קטגוריה:בראשית לב ה

יעקב חוזר לכנען כהבטחתו. הוא לא מחפש מלחמות, לא נצחונות ולא תבוסות.
יעקב החליט להחמיא לעשו במילים. מילים זה דבר קל מאוד להוציא, ויעקב כבר היה מנוסה בדברי פיוס, אחרי כל השיחות שהיו לו עם לבן.

• יעקב מורה למלאכים בדיוק מה להגיד - לא יותר ולא פחות - לכן הניסוח שלו בנוי ומוכן שהמלאכים יבאו ויגידו לעשו "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה".
• רש"י מסביר שיעקב מגדיר את עצמו כגר אצל לבן, ולא תושב, ועכשו זכותו לחזור לבית אביו.
• יעקב מעניק כבוד לאחיו ומגדיר את עשו כאדונו, ככתוב: "לַאדֹנִי לְעֵשָׂו". ייתכן שיעקב אפילו מעניק לעשו את הבכורה ומוותר על ברכת יצחק. בשלב זה יעקב כבר זכה ברכת אלוהים, וברכת יצחק אינה חשובה יותר. ואכן כאשר בני יצחק קוברים את יצחק נאמר "ויִַּקְבְּרו אֹּתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (ביאור:בראשית לה כט) - עשו הראשון, כלומר עשו הוא הבכור.
• "עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" יעקב חוזר בצורה נוספת "חזרה על "לַאדֹנִי לְעֵשָׂו". כמובן יעקב לא מסכים להיות עבדו של עשו, אלא רק אח נאמן וממושמע.
• "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" – יעקב מדגיש שהוא עשה את פקודת אביו: הלך ללבן, ורק ללבן. היה אצלו כל הזמן ולא התעסק עם זרים או ניכנס לצרות ועכשו הוא חוזר בכבוד ולא בורח הביתה כפליט.

פתיחה מרשימה.

יעקב נמצא בגלעד ברמת הגולן, ושולח מלאכים לעשו בהר אדום (פטרה).
מה היה עניין יעקב להודיע לעשו על בואו, ולהרתיע אותו לבוא לקראתו עם צבא חזק.

יעקב היה חייב לעשות זאת לפני כניסתו לארץ המובטחת כדי ששבועת אלוהים: "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (ביאור:בראשית כח טו), תגן עליו במפגש המסוכן עם עשו.

הרב אורי שרקי מסביר לדברי חז"ל - שזאת דרך ארץ: להכנס ברשות ולצאת ברשות. כך יוסף הכניס את משפחתו למצרים, באישור, ומשה הוציא את בני ישראל באישור פרעה.
ולכן יעקב, למרות ברכת יצחק, משפיל את עצמו לפני אחיו הגדול ומעניק לו הצגה של כבוד ויראה.

יעקב מסביר למה הוא השתהה ואיחר לשוב לכנען.

• לא ברור אם הוא מתנצל שבמשך הזמן הזה רבקה אימו מתה, והוא לא היה בכנען.
• האיחור מעיד שהוא חושב שעשו הוא איש רע, והוא פחד שעשו יהרוג אותו.
• האיחור איפשר לעשו לגדול למחנה גדול ולבנות צבא חזק של ארבע מאות לוחמים.
• האיחור כאילו רומז שהוא לא היה מסוגל לעזוב את לבן לפני כן, וכאילו הוא מעביר את האשמה לאיחור ללבן.