פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת גיטין: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

דיני הגט שאינם נוגעים לחתימתועריכה

בפרק ב הודגשה החתימה על הגט כשלב מכריע באמינותו. פרק זה מעלה שאלות נוספות, שאינן קשורות לאמינות הגט: המצווה בכתיבתו לשם האשה, מציאתו, החלפת השליחים, והעיקרון של "חזקת קיום".

חטיבה I: כתיבת הגט לשם האשהעריכה

כאן מובאת ההחמרה בכתיבת הגט, ואילו בפרק הקודם הודגשו ההקלות בשלב זה:

לא רק הבעל, אלא גם הלבלר - חייב לדעת בדיוק עבור מי הוא כותב את הגט.

זו משמעות הטענה "בפני נכתב": יש לוודא שלא רק חתימת הגט כשרה, אלא מתחילתו נעשה לשם הגירושין שעליהם מדובר.

וראו דרשת הלכה בעניין בתוספתא ב, ט-יא.

(א) כל גט שנכתב שלא לשום אשה - פסול.

כיצד? - היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין
"איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני"
ואמר: זה שמי, וזה שם אשתי! - פסול לגרש בו.
יתר מכן: כתב לגרש [בו] את אשתו, ונמלך
מצאו בן עירו, ואמר לו: שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך
פסול לגרש בו.
יתר מכן: היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין,
כתב לגרש בו את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה.
יתר מכן: אמר ללבלר: "כתוב, לאיזו שארצה אגרש" - פסול לגרש בו:


ת"ק במשנה זו מאפשר לכתוב את טופס הגט מראש, ולהשלים את הפרטים המזהים בהמשך. נראה שמשנה א היא בשיטת ר' יהודה או ר' אלעזר. אבל יתכן בדוחק גם שמשנה א כתנא קמא, והכתיבה לשמה היא השלמת הפרטים הרלבנטיים.

(ב) הכותב טפסי גיטין - צריך שיניח מקום האיש, ומקום האשה, ומקום הזמן.

שטרי מלוה - צריך שיניח מקום המלוה, מקום הלוה, מקום המעות ומקום הזמן.
שטרי מקח - צריך שיניח מקום הלוקח, ומקום המוכר,
ומקום המעות, ומקום השדה, ומקום הזמן

מפני התקנה.

רבי יהודה פוסל בכולן.
רבי אלעזר מכשיר בכולן - חוץ מגיטי נשים
שנאמר (דברים כד) "וכתב לה" - לשמה:


חטיבה II: הבאת גט לאשת כהן או לבתועריכה

לגבי מציאת הגט ראו ב"מ א, ח. שם מדובר שאדם אחר מצא, וכאן השליח בעצמו מצא את הגט, שלא אבד ממש אלא רק נשכח ממנו היכן הניחו.

וראו תוספתא ב, יב, שגם אם לא היתה לשליח גישה לגט, אבל ידע היכן הוא - הגט אינו נחשב כגט שאבד.

כל זמן שאין ראיה למותו של אדם, מניחים שהוא חי. הלכה זו תקפה גם לדיני עבודת המקדש

וראו תוספתא ב, יג, שאפילו אם האשה מרדה בבעלה (וכן עבד שברח ממנו) אוכלת תרומה כאשתו כי מניחים שהוא בחיים.

(ג) המביא גט, ואבד הימנו

מצאו לאלתר - כשר. ואם לאו - פסול.
מצאו בחפיסה, או בדלוסקמא, אם מכירו - כשר.

המביא גט, והניחו זקן או חולה,

נותנו לה, בחזקת שהוא קיים.

בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים,

אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים.

