ביאור:בבלי יומא דף ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לטומאת ביתו [1].
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: בשלמא לדידי, דילפינא ממלואים, היינו דתניא 'זה וזה [2] מזין עליו כל שבעה [3] מכל חטאות שהיו שם [4]', דהואי נמי הזאה במלואים [5]; אלא לדידך דילפת מסיני - הזאה בסיני מי הואי?
תוספות ד"ה הזאה בסיני מי הוה - וא"ת והא הוה בסיני הזאת דם דכתי' (שמות כד ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם - ויש לומר אותה זריקה לא היתה בשביל טהרה, שהרי לא על משה לבדו נזרק אלא על כל העם! אלא דם הברית הוה, דכתיב [6] וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם; אי נמי הכי קאמר: הזאה כל ז' בסיני מי הוה?
ותימה לי דלקמן בפירקין [7] אמרינן: 'אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה’’, ומסיק דלבד משבת ויש לומר במלואים הויא הזאה כל שבעה, אבל ביום הכפורים בדורות האחרונים גזרו על ההזאה משום שבות ואסרוה בשבת;
ותימה לי, דלקמן מפרש: ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי וכו' ומנא ליה לגמרא דטעמא דרבי מאיר משום חששא? לימא משום דגמר ממלואים דהויא הזאה כל שבעה? ושמא רבי יוסי ברבי חנינא דקאמר הכי לקמן סבירא ליה כריש לקיש, דלא גמר ממלואים אלא מעלה בעלמא משום ההיא חששא: ראשון דילמא שלישי וכו' אי נמי יש לומר אפילו מאן דגמר ממלואים סבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא, וא"כ - אי לאו דאיכא טעמא קצת - לא הוו מצרכי רבנן הזאה, להכי איצטריך לפרושי טעמא.
אמר ליה: ולטעמיך מי ניחא? במלואים דם [8][9] - הכא מים!
הא לא קשיא, דתני רבי חייא נכנסו מים תחת דם [10], אלא לדידך הזאה בסיני מי הואי?
אמר ליה: מעלה בעלמא [11].
תניא כוותיה דרבי יוחנן [12], תניא כוותיה דריש לקיש [13]:
תניא כוותיה דרבי יוחנן: ’[ויקרא טז,ג] בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ [בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה] [14] במה שאמור בענין [15]; מאי היא [16]? - בענין דמלואים, ומה אמור בענין דמלואים? - אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד [17], ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה [18]; ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה - לאפוקי צדוקין [19] - מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה; מכאן אמרו: שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין; וכשם שמפרישין כהן גדול - כך מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה [20]; ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם; ואם תאמר 'במלואים דם הכא מים', אמרת [21] 'נכנסו מים תחת דם', ואומר (ויקרא ח לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: לַעֲשֹׂת - אלו מעשי פרה; לְכַפֵּר - אלו מעשי יום הכפורים'.
והאי בְּזֹאת מיבעי ליה לגופיה: בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה?
אמרי: אי לקרבן לחודיה - לימא קרא 'בזה' או 'באלה'; מאי בְּזֹאת [22]? שמעת מינה [23] תרתי.
מאי ואומר?
וכי תימא 'יום הכיפורים קמא הוא דבעי פרישה, כדאשכחן במלואים, אבל ביום הכיפורים דעלמא - לא', אי נמי 'כהן גדול קמא [24] - הוא דבעי פרישה [25], אבל כהן גדול בעלמא – לא [26]', תא שמע: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה וכו'.
תניא כוותיה דריש לקיש: 'משה עלה בענן, ונתכסה בענן, ונתקדש בענן, כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, שנאמר (שמות כד טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי [וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן]; זה היה מעשה אחר עשרת הדברות שהיו תחלה לארבעים יום [27] - דברי רבי יוסי הגלילי;
רבי עקיבא אומר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' - מראש חודש [28],
וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן – להר [29], וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה [בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן] "משה", וכל ישראל עומדין [דכתיב וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר [שמות יט,יז]], ולא בא הכתוב [30] אלא לחלק כבוד למשה;
רבי נתן אומר: לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו כמלאכי השרת; [31]
רבי מתיא בן חרש אומר: לא בא הכתוב אלא לאיים עליו [32], כדי שתהא תורה ניתנת באימה ברתת ובזיע, שנאמר (תהלים ב יא) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה.'
מאי וְגִילוּ בִּרְעָדָה?
אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה [33] - שם תהא רעדה.
במאי קא מיפלגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא [34]?
בפלוגתא דהני תנאי, דתניא:
בששה בחודש ניתנה תורה [35] לישראל; רבי יוסי אומר: בשבעה בו [36]
מאן דאמר בששה - בששה ניתנה ובשבעה עלה, דכתיב (שמות כד טז) [וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים] וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [מִתּוֹךְ הֶעָנָן]; [37]
מאן דאמר בשבעה - בשבעה ניתנה ובשבעה עלה [38], דכתיב (שמות כד טז) [וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים] וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [מִתּוֹךְ הֶעָנָן];
רבי יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא, דאמר בששה בחודש ניתנה תורה, הלכך זה היה מעשה אחר עשרת הדברות: (שמות כד טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים - למשה - וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [מִתּוֹךְ הֶעָנָן] לקבולי שאר תורה, דאי סלקא דעתך וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' - מראש חודש, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן – להר, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לקבולי עשרת הדברות - הא קבילו להו מששה, והא אסתלק ענן מששה [39]!
ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי, דאמר בשבעה בחדש ניתנה תורה לישראל [40];
בשלמא לרבי עקיבא, היינו דמשכחת לה בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות: עשרין וארבעה דסיון, ושיתסר דתמוז - מלו להו ארבעין יומין דהוה בהר [41], ובשבסר בתמוז נחית [42] ואתא ותברינהו ללוחות;
אלא לרבי יוסי הגלילי, דאמר ששה דפרישה וארבעין דהר - עד עשרין ותלת בתמוז לא אתבור לוחות!?
אמר לך רבי יוסי הגלילי: ארבעין דהר - בהדי ששה דפרישה.
אמר מר: '(שמות כד טז) [וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים] וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה [בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן] "משה!", וכל ישראל עומדין'; מסייע ליה לרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה "משה!", וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק לו כבוד למשה.
מיתיבי: 'קול לו - קול אליו [43]: משה שמע, וכל ישראל לא שמעו [44]'!
לא קשיא! הא בסיני, הא באהל מועד!
ואי בעית אימא: לא קשיא: הא [שמעו כל ישראל] בקריאה, הא [לא שמעו] - בדבור.
רבי זריקא רמי קראי קמיה דרבי אלעזר - ואמרי לה: אמר רבי זריקא: רבי אלעזר רמי: כתיב (שמות מ לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן [וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן], וכתיב (שמות כד יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן [וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה]!?
מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה והביאו בענן.
דבי רבי ישמעאל תנא: 'נאמר כאן בְּתוֹךְ [(שמות כד יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה] ונאמר להלן בְּתוֹךְ: (שמות יד כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם [בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה [מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם] - מה להלן שביל, דכתיב וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה [מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם] - אף כאן שביל.'
'(ויקרא א א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר [ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר] - למה הקדים קריאה לדיבור? - לימדה תורה דרך ארץ: שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו';
מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: 'לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו';
לֵאמֹר - אמר רבי מנסיא רבה: מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך "אמור"? - שנאמר וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר' [45].
[46] מכלל דתרווייהו סבירא להו 'מלואים - כל הכתוב בהן מעכב בהן', דאיתמר: מלואים: רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר: כל הכתוב בהן מעכב בהן, וחד אמר: דבר המעכב לדורות מעכב בהן, שאין מעכב לדורות [47] - אֵין מעכב בהן;
תסתיים דרבי יוחנן - הוא דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן, מדקאמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן, ולא קא מהדר ליה ולא מידי [48]!
תסתיים [49].
מאי בינייהו?
הערות
עריכה- ^ שמא אם יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה, ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה, ולא יכול לעבוד ביום הכפורים
- ^ כהן דיום הכפורים וכהן דפרה
- ^ ימי דהפרשה
- ^ מכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל; כך שנינו במסכת פרה (פ"ג מ"יא); ואני שמעתי: אפר פרה של משה לא כלה
- ^ בפרישה דמלואים כל שבעה, דכתיב (ויקרא ח ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ, וכתיב (ויקרא ח לג): כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם (פסוק לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה - כל שבעה עשה להם כחוק יום הראשון
- ^ שם
- ^ דף ח,א
- ^ הזאת מלואים - של דם, כדכתיב
- ^ שמות כד,ז: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע פסוק ח: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
- ^ לקמיה בשמעתין מייתי לה
- ^ בפרה, כדאמרן, וביום הכפורים - לכבוד כניסת מחנה שכינה
- ^ דיליף ממלואים
- ^ דיליף מסיני
- ^ קרא יתירא הוא, כדלקמן, למדרש ביה, ודרוש ביה הכי:
- ^ בזאת התורה האמורה בענין במקום אחר יבא אהרן אל הקדש
- ^ באיזה ענין
- ^ עבודת שמיני הוטלה עליו, שנאמר (ויקרא ט ו) קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ [וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ]
- ^ ללמדו
- ^ שהיו משנין עבודת קטורת יום הכפורים, כדלקמן ב'הוציאו לו' (יומא דף נג,א): שהיו נותנין הקטורת על האש בחוץ, ואחר כך מכניסים
- ^ לא מקרא יליף לה, אלא מעלה בעלמא
- ^ אמור מעתה
- ^ לשון נקבה?: פר ואיל דכתיבי בתריה לאו נקיבות הן
- ^ בענין מלואים, 'ופרישה' לשון נקבה
- ^ אהרן לבדו
- ^ כל ימיו
- ^ אבל דורות הבאים לא תנהוג, שלא נאמר אלא אהרן
- ^ כלומר: אי אתה יכול לומר 'וַיְכַסֵּהוּ להר ולא למשה, ואלו ששה ימים הן שהיו מראש חדש שבאו לסיני עד יום מתן תורה, ואין כאן פרישה כלל למשה: שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה, להזהירן על פרישתן מן האשה, ומצות הגבלה' - זאת לא תאמר, לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות, בתחילת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות! ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר עשרת הדברות היה ששה ימים הללו
- ^ קודם עשרת הדברות היה, וששה ימים הללו הם ששה ימים שמראש חדש עד יום מתן תורה, ובשביעי קבלום, ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות, כדאמרינן (מכות כד א): אנכי ולא יהיה לך - מפי הגבורה שמענום, ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות, ולא היה שם פרישה כלל
- ^ ולא למשה, שהרי כל אותן ששת ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם (שמות יט ז) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם (שמות יט ח) וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', ולמחר נאמר לו (שמות יט י) לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם ולמחר רֵד הָעֵד בָּעָם (שמות יט כא)
- ^ לומר וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה - לבדו
- ^ רבי נתן סבר לה כרבי יוסי הגלילי, דפרישה למשה הואי, אך לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסין למחנה שכינה פרישה: שלא היתה פרישה זו אלא שבששה ימים הללו נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמלאכי השרת, אבל בעלמא לא בעינן מירוק;
- ^ הוא נמי סבר לה כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה - ולהבדילו מבני אדם, שתחול עליו אימה: בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה
- ^ מתן תורה של לוחות, דכתיב (תהלים יט ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב
- ^ מה ראייה מביאין לדבריהן
- ^ עשרת הדברות
- ^ ומקראי ילפי טעמייהו תנא קמא ורבי יוסי, במסכת שבת פרק 'רבי עקיבא';
- ^ כדי נסבא הכא, ופירוש היה בספרים, כי היכי דלא תיקשי לך לקמן היאך שלמו ארבעים בשבעה עשר בתמוז שנשתברו הלוחות;
- ^ לקבל הלוחות ושהה ארבעים יום
- ^ רבי יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא - הלכך על כרחך שֵׁשֶׁת יָמִים ובַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - על כרחך אחר עשרת הדברות היו, ופירש משה ששה ימים, ובשביעי נכנס לקבל הלוחות
- ^ הלכך 'שביעי' זה - שביעי לחודש היה
- ^ בשלמא לרבי עקיבא דאמר לא הוי פרישה התם - ארבעים יום הוא ולא יותר, ושלמו בשבעה עשר בתמוז: עשרים וארבעה בסיון - שהרי ששה ימים עברו ממנו, ובשביעי עלה
- ^ וכמה שנכנס בתוך השביעי כשעלה - נתעכב לירד בתוך שבעה עשר בתמוז, שהוא ארבעים שלימין
- ^ (במדבר ז פט) [וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ] וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו [מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו], 'לו' היה יכול לומר, וכתב מִדַּבֵּר אֵלָיו - ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול באהל מועד
- ^ משהוקם המשכן ונדבר עמו מעל הכפורת - לא היה הקול נשמע לישראל, דהאי קרא ד-וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל - באהל מועד כתיב!
- ^ לֵאמֹר [נוטריקון] 'לא אמור' הדברים אלא אם כן נותן לו רשות
- ^ מהדר לעיל:
- ^ לקמיה מפרש לה
- ^ ואודי ליה
- ^ פלוגתא דרבי יוחנן ורבי חנינא דפליגי בהא מילתא בעלמא, תסתיים מהכא דרבי יוחנן הוא דאמר כל הכתוב בהן מעכבא בהן