פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה נגעים פרק י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת נגעים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

צרעת הנתק, הקרחת והגבחתעריכה

חטיבה I: שיער צהוב והצלה ממנועריכה

(א) הַנְּתָקִין מִטַּמִּין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִים:

ראו לעיל ג, ה.

ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי מסכימים שההכרעה היא לפי לשון בני אדם, והויכוח הוא בשאלה האם השימוש בלשון "דק" נגזר מההקשר.

ראב"ש מציע בתוספתא ד, א מידת מקסימום לשיער הצהוב בשיטת ר' עקיבא: כשם ששיער לבן מטמא אם יש בו "כדי לקרוץ בזוג" (לעיל ד, ד) - כך שיער צהוב שהגיע למידה זו טהור.

בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִסָּיוֹן.
בְּשֵׂעָר 'צָהֹב דָּק' (ויקרא יג ל) - לָקוּי קָצָר, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָרוּךְ.
אָמַר רְבִּי יוֹחָנָן: מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִין: 'דַּק מַקֵּל זֶה, דַּק קָנֶה זֶה', דַּק לָקוּי קָצָר אוֹ דַק לָקוּי אָרוּךְ?
אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִין מִן הַקָּנֶה, נִלְמַד מִן הַשֵּׂעָר:
'דַּק שְׂעָרוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי' - דַּק לָקוּי קָצָר, לֹא דַק לָקוּי אָרוּךְ!


(ב) שֵׂעָר צָהֹב דַּק מְטַמֵּא מְכֻנָּס וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר, הָפוּךְ, וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.

המחלוקת היא האם השיער הצהוב דומה ללבן בכך שהוא מופיע דווקא אחרי הנתק (ראו לעיל ד, ג.)

"מציל מידו" – ראו משנה ג. ר' שמעון טוען ששיער שקדם לנתק לא רק שאינו מטמא, אלא הוא מטהר את הנתק אפילו אם פשה, ראו לקמן משנה ד.

ר' יהודה אינו לומד קל וחומר, אלא רואה בכל הדין גזירת הכתוב.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוּ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ.
אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: וְדִין הוּא: מָה אִם שֵׂעָר לָבָן, שֶׁאֵין שֵׂעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ
אֵינוּ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ,
שֵׂעָר צָהֹב דַּק, שֶׁשֵּׂעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ, אֵינוּ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ?!
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרַךְ לוֹמַר הָפַךְ - אָמַר "הָפַךְ" (ויקרא יג ג).
אֲבָל הַנֶּתֶק, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: (ויקרא יג לב) "לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב" - מְטַמֵּא הָפוּךְ וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ.


(ג) הַצּוֹמֵחַ שתי שערות שחורות או לבנות, שצמחו בנתק מַצִּיל מִיַּד שֵׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּסָּיוֹן, מְכֻנָּס וּמְפֻזָּר, מְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר.

המשנה כר' יהודה, וראו ספרא נגעים פרק ח: שיער שחור ישן מציל דוקא אם הוא בתוך הנתק ולא בקצה, כלומר רחוק מהשיער שסביב הנתק לפחות כשתי שערות.

והשוו תוספתא פאה ב, טז, שם דנים בלקט ליד הקמה ומכריעים לטובת העניים.

לגבי שערה צהובה אחת – ראו ספרא שם.

הַמְשֹׁאָר שיער שחור ישן, מלפני הנתק מַצִּיל מִיַּד שֵׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּסָּיוֹן, מְכֻנָּס וּמְבֻצָּר, דווקא, שאינו בקצה הנתק אלא בתוכו, וראו להלן.

מַצִּיל מִן הַצַּד, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
אַחַת צְהוּבָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, אַחַת צְהוּבָה וְאַחַת לְבָנָה - אֵינָן מַצִּילוֹת.


(ד) שֵׂעָר צָהֹב שֶׁקָּדַם אֶת הַנֶּתֶק - טָהוֹר. רְבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא.

ראו לעיל משנה ב, וספרא שם.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא מְטַמֵּא, וְלֹא מַצִּיל.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוּ סִימַן טֻמְאָה בַנֶּתֶק - הֲרֵי הוּא סִימַן טַהֲרָה בַנֶּתֶק. שיער צהוב שקדם את הנתק – מציל!


חטיבה II: נתק שנטמא בפישיון והצלתועריכה

(ה) כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק? - מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר אִם פָּסָה.

השוו לעיל ה, ב.

הֶחֱלִיטוֹ בְשֵׂעָר צָהֹב, וְהָלַךְ שֵׂעָר צָהֹב, וְחָזַר שֵׂעָר צָהֹב, וְכֵן בַּפִּסָּיוֹן או שלא חזר שיער צהוב אלא פשה
כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר,
הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיַת.

הֶחֱלִיטוֹ בַפִּסָּיוֹן, וְהָלַךְ הַפִּסָּיוֹן, וְחָזַר הַפִּסָּיוֹן, וְכֵן בְּשֵׂעָר צָהֹב, או שלא פשה שוב אלא צמח בו שיער צהוב

בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר,
הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיַת.


(ו) שְׁנֵי נְתָקִים זֶה בְצַד זֶה, וְשִׁטָּה שֶׁלַּשֵּׂעָר שורת שערות מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן,

אם נפרצה שיטת השערות במקום אחד – הרי זה פישיון, וטמא. אם נפרצה בשני מקומות, ובכל פירצה לפחות שתי שערות – הרי לפנינו נתק אחד עם שיער שחור בתוכו, והוא טהור.

לגבי גודל הפירצה השוו לעיל ד, ה. בתוספתא ד, ב מופיעה דעת ראב"ש, שרוחב הפרצה צריך להיות כגריס.

נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד - טָמֵא; מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת - טָהוֹר.
כַּמָּה תְהֵא פִרְצָה? - מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגָּרִיס - טָמֵא.


(ז) שְׁנֵי נְתָקִים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְשִׁטָּה שֶׁלַּשֵּׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן,

אם נפרצה שיטת השיער במקום אחד, ובגודל שתי שערות בלבד – עדיין יש כאן שני נתקים; אלא שהפנימי פשה, ולכן טמא. בשאר המקרים המופיעים כאן הנתקים התחברו, ויש בתוכם שער שחור, ולכן טהורים.

והשוו לעיל ו, ה.

נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא; מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר.
כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה? - מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגָּרִיס - טָהוֹר.


חטיבה III: דיני טהרה מיוחדים לנתקעריכה

(ח) מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק, וּבוֹ שֵׂעָר טָמֵא, וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר - טָהוֹר;

החטיבה מציגה שני דינים מיוחדים לנתק, המטהרים אותו יותר מאשר את הבהרת.

השיער השחור שהופיע ונעלם – עדיין מציל את הנתק.

ר' שמעון בן יהודה מכליל שכל נתק שנטהר, בין מהפשיון בין מהשיער – נטהר לנצח. לדעת ת"ק אמר ר' שמעון את ההכללה הזאת דווקא על נתק שנטהר בשיער.

אַף עַל פִּי נָטָה וְהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר - טָהוֹר.

רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל נֶתֶק שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת - אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֵׂעָר שָׁחוֹר שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת - אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם.


(ט) מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגָּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ - טָהוֹר.

המשנה מיישמת כאן את כללי "כולו הפך לבן" לעניין הנתק, וראו לעיל פרק ח. מהו "כולו" בהקשר זה? – ר' יהודה אומר: הראש או הזקן, ור' שמעון אומר: הראש וגם הזקן, ומוסיף קל וחומר: בדין "כולו הפך לבן" מצרפים את עור הפנים לעור הבשר, למרות שהזקן מבדיל ביניהם. בדומה לכך יש לצרף לעניין "כולו הפך נתק" את הזקן לעור הראש. וראו תוספתא ד, ה, כר' שמעון.

אבל גם ר' שמעון מסכים שלשאר העניינים, כגון: צירוף לשיעור כגריס, וכן לעניין פשיון – אין מצרפים את הראש והזקן, והשוו לעיל ט, ב, ולקמן משנה י.

לפירוט האיזורים השונים בראש לענייני נגעים ולעניינים אחרים ראו תוספתא ד, ט.

הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.
אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: וְדִין הוּא: מָה עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר,
שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אֶחָד מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן - מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה,
הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן, שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם - אֵינוּ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה?
הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵינָן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵינָן פּוֹסִין מִזֶּה לָזֶה.
וְאֵי זֶה הוּא הַזָּקָן? – מִפֶּרֶק שֶׁלַּלֶּחִי גבול הזקן והראש עַד פִּיקָה שֶׁלַּגַּרְגֶּרֶת. גבול הזקן ועור הבשר.


חטיבה IV: צרעת בקרחת ובגבחתעריכה

(י) הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמּוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִין:

ראו לעיל ג, ו. במקרים אלו אין שיער, אבל יש מחיה, כמו בבהרת רגילה.

הקרחת יכולה להיות תוצאה של אכילת חומר מסויים או של צלקת, ולאו דווקא תופעה טבעית, וראו ספרא נגעים פרק י.

הקרחת היא בחלק האחורי של הראש והגבחת בחלק הקדמי שלו, וראו תוספתא ד, ז.

בְּמִחְיָה וּבְפִסָּיוֹן.
אֵי זוֹ הִיא הַקָּרַחַת? - אָכַל נֶשֶׁם, חומר שאכילתו או סיכתו מורידים את השיער סָךְ נֶשֶׁם, מַכָּה שֶׁאֵינָה רְאוּיָה לְגַדֵּל אֶת הַשֵּׂעָר. צלקת
וְאֵי זוֹ הִיא הַקָּרַחַת? - מִקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לְאַחֲרָיו עַד פִּיקָה שֶׁלַּצַּוָּאר. החוליה העליונה בעמוד השדרה
וְאֵי זוֹ הִיא הַגַּבַּחַת? - מִקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד שֵׂעָר מִלְּמַעְלָן.
הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ, וְאֵין פּוֹסוֹת מִזּוֹ לָזוֹ;
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שֵׂעָר בֵּינֵיהֶן - אֵינָן מִצְטָרְפוֹת;
וְאִם לָאו - הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת.