בלים. ולנקבות הרבות ונעלות בלות. ולאחת בלה. לבלה נאפים: ודע כי בלים רוים דוים והדומה להם שוה מדברם בעבור חסרונם עם מדבר שבים וקמים ובאים והדומה להם שהם על משקל אחד. אך בהשיבם אל עקרם ומולדם יודע כי בלים ודוים ורוים חסרי הלמ"ד ומשפטם להיות בליים דויים רויים. על משקל אשמים שכנים שלמים. ויודע כי שבים וקמים ובאים וחבריהם אינם חסרים כולם אך הם נחי העי"ן. יורה עליו הנח הנסתר שהוא הקמץ שבשין שבים וקו"ף קמים. ומשפטם להיות שויבים קוימים בויאים. [ולא כן הנחים שמורה עליהם קמוצות בי"ת בלים וחבריו שהם באים מחמת המשך והלמ"דים חסרים.] אחרי בלותי. בלוי הסחבות ובלוי מלחים. ויש כשתהפך יו"ד לאל"ף ואמרו בלואי הסחבות. ויאות להיות מן עקר זה ומעניין זה ואפי על תבליתם. כמו תכלית מן כלה כליתי. ותבנית מן בנה בניתי. ובעניין זה פועל כבד. בלה בשרי. בליתי. ומעשה ידיהם יבלו בחירי. מבלה. מבלים. מבלה. מבלות. מבולה. מבולים. מבולה. מבולות. —

בנה. כי בנה ה' ציון. בנה בניתי. ויבן מזבח. עקרו ויבנה. וכבר נמצא שם הפועל על משקל פעלע [בעבור כי נשתנה העי"ן שלו אחרי הלמ"ד]. נאמר בניין. וכמהו מניין מן מנה. וקניין מן קנה. ועניין מן ענה.

בעה. בעיתי אבעה תבעה. וכבר נמצא שלם על עקרו אם תבעיון בעיו. והצווי על החוק ועל המשפט בעה בעו. או בעיו על העקר. אך בא שלא כמשפט ונאמר אם תבעיון בעיו. [נהגו בו מנהג הפסק הטעמים כמו ואם לא חדלו. החרשים שמעו. שפעמים שנוהגים בטעם זה מנהג הפסק. כמו ויעשו בני ישראל את הפסח.] ולשון נפעל מעקר זה. נבעו מצפוניו. עקרו נבעיו. על משקל נבערו הרועים. ויש בעקר זה עניין אחר. נבעה בחומה נשגבה. מים תבעה אש.

<עמ' 71> ברה. ולא ברה אתם לחם. בריתי. ואבדה מידה. ויתנו. בברותי ראש. הביאי הבריה. ובעקר פועל כבד הברה. הבריתי. יברה. מברה. הברה. הברי. הברות להברות את דויד. אך ברו לכם איש מן עניין אחר ומעקר אחר שהלמ"ד מן הפועל שלו אל"ף. כמו ויד ברא. ובראת לך אבל ברו מן הפועל הקל. ואלה מן הכבד. ומשפט ברו להיות בראו. ונפלה האל"ף להקל. כמו שנפלה אל"ף יראו את ה' מן המקרא. ואע"פ שנקבעה במכתב. גאה. כי גאה גאה. גאיתי. כי גאו המים מי שחו. היגאה גמא. ראה כל גאה וכבר. נאמר שם כל מאומה כמו זה בחסרון הה"א שהיא למ"ד הפעל שמענו גאון מואב גא מאד. וראוי להיות גאה. [כמו זה ראשון] ולשון רבים על לשונו [חסר גם הוא.] בית גאים יסח ה'. ומשפטו להיות בית גאיים. כמו שכנים פלטים. דברו בגאות. על דרך בכות ברות. [ויתכן להיות גאות גאים גאה בצרי מפני האל"ף שפעמים תשונה תנועת האות אשר לפניהם.] ושם הפועל שלם גאוה. גאה חסר. כמו גאה וגאון. וגאון גם הוא חסר. [שעקרו להיות גאיון. כמו הריון. וראויים להדגש] כמו שברון עורון. [או גאיון כמו חסרון זכרון או גאיון כמו לבנון כסלון ] ונאמר כי זאת אל"ף שהיא עי"ן הפעל הומרה בו"ו. אשר היא בגוה. כמו במסתרים תבכה נפשי מפני גוה. כי השפילו ותאמר גוה. והלמ"ד עם כל זאת חסרה. ומשפטו להיות גויה.

גלה. גלה כבוד. על כבודו כי גלה ממנו. גלתה יהודה. כי הגלגל גלה יגלה. עתה יגלו בראש גולים. ויגל יהודה. יגל יבול ביתו. וגם גולה אתה למקומך. כלי גולה עשי לך. נסע ונגלה. לגלותנו. והפועל הכבד הגלה. אשר הגלה נבוכדנצר. אשר הגליתי מירושלם. ויגל את ישראל. עקרו ויגלה. והפועל שלא הוזכר פועלו. אשר הגלה מירושלם. מגלה. המגלים בבלה ובעקר עניין אחר גלה את אזן שמואל. וגליתי את אזנך. גולה סוד. גלוי לכל העמים. ולשון נפעל ונגלה יסודו. ונגלינו אליהם. תגלה רעתו בקהל. תגל ערותך ויגל כמים משפט. ולשון התפעל כי אם בהתגלות לבו. ויתגל בתוך אהלה. ראוי להיות ויתגלה. וכן ותתכס. עקרו ותתכסה. ויתחל משפטו ויתחלה. ובעניין זה פועל כבד גליתי את מסתריו. גלית ותעלי. גלתה את מקור דמיה. לא תגלה ערותה. ויגל ה'. את עיני בלעם. וסוד אחר אל תגל. גלה. גלי צמתך. גל עיני ואביטה. גל מעלי חרפה ובוז. עקרם גלה כמו שהודעתיך. מגלה עמוקות. טובה תוכחת מגלה. ויתכן להיות גלותי את חרפת מצרים מעניין זה והוא המקור שהוא שם הפועל. ואמרתי יתכן ולא גזרתי עליו לפי שהטעם בלמ"ד ממנו ואיננו בתי"ו כמו עד כלותי. כי כשהוא בלמ"ד מורה על הפועל העובר מן הפעלים [שעי"ן ולמ"ד שלהם אות אחת כפולה כמו סבותי מן סבב.] זמותי מן זמם.] וכן יהיה גלותי פועל עובר יוצא מן וגללו את האבן.

<עמ' 72> גמה. מגמת פניהם קדימה. ואולי יצא מעקר זה ברעש ורגז יגמא ארץ. ואע"פ שנכתב באל"ף. —

געה. געה געיתי. אם יגעה שור על בלילו. וילכו הלוך וגעה.

גרה. גרה גריתי. יגרה. איש חמה יגרה מדון. והוא פועל כבד ולולי הרי"ש היה דגש כמו גלה גליתי יגלה. והצווי לזכר גרה. ולרבים גרו. ולנקבה גרי. ולרבות גרינה. ולשון המקור שהוא שם הפועל גרה כמו קוה קויתי. או גרה. כמו ענה תענה. או גרות כמו יום ענות אדם נפשו. ולשון התפעל כי בה' התגרית. למה תתגרה אל תתגרו בם. משפטו להיות אל תתגריו. וכן אל תתגר בם. חסר ה"א. משפטו להיות תתגרה. [וכן והתגר בו. ובאו קמצים אע"פ שיהיו בלא הפסק לפי שבהיותם שלמים יהיו קמצים לתשלום הדגש בהן ועל כן באו קמצין גם בהיותם חסרים.] והוא כל משקל ותתכס ותתחל ויתחל ויתגל. אך יגורו מלחמות עניין אחר ועקר אחר.

דאה. דאה דאיתי. כאשר ידאה הנשר. וידא על כנפי רוח. עקרו וידאה.

דוה. דוה דויתי. אדוה. דוה. דוי. והמקור שהוא שם הפועל כימי נדת דותה תטמא. והשם הנבנה מפועל זה לכל מאומה. [ר״ל שם התאר דוה.] על זה היה דוה לבנו. ולנקבה דוה. תזרם כמו דוה. ולרבים הזכרים דוים. וכשתטפלם אל אחר תגרע את המם. נאמר המה כדוי לחמי. על משקל וקשי לב. ויתכן להיות כדוי לחמי שם פעלים. [ר״ל שם דבר. יאמר לרבים דויים. ובסמוך דויי הפ"א בחרק ובנפל למ"ד הפעל שב הפ"א לשוא.] אבל עלי לבי דוי. הוא שם מדת הלב. [ר״ל שם התאר שהוא שמו יוצא מן הפועל הזה] על משקל גנב וסלח. היו"ד במקום הבי"ת מן גנב והחית מן סלח ועל כן נדגשה הו"ו. וגם נאמר עוד בשם הפועל ה' יסעדנו על ערש דוי. כמו שאר ישוב שאר יעקב. נאחז בסבך. ועוד שם אחר על בניין אחר וכל מדוי מצרים הרעים. עקרו מדויי. [על משקל משפטי אע"פ שזה המם בפתח ומם זה בחרק לעניין שיהיו שלמים אחד הם:] —

דחה. דחה דחיתי. אדחה. ומלאך ה' דוחה. לדחות פעמי. גדר הדחויה. יעשה מדחה. את רגלי מדחי. ובספרים מדויקים נמצא דוחו מלרע אם כן יהיה שרשו דחה.] אך דוחו ולא יוכלו קום. ידיחו את העלה. ידיח מקרבה. [והנפעל ידחו ונפלו בה. מפני שהעי"ן גרונית פ"א. הפעל פתוחה ובא מלעיל שלא כמשפט. וכן בדור אחר ימח שמם. בפתח מפני החית.] עקר אחר [מן הפעלים הנחי העי"ן וכבר נזכר במאמר אשר לפני זה.] וכן משאות שוא ומדוחים. עקר אחר מן נדח. נדחי ישראל יכנס. [הנו"ן נבלעה בדל"ת:] —

דכה. דכה דכיתי. ידכה ישוח. לב נשבר ונדכה. ישאו נהרות דכים. ובעקר זה פועל כבד כי דכיתני במקום תנים. עצמות דכית. <עמ' 73> ידכה. מדכה. מדכה. אך מדכא מעונותינו וה' חפץ דכאו. ואת דכאי רוח יושיע. לא דכאו עד היום הזה. [לשון שקר ישנא דכיו. כמו דכא. וזרועות יתומים ידכא.] תשב אנוש עד דכא. [שם. את דכא ושפל רוח. תאר. דכא לארץ חיתי. בקמץ כדרך בעלי הה"א. ותדכאונני במלים. בנוח האל"ף. וההתפעל וידכאו בשער. והפך לילה וידכאו. וידכא.] הם מן הפעלים שלמ"ד שלהם אל"ף [יוצאת במוצא דבר ואיננה נסתרת ולא נהפכת ליו"ד כמו שיקרה לזה שלמ"ד שלו ה"א נחה.] אבל יש לאמר כי האל"ף מומרת מן הה"א שבזה הנזכר פה ונשתמשו בו בלשון אל"ף עד שנעשה בו עקר. ואמרתי כי מדכא איננו מעקר זה כי לא בא מדכא בסגול תחת הכף [על משקל מענה ואע"פ שנכתב באל"ף כמו שנכתב ועוז פניו ישנא באל"ף במקום ה"א. שאילו היה בו האל"ף העקר נאמר ישנא קמץ הנו"ן על משקל ידכא.] וכן אל ישוב דך נכלם. או דכו במדכה. באים מן עקר אחר.

דלה. דלה דליתי. דליו [שקים מפסח. שלם הלמ"ד. ואילו בא כחבריו נאמר] דלו. [כמו בנו חנו עשו קנו.] ואיש תבונה ידלנה. ותבאנה ותדלנה. הן גדם כמר מדלי. והפועל הכבד דלה. ארוממך ה' כי דליתני. ידלה. [והצווי מן הכבד דליו שקים מפסח. ובא שלם. והלמ"ד לא נדגשה כדי להקל:] —

דמה. לא דמה אליו ביפיו. דמיתי לקאת מדבר. אל מי דמית ככה. זאת קומתך דמתה לתמר. ידמה לה'. סב דמה לך. דומה. דמה. דמו. דמי. ודמות החיות. בצלמנו כדמותנו. עקרו להיות כדמיותנו. כמשקל עבדות מרדות. והפועל הכבד מה אדמה לך. וביד הנביאים אדמה. ועניין אחר בעקר ודמיתי אמך. ושם הפועל בדמי ימי. [והמקור בא שלם עם הה"א. נדמה נדמה מלך ישראל. ולשון נפעל] כי נדמה כל עם כנען. נדמתה אשקלון. אוי לי כי נדמיתי. אדמה ידמה. [על משקל אבנה יבנה. אך אדמה לעליון. הוא מעניין ראשון והוא לשון התפעל ולכן נדגשה המם. ומשפטו להיות אתדמה. וכן ותנשא מלכותו. ראוי להיות ותתנשא. ואילו נאמר מלשון נפעל היה ותנשא. כמו כל גיא ינשא.] והפועל הכבד הנאמר מעניין זה דמה. ואשר דמה לנו. אבל ונדמה שם כי ה' הדמנו. אינם נאמרים מעקר זה. ועניין שלישי בעקר זה והוא פועל כבד והוא לא כן ידמה. אל תדמי בנפשך. דמינו אלהים חסדך.

הגה. הגה ברוחו הקשה. והגיתי בכל פעלך. כאשר יהגה האריה והכפיר. יהגו ריק. הגה. הגו. הגי. הגינה. כלינו שנינו כמו הגה. והגא מפיו יצא. הגיון סלה. על משקל עצבון שברון. ונאמר כי הגיגי יוצא מעקר זה. הגימ"ל השנית הוא עי"ן הפועל נשנת אחר הראשונה על משקל עניין מניין בניין. [הרו והגו מלב דברי שקר מקור. ובא הגו בחולם <עמ' 74> לזוג. המלות מפני הרו שבא כמשפט ששרשו ירה. כמו ולהורות את בני ישראל. אבל הגו שרשו הגה. ומשפטו הגו:] —

הדה. הדיתי. גמול ידו הדה.

הזה. הזה הזיתי. הזים שכבים.

היה. היה הייתי אהיה לו לאב. הנה יד ה' הויה. היה. היו. היי. וכבר אמרו ואהי ותהי ונהי. ומשפטם בחסרון הלמ"ד ואהי ותהי ונהי בסגול [להביא הנח הנסתר (והית עלי למשא. המסרת עליו לית חסר יחסר לפי שיש אחר שכתוב בה"א באחרונה וחסר יו"ד. והוא והיתה לי לישועה.) אחר נוספות אינ"ת תמורת החסרון.] ופעמים שיבא מקצתם על המשפט בהפסק הטעם כמו מי זה אמר ותהי. וכן אמרו ברפיות היו"ד ויהי. שכבד עליהם לדגשה בעבור כי היא נחה בשבא. [וכן מנהגם ביו"ד שהיא בשבא אחר הו"ו הפתוחה להרפותה. כמו ויבקשו ויבקש וידבר וימלא. אבל כשיניעוה באחד משבעה המלכים תדגש. כמו וידרשו ויאמרו ויעשו כן.] כי הוא אמר ויהי. בהפסק הטעם ונסתרה היו"ד כמנהג. [ומשפטו יהי על משקל יפן. וכן היה ראוי להיות בכל מקום.] ועקרם על נכון ומלאת החסרון ואהיה ונהיה ותהיה ויהיה. וכבר נשתמשו בפועל זה גם בו"ו תחת היו"ד. הוה הויתי. ואתה הוה להם למלך. הוה גביר לאחיך. כי לשלג יאמר הוא ארץ. ויתכן להיות מעניין זה הוה על הוה: ודע כי אשר דבר מן העברים בלשון הוה הויתי יאמר כשיחסר הלמ"ד יהו תהו. מקום שיפל העץ שם יהוא. [שעקרו להיות יהוא כמו יחלה. שהוא לשון יחיד כמו שיאמר מן היה יהי כן יאמר מן הוא יהוא שמשפטו יהוה.] ו'י'מ כי יהוא משפטו יהיו. [ונפלה עי"ן הפעל ממנו כמו גם את תהי נעלמה. שמשפטו תהיו.] ונכתב הוא ארץ באל"ף במקום ה"א הוה גביר: ו'ע'א בעקר זה והוא לשון נפעל נהיה. ואני דניאל נהייתי ונחליתי. [שני שרי גדודים היו לבן שאול. כלומר היו כבר עמו ונפרדו ממנו ועתה באו בביתו במרמה כלוקחי חטים והרגוהו. ו'י'מ לשון עובר. וכן תאוה נהיה תערב לנפש לשון עובר. ו'י'מ כמשמעו תאוה נהיה בזמנה תערב לנפש לפיכך תועבת כסילים סור מרע לפי שתבא תאותם:] —

המה. המה המיתי. כהמות ימים יהמיון. אזכרה אלהים ואהמיה. יהמו יחמרו מימיו. קול הקריה הומה. המית נבליך. עיר הומיה. כמו בוכיה. וחשוב הומיה ובוכיה התיחש אל הומה ובוכה. [כמו עבריה שמתיחשת אל עבר. ומצריה שמתיחשת לא מצרים.] כי אב המון גוים. [חסר למ"ד והו"ו והנו"ן נוספות. י״מ לא מהמהם המה בשקל יפה קשה. ועם כנוי הרבים המהם. כמו יפיהם קשיהם. ו'י'ת ולא מבניהון:] —

[הסה. הס כי לא להזכיר. בפלס צו לאמר. הסו. מפני העמדה כי דינו מלרע. כמו כלו מעשיכם:] —

<עמ' 75> הרה. כמו והרה עמל וילד שקר. האנכי הריתי. והרית וילדת בן. ותרא כי הרתה. הרינו חלנו. ותהרין שתי בנות לוט. תהרו חשש. עקרו תהריו. [כמו תהכרו לי. בלשון ערבי התמיהה הגדולה הכר. ו'י'מ כי בלשון ערבי עזות פנים הכר. וכן הכרת פניהם ענתה בם. עזות מצחם.] ותהר ותלד. משפטו להיות ותהרה. הנך הרה. והרותיהם תבקע. את כל ההרותיה. הורה גבר. פועל שלא הוזכר פועלו. כמו הורג שורף. ולולא הרי"ש היה דגוש. עצבונך והרונך חסר הלמ"ד. ויתן ה' לה הריון שלם.

זכה. זכה זכיתי. ומה יזכה ילוד אשה. והפועל הכבד זכה. מי יאמר זכיתי לבי. במה יזכה נער. את ארחו. אך זך לקחי. אם זך ואם ישר פעלו. זך אני בלי פשע. כלם פתחים. זית זך. קמץ. לא זכו בעיניו. והזכותי בבר כפי. אינם מעקר זה. [וההתפעל רחצו הזכו. הראוי הזדכו. והדל"ת נבלעה בדגש הכף ו'אע"פ שאין אות נבלעת רק בחברתה. הנה מצאנו בלשון ארמית הקרוב אליו גפוהי גדפוהי. וקמוהי כמו קדמוהי. ובעברי וכל אגפיך. כמו אגדפיך. לשון כנפיך. האל"ף נוסף ו'אע"פ שדגש הכף לאות הבניין אע"פ'כ' אחר שנפקדה הדל"ת יצא טעם הדגש לשנים לכבדות הבניין ולחסרון הדל"ת ודגש הזיי"ן לא בא לחסרון אות. אבל לא תתכן קריאתו מבלי דגש חטפות המלה לחסרון תי"ו או דל"ת. ודינו התזכו או הזדכו כי תי"ו התפעל לא מצאנוה עם הזיין והדל"ת לא מצאנוה רק לאחריה הזדמנתון למאמר קדמי. ובדברי ר'ז'ל נזדמן לו.]

זנה. וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. כי זנתה אמם. זנתה תמר כלתך. עתה יזנו תזנותיה. ותלך ותזן גם היא. מרוב זנוני זונה. אמרו כי הנו"ן נשנית בזנוני שני פעמים שהוא עי"ן הפעל כדרך שהזכרתי בקניין מניין. זנות יין ותירוש. והפועל שלא הוזכר פועלו ואחריך לא זונה. כמו צוה יצוה. והפועל הכבד הזנה. הזנו ולא יפרוצו. ויזן את יהודה [ויזן את ישבי ירשולם בפלס ויפן מן הפנה. ותזנה את יהודה ואת יושבי ירושלם:] —

זרה. זרה וריתי תזרה לרוח. [והבינוני מהפעל שלא נקרא שם פועלו] אשר זורה ברחת ובמזרה. ואזרם במזרה בשערי הארץ. ויזר על פני המים. לוא לזרות ולוא להבר. והפועל הכבד וזריתים לכל רוח. אלה הקרנות אשר זרו את יהודה בזכריה. וזרם מעבר לנהר. ואתכם אורה בגוים. מזרה ישראל. [האל"ף בשבא וסגול. ומשפטו חטף פתח. וכן וכל אגפיו אזרה לכל רוח והשלישית לכל רוח אזרה.] כי חנם מזורה הרשת. [הסר למ"ד. ועקרו מזוריה. כמו מארשה. ולולא הרי"ש היה נדגש כמו תוכחת מגולה. וכן מארשה גם הוא היה על משקל מלמדה. והמקור אל ארץ יהודה לזרותה.] ויתכן להיות מעניין זה וממזרים קרה. [בשקל מגלים.] ו'ע'א בעקר זה זרה. ארחי ורבעי זרית. ופעל כבד אחר בעניין זה הזרה הזרתי. ותזרני חיל למלחמה.

<עמ' 76> חבה. חבי כמעט רגע. שם הפועל כמו בכי שבי. [ויש לאמר שהוא צווי לנקבה שהיא עדה. ולא על לשון עם שהוא זכר. והדומה לו רא. עשי. ושם חביון עזה.] ונאמר כי בצל ידו החביאני. [כי נחבא. נפעל עבר.] חנה הוא נחבא אל הכלים. [נפעל עומד. אין הפרש ביניהם רק לפי העניין. ונחבתם שמה בא על דרך הה"א. ונחבה לא יוכל. כתוב בה"א והוא מקור נבנה על תשלומו כי נמצא מקור בבניין נפעל שוה עם העבר. להחבה בשדה. חדר בחדר להחבה. נכתבו בה"א. והיה איש כמחבא רוח נכתב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א מעשה. ואם היה כבעלי האל"ף היה מחבא בפלס מקרא. ומפני ההית היה המם סגול כמו מחצה. או פתח כמו מחתה.] ויתחבא האדם. מכל המחבואים. מעקר זה. אך האל"ף נכנסת תחת הה"א ונשתמשו בה בפעל זה [כמו שנשתמשו בה"א. אל המקום אשר נחבאת. משפטו נחבאת בפלס נשכחת אלא שנחה האל"ף להקל:] ודע כי החבאתה נפרד מאחיו ויצא מכלל חבריו והיה משפטו להיות כי החביאה. אם הוא בא מלשון אל"ף. או כי החבתה אם הוא מלשון ה"א. כמו וגם הגמלים השקתה. אבל החבאתה האל"ף בו למ"ד הפעל והה"א ללשון נקבה. ואין טעם לתי"ו ולא עניין. על כן אמרתי כי הוא נפרד ויוצא מן הכלל. [ובהאריך התנועה שבה תנועת הבי"ת שמשפטה בחרק כבעלי האל"ף לשוא להקל והאל"ף בפתח כמו שהיה עם התי"ו בחסרון הה"א החבאת מפני נח נראה שאחר האל"ף:] —

חדה. חדה חדיתי. ויחד יתרו. [דגש הדל"ת לתקון הקריאה.] עקרו ויחדה. [וי'א' כי הוא מלעיל על משקל וישב ישמעאל. ומפני שהחית גרונית נפתחה. והעד כי הדל"ת דגושה ושואית.] והפועל הכבד חדה חדיתי. תחדהו בשמחה. ונאמר כי עוז והדוה במקומו כי חדות ה'. היא מעזכם. מעקר זה ונכנסה הו"ו תחת הה"א [והומרה בה כמו שהזכרתי בגאה. ומשורש זה ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו. ונקמץ יחד הראשון מפני ההפסק:] —

חוה. פועל כבד עובר חוה חויתי. אחוה דעי אף אני. יחוה דעת. כתר לי זעיר ואחוך. אחוך שמע לי. [הוקל הו"ו. ועוד יש בו פועל כבד אחר החוה יחוה מחוה תחוה. ושם הפועל] ואחותי באזניכם. האל"ף תחת הה"א ועקרו והחותי באזניכם. על משקל הרבה ארבה. וכן תאמר הרבתי כמו שנאמר מהרבת גואל הדם.

חזה. כי חזה נקם. וזה חזיתי ואספרה. הן אתם כלכם חזיתם. אשר אני אחוה לי. רמה ידך בל יחזיון. ותחז בציון עינינו. פתח מפני החית. וכמהו שמאול בעשותו ולא אחז. והם חסרי למ"ד ומשפטם ותחזה אחזה. והשם חזיון לילה. [הנם כתובים על דברי חוזי. והמסרת עליו לית. ובמכרת בכל החזיון הזה. משא גיא חזיון. ומשקל אחר] במחזה לאמר. ומ'א' חזון נראה אלי. ומ'א' ובחזות יעדו החוזה. חזות קשה. וע'א' בית <עמ' 77> אבנים יחזה. ועם שאול עשינו חוזה. אך מחוז חפצם איננו מעקר זה. כי הוא של משקל מקום מן קם מלון מן לן:] —

חיה. וחיה בהם. וחיית ורבית. וחיתה אתה וביתך. וחיתה נפשי. חיו מן האנשים. לא אמות כי אחיה. אלמנות חיות. וכבר דברו בעקר זה בהפיל הה"א מרוב שנשתמשו בו. אמרו כל ימי אדם אשר חי. וחי בהם. עקרם אשר חיה. וחיה בהם. וכן אמרו ואם בת היא וחיה. ראוי להיות וחיתה. כמו כאשר דמיתי כן היתה. אבל מפני שאמרו בלשון זכר אשר חי בחסרון ה"א כן גם אמרו בלשון נקבה וחיה. וטעם ויחי. ותחי רוח יעקב. כטעם ויהי ותהי. כמו שהודעתיך כבר. ושם כל חי. [ר'ל' תאר] מפועל זה כמו הפועל העובר. אדם חי. אם כל חי. [משפטם חיה בפלס דוה. אלה קמצין מפני ההפסק. אבל בעודני חי. חי הי הוא יודך כמני פתחים להמשך הטעם]. ושם הפועל [ר'ל' שם דבר בלשון יחיד] גם הוא חסר. חי פרעה. [וי'מ' כי אינו לשון יחיד כי שם רבים מות וחיים והוא בלשון רבים לעולם ולא יתפרדו רק לשון רבים בסמוך. היו"ד יו"ד הרבים ויו"ד השורש נעלמה והראוי חיי. וחי אחיך עמך. הוא לגזרת פעל. או נח הלמ"ד ומשפטו חיה. או חסר הכפל ודינו חיי.] ודע כי לשון יחיד מהעודם חיים. חיים כלכם. הוא חי כמו שהזכרתי. ויאות לך לדעת כי חיים שלם באותיותיו מפני שהיו"ד דגושה. וכן לנפש חיה. הוא שלם בעבור הדגש היו"ד [להסרון יו"ד אחרת במקום למ"ד הפעל.] ויש בלשון עברית שמות חסרים ימלא חסרונם כשתמשך המלה ותסמך האות לאחרת אחריה. וזה יקרה כשיפגשו במלה שתי אותיות כפולות דומות זו לזו יפילו אחת מהן ותעמוד הנשארת במקום שתים. אך בהתחברם והסמכם לאות אחרת ישובו אל מולדם ויעמדו על יסודם בהבליע האות הראשונה בשנית הסמוכה לה והדומה לה ותדגש השנית לכך. כמו חי וחיים הדגש שבעקרו שני יו"דין ויו"ד שלישית בו ללשון רבים ויצא על משקל חתים מן חתת. ורכים מן רככה בשמן. וכמו פת פתים מן פתות אותה פתים. ובפתותי לחם. קן קנים קני מן קננה קפוז ותמלט. עם עמי מן בעממיך. עממי הארץ. סף ספים ספי מן הסתופף בבית אלהי. דל דלים מן דללו וחרבו. חג. חגים מן המון חוג. חם חמים מן יתחמם חק חקים מן גדולים חקקי לב. ומן החקקים חקקי און. לב לבי מן לבב. צל צלם מן ונסו הצללים. תל עולם. על תלם. מן הר גבוה ותלול. תם ורשע יונתי תמתי. מן תמימה. אבל תמים הרפה הוא פעיל מן תמימה. וכן בר לבב. ברה כחמה. ממין זה לפי שהוא יוצא מן ברור מללו. יתבררו. וכן הר הרים. שהוא מן הררי עד. וכמהו מר מרים מן מצות ומרורים. וימררו את חייהם. וממין זה שר שרים מן תשתרר עלינו. וכמהו דום לה'. שהוא מן דממה דקה. ונדגש בסמכו לאות אחרת. דומו עד הגיענו אלכם. כי הבליעו המם הראשונה בשנית. סוב דמה לך יראה שהוא מן וסבב בית אל כשנאמר לרבים סובו ציון. וכן יסוב אותו כשנאמר אותו יסבו <עמ' 78> עלי רביו. בדגשות הבי"ת. וכן ותרון לשון אלם. יראה כי הוא מן רנן ירננו. בהרגש נו"ן ירונו יושבי סלע. ילוק בלשונו. ילוקו הכלבים. מן המלקקים בידם. וכאלה רבים בלשון עברית. החוקר והמבקר הפעלים הכפולים מעי"ן ולמ"ד ימצאם יוצאים באמת כמו שהזכרתי. ועל כן אמרתי כי חי חסר וחיים מלא. ויש לומר חיים ברפיות היו"ד וקמצות החת ויהיה גם הוא חסר כמו שנאמר כי חיות הנה מעניין אחר. יאמר לזכרים חיים כמו בלים. [ויש לאמר שהאחד מהם חי חסר הלמ"ד כמו הרבים. ויש לאמר כי הוא חיה שלם ויחסר בלשון רבים כמקרה בלה ובלים דוה ודוים. ולנקבה האחת חיה כמו בלה דוה ולרבות חיות כמו ונעלות בלות. וכל אלה חסרי הלמ"ד.] והפועל הכבד. הנה החיה ה' אותי. ואותה החייתי. החיתם אותם. והחיה אותם. להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ופועל כבד אחר ונפשו לא חיה. החייתם כל נקבה. אשר חיו מנשי יבש גלעד. מכשפה לא תחיה. ממית ומחיה. לחיות זרע. ולחיותם ברעב.

חכה. חכה חכיתי. אחכה. אשרי כל חוכי לו. והפועל הכבד חכה את איוב. וחכיתי לה'. ולכן יחכה ה' לחננכם. אשרי המחכה. המחכים למות ואיננו.

חלה. כי חלה ויחזק. כי חליתי היום שלשה ימים. וחליתי והייתי. יחלה. ויחלא אסא. הנה אביך חולה. ואין חולה מכם. כי חולת אהבה אני. גם כל חלי. וירא אפרים את חליו. אכן חלינו. ולשון נפעל נהייתי ונחליתי. ולא נחלו על שבר יוסף. ולשון התפעל. ויצר לאמנון להתחלות. שכב על מטתך והתחל. וישכב אמנון ויתחל. משפטם להיות והתחלה. ויתחלה. והפועל הכבד החלה. החליתי הכותך. יחלה מחלה. כי החליתי פועל שלא הוזכר פועלו. ולולא מקום החית אז היתה הה"א בקמץ חטף והאות שאחריה בשבא. כמו הראית לדעת. ופועל כבד אחר. אשר חלה ה' בה. גם אתה חלית כמנו. יחלה. תחלה. ובעקר עניין אחר. חלה את פני ה'. ופני ה' לא חליתי. חלו נא פני אל. יחלו פני נדיב. ויחל משה. עקרו ויחלה. וכמהו חל נא את פני ה'. ראוי להיות חלה.

חנה. קרית חנה דוד. וחניתי כדור. אם תחנה עלי מחנה. ויחן שם ישראל. וחנה על העיר. וחנה על העיר. חונה מלאך ה'. פזר עצמות חונך. אך מה נחנת רחוק להיותו מעקר זה. כי לא היה נחנת כמו נגלת נבנת נלאת.

חסה. וחסה בו. אחסה בסתר כנפיך סלה. בצל כנפיך יחסיון. צור חסיו בו. כי בך חסיה נפשי. באו חסו בצלי. מחסה מזרם. לחסות תחת כנפיו. וישמחו כל חוסי בך. מושיע חוסים.

חפה. חפה חפיתי. אחפה. וחפו ראשם. וראש לו חפוי. אבל וחפוי ראש. והפועל הכבד חפה עצי ברושים. ויחפהו זהב טהור. ויחף <עמ' 79> את הבית. ולשון נפעל נחפה נחפתי. יחפה. כנפי יונה נחפה בכסף. הה"א לשון נקבה ולמ"ד הפועל חסר. ועקרו נחפיה כמו ונבהלה נשכחה. ותאמר לזכר נחפה בסגול. כמו ויש נספה.

חצה. אשר חצה משה. וחצית את המלקוח. עד צואר יחצה. לא יחצו ימיהם. יחצוהו בין כנענים. וחצו את כספו ויחץ את הילדים. עקרו להיות ויחצה. ולולא החת שפתחו אשר לפניה או היה ויחץ. כמו ויפן ויבן ויקן וירף. ותהי המחצה. מחציתה בבקר ומחציתה בערב. חצי היריעה. חצות לילה. ולשון נפעל נחצה נחצתי יחצה. ותחץ לארבע רוחות. ראוי להיות ותחצה. [כמו ותראה היבשה. ושניהם ראויים להדגש. כמו תבנה. תגלה. לולא החת והרי"ש:] —

חקה. חקה פועל כבד חקיתי. אחקה יחקה. חקה פועל שלא הוזכר פועלו. יחקה. מחקה על הקיר. על שרשי רגלי תתחקה. ולא יצא משרש זה וחקות עליה. ועל ספר חקה. זאת חקת התורה.

חרה. וחרה אפי בו. פן יחרה אף ה'. אך ויחר עלי אפו. פועל כבד החרה יחרה ויחרה. והפילו הלמ"ד ונותר ויחר. והיה ראוי להיות ויחר. כמו ויפן זנב אל זנב. מן הפנה. ויפר את עמו. מן הפרה. [לולא החת. ואילו היה מן הפועל הקל היה כמו ויחר אף ה' בישראל. והבדל ביניהם מן העניין שויחר הפתוח היו"ד פועל האלהים שהרבה אפו והבעירו. והחרק היו"ד פועל האף שהוא בוער.] ויתכן להיות מעניין זה אל תתחר במרעים. ויהיה ראוי להיות תתחרה. כמו ואל תתגר בם. הראוי להיות תתגרה. גם יתכן עוד להיותו מעקר זה מתחרה בארז שהוא עקר בעל ארבע אותיות תחרה. גרעו ממנו האות הרביעית. אך וחרה נחשתה. ועצמי חרה. אינם באים מעקר זה. [ויהיה תתחר תפעל. וכן בא החת בפתח שאם היה על משקל תתגר היה קמוץ כמהו לתשלום הדגש. שלישי תחר מן מתחרה רביעי תחרה מן הכבד:] —

חשה. חשיתי אחשה. פן תחשה ממני. עת לחשות ועת לדבר. והפועל הכבד החשה. החשיתי מעולם. הלא אני מחשה. ואתם מחשים. גם אני ידעתי החשו. [ואשר הוא פועל יוצא. והלוים מחשים לכל העם:] —

חתה. חתה חתיתי. היחתה איש אש בחיקו. [נפתח היו"ד מפני החית שלפניה. והיה ראוי לנקדה בחרק כמו יו"ד יבנה יקנה יבכה וחבריו. וכן יו"ד] יחתך ויסחך. ויש מפרשין תחת גערה. כמו ותתע. והוא חסר. והיה ראוי להיות תחתה. ולא יצא מעקר זה חתת ומחתה כמו שדמו הטועים.

טוה. טוה טויתי. אטוה יטוה טוה. טווה. טוות. טוה. טוו. תוי. טוינה. טוו את העזים. ויביאו מטוה. <עמ' 80> טחה. הרחק כמטחוי הקשת. [פי' כמו שמרחיקין מושכי הקשת החץ כך הרחיקה ממגו. וי'מ' שם דבר בלשון רבים. כלומד שיעור מרוצת החץ במשיכת הקשת.] ויתכן להיות זאת הו"ו מוחלפת מן הה"א על מנהגם בשאר הפעלים ממין זה שהזכרתי. ויש ללמד עליו טחה טחותי. אטחי. מטחוי. מטחוים. כמטחוי קשת.

טעה. הטעה פועל כבד הטעיתי. הטעו את עמי.

טרה. מכה טריה. על משקל כויה:] —

יגה. נאמר מעקר זה הפועל הכבד שנהפכה בו היו"ד לו"ו נחה מונע אשר לפניה בחולם הוגה הוגיתי. אשר הוגה אם. כי אם הוגה. חסר למ"ד הפעל. ומשפטו להיות הוגיה אוגיה. אוגה תוגה. [ובחסרון אוג יוג תוג נוג. ושמתיה ביד מוגיך.] עד אנה תוגיון נפשי. שלם. מוגים מוגות. יגון ואנחה. תוגת אמו. ולשון נפעל נוגה לשעבר בקמץ. ושם הנפעל נוגה כסגול. ולרבים נוגים. [ובהפיל המם בטפל נוגי ממועד.] ולנקבה נוגה כלשון עבר לזכר. ולרבות בתולותיה נוגות. ולעתיד אוגה יוגה. הוגה לצווי הזכר. [ובחסרון. אוג. יוג. תוג. נוג.] וכן המקור שתא שם הפועל. ויתכן להיות ויגה בני איש מעקר זה ומעניין זה. [וי'מ' משפטו ויוג מבניין הפעיל.] אך הוא מין אחר מן הפועל הכבד יגה יגיתי. איגה ייגה. ויגה בני איש. נבלעה יו"ד העתיד ביו"ד השנית שהוא פ"א הפועל כמו שהודעתיך בויבשהו. ויחל עוד. וע'א' בעקר זה הוגה הוגתי. כאשר הוגה מן המסלה. [ויש לומר שהוא פועל שלא נזכר שם פועלו. ומשפט הויגה. בפלם הגלה.] ונאמר כי הגה ברוחו הקשה. מעניין זה והה"א בראשיתו תחת היו"ד.

ידה. ידה ידיתי. ידה. ידו אליה. ויתכן להיות גמול ידו הדה מעניין זה. וגם זאת הה"א שומה במקום יו"ד. [האית"ן אידה יידה. ובחסרון איד ייד.] ובעניין זה פועל כבד ידה ידיתי אידה. לידות את קרנות הגוים. [וידו אבן בי. דינו ויידו. וי'מ' כי הוא מבניין הפעיל. ודינו ויידו:] ודע כי ידו גורל איננו מעקר זה. כי לא נאמר ידו בחרק. כמו גלו ערותה. אך הוא מן ידד כמו סבו מן סבב רכו מן רכך: ובעקר זה פועל כבד אחר בעניין אחד נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה נסתרת. נאמר הודה הודתי. גם אני אודך. ומודה ועוזב ירוחם. זבח לאלהים תודה. ולשון התפעל בו"ו נעה נראת במוצא שפתים. והתודה אשר חטא עליה. והתודה עליו. והתודו את חטאתם: ועניין שלישי הודה. לשון שבח. הודינו לך אלהים. אודך בכלי נבל. יודו שמך. ומשירי אהודנו. על כן עמים יהודוך. יהודה לתפלה. הודו לה'. כי טוב: ועניין רביעי ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין. והתודה [פי' קהלה] השנית. [והמקור או השם מעניין שלישי שהוא לשון הודאה. על הידות הוא ואחיו. ובא שלם עם פ"א <עמ' 81> הפועל והשרק מקום חולם והדגש שביו"ד לפאר הקריאה כי לא היתה קריאתה נכרת על הבאור אם לא נדגשה ואין לפרש כי הדגש תמורת נו"ן לו"ו הידות ואע"פ' שנכתבה היו"ד. (שתי תודות) פי' קהלות. אבל בשבועות תנן אין מוסיפין על העיר ועל העיירות אלא בב'ד' שלע'א' ובשתי תודות וכשיר וב'ד' מהלכין ושתי תודות אחריהם. ובגמרא תנא מ'ה'מ' דכת' ואעמידה שתי תודות משמע שהם לחמי תודה שהם חמץ וקוראם גדולות. כי במצה היו שלשה מיני חלה רקיקים ורבוכה. ובחמץ לא היה אלא מין אחד. הנה מין החמץ כנגד שלשה מיני מצה:] —

ינה. נשתמשו בו בפועל כבד נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה. הונה. הונתי. ואיש לא יונה. ולא תונו איש את עמיתו. הונו בך. להונותם. ונאמר כי יהיה מנו"ן מן עקר זה ועניין זה שיהיה הנח הנסתר אשר אחר המם בא תחת פ"א הפועל והו"ו והנו"ן שבסופו נוספות [כמו זכרון ולמ"ד הפעל נופלת. וגם יתכן להיות הו"ו במקום למ"ד הפועל שהיא הה"א ויהיה משקלו מפעלן]. ויתכן להיות העיר היונה. חרב היונה. מזה העניין. [והם מהקל:] —

יעה. יעה יעיתי. ויעה ברד. ייעה. ונאמר כי יעים ממנו.

יפה. יפיתי. מה יפית ומה נעמת. מה יפו פעמיך. איפה ייפה. וייף בגדלו. חסר. על דרך וישב ממנו שבי. ויפת בסתר לבי. והוא ראוי להיות וייפה. והנח בין היו"ד והפ"א הוא פ"א הפועל והוא במקום שין וישב ופ"א ויפת. ותיפי במאד מאד. חסר כמו ותבני. ועקרו להיות ותיפיי על משקל ותגדלי. מציון מכלל יופי. שם. יפה עשיתיו. תאר. יפה את רעיתי. לשוא תתיפי. התפעל. ומעקר זה יפיפית מבני אדם. אך נשנו בו פעם שנית הפ"א והיו"ד כמו אדמדם סחרחר. עגלה יפה פיה. נכפלו בו העי"ן והלמ"ד. [ואע"פ' שנכתב בשתי מלות הם כמלה אחת. כמו פקח קוח.] והפועל הכבד יפה יפיתי. איפה. ייפה. בכסף ובזהב ייפהו:] —

ירה. ירה בים. אשר יריתי. יירה. [והנפעל] או ירה יירה. [וי'א' אם כן היה יורה כי כל נפעל מנחי הפ"א יהיה פ"א הפעל ו"ו רק הוא מבניין התפעל. ומשפטו יתיירה.] לירות במו אופל. ויורו היורים. ויאמר אלישע ירה ויור. והפועל הכבד הורה. הורני לחומר. צדה אורה. ויור. חסר למ"ד. ומשפטו ויורה. ויורם אלהים. גם זה חסר למ"ד. ומשפטו ויורים. וימצאוהו המורים אנשים בקשת: וע'א' אשר הורהו יהוידע. ויורני ויאמר לי. [לירוא בחצים ובאבנים גדולות האל"ף תמורת הה"א למ"ד הפעל.] הורוני ואני אחריש. ולא שמעתי בקול מורי. ולהורות נתן בלבו. ולא ימנע מהיות מעניין זה הרו והגו מלב. [וי'מ' כי שורש שלהרו הרה והוא מקור והחולם מקום קמץ כמו הרה עמל:] ועניין שלישי יורה ומלקוש. ומעניין זה את המורה לצדקה. [ויראו המוראים אל עבדיך כתוב באל"ף נחה תחת הלמ"ד הפעל. ומי כמהו מורה. פי' משליך לארץ. דומה לעניין שאמ' הן אל ישגיב בכחו. מגבעת המורה. ת'י' מגבעתא דמסתכייא. שהיה בגבעה צופה שהיה מורה ליושבים בעמק <עמ' 82> בבוא חיל עליהם. וי'מ' שם מקום. ומרוה גם הוא יורא. באל"ף במקום ה"א. המרוה העניים גם הוא יקרא יורה. כמו המטר המורה הארץ. ולא יכנף עוד מוריך. היו"ד למ"ד הפעל תחת הה"א. או יהיה היו"ד לקבוץ. לא יאםף עוד מטרך:] —

כאה. [כאה] הכאה. הכאיתי. יכאה. יען הכאות לב צדיק. ולשון נפעל נכאה. ונכאה לבב למותת. ציים כתים ונכאה. יכאה תכאה: ודע כי חל כאים שתי מלות במכתב וכן גם יתכן להיות עניינם. חיל כמו מחנה וכאים מעקר זה על משקל בלים דוים. ואחד מהם כאה. כמו דוה רוה.

כבה. כבה כביתי. כפשתה כבו. לא תכבה. והפועל הכבד כבה. ולא תכבה את נר ישראל. יכבו את גחלתי. לא יוכלו לכבות את האהבה.

כהה. כהה כהיתי. כהה תכהה. לא כהתה עינו. ותכהין עיניו. ותכה מכעש עיני. ראוי להיות ותכהה. כהה הנגע כהות לבנות. וע'א' ולא כהה בם. [פי' גער בם.] פועל כבד. עקרו להדגש כמו צוה לולא הה"א. כהיתי. אכהה מכהה.

כוה. נמצא ממנו לשון נפעל נכוה. ולעתיד יכוה. כי תלך במו אש לא תכוה. ורגליו לא תכוינה. ושם הפועל חסר למ"ד. והיתה מחית המכוה. והטפל לדבר אחר מכות אש. ושם הפועל על בניין אחר. כויה תחת כויה שלם באותיותיו.

כלה. נמצא שורש זה נחלק לשלשה עניינים: הראשון ואתם בני יעקב לא כליתם כי לא כלו רחמיו. ויחדו כלם יכליון. כלה אתה עושה. כלתה לתשועתך נפשי. [כד הקמח לא תכלה. קמוץ. והיה ראוי בסגול.] נכספה וגם כלתה. ומעניין זה נאמר ותכל דוד המלך. אך הוא מן הפועל הכבד כלה יכלה. ולא כליתי את בני ישראל. ואכל אותם באפי. ויחר אפי בהם ואכלם. מכלות עינים. לכלות את עיניך. [פן אכלך בדרך. בסגול. ומשפט בפתח אכלך:] והעניין השני כלה כליתי. ותכל כל עבודת. משפטו ותכלה. והפועל הכבד ויכל אלהים. ועקרו ויכלה וכן ותכל להשקותו. ויבן שלמה את הבית ויכלהו. ביום כלות משה. כי תכלה לעשר. והפועל שלא הוזכר שם פועלו כלה כלתי. כלו תפלות דוד. [ויכלו השמים. שהשרק וקמץ חטף אחד הם בבניין זה ובכמה מקומות:] והעניין השלישי נשתמשו בו בשתי לשונות בה"א ובאל"ף לפי שדרכם להמיר זו בזו כמו שהודעתיך. יש מהם מי שדבר כליתי רגלי. כליתיני. לא יכלה ממך. ויתכן להיות מזה. ואת בניהם כלו בבית. זהו לשון הה"א כמו שנאמר בנה בניתי. בנו יבנה. ויש מי שדבר כלא. כלאו שטים. כלאה יבולה. אדני משה כלאם. גזר ממכלא צאן. ממכלאות צאן. לא תכלא רחמיך ממני. זהו לשון האל"ף. והה"א אשר במכלה איננו ללשון נקבה כי הוא <עמ' 83> על משקל מפעל. [כמו מקרא קדש. מבטא שפתיה.] והה"א כתובה במקום האל"ף ממכלאות צאן שהוא אחד ומכלאות רבים. [ונקבץ על לשון נקבה. כמו אב ואבות. שדה ושדות.] ומוה נאמר כלא ולא אצא. [על משקל אני קרא לה. ואילו נאמר מלשון הה"א או נאמר כלוי. על משקל נטוי על ראשיהם. בנוי לתלפיות ורעיהם:] —

כנה. כנה כניתי. פועל כבד. כי לא ידעתי אכנה. אכנך ולא ידעתני.

כסה. כסה כסיתי. אכסה. אדם ערום כוסה דעת. וכוסה קלון ערום. כסוי עור תחש. ועשית מכסה. ותקח הצעיף ותתכס. [והתפעל. וראוי להיות ותתכסה. והפועל הכבד] כסה הענן. ועוני לא כסיתי. ואל תכם על עונם. ויכם הענן. תהומות יכסיומו. שלם על העקר. היו"ד השנית למ"ד הפועל והיתה הו"ו האחרונה ראויה להיות בחלם כמו עלימו. יבהלמו. שיתמו נדיבמו. ובא השרק במקום החולם. והפועל שלא הוזכר פועלו. כסו הרים. צלה. ובחשך שמו יכסה.

כפה. כפה כפיתי. אכפה. מתן בסתר יכפה אף. ולשון נפעל נכפה נכפתי. יכפה. אכף לאלהי מרום. חסר. ועקרו אכפה. כמו תגל שראוי להיותו תגלה בין תדע בעזרת ה'.

כרה. בור כרה. אזנים כרית לי. אשר כריתי לי. כי יכרה איש בור. כורה שחת. ומכרה מלח. ועניין שני כרה כריתי. ויכרה להם כרה גדולה. יכרו עליו חברים.

כשה. כשיתי. אכשה. עבית כשית.

לאה. לאיתי. הנסה דבר אליך תלאה. וילאו למצא הפתח. תבא אליך ותלא. עקרו ותלאה. ונלאו מצרים. את כל התלאה. והפועל הכבד הלאה. ומה הלאיתיך. אך עתה הלאני. [תאנים הלאת. שני אלה חסרי למ"ד. כי תי"ו הלאת היא לשון נקבה ולמ"ד הפועל חסרה. וראויים להיותם הלאיני. הלאיה. או הלאתה כמו] הרבתה מלאה. על משקל ותבואתה מרבה:] —

להה. להה להיתי ילהה. ותלה ארץ מצרים. חסר. ועקרו ותלהה.

לוה. לויתי. לוינו כסף. ואתה לא תלוה. לוה רשע. והפועל הכבד הלוה הלותי. והלוית גוים רבים. אם כסף תלוה. הוא יליך. מלוה ה' חונן דל. כמלוה כלוה: וע'א' הוא ילונו בעמלו. ולשון נפעל ונלוה הגר. ילוה אישי. הנלוים על ה'. ושם הפועל לוית חן. ונאמר כי כמער איש וליות מעקר זה ועניין זה.

מחה. מחה. ומחה אל מי המרים. מחיתי כעב פשעיך. כי מחה אמחה. וימח את כל היקום. ואל תמח חסדי. וחטאתם מלפניך אל תמחי. שמו למ"ד הפועל בזה הוא היו"ד שבסוף המלה ועמדה במקום <עמ' 84> ה"א תמחה. ולשון נפעל נמחה. ימחה. וימחו מן הארץ. ימחו מספר חיים. ומעניין זה אכלה ומחתה פיה. כאשר ימחה את הצלחת מחה והפוך על פניה: ועניין שני ומחה על כתף ים. ומחי קבלו. וכבר נמצא בלשון אל"ף שנכתב במקום ה"א. נהרות ימחאו כף: ועניין שלישי מחה. מחיתי. פועל שלא הוזכר פועלו. ממחה. שמנים ממחיים. על העקר ומלאת החסרון. [והיתה החית ראויה להדגש כמו קו"ף מזקקים שאחריו ובית מסבלים:] —

מלה. כבר הודעתיך שמחליפים האל"ף בה"א והה"א באל"ף בפעלים אלה. ואחרי כן ירבה השתמשם באחת מן הלשונות עד שיהיה הדבר כעקר וכשורש שאינו מומר ולא נחלף. ועקר זה מעט נמצא בלשון ה"א כמו מלו תוכך חמס. שהוא על משקל עשו מן עשה ובנו מן בנה. אבל הנאמר בלשון אל"ף הרבה מאד. כמו ומלא ברכת ה'. מלאו מתני חלחלה. ונאמר ממנו פועל כבד. מלא ציון משפט. עד ימלה שחוק פיך. [אע"פ' שנכתב בה"א איננה מן העקר אלא נכנסת במקום אל"ף. שאילו היתה עקר היה עי"ן הפועל שהוא למ"ד ימלה בשלש נקודות כמו שיקרה כן לכל חבריו שהם ממין זה. כמו יענה יצוה. אבל מי שהם ממין שלמ"ד שלו אל"ף כמו וימלא שבוע זאת. ויחטא את המזבח. ויקנא ה' לארצו. עי"ן הפעל מהם בצרי. וזהו המבדיל ביניהם:] ודע כי מלאו ארבעה כדים צווי לרבים מן לשון פועל הקל. [כמו שמעו מן שמע. אמרו מן אמר:] ודע כי קראו מלאו [וכן ומלאו את החצרות חללים ואחר האספו] הפתוח המם צווי לרבים מן מלא אותם הכבד הדגוש. וראויה הלמ"ד להדגש כמו בקשו צדק. ספרו נא לי. דברו אל כל עדת בני ישראל. אבל הרפוהו כמו שהרפו קו"ף ובקשו ברחובותיה. [וכי מלאו אחרי ה'. כי לא מלאו אחרי. פעלים עוברים לרבים ראויים גם הם להדגש כמו אשר ספרו לנו אבתינו. כמו כתרו את בנימין. אשר דברו אלי.] אבל הרפוהו כמו שהרפו שלחו באש מקדשך. [וכן הרחב פיך ואמלאהו. הרפוהו להקל.] שהיה ראוי להיות כמו ואת העיר שלחו באש. וכמהו ועדת עריצים בקשו נפשי. גם הוא מן בקש יבקש. אך מלאו ידכם היום. יתכנו לו שני פנים אלה ויכשר פשרו בהם שיהיה פועל עובר מן הכבד או שיהיה צווי לרבים מן הקל: ודע כי ובמלאות הימים נכתב באל"ף ונקרא בו"ו. ויתכן לואת שיהיה הנכתב מלשון האל"ף והנקרא מלשון הה"א לפי שמצאנום שנשתמשו בו בשתי הלשונות. אך האומר מלא מלאתי באל"ף אמר במלואת באל"ף יוצאה ממקומה מן הגרגרת נקודה בסגול על משקל יבשת המים. או במלאת על משקל בשנאת ה'. והאומר מלה מלתי על לשון הה"א כמו בנה בניתי אמר במלות על משקל בבנות בראות. ועל כן קבעו הראשונים הלשון האחת במקרא והשנית במכתב שלא יפול דבר מלשונם וחקם. ובטעם זה יתכן להיות ביום חטאתו. לבלתי קראת לנו. שנאת רע. מזה המין. כי התי"ו הזאת לא מצאנוה כי <עמ' 85> אם בשמות הפעלים שלמ"ד שלהם ה"א כמו ראות עשות. ומכתב ביום חטאתו ביום חטאתו. ומכתב לבלתי קראת לנו קראת לנו. ומכתב שנאת רע שנאת רע. [כלם באלפין. ואם היו מנחי הלמ"ד היו כתובים בו"וין.] וכן יתכן להיות חוטאים לה'. קוראים אל ה'. ראויים להראות האל"ף שלהם [כמו רי"ש שומרים ועי"ן שומעים ואל"ף יוצאים.] אבל הנקרא מלשון הה"א כמו בונים עושים: ויתכן להיות ובמלאת הימים האלה. ביום חטאתו. לבלתי קראת לנו. שנאת רע. להיותם יוצאים על טעם אחר. על מנת שלא נשים בהם שני שמושים כי נאמר כי האל"ף שהיא למ"ד הפועל והיא עקר נהפכה לו"ו נחה במשמע האזן ומדבר הלשון והתי"ו אחריה נוספת על דרך שהיא ביבשת ויכלת ורעיהם. ולפי זה היו חטאת שנאת קראת ובמלאת מן בעלי האל"ף אלא שהפילו האל"ף מן המבטא להקל וקבעוה במכתב ללמד על עקרם כמו שעשו בחוטאים לה'. קוראים אל ה'. אך האומר כי הו"ו בעשות ראות בנות במקום ה"א ראה בנה עשה והתי"ו נוספת יאמר כי ובמלאת הימים ביום חטאתו. לבלתי קראת לנו. שנאת רע. מלשון הה"א ונכתב האל"ף מאלה במקום הו"וין בראות עשות ורעיהם על דרכם שיכתבו מקצת אותיות במקום מקצת אחר.

מנה. מנה מניתי. ומניתי אתכם. ואתה תמנה לך חיל. מונה מספר לככבים. גם זרעך ימנה. לא יספרו ולא ימנו. המנה יהיה לכם. למני ממסך: וע'א' אשר מנה את מאכלכם. ולילות עמל מנו לי. וימן להם המלך. וימן ה' דג גדול. מנה מניתי. ומהם ממנים על הכלים. [ויקראו בני ישראל את שמו מן. שם בפלס קו. כלומר מתנה וחלק זה לנו מאת ה' ית':] —

מסה. המסה פועל כבד. המסתי. ערשי אמסה. ותמס כעש חמודו. המסיו את לב העם. היה ראוי להיות המסו על הדרך הידוע בחסרון הלמ"ד כמו הרבו הפנו. ועל עקרו המסיו ונשתנה מן העקר ומן הדרך כאחד. [וי'מ' המסיו לשון יחיד. על משקל הפקיד. והו"ו תמורת ה"א למ"ד הפעל והיו"ד למשך.] ועל כן אמרו מקצת סופרים כי מלת זאת יוצאת על מוצא לשון ארמית אשתיו חמרא. ורמיו לגוא אתון נורא. היתיו מאני דהבא.] כמו שעשו בכל תגמולוהי עליו שנהגו בו מנהג ידוהי עלוהי. שהן בלשון ארמית. אך המס ימס. ולא ימס את לבב אחיו. המסו את לבבינו. הם באים מעקר אחר.

מצה. מצה מציתי. ומצית. אך שמריה ימצו ישתו. וימץ טל מן הגזה ולשון נפעל ונמצה דמו. ימצה אל יסוד המזבח. [בצרי על העקר.] ויתכן להיות מעקר זה ועניין אחר לא המציתיך ביד שאול [מן מצא. ובא אין בשורה מוצאת בנוח האל"ף. כמוצאת שלום בנוע האל"ף:] —

<עמ' 86> מרה. אשר מרה את פי ה'. כי מרו מריתי. כי אנכי ידעתי את מריך. גם היום מרי שיחי. כי בית מרי המה. סורר ומורה. שמעו נא המורים. מורה מאד. המרה המרתי. כי המרו את רוחו. אשר ימרה את פיך. ותמר את משפטי לרשעה. ממרים הייתם. למרות עיני כבודו. פתחות למ"ד למרות יורה שהוא מן הפועל הכבד והיה ראוי להיות להמרות אלא שהפילו הה"א והטילו פתחותה על הלמ"ד לפניה. וכמהו לצבות בטן ולנפיל ירך. לנחותם הדרך. לשמיע. עקרו להצבות להנחותם להשמיע. אך אל תמר בו יוצא מעקר אחר.

משה. כי מן המים משיתיהו. המשה המשתי. ימשני ממים רבים.

נדה. נדה נדיתי. המנדים ליום רע. אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם.

נהה. ונהה נהי נהיה. נהיתי. אנהה. נהה על המון מצרים. אל יודעי נהי. וקרוב מעניין זה וינהו כל בית ישראל. ולא יצא מעקר זה ולא נה בהם. ונשאו אליך בניהם קינה.

נוה. נוה נויתי. גבר יהיר ולא ינוה.

נזה. נזה נזיתי. ואשר יזה מדמה. אשר יזה עליה. ויו מדמה אל הקיר. והפועל הכבד הזה. גם הוא בהבליע הנו"ן. והזה מן הדם. כן יזה גוים רבים. יזה שבע פעמים. הזה עליהם מי חטאת. ויז ממנו. ומזה מי הנדה.

נחה. נחה נחיתי. נחית כצאן עמך. מי נחני עד אדום. לך נחה את העם. ונחני בארח מישור. והפועל הכבד הנחה ינחה. תנחה אותך. ינחני במעגלי צדק. להנחותם בהדרך.

נטה. כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה. נטה לך על ימינך. נטוי רגלי. אם תטה אשורי. לא נטה ימין ושמאל. אל תט ימין ושמאל. ויטו אחרי הבצע: [ויש בעניין זה עוד פועל קל כזה מתעבר אל פעול. לפי שזה שהזכרתי איננו מתעבר אל פעול שהוא נוטה בעצמו. אבל נטה את מטך. משה הוא הנוטה והמטה הוא הנטוי. וכן הנני נוטה אליה כנהר שלום. האל הוא הנוטה. והשלום הוא הנטוי. נטיתי לבי. ויט משה את ידו:] ובעניין זה פועל כבד. ועלי הטה חסד. לא תטה משפט. ויטו משפט. ויט עלינו חסד. אל תט לבי לדבר רע. דרכו שמרתי ולא אט. הט אזנך. עקרו ויטה. אל תטה. הטה. אטה: ויש בעקר וה עניין אחר גם הוא מתעבר אל פעול ונתלה בו. נטה שמים. האל הנוטה והשמים הנטויים. ולשון נפעל כנחלים נטיו. ועקרו ננטיו. נפעלו. וקו ינטה.

נכה. הכה פועל כבד. והכית אתי כל זכורה. ויך הברד. הכה תכה. יך ויחבשנו. ואך אותך. והך את עפר הארץ. אשר הכה את <עמ' 87> המדינית. [פועל לא הוזכר פועלו.] ושם איש ישראל המכה. ושם האשה המכה. והנה עבדיך מכים.] [לרבים הזכרים.] מכי חרב. [כי הוא טפל אל חרב. יכה תכה. למי שאתה מדבר אליו. ולרבים] על מה תכו עוד. והפשתה והשערה נכתה. [הנו"ן פ"א הפועל והתי"ו במקום למ"ד הפועל. ומשקלו חפשה רטשה. שדדה.] לא נכו. על משקל ושפו עצמותיו לא ראו: ויש בעקר עניין שני או קרוב לראשון נכה רגלים. אך נכאים. נכאו מן הארץ. נו"ן הכתובה בנכאו היא כנו"ן נפעלו נטבלו בקצה המים. והנו"ן שהיא כנגד פ"א נפעלו וטת נטבלו נבלעת בכף הדגושה.

נצה. נצה נציתי. כי נצו גם נעו. בנצתה. כי נצא תצא. וע'א' והוא פועל כבד הצה. אשר הצו על משה ועל אהרן. בהצותם על ה'. בהצותו את ארם נהרים. אנשי מצותך. אהב פשע אוהב מצה. שני אנשים עברים נצים. כי ינצו אנשים. וינצו במחנה. וינצו שניהם.

נשה. נהגו בעקר זה להוציאו בשתי לשונות בלשון ה"א ובלשון אל"ף. וזהו לשון הה"א נשה נשיתי. ונשו את כלמתם. על משקל ועשו ארון. אשרי נשוי פשע. [שלולא שהוא נופל בפשע היה נשוי בקמצות הנו"ן. כמו כקיר נטוי בקמצות הנו"ן. ואילו היה מלשון האל"ף היה נשוא. כמו נשוא עון.] וזהו לשון האל"ף נשא. נשאתי פניך. ישא ה' פניו [אל נשא ידך. נשוא עון: ויש בו פועל כבד נשא ממלכתו. [על משקל מלא אותם חכמת לב.] וינטלם וינשאם. וכארי יתנשא. כי נשאת למעלה מלכותו. ויתכן להיות נסה עלינו אור פניך ה' מעקר זה. ואע"פ' שנכתב בסמך ובה"א לפי מדבר הלשון ומשמע האזן. לפי שנהגו לכתוב ה"א במקום אל"ף. ויורה על דבר זה שלא נאמר נסה כמו קנה בנה ורעיהם אלא נאמר נסה [כמו קרא נא. רפא נא לה. וכן נכתב רפה שבריה כי מטה. בה"א במקום אל"ף:] —

נסה. פועל כבד נסה את אברהם. כי לא נסיתי. אשר נסוני אבתיכם. לא תנסו. מסה ומריבה.

נקה. ונקיתי דמם לא נקיתי. ונקה לא אנקך. מנסתרות נקני. לא יוכלו נקיון. נקיון שנים. דם נקי. נקי כפים. משקלו פעיל אם תרצה אמור שהיו"ד הזאת היא במקום למ"ד פעיל ודל"ת שריד וטית פליט ויו"ד המשך שהיא כנגד יו"ד שריד ופליט אבדה מן הכתב ומן הלשון בעבור כי נפגשו שני נחים נסתרים. ויש לומר שזאת היו"ד שבשריד ופליט ולמ"ד הפועל שהיתה כנגד דל"ת שריד וטית פליט אבדה גם מטעם זה הנזכר. אך נקיא הנכתב באל"ף שלם על עקרו שהיו"ד שבו לנגד יו"ד שריד ורביד והאל"ף כנגד שני הדל"תין וטית פליט ולמ"ד פעיל והיא מומרת מן ה"א נקה: ולשון נפעל ונקה האיש מעון. ונקית משבועתי זאת. ונקתה ונזרעה זרע. ונקתה לארץ תשב. הנו"ן נבלעת בקו"ף. ולעתיד לא ינקה. זאת הנו"ן <עמ' 88> הוא פ"א הפועל. ונו"ן נפעל נבלעה בה. אז תנקה מאלתי. נקה תנקה הנקה תנקו.

נשה. נשה. נשיתי טובה. ולשון נפעל נשה. כמו ונקה האיש. ינשה על משקל ינקה. ישראל לא תנשני. צור ילדך תשי. עקרו תנשה. פועל עתיד מן הקל כמו תמחה את זכר עמלק. אבל אבדה הנו"ן ונשאר במקומה נח נסתר והוא מעי"ן תמחי. והפועל הכבד השה השתי. כי השה אלוה חכמה. כי ישה לך אלוה. וחשוב כי נשני אלהים כי לא בא מעקר זה בעבור כי נשני בפתחות הנו"ן ויצא על משקל כי חנני אלהים. היוצא מעקר חנן. ולא נאמר נשני בחרק הנו"ן כמו צוני דבר: ובעקר עניין שני לא נשיתי ולא נשו בי. ונשא בו אלה. ושלמי את נשיך. והנושה בא לקחת. כנושה כאשר נשא בו. והפועל הכבד השה השיתי כי תשה ברעך משאת מאומה. עקרם להיות תנשה מנשאת. ועל כן נכתב משאת מאומה באל"ף על האמת והעקר.

סוה. ויתן על פניו מסוה.

סחה. סחיתי פועל כבד. ומחיתי עפרה ממנה. ולולי מקום החית היה דגש כמו קויתי צויתי. אסחה. מסחה.

סלה. סלה סליתי. סלית כל שוגים מחקיך. והפועל הכבד סלה כל אבירי ה'. יסלה מסלה: ועניין שני בעקר זה לא תסלה בכתם אופיר. אבל המסלאים בפז מעניין זה הוא נאמר על לשון אל"ף. [האחד מסלא. והרבים מסלאים. כמו מדכא מעונותינו. והיו שתותיה מדכאים. ואילו נאמר על לשון ה"א היה נאמר לאחד מסלה. כמו מצפה על חרש. ולרבים מסלים. כמו מצפים זהב:] —

סעה. סעה סעיתי אסעה. מרוח סועה מסער.

ספה. ספה ספיתי. האף תספה. ספתה בהמות. ולשון נפעל ירד ונספה. ויש נספה בלא משפט: ועניין שני ספות הרוה את הצמאה. ספות חטאת על חטאת. לספות עוד על חרון אף ה'.

עבה. עבה עביתי. עבית כסית. עבה. על משקל היה דוה. ולנקבה קטני עבה. בשביל שהיא אצבע. במעבה האדמה. בעבי גבי מגניו. ועביו טפח.

עגה. נמצא ממנו לשון נפעל נעגה כמו נעשה. יעגה. הלהן תעגנה. על משקל אשר לא תעשינה.

עדה. עדה עדיתי. ועדית עדי. ואעדך עדי ואלבישך רקמה. ותעד נזמה וחליתה. התי"ו בפתח מפני העי"ן. כמו ותעש. ותעדי זהב. וצבי עדיו: ועניין אחר לא עדה עליו שחל. ויתכן להעת מעניין זה מעדה בגד.

<עמ' 89> עוה. עוה עוינו. עותה ושתי המלכה. כמו עשתה. ומעניין זה עון כמו גאון מן גאה שאון מן שאה. והפועל הכבד העוה עבדך. העוינו והרשענו. אעוה מעוה. ופועל כבד אחר ועוה פניה. אעוה. יעוה. מעוה. עוה עוה עוה אשימנה.

עטה. ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרועה את בגדו. עוטה אור כשלמה. כבגד יעטה. מעטה תהלה. ועטך עטה: ויש עניין אחר. שלמה אדרה כעטיה. על העיקר.

עלה. ומשה עלה אל האלהים. מי זאת עולה מן המדבר. עלית למרום. עלה נעלה. ממדבר עולה. עולים אל האלהים. ויעל אלהים מעל אברהם. ויעל משה. בפתה מפני העי"ן. והיה ראוי להיות על משקל ויבן ויצף. ומעניין זה עליה. שש מעלות לכסא. והפועל הכבד העלה. אשר העלנו מארץ מצרים. העלית מן שאול נפשי. כלו בחכה העלה. מעלים את ארון ה'. אל"ף עולות יעלה שלמה. ויעל עולות במזבח. נשתוה זה בדבר הלשון עם ויעל משה שהוא מן עלה. והמבדיל ביניהם שויעל משה הוא העולה בעצמו ומשפטו להיות ועל כמו ויבן. ויעל עולות הוא מעלה והעולות פעולות כלומר מעולות וגזרתו מן העלה. וראוי היה להיות ויעל. כמו ויפן זנב אל זנב. שהוא מן הפנה. ויקש את ערפו. מן הקשה. למה זה העליתנו ממצרים. אל תעלני בחצי ימי. בהעלות ה. את אליהו. הוא המעלה אותנו ואת אבותינו. והעל את הצפרדעים. העל את העם הזה. חסרי למ"ד. ועקרם והעלה העלה: ועניין שני העלה את נרותיה. והעלית את נרותיה. בהעלתך את הנרות.

ענה. עניתי מאד. וענית ואמרת. ויען כל העם. ויענו כל העם יחדו. וקרוב לעניין זה שקר ענה באחיו. לא תענה ברעך. וענתה בי צדקתי וכפיס מעץ יעננה. ענה בי. וענה גאון ישראל בפניו. והפועל הכבד הענה יענה. אענה אף אני חלקי. כי אין מענה אלהים: וע'א' ענו לה' בתודה. עלי באר ענו לה. ותען להם מרים. וקרוב לו וענה איים באלמנותיו. וענתה שמה כימי נעוריה. והפועל הכבד מעניין זה למנצח על מחלת לענות. כרם חמר ענו לה. קול ענות אנכי שומע: ועניין שלישי ענה בדרך כחי. עניתי בצום נפשי. ויענך וירעבך. אם ענה תענה. [ולשון נפעל לשעבר נענה. ושם האיש ממנו לכל זמן נענה. בסגול בנו"ן.] נגש והוא נענה [ושם הנקבה נענה.] ונפש נענה תשביע. למ"ד הפועל חסר. [ועקרו נעניה. כמו נעלמה] לענות מפני. כמו לראות פני הנאמר מן נראה. יראה.] ומשפטם להעלות להראות. כמו להעשות. וראויים להדגש כמו להבנות. להמנות. לולי העי"ן והרי"ש. ענות עני העניים והאביונים:] —

עצה. עצה עציתי. אעצה. עוצה עיניו לחשוב תהפוכות.

עקה. ועשית מעקה לגגך.

<עמ' 90> —

ערה. נמצא בעקר זה ארבעה עניינים. הראשון הערה למות נפשו. פועל כבד. העריתי. יערה. מערה: ויש בו פועל כבד אחר. ערה עריתי. אל תער נפשי ותער כדה: והעניין השני את מקורה הערה. ערום ועדיה: ויש בו פועל כבד אחר ערה. פתהן יערה. ערות יסוד. וצווי [הזכר ערה. ולנקבה ערי. ולרבים] ערו. וראויים להדגש כל אלה לולי הרי"ש כמו צוה יצוה צוו. אבל ערו ערו עד היסוד בה שב הטעם לאחור מן. הרי"ש אל העי"ן בראשון מפני הטעם שקבעוהו בשני בראש אותיותיו כמו שעשו בתעו במדבר שקבעו הטעם בתי"ו והיה מקומו בעי"ן. ועל כן חזר הראשון לאחור שלא יפגשו הטעמים זה בזה על מנהגם. כמו ויחל עוד. והיה קדש. עבר יום ואחיהם:] והעניין השלישי ערות על יאור. הוא המקור שהוא שם הפועל מן הכבד ויתכן להיות לשון נקבות רבות האחת מהן ערה. כמו בלה בלות. ולשון התפעל ומתערה כאזרח.

עשה עשה ה' אשר זמם. אנכי עשיתי ארץ. הוא עשך ויכוננך. העשויה בהר סיני. כי עשה יעשה לו כנפים. יעשה נעשה ויעש. בפתח מפני העי"ן. אין נעשה פתגם. לא יעשה. עד חצי המלכות ותעש. עקרו להיות ותעשה: ועניין שני עשה עשיתי. הנני עושה את כל מעניך. בעשות ממצרים דדיך. ובעניין זה פועל כבד עשה עשיתי. ושם עשו דדי בתוליהן. ולא יצא מן עקר זה ועסותם רשעים כמו שדמו הטועים.

פאה. הפאה. הפאתי. יפאה. מפאה. אמרתי אפאיהם.

פדה. פדה בשלום נפשי. פדיתה אותי ה'. והוא יפדה את ישראל. פודה ה' נפש עבדיו. פדיון נפשם. והפודך מבית עבדים. חסר הלמ"ד ובהפסק הטעם פודך כמו עושך: והפועל הכבד הפדה הפדתי. אשר לא יעדה והפדה. והפדה לא נפדתה.

פכה. פועל כבד פכה. פכיתי. מפכה. והנה מים מפכים.

פלה. והפלה ה' את מכתך. והפליתי ביום ההוא. אשר יפלה ה'. הפלה חסדיך. וכבר נשתמשו בעקר זה [בשתי לשונות] בלשון אל"ף [עושה פלא. פלאות עדותיך. כי הפליא חסדו לי. הפליא זה מלשון אל"ף. ואילו נאמר מלשון ה"א נאמר הפלה כמו הרבה וחבריו. עושה נפלאות. נפלאים מעשיך ה'. אך ונפלינו אני ועמך מלשון הה"א כמו ונגלינו אליהם. אבל נפלאתה אהבתך מלשון אל"ף שהיא יוצאה במוצא הגרון והתי"ו מוספת בו כמו שהזכרתי בהחבאתה. ואילו נאמר מלשון הה"א נאמר נפלאתה כמו נגלתה. או נפלתה בהפסק הטעם כמו על מי נגלתה. אבל היא נפלאת בעינינו. יש לאמר כי הוא מלשון אל"ף והניחוה והסתירוה והתי"ו הוא במקום ה"א הנקבה ועקרו נפלאה. ויש לומר כי הוא מלשון ה"א והאל"ף בו נוספת מפני משך הקמץ לפניה ועקרו נפלתה. כמו והרצת. שמשפטו והרצתה. ועשת את התבואה. שעקרו ועשתה:] —

<עמ' 91> פנה. כי פנה אל אלהים אחרים. ופנית בבקר. ופניתי אליכם. ובכל אשר יפנה ירשיע. פנה אלי וחנני. פונה היום. ויפן וירד משה. עקרו ויפנה. והפועל הכבד הפנה עורף. ויפן זנב אל זנב. משפטו ויפנה. עמדו עמדו ואין מפנה. והיה כהפנותו שכמו. והפעול מן הכבד אשר מפנה צפונה: ובעקר עניין אחר והוא מין אחר מן הפועל הכבד. ופנה דרך לפני. ואנכי פניתי הבית. פנו דרך. יפנה מפנה.

פעה. פעיתי. כיולדה אפעה.

פצה. ואנכי פציתי פי. אשר פצו שפתי. הבל יפצה פיהו. פצה פיך ואכול. ופוצה פה: ועניין שני הפוצה את דוד. פצני והצילני.