השולח חטאתו ממדינת הים - מקריבין אותה, בחזקת שהוא קיים:


(ד) שלושה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים, וקיימו את דבריו: קיבלו

על עיר שהקיפוה כרקום, מצור ועל הספינה המיטרפת בים,

בניגוד למשנה ג, יש מצבים שבהם האנשים איבדו את חזקת החיים שלהם, אבל אין וודאות גמורה שמתו. וראו תוספתא ב, יג, שהוסיפו לסיפא של משנתנו גם גררתו חיה או ששטפו נהר או שנפל עליו מפולת.

ועל היוצא לדון - שהן תושבי העיר, נוסעי הספינה, והיוצא לדין בחזקת קיימין.
אבל עיר שכבשה כרקום, וספינה שאבדה בים,
והיוצא ליהרג - נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים:
בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה:

חטיבה זו,כמו הקודמת, נפתחת בדיני שליח הבאת הגט, ועוברת לדון בחזקת הקיום של בני אדם ושל דברים אחרים. בניגוד לחטיבה II, כאן הדיון אינו מנקודת המבט של הכהן, אלא מזו של ישראל המפריש תרומה לכהנים.

חטיבה III: הבאת גט וחזקת הקיום עבור ישראלעריכה

(ה) המביא גט בארץ ישראל וחלה השליח - הרי זה משלחו ביד אחר.

ואם אמר לו הבעל: "טול לי הימנה חפץ פלוני" - לא ישלחנו ביד אחר

בתוספתא ב, יד מוסיפים גם דוגמא שהבעל אמר לשליח שהוא יוכל לקבל את הכתובה, אם יסכים להביא את הגט לאשה. גם כאן הבעל נתן את הזכות דווקא לשליח הזה.

שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר:


(ו) המביא גט ממדינת הים וחלה - עושה בית דין ומשלחו

ואומר לפניהם: לפני בית הדין "בפני נכתב, ובפני נחתם".

ואין השליח האחרון צריך שיאמר "בפני נכתב, ובפני נחתם",

אלא אומר: "שליח בית דין אני":


לגבי דרך ההלוואה, ראו תוספתא תרומות א, טז, וכן תוספתא ג, ב.

גם כאן מניחים שהכוהן בחזקתו, כלומר כמו שראינו אותו לאחרונה, אם אין ידיעה אחרת. השוו משנה ג.

במשנה ח מרחיבים את חזקת הקיום לפירות, מעות ויין.

(ז) המלוה מעות את הכהן, ואת הלוי, ואת העני - להיות מפריש עליהן מחלקן תרומות ומעשרות, ומוכר את התרומה, ומשתמש בכספים - או בפירות המעשר - להחזר ההלוואה.

מפריש עליהן, בחזקת שהן קיימין
ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי, או העשיר העני.

מתו נודע לו שמתו - צריך ליטול רשות מן היורשין.

אם הלוון בפני בית דין - אינו צריך ליטול רשות מן היורשין:


לגבי הביטוי "מפריש עליהן" - ראו חלה ד, ו.

לגבי הביטוי "חושש מעת לעת" - השוו נדה א, א.

לגבי הביטוי "בשלושה פרקים" השוו: תרומות ד, ו.

בדיקת היין היא גם לצרכי מכירה וגם לענייני תרומה, ראו תוספתא ב"מ ד, י. וראו גישות נוספות בתוספתא ג, ד, וכן בתוספתא תרומות ד, ח.

(ח) המניח פירות, להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות

מעות, להיות מפריש עליהן מעשר שני - מפריש עליהן, בחזקת שהן קיימין. הפירות והמעות

אם אבדו - הרי זה חושש מעת לעת, מניחים שהפירות או המעות אבדו ביממה האחרונה. דברי רבי אלעזר בן שמוע.

רבי יהודה אומר: בשלושה פרקים בודקין את היין: שמא החמיץ

בקדים של מוצאי החג, חמסינים שאחרי סוכות ובהוצאת סמדר, כאשר מתפתח הסמדר בגפנים, באביב ובשעת כניסת המים בבוסר: כאשר מתמלאים הענבים על הגפן, בתחילת הקיץ