שולחן ערוך אבן העזר/הלכות פריה ורביה


שולחן ערוך · אבן העזר · סימן א | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG
סימן זה במהדורה המודפסת

דיני פריה ורביה ושלא לעמוד בלא אשה
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד


סעיף אעריכה

חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל:

הגה: וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה בלא תורה כו' ולא נקרא אדם וכיון שנשא אשה עונותיו מפקפקים שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה' (טור):

סעיף בעריכה

אין מוכרים ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה:

סעיף געריכה

מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר. אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. בשום ענין לא יעבור מך' שנה בלא אשה ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר.

הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אע"פ שמדינא היה למחות בו לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפי' בנשא אשה ושהה עימה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פריה ורביה וכן בשאר ענייני זיווגים (ריב"ש סימן טו). ובלבד שלא תהא אסורה עליו.

סעיף דעריכה

מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה -- אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו:

סעיף העריכה

כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצוות פריה ורביה. והוא שלא יהיה הבן סריס או הנקבה איילונית (פי' איל הוא זכר הצאן, כלומר שיש לאשה טבע הזכר וסימנים הם שאין לה שדים כנשים וקולה עבה ואותו מקום אינו בולט מגופה כיתר הנשים):

סעיף ועריכה

נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה, אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח א' מהם זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה זו:

הגה: היה הבן ממזר או חרש שוטה וקטן קיים המצוה (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף זעריכה

היו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר הוא והם ה"ז קיים מצוה זו אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד ונשתחרר הוא והם, לא קיים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר :

סעיף חעריכה

אע"פ שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אא"כ ימכור ס"ת אם אין לו בנים ימכור כדי שישא אשה בת בנים אבל אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה וי"א שאפילו אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה בת בנים:

הגה מיהו אם מכיר שאינו בן בנים עוד ואינו ראוי עוד להוליד ישא אשה שאינה בת בנים (נ"י בפ' הבא על יבמתו) וכן אם יש לו בנים הרבה ומתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבאו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו מותר לישא אשה שאינה בת בנים אבל אסור לישב בלא אשה משום חשש זו (ת"ה סי' רפ"ג):

סעיף טעריכה

נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה א' אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו: (ועיין לקמן סוף סימן ב' דאסור לישא שני נשים בשני מקומות):


סעיף יעריכה

רבנו גרשום החרים על הנושא על אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה:

הגה: אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור (מהרי"ק שורש ק"א). וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה (מרדכי פרק החולץ רשב"א סימן ר"ף ומהר"ם פדוואה סי' י"ט). אמנם יש חולקים וס"ל דחרם ר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ (הגהות מרדכי דיבמות והגהות מרדכי דכתובות וכ"כ נ"י פרק החולץ). ובמקום שאין הראשונה בת גרושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח ממנו גט יש להקל להתיר לו לישא אחרת (כן משמע בתשובת הרשב"א) וכ"ש אם היא ארוסה ואינה רוצה לינשא לו או לפטור ממנו.

ולא פשטה תקנתו בכל הארצות.

הגה: ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו אבל מן הסתם נוהג בכל מקום (תשובת ר"י מינץ סי' י') ועיין בי"ד סי' רכ"ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל.

ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי.

הגה: ומ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין ב' נשים וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים לגרש אחת מהן. וי"א דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם ר"ג (ב"י בסי' ע"ו) מאחר שכבר נשלם האלף החמישי (שם בשם מהרי"ק סי' ק"י) ואין נוהגין כן. מי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת וכן נוהגין בקצת מקומות (פסקי מהרא"י סי' רנ"ו). ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה (שם מנהגי רינ"וס).

סעיף יאעריכה

טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו:

סעיף יבעריכה

נשבע שלא ישא אחרת על אשתו ושהה י' שנים שלא ילדה יתבאר בסימן קי"ח:

סעיף יגעריכה

אשה אינה מצווה על פריה ורביה. ועיין בסי' קנ"ד.

(ומ"מ י"א דלא תעמוד בלא איש משום חשדא (הגהות אלפסי פרק הבא על יבמתו בשם ריא"ז):

סעיף ידעריכה

דין מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יתבאר שם:


<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG
סימן זה במהדורה המודפסת

שישתדל כל אדם ליקח לו אשה הגונה
ובו אחד עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייא


סעיף אעריכה

לא ישא אשה שיש בה שום פיסול:

הגה: כל הנושא אשה פסולה משום ממון, הווין לו בנים שאינם מהוגנים. אבל בלאו הכי, שאינה פסולה עליו, אלא נושאה משום ממון, מותר. (תשובת הריב"ש סימן ט"ו). מי שרוצה לישא אשה פסולה, בני משפחתו יכולין למחות בו. (הר"ן פרק המוכר). ואם אינו רוצה להשגיח בהם, יעשו איזה דבר לסימן שלא יתערב זרעו בזרעם. ומי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה, ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו. ומי שעושה כן – אינו מצליח, ואין זיווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר. וכל העושה כן, מקרי נושא אשה לשם ממון. אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו – יקח בעין טוב, ואז מצליח (ב"י בשם ארחות חיים):