פרה. פרה פריתי. ופריתם בארץ ופרינו בארץ. פרה ורבה. פורה ראש. בן פורת יוסף. אשתך כגפן פריה. כי עץ נשא פריו. עץ פרי. והפועל הכבד הפרה. כי הפרני. והפרתי אותך. ויפר את עמו. [ראוי להיות ויפרה:] —

פשה. כי פשה הנגע. לא פשתה בעור. פשיתי. אם פשה תפשה בעור.

פתה פתיתי. פן יפתה לבבכם. ויפת בסתר לבי. ופותה תמית קנאה. כיונה פותה אין לב. פתי יאמין לכל דבר. פתיות ובל ידעה מה. והפועל הכבד פתה. פתיתי את הנביא. פתיתני ה' ואפת. מי יפתה את אחאב. פתי אותו. הנה אנכי מפתיה. ולא יכון להיות מן עקר זה. והפתית בשפתיך. ולשון נפעל אם נפתה לבי על אשה. פתיתני ה' ואפת. עקרו להיות ואפתה. כמו תגל ויקר שעקרם תגלה ויקרה כמו שהודעתיך: ויש בעקר עוד עניין אחר הפתה הפתיתי. יפת אלהים ליפת. עקרו יפתה. [כמו וישק את צאן לבן. שמשפטו וישקה:] —

צבה. צבה צביתי. וצבתה בטנה. ואת בטנך צבה. [לשון נקבה. ויאמר לזכר צבה. כמו קשה. ולנקבה צבה. כמו קשה.] והפועל הכבד הצבה הצביתי. לצבות בטן. פתחות הלמ"ד מוכחת שהוא מן הפועל הכבד והיה ראוי להיות להצבות. [והוטלה פתהות הה"א שנגרעה על הלמ"ד לפניה.] כמו שהזכרתי כבר בלנחותם לשבית לשמיד. ואי איפשר להיות מעקר זה. והנצבה לא יכלכל כמו שדמו אנשים טועים: ויש בעקר עניין אחר כל צוביה ומצודתה. וחשוב כי ראוי להיות צובאיה. ונהגו בו כמנהג חוטאים לה'. קוראים אל ה'. בהניח מהם למ"ד הפועל. אבל חטאים קראים נכתבו על העקר. וזה נכתב לפי דבור הלשון ומשמע האזן.

צדה. ואשר לא צדה. צדיתי. ואתה צודה את נפשי. בצדיה. וחשוב כי נצדו עריהם לשון נפעל מעקר זה. [והוא עניין אחר מלשון שממה בלשון ארמי צדיה.] יצדה. יצרו.

<עמ' 92> צוה. צוה ה' פועל כבד. וצויתי את ברכתי: אני צויתי ויצו את אשר על ביתו. צו את בני ישראל. יצו ה' אתך. והפועל שלא הוזכר פועלו. כאשר צוה. כי כן צויתי. את אשר יצוה. ושם הפועל מצוה. שומר מצוה. שמור מצותי וחיה. כי צו לצו.

צלה. צליתי יצלה. כי אם צלי אש. לצלות לכהן.

צעה. צעה צעיתי. יצעה. צועה ברוב כוחו. את צועה זונה. אך צועים וצעוהו. פועל כבד. יצעה מצעה. ולולי העי"ן היה נדגש.

צפה. צפה צפיתי יצפה. עיניו בגוים תצפינה. יצף ה'. עקרו יצפה. צופה נתתיך. צופיו עורים כלם לא ידעו. והפועל הכבד צפה. בצפיתנו צפינו. בקר אערוך לך ואצפה. צפה דרך. אל דרך עמדי וצפי: ועניין אחר וצפה ראשיהם. וצפית אותם. ויצף את הבית. צפוי למזבח. מצפה על חרש.

קהה. קהה קהיתי. אקהה. תקהינה שניו. והפועל הכבד אם קהה הברזל. קהיתי. יקהה. מקהה. [ולולא הה"א היה דגש:] —

קוה. קוה קויתי. וקוי ה' המה יירשו ארץ. אשר לא יבושו קוי. מקוה ישראל. והפועל הכבד קותי ה' קותה נפשי. ויקו לעשות ענבים. יקו לאור ואין. קוה אל ה': ועניין שני לשון נפעל נקוה. ונקוו אליה כל הגוים. יקוו המים. יקוה. והשם מקוה מים: [ועניין שלישי קו המדה. את תקות חוט השני. ויתכן להיות מזה אם אקוה שאול ביתי:] —

קלה. קלה קליתי. אשר קלם מלך בבל. אביב קלוי באש: ועניין שני הקלה פועל כבד. הקליתי. יקלה. מקלה אביו ואמו. ולשון נפעל ונקלה כבוד מואב. ואנכי איש רש ונקלה. אך ומדוע הקלותני. הן קלות מה אשיבך. ותקל גברתה. ואקל בעיניה. ובוזי יקלו. אינם באים מעקר זה.

קנה. קניתי איש את ה'. זכור עדתך קנית קדם. קונה שמים וארץ. הלא הוא אביך קנך. מפני הפסק הטעם. ואילו נמשך נאמר קנך כמו הוא עשך: ועניין שני אשר קנה אברהם. כי תקנה עבד עברי. ויקן את.חלקת השדה. או קנה. כי יקנה נפש קנין כספו. לאברהם למקנה: ועניין שלישי כי אדם הקנני מנעורי. נאמר כי הוא מעניין ומקנה רב. מקנהם וקנינם.

קצה. קצה קציתי. יקצה. מקצה רגלים. לקצות בישראל.

קרה. קרה פועל כבד. קריתי. המה קרוהו. המקרה במים. ימך המקרה. לקרות את שערי הבירה. [לולי הרי"ש היו כל אלה בדגש. כמו המכסה לכסות וחבריהם:] ועניין שני הקרתי. והקריתם לכם. ולא ימנע שיצא מקרית מלך רב. קרת חנה דוד: ועניין שלישי כי הקרה <עמ' 93> ה' אלהיך. אקרה. יקרה. מקרה. הקרה נא לפני. ויתכן להיות והקריתם מעניין זה. ולשון נפעל בעניין זה נקרה נקריתי. יקרה ה'. אקרה כה. ויקר ה'. עקרו להיות ויקרה. ונאמר כי אם יקרך עון כמו זה לשון נפעל ועל כן נדגש הקו"ף. ולא כן הדבר למען כי אין הקו"ף בקמץ כמו חבריו. [אך יתכן להיות פועל עתיד מן הקל כמו יבנך מן בנה. עוד אבנך. יראך מן ראה. אבל נדגשה הקו"ף שלא כדת לבאר את מוצאה מן החך כמנהגם לדגש אותיות שלא במקום דגש כי אם לבאר מוצאם כמו קו"ף מקרה לילה. ומקדש יי. וצדי ולא יכלה עוד הצפינו. וקו"ף ננוסה ונתקנוהו.] ויש עוד לאמר בדגש מקרה לילה. כי הוא מן קרה כמו מדאגה מדבר. וכבר דברו עוד בעניין זה בלשון אל"ף גלוייה במוצא שפתים. נאמר וקראהו אסון. כי יקרא קן צפור לפניך. שתים הנה קראתיך. מדוע קראני אלה. ותקרא אותם. הנה הוא יוצא לקראתך. אך נחה אל"ף לקראתך להקל.

קשה. קשה קשיתי. לא יקשה בעיניך. ויקש דבר איש יהודה. משפטו להיות ויקשה. אדנים קשה. אל קשי העם הזה. והפעל הכבד כי הקשה ה' אלהיך. ויקש את ערפו. ויהי בהקשותה. ומקשה לבו יפל ברעה. ופועל כבד ממין אחר קשה. קשיתי. אקשה יקשה. ותקש בלדתה משפטו להיות ותקשה.

ראה. כי ראה ה'. ראה ראיתי. ואם יראה הכהן. אסורה נא ואראה. ותרא האשה. וארא כעין חשמל. וירא ה' כי סר לראות. רואה אנכי. אמרת אין רואני. אתה אל ראי. ויתכן להיות מעניין זה לראוה בך: ודע כי אמרו וירא ולא אמרו ותרא. ולא וארא. ולא ונרא. והיה ראוי להיות וירא כמו וארא ותרא. ואחשוב כי נהגו בו מנהג וישב ישמעאל. אלא שבחרו להניע היו"ד בפתח שתנועת הפתח קלה מחברותיה. [ועוד כדי שלא יתערב אילו היתה בחרק בפועל העתיד מן ירה:] והפועל הכבד. אשר הראה ה'. הראיתיך בעיניך. אראנו נפלאות. ונחת זרועו יראה. וירא אותם את בן המלך. נפתח יו"ד זה על המשפט שראוי להיות ויראה אלא שחסר הה"א כמו וישק. אבל האל"ף אע"פ שנופלת מן המקרא קבעוה במכתב ללמד על העקר. והפועל שלא נקרא שם פועלו והראה את הכהן. אשר אתה מראה. [כמו אשר מפנה צפונה.] ולשון נפעל נראה. נראיתי. ולא נראתה. כי בענן אראה. ולא יראה לך שאר. וגם איש אל ירא. עקרו להיות יראה. והנפעל שהוא שם לאיש או לכל דבר נראה בסגול. כמו שנאמר לה' הנראה אליו. ולנפעלת הנקבה נראה חסר למ"ד והיה ראוי להיות נראייה כמו רוח נשברה. והפועל שלא הוזכר פועלו ממין כבד אחר ראה ראתי. ושפו עצמותיו לא ראו.

רבה. נתקבצו בעקר זה ארבעה עניינים. הראשון רבה רביתי. וחיית ורבית. ירבו עצבותם. וכי ירבה ממך. וירב העם. ובקרך וצאנך ירביון. פרה ורבה. למען רבות מופתי. אך לרוב על פני האדמה. רב <עמ' 94> לך. רבי תורתי. רבים אומרים. אינם מעקר זה התבונן תבין: והפועל הכבד הרבה אפרים. והרביתי אתכם. הרבית הגוי. לא ירבה לו סוסים. הרבה ארבה. וירב בבת יהודה. מהרבות גואל הדם. וצווי הזכר הרבה. ולרבים הרבו. וכן המקור שהוא שם הפועל. אם מעט ואם הרבה. הרבה בכה. ונבנה עוד מקור שהוא שם הפועל על בניין אחר הרבות סום. להרבות לו. ופועל כבד אחר. רבה רביתי. ארבה. רבה צבאך וצאה: והעניין השני רבה רביתי. ולא רבית במחיריהם. ובמרבית לא תתן אכלך: והעניין השלישי אשר טפחתי ורביתי. רבתה גוריה. תרבות אנשים חטאים: והעניין הרביעי רבה רביתי. ויהי רבה קשת. אך וימררהו ורבו. השמיעו אל בבל רבים. יסבו עלי רביו. אע"פ' שהם מעניין זה אינם מעקר זה כמו שדמו אנשים טועים.

רדה. רדיתי. רדיתם אותם. לא תרדה בו בפרך. שלח אש בעצמותי וירדנה. וירד מיעקב. וירד מים עד ים. והפועל הכבד הרדה הרדיתי. ומלכים ירד. עקח ירדה כמו וישק. ופועל כבד אחר. רדה רדיתי. ירדה. או ירד שריד. ירד לי בגבורים. עקרו ירדה. כמו יצו שעקרו יצוה יקו לאור ואין. שראוי להיות יקוה: ועניין שני רדה הדבש. וירדהו אל כפיו.

רהה. רהה רהיתי. ירהה. אל תפחדו ואל תרהו.

רוה. רויתי. ירוה. ירוין מדשן ביתך. כגן רוח. ספות הרוה. כוסי רויה. ותוציאנו לרויה. והפועל הכבד כי אם הרוה את הארץ. כי הרויתי נפש עיפה. הרוני לענה. ירוה. ומרוה גם הוא יורה. ופועל כבד אחר רוה. ורויתי נפש הכהנים. תלמיה רוה.

רזה. רזה רזיתי. כי רזה את כל אלהי הארץ. [פועל עובר. ושם איש או כל מאומה רוה. כמו רוה דוה. ולנקבה] השמנה הוא אם רזה. [על משקל דוה. ספות הרוה.] ואיפת רזון. [במשמניו רזון. הו"ו והנו"ן נוספות ולמ"ד הפועל נופלת. אך ובאפם לאם מחתת רזון. הנו"ן עקר והוא על משקל קטון. שהוא מן ורוזנים נוסדו יחד.] ולשון נפעל מהעקר הזה נחה. ירוה. ומשמן בשרו ירוה.

רמה. רמה. רמיתי. ארמה. מקול פרש ורומה קשת. רומים. נושקי רומי קשת: ועניין שני רמה פועל כבד. כן איש רמה את רעת. ולמה רמיתני. המה רמוני. מאזני מרמה. החזיקו בתרמית. בתרמה לאמר.

רנה. רנה רניתי ארנה. עליו תרנה אשפה.

רעה. ורעה הכרמל והבשן. אני ארעה צאני. הצאן לא תרעו. רעה את צאן ההרגה. רועה ישראל. לרעות בגנים. מרעה שמן. כמרעיתם וישבעו. ועניין שני רעה רעיתי פועל כבד. ולולי העי"ן היד דגש. <עמ' 95> אשר רעה לו. ושם האיש למרעהו ועוד רעה דוד. רעיתי יפתי. אשה רעותה ולשון התפעל אל תתרע את בעל אף. עקרו תתרעה. כמו תתגר תתגרה. אך איש רעים להתרועע. למה תריעי רע. אינם מעקר זה: ועניין שלישי. וברעיון לבו. ורעות רוח.

רפה. הנה נא רפה היום. רפיתי. אז רפתה רוחם. וחשש להבה ירפה. ציון אל ירפו ידיך. מרפיון ידים. וידים רפות תחזק. ולשון נפעל נרפה. ושם הנפעל נרפה. כמו ויש נספה. ולרבים נרפים אתם נרפים. והפועל הכבד ומזיח אפיקים רפה. תרפינה כנפיהם. כי על כן הוא מרפה את ידי אנשי המלחמה. וע'א' רפה רפיתי. וירף ממנו: ויש בו פועל כבד הרפה הרפתי. הרפה ממני שנים חדשים. הרף ממני. הרף מאף. חסרי למ"ד. ועקרם הרפה: ועניין שלישי וירפו את שבר עמי. רפאנו את בבל. ולשון נפעל ולא נרפתה. [ולולי הפסק טעם בא ולא נרפתה כמו נדמתה אשקלון. ואילו בא מלשון אל"ף נאמר נרפאה. אבל נאמר על משקל נגלתה וירפו המים. כמו ויעלו מעל משכן קרח. ונאמר עניין זה בלשון אל"ף רפאני ה' וארפא. תרפאו. וירפאו את שבר בת עמי. ומבלעדי אלה הרבה.

רצה. רצית. ה' לא רצם. כי רצו עבדיך את אבניה. וארצה בו ואכבדה. רצה ה' להצילני. יהי רצוי אחיו. ולא יוסיף לרצות עוד. רוצה ה' את יראיו. ונרצה לו. פגול הוא לא ירצה ועניין אחר עד רצתה הארץ את שבתותיה. אז תרצה הארץ את שבתותיה. והם ירצו את עונם. כי נרצה עונה. ובעניין זה פועל כבד הרצה הרציתי. והרצת את שבתותיה. היה ראוי להיות והרצתה. וכן ועשת את התבואה. משפטו לדדות ועשתה. ועמדה התי"ו במקום ה"א הנקבה שדרכם להחליף ו"ו בו"ו וחסר למ"ד הפועל: ועוד עניין שלישי בעקר זה רצה רציתי אם ראית גנב ותרץ עמו. חסר ה"א. וראוי להיות ותרצה. והחיות רצוא ושוב. האל"ף היא כתובה במקום הה"א והו"ו לפניה מוספת כמו ו"ו זכור שמור. ואילו היה ותרץ עמו מן רץ ירוץ נאמר ותרץ עמו כמו ותרץ ותגד לאביה. ואילו היה מן הפועל הכבד הריץ יריץ. כוש תריץ ידיו. היה ותרץ. כמו ותשם מן השים. ותשב מן השיב.

רשה כרשיון כורש מלך פרס.

שאה. שאה שאיתי. עד אשר אם שאו ערים. ישאה. שואה. ושאיה יוכת שער. ולשון נפעל נשאה. ישאה. והאדמה תשאה שממה. ומן העניין הזה בלשון התפעל. אלא שפ"א הפועל מוקדמת בעבור כי היא שין. והאיש משתאה כמו משתומם. שמה ושאיה בעניין אחר כמו שנאמר ואשתומם על המראה. ויתכן להיות מעקר זה ומעניין זה בבוא כשואה פחדכם. להשביע שואה ומשואה. אבל ומשואה רחוק להיות מעקר זה. וכן תשואות מלאה לא יצא מעקר זה. לפי שהוא על משקל תבונות. <עמ' 96> אע"פ' שהעניין אחד: ויש בעקר זה עוד עניין שני. כשאון מים רבים ישאון. ומעניין זה תשואות מלאה. אבל איננו מעקר זה כמו שאמרתי כבר.

שבה. אשר שבה ישמעאל. האשר שבית. ושבית שביו. וישב ממנו שבי. ושבה שביך. שובים לשוביהם. כשבויות חרב. ושב שבותם. ושבות שביתיך. שובה ה' את שבותנו. והנפעל כי נשבה אחיו. ובניהם ובנותיהם נשבו. ישבה. תשבה.

שגה. ומה שגיתי. באהבתה תשגה תמיד. ואם כל עדת ישראל ישגו. מאיש שוגה ומפתי. לשגות מאמרי דעת. והפועל הכבד השגה השגתי. משגה עור בדרך. משגה ישרים בדרך רע: ועניין אחר שגיון לדוד. על שגיונות —

שגה. שגיתי. ואחריתך ישגה מאד. ישנה אחו בלי מים. והפועל הכבד השגה השגיתי. ושלוי עולם השגו חיל. וכבר נאמר בלשון אל"ף. משגיא לגוים. [כמו מפליא מצביא. ואילו היה מלשון הה"א נאמר משגה כמו משגה.] הן אל שגיא.

שוה. נמצא בעקר זה שלשה עניינים. הראשון פן תשוה לו גם אתה. וכל חפציך לא ישוו בה. ואשת מדינים נשתוה. וקרוב לו כי אין הצר שוה. והפועל הכבד הלא אם שוה פניה: והעניין השני אם לא שויתי ודוממתי. שויתי ה' לנגדי תמיד. שויתי עזר על גבור. הוד והדר תשוה עליו. משוה רגלי כאילות: והעניין השלישי ולא שוה לי. וכל זה איננו שוה לי. ולמלך אין שוה להניחם.

שחה. שחה שחיתי. ישחה. כאשר יפרש השוחה לשחות. כי גאו המים מי שחו. והפועל הכבד השחה. ישחה. אשחה בכל לילה.

שטה. ואת כי שטית. כי תשטה אשתו. אל ישט אל דרכיה לבך. שטה מעליו. —

שכה. ועל כל שכיות החמדה. משכיותם. במשכיות כסף.

שלה. שלה שליתי. שלו כל בוגדי בגד. אויביה שלו. ישליו אוהלים לשודדים. על העקר ומלאת החסרון. וכבר נשתמשו בעקר זה בלשון ו"ו היא למ"ד הפעל במקום הה"א. לא שלותי ולא שקטתי. שלו הייתי. ושלות השקט. יושבת ושלוה. ושלוי עולם: ועניין שני בעקר וה השלה. לא תשלה אותי. ולשון נפעל נשלה נשליתי. בני עתה אל תשלו.

שנה. כי אני ה' לא שניתי. ישנה הכתם הטוב. עם שונים אל תתערב. ודתיהם שונות מכל עם. והפועל הכבד ושנא את בגדי כלאו. משנה פניו. ועוז פניו ישנא. וישנו את טעמו: ועניין שני ולא שנה לו. ולא אשנה <עמ' 97> לו. אם תשנו יד אשלח בכם. ויאמר שנו וישנו. ומשנה כסף. נשנה ישנה. ועל השנות החלום.

שסה. הוא ישסה. שוסים את הגרנות. זה חלק שוסינו. [והפעל הכבד שוסה. ישוסה.] ועתודותיהם שושיתי. משוסה. ומשנאינו שסו למו. אך שסוהו כל עברי דרך. לא יצא מעקר זה [על אחד מן הפנים. כי לו היה מן הקל היה שסוהו קמוץ השין כמו עשוהו.] ולו היה מן הכבד היה נאמר שסוהו. בחרק השין [כמו ענוהו. צווהו:] —

שעה. אסף עקר זה ארבעה עניינים: הראשון ואל קין ואל מנחתו לא שעה. וישע ה' אל הבל: והעניין השני ישעה האדם על עושהו. ולא ישעה אל המזבחות. ולא שעו על קדוש ישראל. ואל ישעו בדברי שקר: והשלישי ולא תשעינה עיני רואים. ויתכן להיות מזה אל תשתע כי אני אלהיך. וראוי להיות אל תשתעה כמו שהודעתיך באל תתגר בם. תתכם. רק ועיניו השע איננו מעקר זה: והרביעי שעה שעיתי. שעה מעליו ויחדל. שעו מני אמרר בבכי. ולא יצא מעקר זה השע ממני ואבליגה. ולא ואשעה בחקיך תמיד. לפי שהוא על משקל ואקחה פת לחם. נסעה ונלכה. על כן לא יתכן להיות רק כמוהם מן לשע. או מן נשע. והיתה השין בו ראויה להדגש וגם כן היתה ראויה הקו"ף ואקחה וסמך נסעה אבל הרפום להקל מעליהם.

שפה. שפה שפיתי. פועל לא הוזכר פועלו ושפו עצמותיו לא ראו. אך וילך שפי אחד מן השפיים. כמו עדי מן עדיים.

שקה. השקה פועל כבד. והשקה את נחל השטים. והשקה את המים. והשקיתי ארץ צפתך. וגם הגמלים השקתה. וישק את צאן לבן. והשקות בכלי זהב. הייתי משקה למלך. וכל משקה אשר ישתה. שמני ושקויי. וכבר הומר מיו"ד זאת ו"ו. ושקווי בבכי מסכתי. והפועל שלא הוזכר פועלו שוקה. ישקה. ומח עצמותיו ישקה. משקה.

שרה. פועל כבד שריתי. אם לא שריתיך לטוב. לולי הרי"ש היה נדגש. ישרה. משרה.

שרה. ובאונו שרה את אלהים. כי שרית עם אלהים. למרבה המשרה.

ששה. ששה פועל כבד עובר ששיתי. וששיתם את האיפה. יששה. מששה. ובעקר עניין אחר ושובבתיך וששאתיך. [האל"ף כתובה במקום למ"ד הפועל:] —

שתה. ומים לא שתה. ומים לא שתיתי. אשר ישתה אדני בו. וישת מן היין בל ישתיון. משתה ושמחה. ולשון נפעל נשתה. ישתה. וכל משקה אשר ישתה.

<עמ' 98> תוה. והתוית תו. וקדוש ישראל התוו. אתוה. מתוה. התוה. התוו. התוי. ופועל כבד אחר תוה תויתי. ויתו על דלתות השער. משפטו להיות ויתוה. [כמו ויצו ויצוה.] וחשוב מעקר זה תתאו לכם. האל"ף כתובה במקום ו"ו. נאמר תאה תאתי יתאה. מתאה. תתאו. ונאמר כי והתאויתם לכם מעקר זה והוא דבר רחוק מאד. [מפני שלא נאמר והתאיתם או והתויתם עד שיצא על משקל והפעלתם אבל והתאויתם. אם יהיה מעקר זה נמצא יוצא על משקל והפעליתם] ולא נמצא בכל המקרא כמהו. ועל כן נכון להיותו מעקר אחר.

תכה. תכה פועל לא הוזכר פועלו. על משקל צוה. ולרבים תכו לרנלך. על משקל ושפו עצמותיו. יתכה. מתכה.

תלה. ותלה אותך. ותלית אותו על עץ. תולה ארץ. כי קללת אלהים תלוי. תלאים לך. ועמי תלואים. והפועל הכבד תלה תליתי. שלטיהם תלו על חומותיך.

תנה. תנה תנתי. יתנה. גם כי יתנו במים. והפועל הכבד התנה התניתי. התנו אהבים. ופועל כבד אחר תנה תניתי. לתנות לבת יפתח. [כמו ענה עניתי. לענות:] —

תעה. תעה לבבי. תעיתי כשה אובד. ובשכר תעו. והנה תעה. ותתע. ועקרו ותתעה. ולדבר אל ה' תועה. בתעות בני ישראל. ולשון נפעל נתעה. אל יאמן בשו נתעה. כהתעות שכור. והפועל הכבד כי רוח זנונים התעה. כי התעיתם בנפשתיכם. ויתע מנשה. [בסגול תחת היו"ד.] עקרו ויתעה. [על כן תי"ו ותתע הראשנה הנקודה בצרי שמשפטו ותתעה בחרק שהיא התועה. אבל מנשה הוא המתעה. ועל כן ראוי להיות ויתעה.] ורסן מתעה על לחיי עמים. מאשריך מתעים.

תם המאמר השלישי מספר מחברת אותיות הנוח וחמשך שחבר ר' יהודה בר' דוד המכונה חיוג דממדינת פאס שתרגם אותו בלשון הקדש ר' משה הכהן בר' שמואל קרטבי לבחור החמד ר' יצחק בר' שלמה הנשיא. המקום יזכהו להתבונן וללמוד וללמד וישמרהו ויחייהו וכן יהי רצון. וכתומו תם כל הספר.