קטגוריה:שמות כא ט

מו. ואם לבנו ייעדנה. שעור המאמר לעם נכרי לא ימכרנה אבל לבנו ייעדנה. והתבאר אצלי באיילת השחר ( כלל קיא ) שדרך העברי להקדים את הפעל אל השם. ושם ( כלל קיג ) שבמאמר הבא דרך חלוקה, ויסוד החלוקה הוא בין השמות, יקדים תמיד את השם שהוא יסוד החלוקה. ולכן הקדים פה את השם לבנו כי הוא יסוד החלוקה. לנכרי לא, אבל לבנו ייעדנה. אבל עם העיון לא יצדק זה פה שכבר התבאר ( כלל קיד ) שלא יכנסו מאמרים בגדר החלוקה, רק אם הם שוים בדבר אחד בהשם או בהפעל, ומחולקים בדבר אחד. לא במשפטים החלוקים לגמרי בין בשם בין בפעל.

ופה מחולקים לגמרי כי לנכרי אוסר על ידי מכירה ולבנו מתיר על ידי יעוד. והם מובדלים בין בשם לבנו, בין בפעל יעדה, ואינם נכנסים בגדר החלוקה, והוי ליה להקדים את הפעל ואם יעדנה לבנו. ומזה דייקו חז"ל שהקדים השם לבנו, לדייק שהשם דווקא לבנו ולא לאחיו. שאם יאמר יעדנה לבנו נאמר שלא בא בדוקא, רק לדוגמא, והוא הדין לאחיו. [וכבר בארתי באיילת השחר ( כלל צא ) שיש בזה הבדל בין מקדים את השם אל הפעל שאז בא בדוקא, וכשהקדים את הפעל אין להכריע אם בא השם בדוקא.]

ובארו הטעם שהייתי אומר גם לאחיו כי נכנס תחתיו ליבום. והגם שיש לומר בנו עדיף שנכנס תחתיו לשדה אחוזה. שהלא מה שידעינן שנכנס לשדה אחוזה, הוא ממה שקם תחתיו ליעוד, שזה מפורש בו כמה שאמרו בספרא ( בחקותי צח ). וכן היה יכול לומר שנכנס תחתיו לעבד עברי. רק שגם זה אין מפורש ואם נטעה שנכנס תחתיו ליעוד, כן יכנס תחתיו לשדה אחוזה ועבד עברי. והגר"א מסים פה ויכנס אחיו תחתיו לאחוזה (ועיין בירושלמי יבמות פ"ו ה"ח ובקדושין דף י"ז ע"ב).

על כל פנים ראינו שהמכילתא לא חש למה שאמרו בגמרא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. שזה רק לענין מה שלמד שם לעבד עברי, ונודע שהבן קם ליעוד. אבל לפום סברא שאין לבן מעלת יעוד, נוכל לומר שבין ליעוד בין לעבד עברי ושדה אחוזה, האח שוה עם הבן כיון שנכנס ליבום והבן אין לו שום מעלה יתירה.

מז. כמשפט הבנות יעשה לה . הנה יתבאר לקמן ( משפטים נ ) שבמה שאמר, אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע , פליגי רבי יאשיה ורבי יונתן. שרבי יאשיה מפרש שקאי על האמה, ורצונו לומר שגם אם יקח אחרת שהיא אשה בת ישראל, בכל זאת לא יגרע מן האמה העבריה שארה כסותה ועונתה. ורבי יונתן מפרש, שקאי על האחרת, ורוצה לומר שאם יקח אחרת בת ישראל, לא יגרע מן האחרת בת ישראל את שארה כסותה ועונתה.

וכבר כללתי בספר התורה והמצוה פ' צו ( צו פה ) שכל מקום שהדבר מפורש בגופו אין מהראוי שידמה אותו לדבר אחר. וכמו שאמרו על כאשר יורם משור זבח השלמים, וכי מה למדנו מזבח השלמים. וכן במקומות רבים עי"ש .

ואם כן לשיטת רבי יאשיה שמה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האמה, הארי מפורש בגופא שאין לגרוע ממנה שאר כסות ועונה, אף כשלקח אחרת, וכל שכן קודם שלקח אחרת. ואם כן למה צריך לומר כמשפט הבנות יעשה לה, ובפרט שביתר בנות לא נמצא מפורש שמחייב בשאר כסות ועונה, ובאמה הוא מפורש. ואיך ידמה אמה שמפורש בגופא ליתר בנות שאין מפורש אצלן. ועל כן אמר לשטתיה , שבא ללמד ונמצא למד. שמפה נלמד ליתר הבנות שכן משפטן.

ורבי יונתן לשיטתיה שסבירא ליה שמה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, פירושו שלא יגרע מן הבת ישראל שלקח את שארה כסותה ועונתה. ואם כן הדבר מפורש בבת ישראל ואינו מפורש באמה העבריה . אומר לשטתו , שמה שאמר כמשפט הבנות יעשה לה, בעבריה הכתוב מדבר. רוצה לומר בא ללמד לאמה עבריה כי בת ישראל מפורשת במה שאמר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. שפירושו מן הבת ישראל ואינו מפורש בעבריה. ואמר פה כמשפט הבנות יעשה ללמד בעבריה.