סעיף בעריכה

כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהם לכתחילה. ואף על פי כן, אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד (או שני בני אדם שמתגרים זה בזה), או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר – חוששין להם וראוי להתרחק מהם, שאלו סימני פסלות הם. וכן כל הפוסל אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא; ואם אומר להם שהם עבדים, חוששים לו שמא עבד הוא; שכל הפוסל – במומו פוסל. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות, ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד – חוששים לו ביותר, שמא גבעוני הוא:

סעיף געריכה

משפחה שקרא עליה ערער, והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל, או שיש בהם עבדות – הרי זה ספק. ואם משפחת כהנים היא, לא ישא ממנה אשה, עד שיבדוק עליה ד' אמהות שהן ח': אמה, ואם אמה, אם אבי אמה ואמה; וכן הוא בודק על אם אביה, ואמה, אם אבי אביה ואמה. ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער לוים או ישראלים, מוסיף לבדוק עליהם עוד אחת, ונמצא בודק עשרה אמהות. אבל אשה הבאה לינשא אינה צריכה לבדוק, שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים:

סעיף דעריכה

כל שקורין לו ממזר ושותק, או נתין ושותק, או חלל ושותק, או עבד ושותק – חוששין לו ולמשפחתו, ואין נושאים מהם אלא אם כן בודקין, כמו שנתבאר:

הגה: יש אומרים, דווקא משפחה שנתערב בה אחד מאלו הפסולים; אבל אדם אחר שקורין לו כך ושותק, אין בכך כלום. (טור בשם ר"י ובית יוסף בשם הרמב"ן והרשב"א). ויש אומרים עוד, דכל זה דווקא בדורות הראשונים, שהיו בית דין נזקקים למי שחרף חבירו ומענישין אותו כראוי, לכן הוי שתיקה כהודאה; אבל עכשיו, השותק על המריבה – הרי זה משובח, אלא אם כן קורין לו כך שלא בשעת מריבה (ב"י בשם השגות הראב"ד). ויש אומרים דלא אמרינן שתיקה כהודאה, אלא אם כן צווח על פיסול אחר; אבל אם שותק תמיד, לא הוי כהודאה (הר"ן סוף פ"ק דכתובות). וכל זה מיירי בפיסול הנוגע בעצמו; אבל אם רוצים לפסול זרעו בפניו ושותק, אין בכך הודאה, אבל למיחש קצת מיהא בעינן (תשובת ר"מ פדוואה סימן י"ד). והשומע חרפתו בשאר דברים ושותק, סימן הוא שהוא מיוחס:

סעיף העריכה

משפחה שנתערב בה ספק חלל, כל אשה כשרה שנשאת לאחד מאותה משפחה והתאלמנה, אסורה לכהן לכתחילה, ואם נשאת לא תצא, מפני שהם שתי ספקות: שמא זו אלמנת אותו חלל, ואם נאמר שהיא אלמנתו, שמא אינו חלל.

הגה: ויש אומרים דוקא אלמנה דהוה לה חזקת כשרות אבל בתה אפילו נשאה תצא. ויש מקילין ואומרים דאין חלוק בינה לבתה (ב' הדעות בבית יוסף בסוף סימן סז).

אבל אם נתערב בה חלל ודאי, כל אשה מהם אסורה עד שיבדוק, ואם נישאת תצא. והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי:

הגה: וכל זה דוקא למי שיודע בדבר. אבל משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה נטמעה, והיודע פיסולה אינו רשאי לגלותה אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא. ומכל מקום כשר הדבר לגלות לצנועין (כך משמע מהר"ן פרק י' יוחסין). ודווקא משפחה שנטמעה ונתערבה, אבל כל זמן שלא נתערבה, מגלין הפסולים ומכריזין עליהם כדי שיפרישו מהם הכשרים (שם בהגהות אלפסי). ועיין בחשן משפט סימן ל"ה מי נאמן להעיד על משפחות:

סעיף ועריכה

לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות, ואל ישיא בתו לעם הארץ:

הגה: ועל בנותיהן הוא אומר: ארור שוכב עם בהמה. וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצוות (טור). ומצוה לאדם שישא בת אחותו (גמרא בסנהדרין וביבמות), ויש אומרים אף בת אחיו (פ"ב מהל' איסורי ביאה):

סעיף זעריכה

לא ישא אדם אשה, לא ממשפחת מצורעין ולא ממשפחת נכפין. והוא שהוחזק ג' פעמים שיבואו בניהם לידי כך:

סעיף חעריכה

עם הארץ לא ישא כהנת, ואם נשא, אין זיווגם עולה יפה, שתמות היא או הוא מהרה, או תקלה תבוא ביניהם. אבל תלמיד חכם שנושא כהנת הרי זה נאה ומשובח, תורה וכהונה במקום אחד:

סעיף טעריכה

לא ישא בחור זקנה, ולא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות:

סעיף יעריכה

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה. ואם הודיע תחילה שהוא נושא אותה לימים ידועים, מותר:

סעיף יאעריכה

לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת, שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו, מותר:


<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG
סימן זה במהדורה המודפסת

דין בן שהוא ספק לכהונה
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט

סעיף אעריכה

מי שבא בזמן הזה ואמר: כהן אני, אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו,

הגה: ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה, שאין לנו תרומה דאורייתא שניחוש שמא יעלו אותו לתרומה (ב"י בשם הרמ"ך). וכן נוהגין האידנא בכל מקום, שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי.

ולא יאכל בקדשי הגבול, עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מטמא למתים. ואם נשא או נטמא, לוקה. והנבעלת (לו, אם היא פסולי כהונה), ספק חללה.

ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן. כיצד? מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר: "זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא, הוציאוני מבית הספר, הפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחבירי בדילים ממני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות", והעלהו רבינו הקדוש לכהונה על פי עצמו.

סעיף בעריכה

היה עד אחד מעיד עליו, נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה, ולקרות בתורה ראשון, ולישא את כפיו. ואפילו אביו נאמן עליו. ואפילו משטרות מעלין לכהונה בזמן הזה. כיצד? הרי שהיה כתוב בשטר: "פלוני כהן לוה מפלוני מנה", ועדים חתומים עליו, הרי זה בחזקת כהן ככהני זמן זה. וכן מעלין מנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון להיות כהן ככהני זמן זה:

הגה: וי"א דאם חתם עצמו "אני פלוני כהן עד" מהני בזמן הזה (הר"ן פרק ב דכתובות):

סעיף געריכה

אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה, מעלין אותו לקרות בתורה, ואין חוששין שמא אמו כותית:

סעיף דעריכה

אפילו באו שניים וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן, נאמנים, ולא חיישינן לגומלין:

סעיף העריכה

נאמן הגדול לומר: זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל תרומה, ומעלין אותו על פיו להיות כהן ככהני זמן זה:

סעיף ועריכה

מי שבא ואמר: כהן אני, ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן, אין מעלין אותו לכהונה על פיו, שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא, הרי זה בחזקת אביו:

(ובכל דבר הולכין אחר החזקה, שהרי שורפין וסוקלין על החזקה):

סעיף זעריכה

מי שהוחזק אביו כהן, ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה, חוששין לו ומורידין אותו. בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהונה על פיו. באו ב' עדים אחר כך והעידו שהוא חלל, מורידין אותו מכהונה. בא עד אחד והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהונה, שזה האחרון מצטרף לעד ראשון והרי שניים מעידים שהוא כשר ושניים מעידים שהוא פסול, ידחו אלו ואלו וידחה הקול, שהשניים כמאה, וישאר כהן בחזקת אביו:

סעיף חעריכה

אשה שלא שהתה שלושה חדשים אחר בעלה וילדה, ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון, והיה אחד מהן כהן והשני ישראל, הרי זה ספק כהן. וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל והגדילו התערובות, כל אחד מהם ספק כהן, ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים, נושאים נשים הראויות לכהונה ואין מטמאים למתים, ולא אוכלים בתרומה, ואם נשאו גרושה, מוציאין ואין לוקים:

סעיף טעריכה

שני כהנים שנתערבו ולדותיהם, או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון, הרי זה כהן, ונותנים על הולד חומרי שניהם: הוא אונן עליהם והם אוננים עליו, הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו.

במה דברים אמורים? בזמן שבאים מכח נישואין; אבל בזנות, משתיקין אותו מדין כהונה, הואיל ואין ידוע ודאי מי הוא אביו. כיצד? עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל, אף על פי שהוא ודאי בן כהן, ואם נטמא למת או נשא גרושה לוקה, ואינו עובד, ואינו אוכל בתרומה:

הגה: זנתה עם כהן אחד, ובתוך שלושה נשאת לכהן אחר, הולד פסול לכהונה (תולדות אדם וחוה נתיב כ"ג). כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו, הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים (תשובת הרא"ש כלל ל"ב):


<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מי הם אסורים לבא בקהל ואיזה הנקרא ממזר
ובו שלושים ושבעה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולז

סעיף אעריכה

ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות, בין זכרים בין נקבות:

סעיף בעריכה

עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד:

סעיף געריכה

מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות, שאחר שנתגייר, הוא ובנו שנולד לו אחר שנתגייר – אסורים, ובן בנו מותר:

סעיף דעריכה

מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה מצרי שני:

סעיף העריכה

ישראל שבא על אחת מאלו, הולד כמותה. ואחד מאלו חוץ מממזר, שבא על בת ישראל, הולד כשר לקהל, אלא שפגום לכהונה.

סעיף ועריכה

נתגיירה אחת מאלו ונישאת לישראל, או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית, הולד הולך אחר הפסול. לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא בת ישראל, הבת כשרה אפילו לכהונה, שאחר איזה מהם שנלך היא כשרה. אבל מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, הולד שני. מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, יש אומרים: הולד שלישי, ולהרמב"ם הולד שני:

סעיף זעריכה

עמוני שנשא אשה מצרית, הולד עמוני, ומצרי שנשא עמונית, הולד מצרי, שבאומות הלך אחר הזכר. אבל אם נתגיירו, הלך אחר הפגום שבשניהם. לפיכך גר עמוני שנשא גיורת מצרית, הולד, אם הוא זכר, דינו כעמוני להיות אסור לעולם. ואם היא נקבה, דינה כמצרית:

הגה: גר מצרי שנשא גויה עמונית, הבן הוא עמוני והבת היא מותרת (גירסא אחרת מצרית) (טור):

סעיף חעריכה

וגר מצרי שנשא גיורת עמונית, הולד מצרי ואסור עד דור שלישי:

סעיף טעריכה

שאר כל האומות, לאחר שנתגיירו, הרי אלו כישראל, מיד:

סעיף יעריכה

האידנא נתבלבלו כל האומות. לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגיירו, מותרין לבא בקהל מיד, דכל דפריש מרובא פריש ואנו תולים שהוא מרוב אומות שהם מותרים מיד. להרמב"ם הוא הדין למצרי. ולהרא"ש, מצרי באיסורו עומד:

סעיף יאעריכה

עבד שהוטבל לשם עבדות, אסור בישראלית. וישראל אסור בשפחה, בין אם היא שלו בין אם היא של אחר:

סעיף יבעריכה

לאחר ששחררו רבו, הרי הוא כישראל לכל דבר. הפקירו רבו, או שהניח לו רבו תפילין, או שהיה רבו שליח צבור וקראו לעלות לקרות בתורה, או שהשיאו רבו ישראלית, אינו מותר בבת ישראל עד שיכתוב לו גט שחרור, ואף על פי כן חוששין לקדושיו. ויש מי שאומר דאפילו לא השיאו רבו, אלא שהוא נשאה לפני רבו, חוששים לקידושיו. (וכל שכן אם הוא נשא שפחתו, דחוששין לקדושיו) (טור):

סעיף יגעריכה

איזהו ממזר? זה הבא מאחת מכל העריות, בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות, חוץ מהבא מהנדה, שאף על פי שהוא פגום, אינו ממזר אפילו מדרבנן:

סעיף ידעריכה

האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש. ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא הוא, הוי ספק ממזר:

הגה: אבל תוך י"ב חדש אין לחוש, דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו (מהרי"ק).
ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער, אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאשתהי כל כך, וחיישינן ליה.
אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון, וילדה תחילת כסליו, אף על פי שאין ביניהן רק חמשה חדשים, לא חיישינן לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן, דהחדשים גורמים (עיין לקמן סימן קנ"ו סעיף ד') והוה ליה בן ז' (בתשובת ר"י מינץ סימן ו'). ואפילו הפילה בתשרי, ושמעה הולד בוכה, לא חיישינן שהיתה מעוברת קודם לכן, דאפשר לו לבכות לחמשה חדשים, אלא שהוא נפל ואינו ראוי להיות קיים (בבית יוסף בשם תשובה שכך השיב הר"ד דוראן) (הובא בסוף הטור סימן קעח):

סעיף טועריכה

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה, והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים, שרוב בעילות תולים בבעל. אבל היא בעצמה, חוששין לה משום זונה; וכהן חושש לה מדין תורה (ואם בעלה כהן, חוששין על בניה שהם חללים); וישראל, אם רוצה להתרחק מן הכיעור.

ואם היא פרוצה ביותר, חוששין אף לבנים:

הגה: ומ"מ היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים (מהר"מ פדוואה סימן ל"ג). היתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה, ולא היתה פרוצה לאחר נישואין, אף על פי שראוה מנאפת פעם אחת, בניה כשרים (גם זה שם):


סעיף טזעריכה

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ונישאת, והרי בעלה קיים, הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת. ואם הראשון חזר ובא עליה קודם שגרשה השני, וילדה, הוא ממזר מדרבנן, ואסור בממזרת גמורה ומותר בממזרת מדרבנן כיוצא בו.

(אבל אם זינתה ואחר כך בא בעלה עליה, אין הולד ממזר) (מרדכי):

סעיף יזעריכה

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש, הולד אין לו תקנה, מפני שצד ממזרת וצד כשרות מעורבים בו. לפיכך אסור אף בשפחה, ובניו כמותו לעולם:

סעיף יחעריכה

ישראל שנשא ממזרת, או ממזר שנשא ישראלית, הולד ממזר לעולם:

סעיף יטעריכה

עובד כוכבים ועבד שבאו על הממזרת, הולד ממזר. ואם באו על בת ישראל, בין פנויה בין אשת איש, הולד כשר, ופגום לכהונה:

סעיף כעריכה

ממזר הבא על העכו"ם, הולד עכו"ם. ואם נתגייר, הרי הוא כישראל. ואם בא על השפחה, הולד עבד. נשתחרר, הרי הוא בן חורין. לפיכך, ממזר נושא לכתחילה שפחה שקיבלה עליה מצוות וטבלה לשם עבדות, להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראלית:

סעיף כאעריכה

עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן, ונתגייר אותו הבן, מותר לבא בקהל:

סעיף כבעריכה

גר ועבד משוחרר, מותרים בממזרת; וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת, משום דקהל גרים לא אקרי קהל. והולד ממזר. ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה, כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת, אפילו הכי מותר בממזרת; ודוקא עד עשרה דורות, אבל מכאן ואילך אסור, שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבואו לומר ישראל נושא ממזרת. ולהרמב"ם מותר בממזרת, וכן בן בן בנו, עד שישתקע שם גירותו ממנו ולא יוודע שהוא גר, ואחר כך יאסר בממזרת. אחד הגרים ואחד העבדים המשוחררים, דין אחד לכולם:

סעיף כגעריכה

גר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת, הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת:

סעיף כדעריכה

ממזר נושא ממזרת. במה דברים אמורים? כששניהם ודאין. אבל אם האחד ודאי והשני ספק, או אפילו שניהם ספק, אסורים זה בזה, דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר. וכיצד ספק ממזר? כגון שבא מספק ערוה, שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קדושין, או שנתגרשה ספק גירושין:

סעיף כהעריכה

יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים, ונתיבמה וילדה, ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, הולד כשר. ואם אחר כך חזר ובא עליה יבם ונתעברה וילדה, הולד ספק ממזר, ואסור בממזרת ובבת ישראל:

סעיף כועריכה

פנויה שנתעברה וילדה, אם אינה לפנינו לבדקה, או שהיא שוטה או אילמת, ואפילו אם אומרת: של פלוני הוא, ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר, אין זה הולד אלא ספק, אפילו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו, שכשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר. ואם אותו פלוני הוא כשר, הולד כשר. ומכל מקום אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו, אם אינו מודה שהוא בנו. (ואפילו היתה מיוחדת לו, אינה נאמנת עליו) (ר"ן). (ואפילו עד אחד נאמן עליו כשמכחישו) (גם זה שם). אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני:

הגה: ודוקא פנויה. אבל אם זנתה תחת הבעל, אפילו אומרת: של פלוני הוא, והוא ממזר, אין חוששין לדבריה, דתולין רוב בעילותיה בבעל, וכשר, ומותר בקרובי אותו פלוני שאומרת עליו:

סעיף כזעריכה

ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה, אם היא אומרת שמהארוס נתעברה, אם הוא מודה או שאינו בפנינו, הולד כשר והוי בנו ליורשו. ואפילו אם הארוס אומר שאינו זוכר, רק שאינו מכחישה (ר"ן). ואם אינו מודה, אלא מכחישה שאינו ממנו, הולד ממזר ודאי. ואם אינה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת איני יודעת ממי הוא, הוי ספק ממזר. והאשה אינה בחזקת זונה, אלא נאמנת לומר: לארוס נבעלתי, אפילו הוא מכחישה. והני מילי לעלמא, שאם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר, אבל לארוס גופיה, אסורה, דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא:

סעיף כחעריכה

היו העם מרננים אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים, אף על פי שבא עליה הארוס בבית חמיו, הולד ספק ממזר, שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים. ואם נבדקה ואמרה: לארוס נבעלתי, הולד כשר. (וכן אם ידוע שהארוס בא עליה, ולא יצא קול שזנתה מאחרים) (וכן משמע פרק אלמנה לכהן גדול הביאו הר"ן סוף פרק קמא דכתובות והמגיד משנה בפרק טו מהלכות איסורי ביאה):

סעיף כטעריכה

אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו:

הגה: ויש אומרים דוקא בנשואה, שיש לבן חזקת כשרות. אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר, אף על פי שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה, יש אומרים דהבן הוי ספק ממזר, ויש אומרים דהוא נאמן (סברת הרב דבארוס מיירי דברי נימוקי יוסף פרק אלמנה בנידון זה שהביא ב' דיעות אלו).

אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי. ואם יש בנים לבן, אינו נאמן אף על הבן. ואם היא אומרת: מעובד כוכבים או מעבד נתעברתי, הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בזה:

הגה: והא דאב נאמן על בנו, היינו דוקא שלא היה לו חזקת כשרות על פי האב, אבל הוי ליה חזקת כשרות על פי האב, שוב האב אינו נאמן עליו רק בסהדי (ר"י בשם הרמ"ה).
האב שאמר על בנו שהוא ממזר, וחזר אחר כך ונתן אמתלא לדבריו למה דבר בתחלה כך, נאמן.
הא דאב נאמן על בנו, היינו במי שהוא בחזקת אביו, כגון באשתו נשואה; אבל פנויה שאומרת: זהו בן פלוני, והוא אומר שמממזר נתעברה, אינו נאמן לפוסלו, והוא נאמן עליו להכשירו (תרומת הדשן סימן רס"ז):


סעיף לעריכה

האומר על עצמו שהוא ממזר, נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר, ובנו כמוהו. ואם יש לו בני בנים, אינו נאמן לפסול אלא לעצמו:

סעיף לאעריכה

אסופי שנאסף מהשוק הוי ספק ממזר, כגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה. אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה, בין שיש הוכחה בגופו, כגון שהוא מהול, או שאיבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושים לנערים, או שהוא משוח בשמן, או ששמו לו כחול בעיניו, או תלו לו קמיע; בין שיש הוכחה במקום, כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם, או שתלוי במקום באילן שאין החיה מגעת שם והיה סמוך לעיר, או שנמצא בבית הכנסת הסמוך או בצידי רשות הרבים, אין בו משום אסופי, כיון שחוששין עליו לשומרו, ולא הושלך שם אלא משום רעבון:

סעיף לבעריכה

הולד שהיה מושלך בדרך, ובא א' ואמר: בני הוא ואני השלכתיו, נאמן. וכן אמו נאמנת. נאסף מן השוק, ובאו אביו ואמו ואמרו בנינו הוא, אין נאמנים, הואיל ויצא עליו שם אסופי. ובשני רעבון נאמנים, שמפני הרעב השליכוהו והם רוצים שיזונו אותו אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף:

סעיף לגעריכה

האסופי שנמצא בעיר שיש בה עובדי כוכבים וישראלים, בין שהיה רוב עובדי כוכבים או רוב ישראל, הרי זה ספק עובדי כוכבים לענין יוחסין. קידש אשה, צריכה גט מספק. הטבילוהו בית דין לשם גרות, או שטבל משהגדיל, הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל, שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי עובדי כוכבים:

סעיף לדעריכה

אם לא טבל ולא הטבילוהו בית דין, היה רוב העיר עובדי כוכבים, מותר להאכילו מאכלות אסורות. היה רובן ישראל, מחזירים לו אבידתו כישראל. מחצה על מחצה, מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזקין ובכל ספק – המוציא מחבירו עליו הראייה:

הגה: ויש אומרים דאפילו ברוב עובדי כוכבים, מפקחים עליו הגל בשבת ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל (טור):

סעיף להעריכה

נשים שילדו בבת אחת, אשת כהן ולוי וישראל וממזר, נאמנת החיה לומר: זה הבן כהן הוא, או לוי, או ממזר, מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסם. במה דברים אמורים? כשהוחזקה נאמנת ולא ערער עליה אדם. אבל אם ערער עליה אפילו אחד, ואמר: בשקר מעידה, אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס:

סעיף לועריכה

הספיקות, כגון שתוקי ואסופי, אסור לבא זה עם זה, ואם נשאו לא יקיימו אלא יוציאו בגט, והולד ספק כאבותיו. ואין לספיקות אלו תקנה, אלא שישאו מהגרים; והולד הולך אחר הפגום. כיצד? שתוקי או אסופי שנשאו גיורת או משוחררת, או גר ומשוחרר שנשא שתוקית או אסופית, הולד שתוקי או אסופי:

סעיף לזעריכה

כל מדינה שיש בה שפחה או עובד כוכבים שראויה לילד, הואיל והאסופי הנמצא בה – ספק עובד כוכבים או עבד, כשישא גיורת הרי זו ספק אשת איש. וכן השתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו, הרי היא בספק אשת איש, שאין קדושין תופסין בעריות. ואיזו אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו? כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו, וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה, שמא היא אשת אביו או אשת אחי אביו:

הגה: הקראים אסור להתחתן בהם, וכולם הם ספק ממזרים, ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור (ב"י מצא כתוב בתשובת ר' שמשון). אבל האנוסים החוזרים לדת ישראל, נראה לי שמותר להתחתן בהם כמו בשאר גרים (הנ"ל):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין פצוע דכא וכרות שפכה
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד

סעיף אעריכה

פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית, ומותרים בגיורת ומשוחררת. ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת, לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחד מהספקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל, לא גזרו על הנתינים ולא על הספיקות. אבל אסור בממזרת ודאית, שהרי אסורה מן התורה. ויש מתירים אפילו בממזרת (טור והראב"ד והרשב"א):

סעיף בעריכה

איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו; וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד שלו. ובג' אברים אפשר שיפסל הזכר: בגיד, בביצים, ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים; וכיון שנפצע אחד משלושה איברים אלו, או נכרת או נידך, הרי זה פסול. כיצד? נפצע הגיד או נידך, או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה, פסול. ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד, כשר:

סעיף געריכה

נחתך מהגיד למעלה מעטרה בשפוע כקולמוס, כשר. כמרזב, שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות, לרש"י והרא"ש פסול, להרמב"ם כשר:

סעיף דעריכה

ניקב למטה מהעטרה, כשר. ניקבה עטרה עצמה, אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מהנקב, פסול. ואם נסתם הנקב, חזר להכשירו:

סעיף העריכה

ניקב למטה מעטרה בעניין שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול, שהעטרה כולה מעכבת:

סעיף ועריכה

נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל שמשתין בו, הרי זה פסול:

סעיף זעריכה

נכרתו הבצים או אחת מהם, או שנפצעה אחת מהם או שנידוכה אחת מהן או שחסרה או שניקבה (נקב מפולש) (ב"י בשם נ"י בשם תוס' פ' הערל), הרי זה פסול:

הגה: וכן עיקר, ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שניטלה שלימה כשניטלה ונשארה של ימין (היא סברת ר"ת). אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה, אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים, והם רוב מנין ורוב בנין:

סעיף חעריכה

נכרתו חוטי בצים או אחת מהן או שנידך או נפצע, הרי זה פסול:

סעיף טעריכה

ניקב חוט מחוטי ביצים לשביל מי רגלים, והרי הוא מטיל מים משביל מים ומשביל שכבת זרע, הרי זה כשר:

סעיף יעריכה

כל פיסול שאמרו בענין זה, כשלא היה בידי שמים, כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא, או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותו או כרתן, הרי זה כשר לבא בקהל, שכל אלו בידי שמים להרמב"ם. אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו, אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול, וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי:

סעיף יאעריכה

אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, א' טמאים וא' טהורים, בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ, וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפי מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד? הרי שבא אחד וכרת הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן, ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו, כולם לוקים, ואף על פי שלא סירס אחרון אלא מסורס, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף. והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור:

סעיף יבעריכה

המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו, הרי זה אסור ואין לוקין עליו. ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד:

סעיף יגעריכה

הרי שכפה את האדם ושיסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה, או שהושיבו במים או בשלג עד שיבטל ממנו איברי תשמיש, אינו לוקה עד שיסרס בידו. וראוי להכותו מכת מרדות:

הגה: אבל מותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמסתרס ע"י זה, וכל כיוצא בזה, דלא עביד כלום באברי הזרע (בהגהות אלפסי פ' במה בהמה):

סעיף ידעריכה

אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו. ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה, מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו (ואפילו לא הערים, והכותי מכירו ומכוין לטובתו), ומוכרן לישראל אחר. ואפילו לבנו גדול מותר למוכרה, אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו:

הגה: ומותר לתת בהמה לכותי למחצית שכר, אע"פ שהכותי בודאי יסרסנו (הגהות מיי' פט"ז מאיסורי ביאה), דהכותי אדעתיה דנפשיה קא עביד (ב"י). ומותר למכור לכותים בהמות ותרנגולים, אע"ג דבוודאי הכותי קונה אותם לסרסם. ויש אוסרים, תמצא מבואר בתרומת הדשן סימן רנ"ד. ומיהו אם אין הכותי הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו לכותי אחר לסרס, לכולי עלמא שרי (גם זה שם).
כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נ"ט), ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא"י סי' ק"ס). ומכל מקום העולם נמנעים, דהוי אכזריות:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

נשים האסורות לכהן ודין אשת כהן
ובו שמונה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיח


סעיף אעריכה

כהן אסור מן התורה בגרושה, זונה וחללה, ואסור בחלוצה מדרבנן. לפיכך אם עבר ונשא ספק חלוצה, אין צריך להוציא. אבל גרושה, אפילו אינה אלא ספק גרושה, צריך להוציא בין שנתגרשה מן האירוסין בין שנתגרשה מן הנשואין. ואפילו ריח גט פוסל בכהונה וכופין אותו להוציא. והיכי דמי ריח גט, כגון שאמר לה: הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, ואע"פ שלא הותרה בזה הגט, נפסלה לכהונה.

(ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא, אע"פ שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא, אפילו הכי פסולה לכהונה).

אבל אם נתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי, אינו כלום ואינו פוסל. ורשאי הכהן לכתחלה לגרש על תנאי:

סעיף בעריכה

קטנה שמיאנה בבעלה, מותרת לכהן. ואם נתן לה גט, אסורה. ואם אחר כשנתן לה גט החזירה ומיאנה בו, מותרת לכהן, שהמיאון מבטל הגט. ואם אחר שגרשה נשאת לאחר ומיאנה בו, יש מי שאומר שמותרת לכהן:

סעיף געריכה

יצא קול: פלוני כהן גירש את אשתו, והרי היא יושבת תחתיו, אין מוציאין מידו, דלקלא דלבתר נשואין או דבתר אירוסין לא חיישינן. ואם מת, ונשאת לכהן אחר, תצא:

סעיף דעריכה

יצא קול: פלוני כהן כתב גט לאשתו, אם קורין באותו מקום לנתינת הגט כתיבה, אף על גב דלכתיבה לחודה נמי קרו כתיבה, הוי כאלו יצא הקול: פלוני גירש אשתו, ואם אין קורין לנתינת הגט כתיבה, אין חוששין:

סעיף העריכה

יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה, חוששין לקול לאוסרה לכהן. ודוקא שיצא הקול בלא אמתלאה, אבל אם יצא עם אמתלאה, כגון שיצא הקול שקדשה או גירשה על תנאי, או שזרק לה קדושין או הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אין חוששין לקול. ואם יש אמתלאה בגירושין ולא בקידושין, חוששין לקול הקדושין לאוסרה לעלמא ואין חוששין לקול הגירושין לאוסרה לכהן. ודוקא שיצא האמתלאה עם הקול מיד אבל אם יצא הקול ברור, ולאחר זמן יצא האמתלאה, אינה מבטל הקול. ואם אח"כ נתברר שהיה הקול שקר, אפי' לא היה שם אתמלאה, מבטלין אותו. וכל קול שלא הוחזק בב"ד, אינו קול לחוש לו.

