ביאור:משנה זבחים פרק יא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
|
להבנת הפרק ראו ויקרא ו, פס' יח-כא. וראו גם ספרא צו פרק ו. |
תורת החטאת
עריכהחטיבה I: ניקוי שרידי החטאת
עריכה|
למרות האמור כאן לעניין תורה אחת - ראו תוספתא י, ה, שדם חטאת העוף אינו טעון כיבוס. |
(א) דם חטאת שניתז על הבגד - הרי זה טעון כיבוס.
אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות, שנאמר (ויקרא ו יט) "במקום קדוש תאכל",
- אחד הנאכלת ואחד הפנימית טעונות כיבוס
- שנאמר (ויקרא ו יח) "תורת החטאת" - תורה אחת לכל החטאות:
|
משנה א מרחיבה את חובת הכיבוס לחטאת פנימית, ומשנה ב מצמצמת אותה לחטאת כשרה. לגבי הדיון על "שעת הכשר" ראו תוספתא י, ו, שמשנתנו כר' שמעון ולא כר' יעקב, ולפי ספרא צו פרק ו א היא בניגוד לדעת ר' עקיבא. וראו גם מעילה א, א. |
(ב) חטאת פסולה - אין דמה טעון כיבוס, בין שהיה לה שעת הכשר, רגע שבו היתה כשרה בין שלא היה לה שעת הכשר.
- איזו היא שהיה לה שעת הכשר? - שלנה, ושנטמאה, ושיצאה.
- ואיזו היא שלא היה לה שעת הכשר? - שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, ושקבלו פסולין [וזרקו] את דמה:
|
לעניין "ראוי להזיה" ראו תוספתא ח, יד: רק דם שנאסף בכלי כדי להזות על קרנות המזבח או להשפך ליסוד מחייב כיבוס. תחילת המשנה מגבילה את מקורות הדם המחייבים כיבוס, וסופה - את החפצים הטעונים כיבוס. בשני החלקים מתחילים בדיון קזואיסטי ועוברים לכלל "אינו טעון כיבוס אלא..." ר' יהודה טוען שכיוון שטומאת העור תלויה רק במחשבה של הכהן להשתמש בו כשטיח (ראו כלים כו ה) - הוא ראוי לקבל טומאה ויש חובה לכבסו, ואילו ר' אליעזר טען שכל זמן שלא חשב להשתמש בו אינו טעון כיבוס, כי אינו מקבל טומאה; וראו ספרא צו פרק ו ו. |
(ג) ניתז מן הצואר על הבגד - אינו טעון כיבוס.
- מן הקרן ומן היסוד - אינו טעון כיבוס.
- נשפך על הרצפה ואספו - (אינו) טעון כיבוס.
[אינו טעון כיבוס], אלא הדם שנתקבל בכלי מהצואר, וניתז על הבגד, בניגוד לדוגמאות דלעיל. וראוי להזיה. דם הנפש הנשפך ליסוד או העומד להזאה על הקרנות
ניתז על העור עד שלא הופשט - אינו טעון כיבוס.
- משהופשט - טעון כיבוס, דברי רבי יהודה.
- רבי אליעזר אומר: אף משהופשט אינו טעון כיבוס.
- [אינו טעון כיבוס] אלא מקום הדם, ולא כל הבגד ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה, ולא עור שאינו מעובד וראוי לכיבוס ולא כלי:
|
הבגד השק והעור - ראו כלים כז, א. "במקום קדוש" - לשון מקרא, ויקרא ו כ. הכוונה - בעזרה. שבירת כלי חרס - ראו ויקרא ו כא. |
(ד) אחד הבגד ואחד השק ואחד העור בגד מעור - טעונין כיבוס כי הם מקבלים טומאה - ראו במשנה ג.
הכיבוס במקום קדוש, ושבירת כלי חרס, במקום קדוש -
- זה חומר בחטאת מקדשי קדשים:
מירוק כלי הנחושת ושבירת כלי החרס היא במקרה שהתלכלכו ברוטב מהבשר ולא בדם. לעומת זאת כיבוס הבגד הוא דווקא אם התלכלך בדם הראוי להזאה ראו ספרא צו פרק ו ב. מריקת כלי נחושת אינה רק בחטאת, ראו לקמן משנה ז. אבל הדמיון בין משנה ה למשנה ו קושר גם את המריקה לדיני הבגד והחרס. יתכנו ארבע תשובות:
- אפילו בעניין כלי הנחושת, עדיין מיוחדת החטאת, שהיא מחייבת מריקה ושטיפה במקום קדוש אפילו אם ניתז מהרוטב על כלי הנחושת ולא בושל. התוספתא אינה מתאימה לפירוש זה, כדלהלן.
