ביאור:בבלי יומא דף ח
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד: שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה!
ולרבי שמעון, דאמר תמיד מרצה - והא כתיב 'על מצחו ונשא' עַל מֵצַח [אַהֲרֹן] וְנָשָׂא?
ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא.
ורבי יהודה לקבוע לו מקום מנא ליה?
נפקא ליה מ-עַל מִצְחוֹ;
ורבי שמעון נמי תיפוק ליה מ-עַל מִצְחוֹ?
אין הכי נמי, אלא על מצחו ונשא עַל מֵצַח [אַהֲרֹן] וְנָשָׂא מאי עביד ליה? אמר לך: ראוי למצח – מרצה, שאינו ראוי למצח - אינו מרצה, לאפוקי נשבר הציץ, דלא מרצה.
ולרבי יהודה נשבר הציץ מנא ליה?
נפקא ליה ממצח מִצְחוֹ
ורבי שמעון?
מצח מצחו לא משמע ליה.
נימא הני תנאי כהני תנאי, דתניא:
'אחד זה ואחד זה [1] מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם - דברי רבי מאיר;
רבי יוסי אומר: אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי [2] בלבד;
רבי חנינא סגן הכהנים אומר: כהן השורף את הפרה - מזין עליו כל שבעה [3]; כהן גדול ביום הכפורים - אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי'
מאי לאו בהא קא מיפלגי: רבי מאיר סבר טומאה דחויה היא בציבור [4], ורבי יוסי סבר טומאה היתר היא בציבור [5]?
ותסברא? אי סבר רבי יוסי היתר היא בציבור - הזאה כלל למה לי [6]?
אלא דכולי עלמא הני תנאי סברי טומאה דחויה היא בציבור, והכא - בהא קמיפלגי: רבי מאיר סבר אמרינן טבילה בזמנה מצוה [7], ורבי יוסי סבר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה [8].
וסבר רבי יוסי לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה? והתניא:
'הרי שהיה שֵׁם כתוב על בשרו - הרי זה לא ירחץ [9], ולא יסוך, ולא יעמוד במקום הטנופת;
נזדמנה לו טבילה של מצוה [10] - כורך עליו גמי [11] וטובל;
רבי יוסי אומר: יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף',
וקיימא לן [12] דבטבילה בזמנה מצוה קא מיפלגי: דתנא קמא סבר: לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה, ורבי יוסי סבר: אמרינן טבילה בזמנה מצוה [13]!?
אלא דכולי עלמא להני תנאי אמרינן טבילה בזמנה מצוה, והכא בהא קמיפלגי: רבי מאיר סבר מקשינן הזאה לטבילה, ורבי יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה [14];
ורבי חנינא סגן הכהנים, אי מקיש הזאה לטבילה - אפילו כהן ביום הכפורים נמי? אי לא מקיש הזאה לטבילה אפילו כהן השורף את הפרה נמי לא!?
לעולם לא מקיש, וכהן השורף את הפרה - מעלה בעלמא.
כמאן אזלא הא דתנו רבנן 'אין בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים אלא
שזה פרישתו לקדושה [15] ואחיו הכהנים נוגעין בו, וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו [16]'?
כמאן? או רבי מאיר, או רבי יוסי, דאי רבי חנינא סגן הכהנים - הא איכא נמי הא [17]!
מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא: בשלמא ראשון [18] שמא שלישי [19] [20] שני שמא שלישי, [21] שלישי שמא שלישי [22], חמישי שמא שביעי [23], [24] שישי שמא שביעי [25] שביעי שמא שביעי; אלא רביעי למה לי הזאה כלל לא בשלישי איכא לספוקי [26] ולא בשביעי איכא לספוקי [27]!
ולטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא? והא קיימא לן דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת!? אלא מאי אית לך למימר 'שבעה לבר משבת' - הכא נמי שבעה לבר מרביעי.
אמר רבא: הלכך כהן גדול ביום הכפורים - דלא בדידן תליא מילתא אלא בקביעא דירחא תליא מילתא, בתלתא בתשרי בעי לאפרושי, וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה [28]; אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תליא מילתא [29] - מפרשינן ליה ברביעי בשבת כי היכי דניתרמי רביעי שלו בשבת [30].
ללשכת פרהדרין:
תניא רבי יהודה: וכי לשכת פרהדרין [31] היתה? והלא לשכת בלווטי [32] היתה! אלא בתחלה [33] היו קורין אותה 'לשכת בלווטי', ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה [34] ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש [35] - כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש [36] - לפיכך היו קוראין אותה 'לשכת פרהדרין'.
תנן התם [דמאי פ"ב מ"ד]: 'הנחתומין [37] - לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה [38]'; בשלמא תרומה גדולה לא, דתניא [39]:
הערות עריכה
- ^ כהנים דיום הכפורים ופרה
- ^ לפרישתו
- ^ לקמיה מפרש טעמיה
- ^ ובעינן טהרה מעלייתא, והזאה בזמנה, וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי הוא לטומאתו בשלשה ראשונים, ובשלשה האחרונים כל יומא ויומא איכא לספוקי מספיקא שהוא שביעי
- ^ דלא מחמרי בה אלא למעלה בעלמא, דילפינן ממלואים
- ^ בתורת שלישי ושביעי
- ^ דכתיב (במדבר יט יט) וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ - לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי, והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה; הלכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה
- ^ והאי וְחִטְּאוֹ דרשינן ליה במסכת קדושין בפרק שלישי (דף סב,א)
- ^ שלא ימחקנו; ואזהרה למוחק את השם: וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם (דברים יב ג) וסמיך ליה (דברים יב ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם
- ^ טבילת טהרה שהטילה הכתוב עליו
- ^ להגין עליו [מפני] חוזק שטף המים
- ^ במסכת שבת (קך,ב)
- ^ הלכך דלמא לא משכח גמי, וישהה טבילתו ליום אחר
- ^ הזאה בזמנה לאו מצוה היא, וכי כתיב שלישי ושביעי - שלא יקדים וישהה בין הזאה להזאה ארבעה ימים; אבל אם השהה הזאתו לזמן מרובה - לית לן בה
- ^ ליכנס למחנה שכינה, ולא יהא לבו זחה עליו, ויהא נבדל מכל קלות ראש; שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות
- ^ פרישתו לטהרה להחמיר בטהרתו מפני קל שעושין בו לטמאו בו ביום להטבילו להוציא מלבן של צדוקים; לכן החמירו בטהרתו שלא יהא אדם נוגע בו
- ^ שזה מזין עליו כל שבעה, וזה אין מזין עליו כל שבעה
- ^ יום ראשון מזין עליו
- ^ שמא היום יום שלישי לטומאתו
- ^ וכן
- ^ וכן
- ^ שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא
- ^ שאם היה הראשון לפרישה שלישי לטומאה נמצא החמישי שביעי
- ^ וכן
- ^ וכן
- ^ דהא משפירש לא נטמא במת
- ^ שאם היה שביעי לטומאתו, הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאה, נמצא שלא הזה בשלישי, והזאת שביעי בלא שלישי אינו כלום
- ^ ואף על גב דלא הוי רביעי שלו בשבת, ונמצאת הזאתו בטלה שני ימים
- ^ שאין זמנה קבוע
- ^ ולא יפסקו הזיותיו אלא יום אחד
- ^ פקידי המלך
- ^ לשון שרים, כך היתה נקראת: לשכת שרים
- ^ כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים
- ^ מתוך שכהני בית שני היו עומדין על ידי ממון שנותנין על כהונה גדולה למלכי בית חשמונאי
- ^ כלומר: שרשעים היו, ולא היו מוציאין שנתן, ומעמידים אחר תחתיו, וכל כהן המתחדש בה - סותר אותה ובונה בנין נאה מן הראשון, שתהא קרויה על שמו, ונמצא מתחלפת כל שנה ושנה
- ^ שהמלך מחלפן בכל שנה ושנה
- ^ הלוקחין תבואה מעם הארץ למכור פת לשוק
- ^ לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים, אלא תרומת מעשר שהוא אחד ממאה וחלה - יתן לכהן, אבל שאר כל אדם - הטילו עליו להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים, ומעשר ראשון ומעשר עני מפרישין אותן ואין נותנים; ובנחתום חבר עסקינן, ומתוך שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו שאינו צריך להפריש עליו מעשר שני של דמאי לעלות לירושלים [או] לפדות
- ^ בסוטה בפרק עגלה ערופה (מח,א) [תוספתא סוטה פ"יג ה"י [ליברמן]]