ביאור:בבלי יומא דף פד
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
למקטליה בדבר הנזרק [1].
תניא כוותיה דשמואל: כשהורגין אותו - אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק.
דחייף ביה [2] – מסתכן; דנכית ליה [3] – מיית.
'דחייף ביה מסתכן' - מאי תקנתיה?
נישלח מאניה [4] ונירהיט [וירוץ, יברח ממנו].
רב הונא בריה דרב יהושע חף ביה חד מינייהו בשוקא; שלחינהו למאניה ורהיט; אמר: קיימתי בעצמי (קהלת ז יב) [כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת] הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ.
'דנכית ליה מיית' - מאי תקנתיה?
אמר אביי: ניתי משכא [עור] דאפא [5] דדיכרא [6], וניכתוב עליה: "אנא פלניא בר פלניתא, אמשכא דאפא דיכרא כתיבנא עלך כנתי כנתי קלירוס" - ואמרי לה "קנדי קנדי קלורוס" – "יה יה ה' צבאות אמן אמן סלה" ונשלחינהו למאניה , ולקברינהו בי קברי עד תריסר ירחי שתא, ונפקינהו, ונקלינהו בתנורא, ונבדרינהו לקטמיה אפרשת דרכים; והנך תריסר ירחי שתא כי שתי מיא - לא לישתי אלא בגובתא דנחשא [7], דילמא חזי בבואה דשידא [8] וליסתכן [9], כי הא: דאבא בר מרתא - הוא אבא בר מניומי - עבדא ליה אימיה גובתא דדהבא.
ועוד אמר רבי מתיא [בן חרש: החושש בגרונו - מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת]:
רבי יוחנן חש בצפידנא [10]; אזל גבה דההיא מטרוניתא [11], עבדא ליה מלתא [12] חמשא ומעלי שבתא [13]; אמר לה: בשבת מאי? אמרה ליה: לא צריכת; אי מצטריכנא מאי? אמרה ליה: אישתבע לי דלא מגלית! אישתבע לאלהא דישראל לא מגלינא! נפק, דרשה בפירקא.
והא אישתבע לה!?
לאלהא דישראל לא מגלינא, הא לעמו ישראל מגלינא.
והא איכא חלול השם [14]?
דמגלי לה מעיקרא [15].
מאי עבדא ליה?
אמר רב אחא בריה דרב אמי: מי שאור, שמן זית, ומלח.
רב יימר אמר: שאור גופיה, שמן זית, ומלח.
רב אשי אמר: משחא דגדפא דאווזא [16].
אמר אביי: אנא עבדי לכולהו ולא איתסאי עד דאמר לי ההוא טייעא: אייתי קשייתא דזיתא [17] דלא מלו תילתא [18], וקלינהו בנורא אמרא חדתא [19], ואדביק בככי דדריה [20]; עבדי הכי ואיתסאי.
ממאי הוה [21]?
מחמימי חמימי דחיטי [22], ומשיורי כסא דהרסנא [23];
ומאי סימניה [24]?
כד רמי מידי בככיה ואתא דמא מבי דרי [25].
רבי יוחנן, כי חש בצפידנא - עבד הכי בשבתא ואיתסי.
ורבי יוחנן היכי עביד הכי? [26]
אמר רב נחמן בר יצחק: שאני צפידנא, הואיל ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים.
אמר ליה רב חייא בר אבא לרבי יוחנן: כמאן [27]? - כרבי מתיא בן חרש, דאמר החושש בפיו - מטילין לו סם בשבת.
אמר ליה: שאני אומר בזו [28] ולא באחרת.
לימא מסייע ליה: מי שאחזו ירקון [29] - מאכילין אותו בשר חמור; מי שנשכו כלב שוטה - מאכילין אותו מחצר כבד שלו; והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת, דברי רבי מתיא בן חרש; וחכמים אומרים: באילו אין בהם משום רפואה; באלו למעוטי מאי? מאי לאו למעוטי סם [30]?
לא, למעוטי מקיזין דם לסרונכי [31]; הכי נמי מסתברא, דתניא: שלשה דברים אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי ששמע משום רבי מתיא בן חרש: מקיזין דם לסרונכי בשבת, ומי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת; וחכמים אומרים: באילו אין בהן משום רפואה 'באילו' למעוטי מאי מאי? לאו אתרתי בתרייתא, ולמעוטי דרישא?
לא, אתרתי דרישא קמייתא, ולמעוטי דסיפא.
תא שמע, דתני רבה בר שמואל: עוברה שהריחה - מאכילין אותה עד שתשוב נפשה; ומי שנשכו כלב שוטה - מאכילין אותו מחצר כבד שלו; והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת, דברי רבי אלעזר ברבי יוסי שאמר משום רבי מתיא בן חרש; וחכמים אומרים: בזו [32] ולא באחרת; בזו אהייא?: אילימא אעוברה – פשיטא: עוברה מי איכא למאן דאמר דלא [33]! אלא לאו אסם [34]!
שמע מינה [35].
רב אשי אמר: מתניתין נמי דיקא: ועוד אמר רבי מתיא בן חרש: החושש בפיו מטילין לו סם בשבת ולא פליגי רבנן עליה, ואם איתא דפליגי רבנן עליה - ליערבינהו וליתנינהו וליפלגו רבנן בסיפא!
שמע מינה.
מפני שספק נפשות הוא [וכל ספק נפשות דוחה את השבת]:
למה לי תו למימר וכל ספק נפשות דוחה את השבת?
אמר רב יהודה אמר רב: לא ספק שבת זו בלבד אמרו, אלא אפילו ספק שבת אחרת [36]; היכי דמי? - כגון דאמדוה לתמניא יומי [37] ויומא קמא שבתא; מהו דתימא ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא? - קא משמע לן.
תניא נמי הכי: 'מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בין להברותו [38];
ולא שבת זו בלבד אמרו, אלא לשבת אחרת;
ואין אומרים "נמתין לו שמא יבריא", אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת,
ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת;
ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים, ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל;
ואין אומרין "יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים [39], אבל מצטרפין לדעת אחרת [40]".
תנו רבנן [תוספתא שבת פ"טו ה"יא-יג [ליברמן], בשנויים]: 'מפקחין פקוח נפש [41] בשבת, והזריז הרי זה משובח; ואין צריך ליטול רשות מב"ד; הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים - פורש מצודה ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין,
ואף על גב דקא צייד כוורי [42]!
ראה תינוק שנפל לבור - עוקר חוליא [43] ומעלהו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין;
אף על גב דמתקן דרגא;
ראה שננעלה דלת בפני תינוק [44] - שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין;
ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי [45];
מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת [46], והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין,'
ואף על גב דקא ממכיך מכוכי [47]; וצריכא: דאי אשמועינן ים - משום דאדהכי והכי [48] אזל ליה [49], אבל בור - דקא יתיב - אימא לא, צריכא;
ואי אשמועינן בור - משום דקא מיבעית, אבל ננעלה דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי [50] – צריכא.
מכבין ומפסיקין למה לי?
דאפילו לחצר אחרת [51].
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב [52].
היכי דמי?: אי נימא דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד בינייהו [53], רובא ישראל נינהו! אי נמי פלגא ופלגא - ספק נפשות להקל! אלא דאיכא תשעה נכרים וישראל אחד [54].
הא נמי פשיטא, דהוה ליה 'קבוע', וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי [55]!
לא, צריכא דפרוש לחצר אחרת [56]; מהו דתימא 'כל דפריש מרובא פריש' [57] - קא משמע לן [58] דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב.
איני! והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: תשעה נכרים וישראל אחד באותה חצר – מפקחין, בחצר אחרת אין מפקחין'?
לא קשיא: הא דפרוש כולהו [59], הא דפרוש מקצתייהו [60].
ומי אמר שמואל הכי? והתנן [61]: מצא בה [62] תינוק מושלך אם רוב גוים – גוי, ואם רוב ישראל – ישראל; מחצה על מחצה – ישראל ואמר רב: לא שנו [63] אלא להחיותו, אבל לייחסו [64] – לא [65],
הערות
עריכה- ^ למאן דאמר רוח רעה שורה עליו - לא יקרב אצלו להרגו בידים, אלא זורק בו חץ או סכין והורגו
- ^ המתחכך בו
- ^ שהכלב נושכו
- ^ יפשיט בגדיו
- ^ הוא הצבוע, ובלע"ז פוטויי"ש
- ^ זכר
- ^ על ידי קנה של נחשת
- ^ שקפץ מן הכלב עליו
- ^ ומסתכן
- ^ חולי השינים והחניכים ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים ומסוכן הוא
- ^ נכרית היתה
- ^ רפואה
- ^ יום חמישי בשבת וערב שבת
- ^ שהיא סבורה שעבר על שבועתו
- ^ מעיקרא מההיא שעתא גלי לה "לא נשבעתי לך, כי כך אמרתי"
- ^ שומן מוח עצם קטן שבראש כנף העוף שקורין כניי"ל - סכה אותו על צדעיו
- ^ גרעיני זיתים
- ^ שלא הביאו שליש
- ^ על מר חדש שקורין פושוי"ר [מכוש]
- ^ הדבק בשורת השינים
- ^ על ידי מה בא החולי הזה
- ^ האוכל פת חמה יותר מדאי
- ^ דגים מטוגנים עם הקמח בשמן שלהן, שעבר עליו הלילה
- ^ של אותו חולי
- ^ כשנותן כלום בשיניו זב הדם משורת שיניו
- ^ ורבי יוחנן היכי עביד הכי וכו'. לא גרסינן לה הכא אלא במסכת עבודה זרה.
- ^ כמאן עביד רבי יוחנן לתת סם בשבת בשביל חולי השינים, דקאמר לה "אי מצריכנא מאי?"
- ^ בזו מודים לו חכמים שהיא רפואה לו: בכלב שוטה בחצר כבד שלו
- ^ חולי שפניו מוריקות
- ^ והכי קאמרי ליה: בשתים הראשונות אין זו רפואה גמורה לעבור עליהן דבר תורה, ולמעוטי סם דיש בו משום רפואה
- ^ בשבת; לעולם אכולי הנך פליגי, ומאי באלו? - משום דשמעוה לרבי מתיא דאמר אכתי אחריתי; סרונכי = חולי ששמו אשטרנגליו"ן [אסכרה, דיפתריה] הוא בו"ן מלנט, ובההיא מודה ליה
- ^ אנו מודים
- ^ וכי עוברה שהריחה רבי מתיא קתני לה? סתמא היא
- ^ אסם קיימי, דאילו אחצר כבד - תנן פלוגתא במתניתין
- ^ דבסם מודו
- ^ לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו, אלא אפילו אין הספק לשבת זו - דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת הבאה
- ^ כגון דאמדוה רופאים לעשות לו הרפואה שמנה ימים
- ^ רחיצה שמא יבריא מאיליו
- ^ אם נשים או כותים אומרים צריך אין מחללין על פיהן
- ^ כגון: שנים אומרים "צריך" ושלשה אומרים "אין צריך" ואשה או כותי אומרים "צריך" - מצטרפין למהוי פלגא ופלגא, וספק נפשות להקל
- ^ פקוח = דשקומברנ"ש [חילוץ] בלע"ז; בכל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת מות
- ^ עמו; כל הני 'אף על גב' דקאמר הכא - משנה יתירה דייק, דקתני ואינו צריך ליטול רשות למה ליה דתני הכא? הא תני ליה: והזריז הרי זה משובח אלא הא אתא לאשמועינן: שאפילו הוא צריך לדבר
- ^ כדי להשפיל שפת הבור ויהא נוח ליכנס
- ^ והתינוק נבעת
- ^ נסרים שצריך להם; לישנא אחרינא בשיפי: קיסמין להדלקה
- ^ בכלים של מתכת או של חרס מלאים מים, ובדליקה שיש בה סכנת נפשות קאמר
- ^ משפיל ומציע הגחלים לצלות עליהם לערב
- ^ אם ילך לבית דין לישאל
- ^ לאיבוד
- ^ מפתהו ומקרקש לו אגוזים
- ^ דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים
- ^ דאם ספק כותי או ספק ישראל – מפקחין, ואף על גב דרובא כותים הוו התם
- ^ ונפלה מפולת על אחד מהן, ואין ידוע אם ישראל אם כותי הוא
- ^ ואשמועינן דאף על גב דרובא כותים - חיישינן שמא ישראל הוא, ומפקחין
- ^ דנפקא לן בסנהדרין [עט,א] ובכתובות [טו,א] מ-וְאָרַב לוֹ (דברים יט יא) - פרט לזורק אבן לגו
- ^ ושם נפלה על האחד מפולת
- ^ דבכל דוכתא אמרינן 'כל דפריש מרובא פריש' במידי דניידי
- ^ והכא לא אמרינן הכי, ואף על גב דבפרישתן כולהו ניידי
- ^ הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת – מפקחין, ואף על גב דניידי לא אזלינן בתר רובא
- ^ ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר - אזלינן בתר רובא, הואיל ולא איתחזק
- ^ משנה היא בסדר טהרות [מכשירין פ"ב מ"ז]
- ^ בעיר שישראל וכותים דרים בה
- ^ דאם רוב ישראל מחזקינן ליה לישראל
- ^ כגון אם נקבה היא, שיהא כהן מותר בה
- ^ ואפילו ליכא למיחש לאסופי, כגון הנך דאמרינן במסכת קידושין (דף עג,ב): תלי בדיקולא תלי פיתקא רמי חומרא משלטי הדמיה - חיישינן שמא כותית היא, וגיורת אסורה לכהונה, ואף על גב דרוב ישראל - מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רובי, כדאמרינן בכתובות בפרק קמא (דף טו,א)