ביאור:בבלי יומא דף ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה [1].
אמר רב ששת: מנא אמינא לה? – דתניא [תוספתא מנחות פ"ג הרי זה [צוקרמנדל]]: היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו, אומר ומביאין אחרת תחתיה; ואם אין שם אלא היא - אומרין לו: הוי פקח ושתוק; קתני מיהת אומר ומביאין אחרת תחתיה!
אמר רב נחמן: מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה [2].
מיתיבי: היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו - אומר ומביאין אחרת תחתיה; ואם אין שם אלא היא [3] - אומרין לו "הוי פקח ושתוק"; מאי, לאו פרים אילים וכבשים דחג [4]?
אמר לך רב נחמן: לא! פרים = פר עבודה זרה [5]: אף על גב דציבור הוא, כיון דלא קביע ליה זמן – מהדרינן; אילים - באילו של אהרן [6]: דאף על גב דקביע ליה זמן, כיון דיחיד הוא – מהדרינן; כבשים - בכבש הבא עם העומר, דאיכא שיריים לאכילה [7].
מיתיבי: 'דם שנטמא וזרקו בשוגג – הורצה, במזיד - לא הורצה [8]' [9]!
כי תניא ההיא – דיחיד.
תא שמע: 'על מה הציץ מרצה [10]? - על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון [11] בין ביחיד בין בציבור' [12], ואי סלקא דעתא 'טומאה היתר היא בציבור', למה לי לרצויי?
אמר לך רב נחמן: כי קתני הציץ מרצה – אדיחיד [13];
ואיבעית אימא: אפילו תימא בציבור [14]: בהנך דלא קביע לה זמן [15].
מיתיבי [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ג פ"ד ה"ט]: '(שמות כח לח) [וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן] וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים [אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’] - וכי איזה עון הוא נושא [16]? אם עון פיגול [17] - הרי כבר נאמר [18] (ויקרא יט ז) [וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא] לֹא יֵרָצֶה [19] ואם עון נותר [20] - הרי כבר נאמר [21] (ויקרא ז יח) [וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ] לֹא יֵחָשֵׁב [לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא] [22]!
הא [23] אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור [24] - [25] וקשיא לרב ששת!?
תנאי היא, דתניא [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ג פ"ד ה"ט]:
'ציץ - בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו [26] - מרצה, דברי רבי שמעון; רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו – מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה.
אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו ומרצה [27]!
אמר לו רבי יהודה: הנח לכהן גדול ביום הכפורים, שטומאה הותרה לו בציבור [28]'
מכלל דרבי שמעון סבר טומאה דחויה היא בציבור [29].
אמר אביי [30]: בנשבר הציץ דכולי עלמא לא פליגי דלא מרצה; כי פליגי דתלי בסיכתא [31]: רבי יהודה סבר (שמות כח לח) [וְהָיָה] עַל מֵצַח [אַהֲרֹן] וְנָשָׂא [אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’]
ורבי שמעון סבר: תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'; מאי תָּמִיד? אילימא תמיד על מצחו - מי משכחת לה? מי לא בעי מיעל לבית הכסא? ומי לא בעי מינם? אלא תמיד מרצה הוא.
ולרבי יהודה נמי הא כתיב תמיד?
ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, כדרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ:
הערות
עריכה- ^ דכתיב (במדבר ט י) אִישׁ [אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ] יעשה פסח שני, איש נדחה לפסח שני, ואין צבור נדחין; אבל זבין ומצורעין, נדות ויולדות, שטומאתו יוצא עליו מגופו - לא הותרה, ובועל נדה כנדה
- ^ דאף על גב דקרבן צבור קרב בטומאה - אינו נאכל בטומאה, כדאמרינן ב'כיצד צולין' (פסחים עז ב), ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה, שיהיו שיריים נאכלין
- ^ שלא מצא מזומן לכך
- ^ שהן קרבן צבור וזמנו קבוע, ומנחת נסכים דוחה טומאה, וקתני: אומר ומביאין אחרת תחתיה, אלמא: דחוייה היא בצבור
- ^ דצבור, עולה היא, וטעונה נסכים, ב'שלח לך'
- ^ דיום הכפורים
- ^ כדכתיב (ויקרא כג יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וההיא מנחת כבשים דקתני - לאו במנחת נסכים קאמר, דכליל היא, אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו, והיא נקמצת, ושיריה נאכלין
- ^ ואף על פי שהציץ מרצה - קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל; אבל בעלים מיהו נתכפרו, דלא ניתו חולין לעזרה, דהא מדאורייתא חזי
- ^ ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא
- ^ שירצו לבעלים, דכתיב וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים (שמות כח לח)
- ^ 'רצון' הרי הוא בכלל מזיד, אלא גבי אונס שייך למיתני 'רצון'
- ^ ומדבעי ציץ לרצויי - שמע מינה לאו היתר הוא; ומה בין יחיד לצבור? - שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו: שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם, ולא על ידי ציץ; מיהו שמעינן מינה - מדבעי טומאת בשר ועולין בצבור [את ה]ציץ לרצויי - שמע מינה טומאת הגוף שנדחית אצלם - בקושי נדחית, וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה - מהדרינן
- ^ וצבור - אהכשירה קתני: שאף של צבור כשר, ולא על ידי ציץ, אלא היתר הוא אצלו
- ^ אצבור נמי קאי
- ^ שלא נדחית טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן
- ^ איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר
- ^ מחשבת חוץ למקומו, הקרויה פיגול, כדאמרינן בזבחים (כח,א): שלישי - זה חוץ למקומו
- ^ ב'קדושים תהיו'
- ^ ואוקימנא בחוץ למקומו [במסכת זבחים]
- ^ עון מחשבת נותר: שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו
- ^ ב'קדושים תהיו'
- ^ ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו
- ^ לשון 'מעתה' הוא
- ^ מעתה אי אתה מוצא שיהא נושא אלא עון קרבן טומאה; ומאי שנא דשדינן ליה לקולא - הואיל ומצינו בה קל אחר: שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד - הלכך שדי ביה נמי לקולא: שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד
- ^ קתני מיהא שהותרה בצבור, אלמא: היתר הוא בצבור
- ^ של כהן גדול, כשאירעה טומאה על הקרבן
- ^ ביום הכפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית: שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב
- ^ שכולו קרבן צבור, ואינו צריך לרצויי ציץ
- ^ וציץ הוא דמרצה עלה, והיינו תנאי
- ^ מילתא באפי נפשיה היא, לפרושי פלוגתייהו
- ^ יתד