(ועיין לקמן סי' מו יצא עליה קול חלוצה, י"א דלא חיישינן):

סעיף ועריכה

כהן שנשא אחת מהפסולות, היו מחרימין אותם וכל הנושא ונותן עמהן וכיוצא בחומרות אלו, עד שיגרשנה:

סעיף זעריכה

כהן שגירש אשתו, לא תדור עמו במבוי. ואם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם, היא נדחית מפניו. ואם החצר שלה, הוא נדחה מפניה. ויתבארו דברים אלו בסימן קי"ט:

סעיף חעריכה

אי זו היא זונה, כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת לינשא לו. לפיכך הנרבעת לבהמה, אע"פ שהיא בסקילה, לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי לא נבעלה לאדם. והבא על הנדה, אע"פ שהיא בכרת, לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי אינה אסורה לינשא לו. וכן הבא על הפנויה, אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה שהיא במלקות, לא נעשית זונה ולא נפסלה מכהונה, שהרי אינה אסורה לינשא לו. אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואינה מיוחדת בכהנים או מאיסורי עשה, וא"צ לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לעובד כוכבים ועבד, הואיל והיא אסורה לינשא לו הרי זו זונה. וכן הגיורת והמשוחררת, אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן. וכן יבמה שבא עליה זר, עשאה זונה. וי"א שהבא על חייבי עשה או על חייבי לאוין, אפילו חייבי לאוין דשאר, לא עשאה זונה, חוץ מהבא על היבמה:

סעיף טעריכה

כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה, בין באונס בין ברצון בין בשוגג, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלשה שנים ויום אחד, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה:

סעיף יעריכה

אשת כהן שנבעלה, אפילו באונס, אסורה לו:

סעיף יאעריכה

אשת ישראל שנאנסה, אע"פ שמותרת לבעלה, אסורה לכהונה:

סעיף יבעריכה

אשת כהן שאומרת לבעלה: נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחר, או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינתה, בין באונס בין ברצון, אינה אסורה עליו, שמא עיניה נתנה באחר. ואם היא נאמנת לו העד נאמן לו, וסמך דעתו לדבריהם, ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק:

ועיין לקמן סימן קט"ו ס"ז וסימן קע"ח)

סעיף יגעריכה

אשת כהן שאמרה לבעלה: נאנסתי, אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיתה זונה, שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא:

סעיף ידעריכה

כהן שקדש גדולה או קטנה, ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש, נאסרת עליו מספק, שמא קודם קדושין נבעלה או אחר קדושין. אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו, שיש כאן שני ספיקות, שמא קודם קדושין שמא אחר קדושין, ואפי' נאמר אחר קדושין, שמא באונס שמא ברצון, שהאנוסה מותרת לישראל. לפיכך אם קדשה אביה לישראל והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, וטען שמצאה דרוסת איש, נאסרת עליו מספק, שאין כאן אלא ספק אחד שמא באונס שמא ברצון, וספק של איסור תורה לחומרא:

סעיף טועריכה

כל אשה שקינא לה בעלה (או ב"ד), ונסתרה ולא שתת מי סוטה, אסורה לבעלה, אפילו ישראל. ואם מת בעלה, אסורה לכהן:

סעיף טזעריכה

יצא לה שם מזנה בעיר, אין חוששין לה. ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעדי דבר מכוער, ומת קודם שנתן לה גט, הרי זו מותרת לכהן:

סעיף יזעריכה

פנויה שראוה שנבעלה לאחד, והלך לו הבועל ואמרו לה: מי הוא זה שבא עליך, ואמרה: אדם כשר, הרי זו נאמנת. ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה: ממי את מעוברת, ואמרה: מאדם כשר, הרי זו נאמנת ותהיה (היא ובתה) מותרת לכהן. בד"א, כשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים, או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם, והיו רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שפירשו אלו העוברים ממנה כשרים, שחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות. אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה, כגון עכו"ם או ממזרים וכיוצא בהם, אע"פ שרוב המקום שבאו ממנו כשרים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולים, אע"פ שרוב העוברים כשרים, חוששין לה ונאמר: למי שפוסלת אותה נבעלה, ולא תנשא לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא. וי"א דבאומרת: לכשר נבעלתי, בחד רובא לכתחלה מכשירין, ובדיעבד, אפילו ברוב פסולים:

סעיף יחעריכה

ראוה שנבעלה או שנתעברה בעיר, אפילו לא היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהם, הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן, שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא. ואם נשאת, לא תצא הואיל והיא אומרת: לכשר נבעלתי. היתה אלמת או חרשת, או שאמרה: איני יודעת למי נבעלתי, או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, הרי זו ספק זונה ואם נשאת לכהן, תצא, אלא אם כן היו שם שני רובים המצויים כשרים. ויש מי שאומר שאפילו נתעברה בעיר, אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחלה, כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים, אא"כ הלכה היא אליו. וסתמא נמי, שאין ידוע מי הלך למי, תנשא לכתחלה: