ביאור:בבלי יומא דף נ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
איתיביה רבי יצחק נפחא לרבי אמי: (ויקרא ד יב) וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר [אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף] [1]?
שיוציא את כולו [2];
(ויקרא טז כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת [אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם] [3]?
אמר רב פפא: בעור ובשר ופרש [4] דכולי עלמא לא פליגי [5], כי פליגי בדם [6]: מר סבר דם איקרי 'פר', ומר סבר דם לא איקרי 'פר'.
אמר רב אשי: מסתברא כמאן דאמר 'דם איקרי פר', דכתיב (ויקרא טז ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר [לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה]; אטו בקרניה מעייל ליה? אלא בדמו, וקרי ליה 'פר'!
ואידך?
במה הוכשר אהרן לבא אל הקדש [7]? - בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת.
ותיפוק ליה [8] דחטאת שמתו בעליה היא, וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא?
אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא: אמרי תלמידיך אמר רב עמרם: חטאת צבור היא [9], ולא למיתה אזלא, דתנן [10]: אמר לו רבי מאיר: והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח, דקרבן יחיד הוא, ודוחה את השבת ואת הטומאה - לאו מכלל דאיכא למאן דאמר דצבור [11]?
ולטעמיך, דקתני: אמר לו רבי יעקב [12]: והלא פר העלם דבר של צבור, ושעירי עבודת כוכבים [צבור שעבדו עבודה זרה מביאים שעיר], וחגיגה - דקרבן צבור [13], ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה - מכלל דאיכא למאן דאמר דיחיד!
אלא לתנא קמא קא מהדר ליה, דשמעיה דקאמר [תמורה פ"ב מ"א] קרבן צבור דוחה את השבת ואת הטומאה, וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה – אמר לו רבי מאיר: קרבן יחיד [וכי] כללא הוא? והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח, דקרבן יחיד הוא, ודוחין את השבת ואת הטומאה!? ואמר לו רבי יעקב [לתנא קמא]: קרבן צבור כללא הוא? והלא פר העלם דבר של צבור, ושעירי עבודה זרה, וחגיגה, דקרבן צבור הוא, ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה? [14] אלא נקוט האי כללא בידך: כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד, וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור.
איתיביה אביי: 'פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן - כולם ימותו; וכן שעירי עבודת כוכבים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן - כולם ימותו [15], דברי רבי יהודה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה [16], שאין חטאת צבור מתה [17]'.
אמר ליה: מאי פר? - פר העלם דבר של צבור.
והא של יום הכפורים קתני?
כי קתני – אדשעיר.
והתניא: פר של יום הכפורים 'ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן - כולם ימותו, דברי רבי יהודה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה?
לא תימא שאין חטאת צבור מתה אלא אימא שאין חטאת השותפין מתה [18].
ומאי נפקא מינה [19]?
דלא מייתו כהנים פר בהוראה [20]!
תא שמע, דבעי רבי אלעזר:
'לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד [21], עושה תמורה או אינו עושה תמורה?' לאו מכלל דאיכא למאן דאמר דצבור?
לא, מכלל דאיכא למאן דאמר דשותפין.
גופא: בעי רבי אלעזר: לדברי האומר פר יום הכיפורים קרבן יחיד - עושה תמורה או אינו עושה תמורה?
מאי קא מיבעיא ליה [22]?: אי בתר מקדיש אזלינן [23] אי בתר מתכפר אזלינן [24]? פשיטא דבתר מתכפר אזלינן [25], דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן [26]: 'המקדיש מוסיף חומש [27], והמתכפר עושה בה תמורה [28], והתורם משלו על של חבירו - טובת הנאה שלו [29]'!
לעולם פשיטא ליה דבתר מתכפר אזלינן, והכי קא מיבעיא ליה: אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי [30] או דילמא בקופיא מתכפרי [31]?
תא שמע [תוספתא תמורה פ"א ה"כד [צוקרמנדל]]: 'חומר בזבח [32] מבתמורה [33], וחומר בתמורה מבזבח: חומר בזבח, שהזבח נוהג ביחיד כבצבור, ודוחה את השבת ואת הטומאה, ועושה תמורה [34], מה שאין כן בתמורה [35]; חומר בתמורה מבזבח: שהתמורה חלה [36] על בעל מום קבוע [37], ו[38]אינה יוצאה לחולין [39] ליגזז וליעבד [40], מה שאין כן בזבח [41]'; האי זבח [שנאמר עליו 'חומר בַּזֶּבַח’] היכי דמי? אילימא דיחיד - מי דחי שבת וטומאה? אלא דצבור? מי עושה תמורה? אלא לאו דפר [42] ודוחה את השבת ואת הטומאה, דקביע ליה זמן, ועושה תמורה - דקרבן יחיד הוא [43]!?
אמר רב ששת: לא! באילו של אהרן [44]! הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דפרו תמורה דפר שבת וטומאה הוא דלא דחיא, הא בחול מקריב קרבה? הא תמורת חטאת היא, ותמורת חטאת למיתה אזלא!
לא! לעולם פרו, ומאי 'תמורה'? - שֵׁם תמורה [45].
אי הכי [46] – 'זבח' נמי = שם זבח [ונקרא בברייתא 'חומר בְּזֶבַח [כלשהו]’] [47]!
שם זבח לא קתני [48]! ממאי? - מדקתני חומר בתמורה שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד, ואי סלקא דעתך 'מאי זבח - שם זבח' והא איכא
הערות
עריכה- ^ אלמא לאחר שחיטה – 'פר' קרי ליה
- ^ תירוצא הוא, כלומר: לאו דאיקרי 'פר', אלא הכי קאמר: יוציא את כל הנשאר ממנו
- ^ קושיא הוא: והכתיב וְאֵת פַּר הַחַטָּאת גבי יום הכפורים, ולאחר מתן דמו משתעי קרא, להוציאם לשריפה
- ^ היכא דמשתעי קרא בגוף הפר שעורו ובשרו ופרשו כולן יחד כי התם
- ^ דמיקרי 'פר'
- ^ כי פליגי לגבי ביאת פנים שאינו מכניס שם אלא הדם
- ^ מה יעשה כדי שיהא רשאי ליכנס יביא פר חי לעזרה ויעשה עבודות שבענין
- ^ בעיין דבעינן לעיל: דעל כרחין אין אחר נכנס בשחיטתו
- ^ הואיל ועליו ועל אחיו הכהנים בא [ועל כל קהל ישראל], דכתיב: (ויקרא טז יז: ... וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ [וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל)
- ^ במסכת תמורה (דף יד,א) היא [דומה לתמורה פ"ב מ"א]
- ^ לאו מכלל דשמעיה לתנא קמא דאמר דצבור היא, והיינו טעמא דדחי
- ^ לתנא קמא דרבי מאיר; תרוייהו לחד תנא קמהדרי, דאמר: קרבן צבור דוחה, קרבן יחיד אינו דוחה
- ^ חגיגה - מפרש לקמיה מאי טעמא קרי ליה קרבן צבור
- ^ חביתי כהן גדול - זמנן קבוע בכל יום, כתמיד; חגיגה אין זמנה קבוע לדחות שבת, שהרי יש לה תשלומין כל שבעה;
- ^ דהויא לה חטאת שכפרו בעליה; וחמש חטאות מתות: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושכפרו בעליה, ושעברה שנתה
- ^ לקיץ המזבח, והיא קרויה נדבת צבור, ובאה מן המותרות של כל ה'רועות' האמורות בכל מקום
- ^ וכי גמירי חמש חטאות מתות - ביחיד גמירי
- ^ דרבי שמעון סבר חמש חטאות המתות - בחד מקום אגמרינהו רחמנא למשה; מה תמורת חטאת מתה ליתא בשותפות, שאין קרבן השותפות עושה תמורה, דכתיב וְאִם הָמֵר יָמִיר (ויקרא כז י) לשון יחיד - אף כולן אינן מתות בצבור ולא בשותפין, אפילו המצויות בהן; והכי מפרש בהוריות (ו,א)
- ^ כיון דסוף סוף לאו למיתה אזיל? ושפיר תריץ רב עמרם לעיל להא דקשיא לן 'תיפוק ליה דחטאת שמתו בעליה היא'; מאי נפקא ליה לרבא לסלוקיה לרב עמרם ממאי דקרייה 'חטאת צבור' ולאוקמיה ב'חטאת השותפין'
- ^ כלומר: בבעיין ודאי מודינן דמתרצי, בין אי איקרי חטאת צבור בין אי איקרי חטאת השותפין, אבל לא ניחא ליה לרבא לקרותן 'צבור' כדי שלא יאמרו התלמידים שאם הורו בית דין של כהנים לעבור על אחת מן המצות ועשו כהנים על פיהם - שיהו מביאין פר העלם דבר כאחד מכל השבטים, דקיימא לן (הוריות דף ה,ב) שבט אחד איקרי 'קהל' - כהנים ודאי לאו איקרו 'קהל', אלא אותן שנטלו נחלה
- ^ רבי מאיר קרייה לעיל קרבן יחיד
- ^ הא ודאי פשיטא לן דאחיו הכהנים מתכפרים בו, וקרבן השותפין אין עושין תמורה, ומאי מספקא ליה בגוה
- ^ לענין תמורה, והאי יחיד אקדשיה דמשלו הוא בא ולא משל שותפות
- ^ והרבה מתכפרים בו
- ^ דלענין תמורה - מתכפר הוי 'בעליו'
- ^ שלשה דברים בנותן משלו את חובת חבירו
- ^ המקדיש בהמתו לצאת בו חבירו חובה שעליו - המקדיש הוי בעלים לענין תוספת חומש אם הוממה ובא לחללה, אבל אם בא המתכפר לחללה - אינו צריך להוסיף חומש, דגבי חומש כתיב (ויקרא כז טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל [... וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו] - מקדיש ולא מתכפר
- ^ אבל המקדיש - אם המיר בה - אינה תמורה, דאין ממירין בשל אחרים, והאי - לאו בעלים דידיה הוא
- ^ בידו לתתה לכל כהן שירצה, ואם בא אחר ואמר "הילך סלע זה ותן תרומה זו לבן בתי כהן" - של זה היא, שתרומה שלו, שנאמר כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ ... וְנָתַתָּה לַלֵּוִי (דברים כו יב): תלה הכתוב הנתינה במי שמעשרה משלו
- ^ כשאר המכפרים שהפרישו אחרים עליהן, שהקנו להם הבהמה לכפרה - אף כאן נקנה להן חלק בו, והויא לה 'חטאת השותפין' לענין תמורה
- ^ כלומר: אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול, כדבר הצף על פני המים, ואין הקרבן נקרא על שמם, וקרבן יחיד הוא; וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל (מלכים ב ו ו) מתרגמא 'וקפא פרזלא'
- ^ שבא תחילת הקדש
- ^ שהומרה בו
- ^ ולקמיה מפרש ואזיל בהי זבח משכחת לה
- ^ שהתמורה אינה בצבור, ואינה דוחה שבת - שאין זמנה קבוע, ואינה עושה תמורה, דכתיב (ויקרא כז י) וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ - ולא תמורת תמורתו
- ^ עלה קדושת הגוף אפילו
- ^ בשעת התמורה
- ^ אם בא לחללה -
- ^ אלא לענין זביחה ואכילה בלבד, אבל לא
- ^ שאין חילוק בה בין תם לבעל מום, דכתיב (ויקרא כז י) [לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ] טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב [וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ]
- ^ שהזבח - אם קדם הקדישו את מומו - אין יוצא בפדיונו לחולין ליגזז וליעבד, דכתיב בפסולי המוקדשין (דברים יב טו) תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר: תִּזְבַּח - ולא גיזה, בָשָׂר - ולא חלב; אבל קדם מומו להקדישו - הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים לדמי עולה, שאין קדושת הגוף עליהן אלא קדושת דמים בלבד, ויוצאין בפדיונן לחולין גמורין, כדתנן בבכורות (דף יד,א) ובשחיטת חולין (דף קל,א)
- ^ יום הכפורים, דפר יום הכפורים נוהג בצבור כביחיד
- ^ דפר יום הכפורים נוהג בצבור כביחיד, דחטאת היא, וחטאת נוהגת בצבור - אלמא פר יום הכפורים עושה תמורה
- ^ דיום הכפורים
- ^ לעולם בפר, והאי חומר בזבח מבתמורה דקתני - לאו אתמורה דידיה קאי, אלא הכי קאמר: חומר בזבח משֵׁם תמורה: שאין לך דבר ששמו תמורה דוחה שבת, ואפילו התמורות הקריבות
- ^ דשֵׁם קתני
- ^ וכיון דשם זבח תני תנא, מאי דוחקיך לאוקומי בחד זיבחא דתשמע מינה דבפרו של אהרן או באילו מיירי? דילמא הכי קאמר תנא: חומר בדבר ששמו זבח מדבר ששמו תמורה: שיש זבח נוהג בצבור כביחיד, ויש זבח שדוחה שבת, כגון דצבור או דיחיד שזמנו קבוע, ויש זבח שעושה תמורה, כגון קרבן יחיד
- ^ האי תנא אלא בחד זיבחא נקט למילתיה