- אכן יש להבחין בין המריקה בכלי נחושת, הנהוגה גם באשם - לבין הכיבוס ושבירת החרס, הנהוגות רק בחטאת, ובין משנה ה למשנה ו. תשובה זו נתמכת מנוסח כ"י קויפמן המובא בפנים (רמב"ם ואלבק).
- יתכן שההבחנה היא רק בין בגדים לבין כלי בישול, והשורה "זה חומר" מוסבת רק על עניין הכיבוס. ואכן בתוספתא (י, ה) נאמר "על גבי הקיתון - גורדו והוא טהור". שאין צורך לשבור כלי חרס או למרק כלי נחושת אלא אם בשלו בהם. את המריקה במקום קדוש וכן את שבירת כלי החרס מחייבת התוספתא (בהלכה ו) אפילו בקדשים אחרים. וראו גם בהלכה ז שם.
- יתכן שלפנינו מחלוקת בין משנה ד למשנה ז, האם מרחיבים את דין הכיבוס, השבירה והמריקה לשאר הקדשים או לא.
(ה) בגד שניתז עליו דם חטאת שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש.
|
מצוות הכיבוס עומדת לעצמה, ולכן אם נטמא הבגד מחוץ לעזרה - קורע אותו כדי לבטל את הטומאה (כי אין לו שם בגד) - ומכניס אותו לעזרה לכביסה. גם כלי חרס - מנקב אותו כדי לטהרו, ומכניס אותו לעזרה לשוברו. |
- נטמא חוץ לקלעים - קורעו, ונכנס ומכבסו במקום קדוש.
כלי חרס שיצא חוץ לקלעים - נכנס ושוברו במקום קדוש.
- נטמא חוץ לקלעים - נוקבו, ונכנס ושוברו במקום קדוש:
(ו) כלי נחושת שניתז עליו דם חטאת שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש.
- נטמא חוץ לקלעים - פוחתו, מחורר בו חור ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש:
חטיבה II: מירוק ושטיפת כלי הבישול מחשש נותר
עריכה|
כלים שבושלו בהם קדשים - בלעו מהקדשים. כלי חרס ישבר וכלי מתכת יישטף או יוגעל. לפי המשנה אין חיוב לעשות זאת בעזרה, אבל בתוספתא (י, ו) יש חיוב כזה, על קדשי הקדשים (כגון אשמות) - וי"א על כל הקדשים. ר' טרפון מתיר להשתמש בכלי בלי למרקו במשך כל הרגל, כי לדעתו כיוון שברגל מבשל בכל יום - הכלי פולט את מה שבלע אתמול. גם לדעתו בסוף הרגל ממרקים כלי מתכת. |
(ז) אחד שבשל בו ואחד שערה לתוכו רותח, אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים
- טעונין מריקה ושטיפה.
רבי שמעון אומר: קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה.
רבי טרפון אומר: אם בשל בו מתחילת הרגל - יבשל בו [את] כל הרגל.
- וחכמים אומרים: [עד] זמן אכילה, מריקה ושטיפה.
מריקה - כמריקת הכוס, ושטיפה - כשטיפת הכוס.
מריקה - [בחמין], ושטיפה - בצונן.
- והשפוד והאסכלא מנגל - מגעילן [בחמין]:
|
השוו ספרא צו פרק ז ה: "אם יש בהם בנותן טעם הרי אלו נאכלים כחמורים, וטעונים מריקה ושטיפה, ופסולה במגע," כלומר אם הקדשים נגעו בדפנות הסיר ונתנו טעם למאכל - הסיר פסול אלא אם מורק ונשטף. ונראה שט"ס לפנינו; וראו שם בפיסקה ז נוסח ביניים. "אינם טעונים..." אם הקדשים לא נגעו בדופנות הסיר - הסיר נשאר חולין, כי "אינו אסור אלא מקום שבלע". אינו אסור אלא מקום שבלע - השוו לעיל משנה ג: אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם. |
(ח) בישל בו קודשים וחולין, או קדשי קדשים וקדשים קלים
- אם יש בהן בנותן טעם - הרי הקלים נאכלין כחמורין
ואינן טעונין מריקה ושטיפה, ואינם פוסלין במגע.
רקיק שנגע ברקיק, וחתיכה בחתיכה - לא כל הרקיקין ולא כל החתיכות אסורין.
- אינו אסור אלא מקום שבלע: