ביאור:בבלי יומא דף פא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שכוסס [1] שעורים של תרומה - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש; (ויקרא כב יד) [וְאִישׁ] כִּי יֹאכַל [קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ] - פרט למזיק.
אמר רב שיזבי אמר רבי יוחנן: זר שבלע [2] שזפין [3] של תרומה והקיאן ואכלן אחר - ראשון משלם קרן וחומש [4], שני אין משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד [5].
האוכל והשותה אין מצטרפין:
מאן תנא?
אמר רב חסדא: במחלוקת שנויה [6], ורבי יהושע היא, דתנן [מעילה פ"ד מ"ג]: כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוה [7] – מצטרף; טומאתו ולא שיעורו [8], שיעורו ולא טומאתו [9], לא טומאתו ולא שיעורו - אין מצטרפין.
רב נחמן אמר: אפילו תימא רבנן: עד כאן לא קא אמרי רבנן התם אלא לענין טומאה, דשם טומאה חד היא, אבל הכא - משום יתובי דעתא הוא, והאי לא מיתבא דעתיה.
וכן אמר ריש לקיש: במחלוקת שנויה, ורבי יהושע היא, דתנן: 'כלל אמר רבי יהושע כו’’ ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן: עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה, אבל הכא - משום יתובי דעתיה הוא, והאי לא קא מיתבא דעתיה.
משנה:
אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת [10];
אכל ועשה מלאכה [11] חייב שתי חטאות;
אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה ושתה ציר או מורייס - פטור.
גמרא:
אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי? משום דלא אפשר; היכי נכתוב?: נכתוב רחמנא 'לא יאכל' - אכילה בכזית [12]; נכתוב רחמנא 'לא תעונה' - קום אכול משמע!
מתקיף לה רב הושעיא: נכתוב רחמנא 'השמר פן לא תעונה [13]'!
אם כן נפישי להו לאוי [14].
מתקיף לה רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא 'השמר במצות עינוי'?
אם כן השמר דלאו – לאו [15], השמר דעשה [16] – עשה.
מתקיף לה רב אשי: נכתוב 'אל תסור מן העינוי'?
קשיא.
ותנא [ספרא אמור פרשתא יא פרק יד הלכה ז-ט, בשנויים] מייתי לה [17] מהכא: ’[ויקרא כג,כח] וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה [כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם] ; יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה [18]?
תלמוד לומר: (ויקרא כג ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה [וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ]: על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה;
[הלכה ח] יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי?
תלמוד לומר: (ויקרא כג כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה [מֵעַמֶּיהָ]: על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי;
יכול לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר [19] על תוספת מלאכה?
תלמוד לומר: (ויקרא כג כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה [כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם]: על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה;
[הלכה ט] יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי?
ודין הוא: ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים אינו מוזהר עליה, עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים אינו דין שלא יהא מוזהר עליו!
אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו; מניין?
לא יאמר עונש במלאכה - דגמר מעינוי: ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים ענוש כרת, מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים לא כל שכן! למה נאמר? – מופנה, להקיש ולדון ממנו גזרה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה: מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר - אף עינוי לא ענש אלא אם כן הזהיר!'
איכא למיפרך: מה לעינוי שלא הותר מכללו, תאמר במלאכה שהותרה מכללה? [20]
אלא לא יאמר עונש בעינוי, דגמר ממלאכה: מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש כרת, עינוי שלא הותר מכללו לא כל שכן; למה נאמר? – מופנה: להקיש ולדון ממנה גזירה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה: מה מלאכה ענש והזהיר - אף עינוי ענש והזהיר!
איכא למיפרך: מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות וימים טובים, תאמר בעינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים?
אמר רבינא: האי תנא - עצם עצם גמר מופנה, דאי לא מופנה - איכא למיפרך כדפרכינן.
לאיי, אפנויי מופנה: חמשה קראי כתיבי במלאכה [21]; חד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא, וחד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא [22], וחד לאפנויי: למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא.
דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי [23]; מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר - אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.
רב אחא בר יעקב אמר: יליף שבת שבתון משבת בראשית: מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר - אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.
רב פפא אמר:
הוא גופיה שבת איקרי [24], דכתיב (ויקרא כג לב) [שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב] תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם [25].
בשלמא רב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב, דקרא דכתיב בגופיה עדיף; אלא רב אחא בר יעקב מאי טעמא לא אמר כרב פפא?
מיבעי ליה לכדתניא [26] [ספרא אמור פרשתא יא פרק יד הלכה ה-ו, בשנויים]: '(ויקרא כג לב) [שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם] וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ [בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם][27];
יכול יתחיל ויתענה בתשעה?
תלמוד לומר: בָּעֶרֶב;
אי בערב, יכול משתחשך?
תלמוד לומר בְּתִשְׁעָה! הא כיצד? - מתחיל ומתענה מבעוד יום; מכאן שמוסיפין מחול על הקודש;
אין לי אלא בכניסתו,ביציאתו מנין?
תלמוד לומר: מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב;
ואין לי אלא יום הכפורים, שבתות מניין?
תלמוד לומר: תִּשְׁבְּתוּ;
אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין?
תלמוד לומר: שַׁבַּתְּכֶם; הא כיצד? - כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש'.
ותנא ד'עצם' 'עצם' [28], האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי, דתני חייא בר רב מדיפתי '(ויקרא כג לב) [שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם] וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה [לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם]; וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין? - אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי' [29].
אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה:
אמר רבא: כס פלפלי ביומא דכפורי - פטור; כס זנגבילא ביומא דכפורי – פטור [30].
מיתיבי: 'היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר (ויקרא יט כג) [וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל] וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ [שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל], איני יודע שעץ מאכל הוא? אלא מה תלמוד לומר עֵץ מַאֲכָל? עץ שטעם עצו ופריו שוה; הוי אומר זה פלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה [31], ואין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר (דברים ח ט) [אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם] לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ [אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת]’ [32]!?
לא קשיא: הא ברטיבתא [33], והא ביבישתא.
אמר ליה רבינא למרימר: והאמר רב נחמן: 'האי הימלתא [34] דאתי מבי הנדואי [35] שריא [36], ומברכינן עליה בורא פרי האדמה'?
לא קשיא: הא ברטיבתא, והא ביבישתא.
תנו רבנן [תוספתא יומא פ"ד הכי גרסינן: [ליברמן]]: אכל עלי קנים – פטור; לולבי גפנים – חייב;
אלו הן לולבי גפנים?
אמר רבי יצחק מגדלאה: כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים [37];
ורב כהנא אמר: כל שלשים יום.
תניא כוותיה דרבי יצחק מגדלאה: אכל עלי קנים – פטור, ולולבי גפנים – חייב; אלו הן לולבי גפנים: כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים.
שתה ציר או מורייס פטור:
הא חומץ חייב; מתניתין מני?
רבי היא, דתניא: 'רבי אומר: חומץ משיב את הנפש [38]'.
דרש רב גידל בר מנשה מבירי דנרש: אין הלכה כרבי.
לשנה נפקי כולי עלמא, מזגו [39] ושתו חלא; שמע רב גידל – ואיקפד; אמר: אימר דאמרי אנא – דיעבד, לכתחלה מי אמרי? אימר דאמרי אנא – פורתא, טובא מי אמרי? אימר דאמרי אנא חי, מזוג מי אמרי?
הערות
עריכה- ^ כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס
- ^ בלא כסיסה
- ^ פרונ"ש בלע"ז
- ^ שאף היא דרך אכילתן
- ^ שהרי קנאן הראשון ונתחייב בתשלומיהן, והן אינן ראויות עוד אלא להסקה
- ^ במחלוקת השנויה במקום אחר שנויה במשנתנו ולא דברי הכל היא אלא רבי יהושע היא
- ^ כגון שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות, או שתי חצאי עדשה משני שרצים: שזמן טומאתן שוה ושיעורן שוה לטמא בשיעור אחד
- ^ כגון שרץ ונבילה: ששניהן טומאת ערב, אבל אין שיעורן שוה לטמא: שזה בכזית וזה בכעדשה
- ^ כגון מת ונבילה: ששניהן בכזית, וזה טומאת שבעה וזה טומאת ערב
- ^ דחד שמא הוא, דאכילה ושתיה מחד קרא נפקי
- ^ תרי שמות נינהו, דמתרי קראי נפקי
- ^ משמע, והתורה לא חייבה עליו אלא ביישוב הדעת
- ^ השמר פן תבא לידי לא תעונה
- ^ השמר ופן - ששניהן לא תעשה הן, ואנן - לאו אחד אמרינן, שמא לא רצה להרבות בו לאוין
- ^ כגון הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דברים כד ח) שלא יקוץ בהרתו
- ^ השמר שתתענה
- ^ אזהרה בעינוי
- ^ אם לא הוסיף מחול על הקודש: להפסיק מן המלאכה מבעוד יום
- ^ בלאו
- ^ עונש דמלאכה לאו מופנה הוא, שאם באת ללמדו מעינוי - יש להשיב: מלאכה הותרה מקצתה אצל גבוה!
- ^ ארבעה לאוין וכרת אחד ב'אחרי מות' ובפרשת בעשור שבחומש הפקודים (במדבר כט ז-)
- ^ דאם אינו ענין לאזהרה תנהו לענין עונש
- ^ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ (דברים כב כד)
- ^ ובלאו גזירה שוה נמי נפקא, מיניה וביה: דכיון דאיקרי שבת לענין עינוי - הוה ליה כשבת לעונש ואזהרה
- ^ ומשבת שבתון לא גמר, דאיקרי שבת, דאיצטריך ליה לרבויי כל הענין, כדאמר בריש פרקין (דף עד,א): שבתון שבות; אי נמי שבת שבתון היא - לאו יומא איקרי 'שבת', אלא הכי קאמר: מנוחת מרגוע היא לכם, והיכא נמי דכתיב שבת שבתון הוא - לשון זכר - אף לשון מנוחה הוא לשון זכר, אבל יומא לא איקרי שבת, להכי נקט תשבתו שבתכם יתירא דהוא גופיה איקרי שבת
- ^ לשאר ימים טובים, ולא איום כפורים קאי
- ^ הפסוק המובא בגמרות וילנא – במדבר כט,ז: וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, וכן הפסוק המוצע על ידי מסורת הש"ס הוא בויקרא טז, אינם מתאימים, כי מדרש ההלכה הוא על פסוקי ויקרא כג.
- ^ מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה - ממילא שמעינן דמוסיפין
- ^ והכי משמע קרא וְעִנִּיתֶם ... בְּתִשְׁעָה – כלומר: התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה; ומדאפקיה קרא בלשון 'עינוי' - לומר לך: הרי הוא כאלו מתענה בתשעה
- ^ אין זה יישוב הדעת, שאין זה דרך אכילתו
- ^ מין אילן הוא
- ^ אלמא מאכל קרי ליה
- ^ חזי למיכל
- ^ ליטוריג"ה שמפטמים בשמים כתושים בדבש
- ^ מארץ כוש
- ^ ואין בו משום בישולי נכרים, שנאכל כמות שהוא חי, ולא משום גיעולי נכרים, דנותן טעם לפגם; ומדקאמר אין בו משום בישולי נכרים - שמע מינה דרך אכילתו כשהוא חי!
- ^ אבל לבלבו קודם ראש השנה - כבר נעשו קשים, ועץ בעלמא נינהו
- ^ ומבטל את העינוי
- ^ נתנו בו מים להתיש כחו