טור אבן העזר ד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן ד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

אלו שאין ראויין לישא, או מחמת פסול יוחסין או מחמת דבר שבגופן או מחמת ערוה.

ישראל אסור בממזרת ונתינה, והיא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם, ואסור בעמוני ומואבי ומצרי ואדומי.

ממזרים ונתינים - אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות, לא שנא זכרים ולא שנא נקבות.

עמון ומואב - הזכרים אסורים איסור עולם, אבל הנקבות מותרות מיד.

מצרי ואדומי - אחד זכרים ואחד נקבות אסורים שני דורות לאחר שנתגייר, הוא ובנו אסורים, אבל בן בנו מותר. מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה מצרי שני.

ישראל שבא על אחת מאלו, הולד כמותה. ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל, הולד כשר לקהל, אלא שפגום לכהונה.

נתגיירה אחת מאלו וניסת לישראל, או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית, הולד הולך אחר הפסול. לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא ישראלית הבת כשרה, שאחר איזה מהן שנלך היא כשרה, ואפילו לכהונה, אף על פי שביאתו בעבירה.

מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, בנו שני. מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה, בנו שלישי. שהכל הולך אחר האם.

עמוני שנשא מצרית, הולד עמוני. ומצרי שנשא עמונית, הולד מצרי. שבאומות הלך אחר הזכרים. נתגיירו, הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, כמו גר עמוני שנשא גיורת מצרית, או גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדה בן, דינו כעמוני להיות אסור לעולם. ילדה בת, דינה כמצרית ליאסר שני דורות. ובשאר כל האומות, מיד לאחר שנתגייר הרי הוא כישראל מיד.

כתב הרמב"ם: האידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מיד, שעלה סנחריב ובלבל כל האומות, וכל דפריש מרובא פריש, ואנו תולין ברוב האומות שמותרין. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, שעמוני ומואבי ואדומי מותרים מיד, אבל מצרי גם עתה הוא אסור עד דור שלישי.

עבד שהוטבל לשם עבדות, אסור בישראלית, וישראל אסור בשפחה שהוטבלה לשם שפחות, בין אם היא שלו או של אחר. ולאחר ששחררו רבו או הפקירו, או שהניח לו רבו תפילין, או שהיה רבו שליח צבור וקראו לעלות לתורה, הרי הוא כישראל לכל דבר. אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין לפני רבו או קרא לפניו בתורה, לא יצא לחירות. ואם השיאו רבו ישראלית, או אפילו הוא בעצמו נשאה לפני רבו, תופסין הקידושין, דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית. וכל שכן אם הוא נושא שפחתו, שקידושין תופסין לו בה.

איזהו ממזר? זה הבא על אחת מכל העריות, בין מחייבי מיתות בית דין בין מחייבי כריתות, חוץ מהבא על הנדה שאינו ממזר אפילו מדרבנן.

כתב הרמב"ם: היה בעלה במדינת הים וילדה, הרי זה בחזקת ממזר, שאין הולד משתהה במעי אמו יותר מי"ב חדש. ובהלכות גדולות כתב שאינו בחזקת ממזר, שאנו תולין לומר שמא בצינעא בא ובעל.

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים, שרוב בעילות תולין בבעל. אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה. ואם היא פרוצה ביותר, חוששין אף לבנים.

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ונשאת והרי בעלה קיים, הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת. ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה, הוא ממזר מדרבנן, ואסור בממזרת גמורה ומותר בממזרת דרבנן כיוצא בו.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש, הולד ממזר, וכתב הרמב"ם שאסור אפילו בשפחה, משום צד כשרות שבו. ובניו כמוהו לעולם.

ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית, הולד ממזר לעולם.

גוי ועבד שבאו על הממזרת, הולד ממזר. ואם באו על בת ישראל, הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש, ופגום לכהונה.

ממזר הבא על גויה הולד גוי, ואם נתגייר הרי הוא כישראל. ואם בא על שפחה, הולד עבד, נשתחרר, הרי הוא כשאר עבד המשוחרר. לפיכך ממזר נושא שפחה לכתחילה להתיר בניו, שישתחררו ויהיו מותרים בישראל.

גר ועבד משוחרר מותרין בממזרת, וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת, והולד ממזר. ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה, כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת, אפילו הכי מותר בממזרת. ודוקא עד י' דורות, אבל מכאן ואילך אסור, שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבואו לומר ישראל נושא ממזרת.

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת, הולד הוא כישראל לכל דבר.

ממזר נושא ממזרת. במה דברים אמורים? בששניהם ודאין, אבל אם האחד ודאי והשני ספק, או אפילו שניהם ספק, אסורים זה בזה, דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר.

וכיצד ספק ממזר? כגון שבא מספק ערוה, שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קידושין או שנתגרשה ספק גירושין.

יבמה שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונתיבמה וילדה, ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, הולד כשר, והשני הוא ספק ממזר.

פנויה שנתעברה וילדה - אם אינה לפנינו לבודקה, או שהיא שוטה או אלמת, הרי זה ספק ממזר. ואפילו אם אומרת "של פלוני הוא" שהוא ודאי ממזר, אפילו הכי אינו אלא ספק, אפילו מודה אותו פלוני שנבעלת לו, כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר. ואם אומרת "לכשר נבעלתי", נאמנת והולד כשר, ומכל מקום אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי ליורשו, אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני.

ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה - אם היא אומרת שמהארוס נתעברה, אם הוא מודה או שאינו בפנינו, הולד כשר. ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו, הוי ממזר ודאי. ואם אינה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת "איני יודעת ממי הוא", הוי ספק ממזר. והאשה אינה בחזקת זונה, אלא נאמנת לומר לארוסה נבעלתי, ואפילו הוא מכחישה, ואם נישאת לכהן לא תצא, והולד ממנו כשר. היו העם מרננין אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים, אף על פי שבא עליה ארוסה בבית חמיו, הולד ספק ממזר, שכשם שהפקירה עצמה לארוסה כך הפקירה עצמה לאחרים. ואם נבדקה ואומרת לארוסה נבעלתי, הולד כשר.

אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו. אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי. ואם יש בנים לבן – אינו נאמן, שלא האמינתו תורה אלא על בנו ולא על בן בנו. ואם היא אומרת "מגוי או מעבד נתעברתי", הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בזה.

כתב הרמב"ם: האומר על עצמו שהוא ממזר, נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת, עד שיודע בודאי שהוא ממזר. ובנו כמוהו. ואם יש לו בני בנים, אינו נאמן לפסול בני בניו, ולא יפסול אלא לעצמו. עד כאן.

אסופי שנאסף מן השוק – הוי ספק ממזר, וכגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה. אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה, בין שיש הוכחה בגופו - כגון שהוא מהול, או שאיבריו מתוקנין ומיוסדין כמו שעושין לנערים, או משוח בשמן, או ששמו לו כחול, או תלו לו קמיע, בין שיש הוכחה במקום - כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם, או שתלוי באילן במקום שאין החיה מגעת שם, אין בו משום אסופי, כיון שחוששין עליו לשומרו, ולא הושלך שם אלא משום רעבון.

האסופי - כל זמן שהוא בשוק, בא אחד ואמר "בני הוא ואני השלכתיו", נאמן. וכן אם באתה אשה ואומרת "בני הוא", נאמנת. אבל לאחר שנאסף מן השוק, אינן נאמנים, שכבר הוחזק באסופי. ובשנת רעבון, אפילו אחר שנאסף מן השוק, נאמנין, שמחמת רעבון הושלך שם.

נמצא בעיר שיש בה עכו"ם - בין שרובה עכו"ם בין שרובה ישראל, הרי זה ספק עכו"ם לענין יוחסין, ואם קדש אשה צריכה גט מספק. היתה רוב העיר עכו"ם, מותר להאכילו נבלות. רובה ישראל, הרי הוא כישראל. מחצה על מחצה, מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזיקין ככל ספק ממון, והמוציא מחבירו עליו הראיה. כן כתב הרמב"ם ז"ל. ונראה דאפילו ברוב עכו"ם נמי מפקחין עליו הגל בשבת, ולענין נזיקין – אפילו ברוב ישראל, ואם נגח תורא דידיה לתורא דישראל – פלגא משלם ליה, ואידך פלגא אמר אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לך, אפילו במחצה עכו"ם ומחצה ישראל.

שתי נשים, אחת כשרה ואחת פסולה, שילדו כאחת ונתערבו ולדותיהן - נאמנת החיה לומר "זה בן הכשרה וזה בן הפסולה", או אם אחת כהנת ואחת ישראלית או לוייה. במה דברים אמורים? שלא קרא עליו ערער, אבל קרא עליו ערער, שוב אינה נאמנת.

כל אלו הספקות, כגון ספק ממזר ואסופי ושתוקי וכותי, אסורים זה בזה, ואם נשאו יוציאו. והולד כאבותיו. ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים, והולד הולך אחר הפגום. כיצד? שתוקי או אסופי שנשא גיורת או משוחררת, או גר או משוחרר שנשא שתוקית ואסופית, הולד שתוקי ואסופי.

ממזרים ונתינים ודאי - מותרים אלו באלו.

כתב הרמב"ם: ייראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או כותית שראויה לילד, הואיל ואסופי הנמצא בה ספק עכו"ם או עבד, כשישא גיורת הרי זו ספק אשת איש, והבא עליה פטור, שאין הורגין מספק. וכן ייראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו, הרי הוא כספק אשת איש, שאין קדושין תופסים בעריות. ואיזו היא אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו? כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו, וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה, שמא אשת אביו היא או אשת אחי אביו. עד כאן.

ודין הכתובה אם עברה וניסת אחת מאלו לאסור לה, יתבאר לקמן בדין היוצאת בלא כתובה.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אליו שאין ראויין לישא או מחמת פסול יוחסין וכו' ישראל אסור בממזרת איסור ממזר מפורש בתורה ואיסור נתינה משנה בפרק הערל (דף עח:) ובכמה דוכתי: ומ"ש ואסור בעמוני ומואבי מצרי ואדומי איסור אומות אלו מפורש בתורה:

ומ"ש ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם וכולי עד אבל בן בנו מותר משנה בפ' הערל (שם:):

מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני מבואר שם:

ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה משנה בקדושין פ' האומר (סו:) כ"מ שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה ואי זה זה ולד שפחה וכותית:

ומ"ש ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה בפרק החולץ (דף מה:) אסיקנא הלכתא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וכתב הרי"ף ואיכא מרבוותא דמסיימי בה דהא דאמרי' הולד כשר ה"מ לישראל אבל לכהונה הולד פגום דאי ברתה היא אסורה לכהן וחזינן לרבוותא אקריני דפסקי דלא מסיימי הולד פגום ואנן מספקא לן אי הוי פגום אי לא וה"ה כתב בפט"ו מהא"ב שגם הרמב"ן העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל והרמב"ם סתם וכתב הולד כשר משמע דפשיטא ליה שאינו פגום. והרא"ש כתב על דברי הרי"ף איני רואה כאן מקום שיפול בה ספק מדקאמר לעיל סתמא דתלמודא וכולהו אמוראי מודו דהולד פגום לכהונה ק"ו מאלמנה וכו' וכיון דק"ו לית ליה פירכא ליכא מאן דפליג עליה ורבינו סתם הדברים כדעת הרא"ש ז"ל:

נתגיירה אחת מאלו וניסת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול. נראה דהיינו מדתנן בקדושין פרק האומר (דף סו:) כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:

ומ"ש לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא ישראלית הבת כשירה שאחר אי זה מהם שנלך היא כשרה וכולי כלומר דבגר עמוני כי שדית לבת בתריה כשרה דהא קי"ל (יבמות עו:) עמוני ולא עמונית וכן מצרי שני כי שדית נמי לבת בתריה כשרה דהא שלישית היא:

מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנו שני. בפ' הערל (דף עח:) פלוגתא דאמוראי ופסק הרמב"ם בפי"ב מהא"ב כרב דימי דאמר בנו שני הוי וכן פסק הרא"ש ומפרש בגמרא טעמא משום דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה ופרש"י בלידה הלך אחר האם ולפי זה מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שלישי שהכל הולך אחר האם וכ"כ ה"ה בפ' י"ב מהלכות איסורי ביאה בשם הרמב"ן ז"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם בפרק הנזכר פסק דמצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנא' אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה וכתב הרב המגיד שהרמב"ם מפרש דהא דמייתי מדכתיב יולדו וכו' ה"ק כיון דכתיב אשר יולדו דור שלישי וא"א ללידה בלא אב ואם אלמא בעי' שיהא שלישי לאב ולאם וכל שאינו שלישי לאב ולאם אינו מותר:

עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכרים נתגיירו הולד הולך אחר פגום שבשניהם וכולי מימרא בפרק הערל (דף ע"ח:) ובקדושין פרק האומר (דף ס"ז) ב"ה ודייק בגמרא על הא דקתני הלך אחר הפגום שבשניהם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם איכא עמוני ולא עמונית אלא בעמוני שנשא מצרית אי זכר הוי שדי בתר דידיה ואי נקבה הויא שדי בתר דידה ופרש"י במצרי שנשא עמונית וקאמר הולד הולך אחר המצרי ואסור עד דור ג' דאילו עמונית שרי ומאי פגום איכא בצד האחד דקאמר נתגייר ואתרווייהו קאי לשון רבי ומשמע דבמידי דמשכחת פגום לגבי תרווייהו קאמר והכא גבי אם ליכא פגום אי זכר הוי שדי בתר עמוני ואיסור זכרים אסור לעולם ולא אמרינן שדי בתר מצרי ויהא דור ג' מותר ואי נקבת היא שדית בתר מצרית ולא בתר עמוני למשרייה משום ולא עמונית עכ"ל וא"כ מ"ש רבינו גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדת בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם אינו מכוון ומצריך להגיה ולכתוב דינו כמצרי וכך הם דברי הרמב"ם בפ' י"ב מהל' א"ב::

ומה שאמר ובשאר כל העכו"ם מיד לאחר שנתגייר הרי הוא כישראל מיד כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה ופשוט הוא:

כתב הרמב"ם והאידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מיד וכו' בפי"ב מהלכות איסורי ביאה:

ומ"ש בשם הרא"ש הוא בפרק הערל והא דעמוני ומואבי מותרים מפרש בפרק ד' דמסכת ידים ומייתי לה בפ' תפלת השחר (כח.) וטעמא משום דעלה סנחרב ובלבל את כל העכו"ם ומשמע להרמב"ם דה"ה למצרי וכן מפורש בתוספתא דקידושין פ"ה והרא"ש סובר דמצרים שבו למקומן שנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב מקץ מ' שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם אע"ג דגבי עמון נמי כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה והכי תניא בתוספתא דידים בתר עובדא דגר עמוני שהודה ר"ג לרבי יהושע והתיר לבא בקהל א"ל רבן גמליאל לרבי יהושע גר מצרי כיוצא בו א"ל למצרים נתן קצבה שנאמר מקץ מ' וכתב הרב המגיד בפ' הנזכר שכן דעת הרמב"ן:

עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה שהוטבלה לשם שפחות בין אם הוא שלו או של אחר פשוט הוא:

ומ"ש ולאחר ששחררו רבו או הפקירו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו ש"צ וקראו לעלות לתורה הרי הוא כישראל לכל דבר בפרק השולח (דף מ.) אמרינן דהמפקיר עבדו יצא לחירות ואמרינן שאם הניח לו רבו תפילין יצא לחירות ומשמע נמי התם דה"ה אם היה רבו ש"צ וקראו לעלות בתורה יצא לחירות ומ"מ יש לתמוה על רבי' שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר לישא בת ישראל דבמפקיר עבדו אמרי' התם בגמרא דצריך גט שחרור ובהניח לו רבו תפילין ובאמר לו רבו לקרות בתורה בציבור כתב הרמב"ם דצריך גט שחרור וכתב רבינו דבריו בטור יורה דעה סי' רס"ז וכיון דמעוכב גט שחרור הוא היאך מותר בבת ישראל וי"ל דס"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך גט שחרור מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא"ש שם גבי משיא עבדו ואכתוב דבריו בסמוך ואכתוב שהרמ"ה חולק בדבר:

ומ"ש אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין לפני רבו או קרא לפניו בתורה לא יצא לחירות ברייתא (שם) בפרק השולח:

ומ"ש ואם השיאו רבו ישראלית או אפילו הוא בעצמו נשאה לפני רבו תופסין הקידושין וכו' שם א"ר זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות א"ל רבי יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו רמ"א מקודשת כלומר וחכמים פליגי עליה ואמרי אינה מקודשת הב"ע בשרבו השיאו אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעביד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא א"ר נחמן בר יצחק הב"ע דא"ל צאי בו והתקדשי בו ר"מ אומר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסיימי בהא דא"ר זירא א"ר ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שחרור וכתב הרא"ש נ"ל דהא דמצריכנא ליה גט שחרור משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אנן אזלינן בתר אומדן דעת' דודאי שחרריה ומפקעינן אותו ממנו ומותר בבת חורין מדלא קאמר ואסור באשתו עד שישחררנו והרמ"ה לא פי' כן עכ"ל ודברי החולק על זה כתבם רבי' בטור י"ד סימן רס"ז וכאן סתם דבריו כדעת הרא"ש. ויש לתמוה על מ"ש דהיכא דהוא בעצמו נשאה לפני רבו דינו שוה להשיאו רבו אשה דהא משמע בגמ' דדוקא בשרבו השיאו אשה משום דאי לאו דשחרריה לא הוה עביד איסורא בעבדו להשיאו אשה אבל נשא אשה בפניו לא יצא לחירות וכן כתבו בהדיא הרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"כ רבינו בטור י"ד סי' רס"ז ואפשר לומר שסובר רבינו דאע"ג דלא יצא לחירות מ"מ לענין איסור א"א חיישינן דאי לאו דשחרריה לא הוי שביק ליה למעבד איסורא קמיה והלכך אמרי' דקידושין תופסין לו בה מספק ולפ"ז אסור לשהות עמה עד שישחררנו ומ"מ דבריו סתומים ביותר וצ"ע:

איזהו ממזר זה הבא על אחת מכל העריות וכו' בס"פ החולץ (דף מ"ט) איפלגו תנאי במילתא ופסקו הפוסקים כשמעון התימני דאמר הכי ומ"ש חוץ מהבא על הנדה שם מימרא דאביי וכתב הרמב"ם בפט"ו מהא"ב שולד הבא מן הנדה אע"ג דממזר לא הוי פגום מיהא הוי וכך מפורש : כתב ר"י בנכ"ג ח"ב נדה הבא עליה אין הולד ממזר וכן סוטה שאסורה לבעל' אם בא עליה פשוט בקידושין פ' האומר (סח:) ובפ' החולץ (מט.) ופי' ר"ח דמסוטה הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת ובא בעלה עכ"ל:

כתב הרמב"ם היה בעלה במדינת הים וילדה ה"ז בחזקת ממזר כלומ' אם שהה שם יותרמי"ב חודש שאין הולד משתהא במעי אמו יותר מי"ב חדש בפט"ו מהא"ב וטעמא מדגרסי' בפרק הערל (פ:) עבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למ"ה ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה:

ומ"ש רבינו בשם בה"ג שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין לומר שמא בצנעה בא ובעל וכתבו הרא"ש בר"פ י' יוחסין ונראה מתוך דבריו שאין דברו בה"ג נראים לו ועיין במה שכתבתי בסוף טור זה ובתשובת המיימונים דשייכי לספר נשים ובהגהות מרדכי דיבמות פ"ט:

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה וכולי עד חוששין אף לבנים כ"כ הרמב"ם בפ' ט"ו מא"ב ואצל מ"ש שרוב בעילות אצל הבעל כתב ומותר לישא בתה לכתחלה וכתב ה"ה בסוטה פ' ארוסה (כז.) והלכתא ישא אדם בת דומה ולא ישא דומה מ"ט רוב בעילות אחר הבעל ופי' דומה חשודה ופי' רבינו חוששין לה משום זונה פי' וכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור עוד י שם בגמ' בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו לחומרא וכן עיקר דאמרינן התם דאיכא למ"ד דודאי חוששין עכ"ל האשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומות' בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוא ממזר מדרבנן משנה פ' האשה רבה (פז:):

ומ"ש ואסור בממזרת גמורה שם בגמ' (פט:) ומפרש התם אמאי קרי ליה ממזר לאוסרו בבת ישראל:

ומ"ש ומותר בממזרת דרבנן כיוצא בו כ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מהא"ב שממזר של דבריהם מותר לישא ממזרת של דבריהם ומבואר בדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין ופט"ו מהא"ב דהא דהולד מראשון ממזור דוקא כשבא עליה קודם שגירשה השני אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו אחר שנשאת ונתגרשה שלא מצינו בהתקנת חכמים לומר הולד ממז' :

מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על א"א הולד ממזר בפ' החולץ (דף מ"ה) אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו ולד אין לו תקנה ואסיקנא כי אתמר דרב יהודה כגון שבא על א"א ונמצא צד חירות שבו משתמש בא"א ופרש"י ואע"ג דאי כולו עבד הולד כשר הכא ממזר משום צד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על א"א דהולד ממזר וכתב הרמב"ם שאסור אפילו בשפחה וכולי בפט"ו מהא"ב ופשוט הוא:

ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם בקידושין פרק האומר (סו:) תנן כ"מ שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואי זה זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין:

ומ"ש לעולם בפ' הערל (עח:) תנן ממזרים ונתינים אסורין איסור עולם:

עכו"ם ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' א"ב וכתב ה"ה זה פשוט שהולד כמוה ומתבאר בקידושין פרק האומר בסוגיא ע"כ ונראה דהיינו מדאמרי' התם בסוף פירקא (סח.) אהא דתנן הבא על שפחה ועכו"ם ולדה כמוה מנ"ל דכתיב כי תהיינה וילדו לו כל היכא דקרי ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדו לו וכו' וכיון דעכו"ם ועבד לאו בני הויה נינהו לא קרינן בהו וילדו לו:

ומ"ש ואם באו על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א מסקנא דגמ' בפ' החולץ (מה:) ומ"ש ופגום לכהונה נתבאר בתחלת סימן זה ממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על שפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא כשאר עבד המשוחרר בקידושין ס"פ האומר (דף סט) תנן כל מי שאין להלא עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה ואיזה זה ולד שפחה ועכו"ם ר' טרפון אומר יכולין הממזרים לטהר את עצמן כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד שחררו נמצא בן חורין ואע"ג דרבי אלעזר פליג עליה משמע בגמ' דהלכה כר' טרפון דרבנן סברי כותיה וכן פסקו הפוסקים:

ומ"ש לפיכך ממזר נושא שפחה לכתחלה וכו' שם מסקנא דגמ' וז"ל הרמב"ם בפט"ו מהא"ב על זה לא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים וכתב הר"ן וא"ת ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחיתון תירץ ר"ת דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממז' בכלל כיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא ע"כ וכתבו הרי"ף והרא"ש על הא דאמרי' דיכולין ממזרים לטהר את עצמם ודווקא ממזר לשפחה אבל ממזרת לעבד לא דעבד אין לו חייס: כתב רבי' ירוחם שפחה זו שהתיר ר' טרפון לישא אותה הממזר צריכה שתקבל עליה המצות שהיא חייבת בה ותטבול לשם עבדות שאל"כ כותית היא ולא היה מתיר ר' טרפון לממזר לנשאה. כתוב בהגהות מרדכי פ"ק דיבמות עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר מותר לבא בקהל והביא ראיה לדבר (וכ"כ בא"ז):

גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת בפ' י' יוחסין (דף ע"ג) פלוגתא ואסיקנא והלכתא גר מותר בממזרת והולד ממזר וטעמא דמות' בה משום דקהל גרים לא אקרי קהל וה"ה לממזר בגיורת שהולד הולך אחר הפגום וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהא"ב:

ומ"ש ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה וכולי אפ"ה מות' בממזרת ודוקא עד י' דורות אבל מכאן ואילך אסור וכו' ברייתא בפ' י' יוחסין (עה.) גר עד י' דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור בממזרת וי"א עד שישקע שם עכו"ם ועכו"ם ממנו ופסק הרא"ש כת"ק אבל הרמב"ם בפט"ו מהא"ב פסק כיש אומרים ורבי' סתם דבריו כדעת הרא"ש:

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא כישראל לכל דבר כלו' ואסור בממזרת כ"כ הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וכתב ה"ה זה פשוט שאם גר הוא שבא על בת ישראל לא גרע הבן מעכו"ם שבא על בת ישראל שהולד כשר ואסור בממזרת ואם ישראל שבא על הגיורת הרי יש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר עכ"ל אבל הר"ן בפ' י' יוחסין הביא דברי הרמב"ם וכתב עליהם לא ידעתי מנין לו דאע"ג דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא לפי שא"א לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהיה נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ"ע עכ"ל:

ממזר נושא ממזרת בד"א בששניהם ודאין וכולי בפ' י' יוחסין (ד' ע"ד) תנן כל האסורין לבא בקהל מותרים לבא זה בזה ר' יהודה אוסר ר"א אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור אלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי א"ר יהודה אמר רב הלכה כר"א ואמרינן בגמ' דממזר מותר בשתוקי מדאורייתא דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא אלא שחכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרוה:

יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונתיבמה וילדה וכו' הולד כשר משנה בפ' החולץ (לה:) והטעם פשוט דממ"נ כשר הוא:

ומ"ש והשני ספק ממזר כלומר אם יבא עליה יבם אח"כ ונתעברה וילדה אותו ולד הוי ספק ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל וכך מפורש בברייתא לראב"י באוקימתא דרבא דמוקי לראב"י כר"א דאיפסקא הלכתא כותיה בפ' י' יוחסין (עד.)

פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבודקה או שהיא שוטה או שהיא אלמת וכו' עד ואסור בקרובות אותו פלוני מדברי הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וקצת דברים אלו מבוארים בפ' י' יוחסין (סט.) דתנן התם איזהו שתוקי כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש בגמ' מאי בדוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולים אצלה אמר רבא הלכה כאבא שאול וסובר הרמב"ם ז"ל שאף ע"פ שנאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול וכתבו הר"ן וה"ה דטעמו משום דלהכשר היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר דד"ת שתוקי כשר אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת לא והיינו דבגמ' לא אמרי' בודקין את אמו אי אמרה לכשר נבעלתי או לפסול נבעלתי אלא אמרי' בלחוד דאי אמרה לכשר נבעלתי מהימנא וכ"כ נ"י בפרק אלמנה לכהן גדול שאינה נאמנת לפסול ועיין בכתבי מהר"ר איסרלן סי' ל"ז:

ומ"ש אפילו מודה אותו פלוני שנבעלת לו וכו' פשוט בטעמיה:

ומ"ש רבינו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ומ"מ אין מחזיקין אותו בבנו ודאי ליורשו היינו דוקא בשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אע"פ שמודה שנבעלה לו שאילו היה מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב"ם פרק ג' מהלכות יבום (וע"ל סי' ק"ט יתבאר דין זה):

ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה וכו' בס"פ אלמנה לכ"ג אתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה איכא דאמרי בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה והכי אתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה אע"ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה וכתב הרי"ף ההיא שמעתא קא הוינן בה בפ' י' יוחסין (דף עה:) ואסיקנא הכי רב אמר הולד ממזר לא ממזר ודאי הוי אלא ספק ממזר ואסור בממזרת ושתוקי דאמר שמואל בדוקי הוא דבדקינן לאימיה ואי אמרה לכשר נבעלתי דהוא ארוס נאמנת והלכתא בהא כשמואל דקם ליה כאבא שאול אבל ודאי אי בדקינן לה ואמרה לא ידענא הולד ספק ממזר הוי ובהא לא פליג שמואל עד כאן וגרסינן בסוף פרק קמא דכתובות (דף יד) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכשר הוא נאמנת א"ל אביי ובהא כי לא מודה מכשר ר"ג והא א"ל שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה והכא רוב פסולים אצלה ולטעמיך תיקשי לך היא גופה הלכה ואת לא תעביד עובדא אלא מאי אית לך למימר הא לכתחלה הא דיעבד והא נמי כדיעבד דמי ופרש"י ארוסה הכל פסולים אצלה חוץ מן הארוס הא לכתחלה אם בא כהן לימלך לב"ד לא שרינן ליה לכונסה אא"כ היו רוב כשרים אצלה דיעבד אם נשאה כהן ולא נמלך לא מפקינן לה מיניה. והא נמי כדיעבד דמי שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס דאם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה: וכתב הר"ן הא דקאמר ועוד הא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג לאו למימרא דאפילו כי לא מודה ארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לר"ג דהא ה"ל ברי וברי ור"ג בברי וברי לא מכשר אלא ה"ק ועוד דאפי' ליתיה קמן הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וכ"כ הרא"ש ז"ל וכ"כ נ"י בס"פ אלמנה וכתב עוד הר"ן ואת"ל מאי תו הוי כדיעבד אי לגבי עובר לכתחלה הוא דומיא דפנויה ואי לגבי אשה דיעבד ממש הוא יש לומר דה"ק כיון שאילו אתה פוסל העובר משום ספק ממזר אף הוא לבו נוקפו ופורש ממנה אף לגבי ולד נמי כדיעבד דמי וכך מטין דברי הרי"ף ז"ל אי נמי דכיון דאילו פסלינן ליה אפילו מלבא בקהל לגבי עובר נמי כדיעבד דמי אבל לגבי אשה כיון שאינה נפסלת אלא לכהונה לכתחלה הוא והראב"ד ז"ל פי' דלגבי אשה נמי כדיעבד דמי משום דארוס' לאו דיעבד גמור הוא דאכתי מחסרה מסירה לחופה ולכתחלה נמי לא הוי שכבר נתארסה ומשום הכי אמר דכדיעבד דמי אבל לא הוי דיעבד ממש עכ"ל והשתא מ"ש רבינו אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר מבואר בעובדא דההוא ארוס וארוסתו חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה הלכה כר"ג כלומר ואי ליתיה קמן נאמנת:

ומ"ש ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הוי ממור ודאי מבואר במה שכתבתי בשם הרא"ש והר"ן דלאו למימרא דאפילו כי לא מודה ארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לר"ג דהא הוי ליה ברי וברי ור"ג בברי וברי לא מכשר וכן כתב נ"י בפרק אלמנה לכהן גדול בשם הריטב"א וכן כתב הרמב"ם בפט"ו מהא"ב ז"ל ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן:

ומ"ש ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממיהוי ספק ממזר מבואר במה שכתבתי בשם הרי"ף אי בדקינן לה ואמרה לא ידענא הולד ספק ממזר הוי ובהא לא פליג שמואל וכ"כ נ"י בפרק הניכר דהיכא שלא נבדקה אמו או שהיא אלמת או שוטה הולד ספק ממזר אפילו לשמואל דלא מכשיר ליה אלא בבדיקת אמו:

ומ"ש והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי אפי' כשהוא מכחישה ואם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר כן כ' הרמב"ם בפ' הנזכר וכתב ה"ה הכי משמע בפ"ק דכתובות גבי ההוא ארוס וארוסתו דאמרינן התם דאפילו לא הוה מודה הוה מכשר בדיעבד ומ"מ אינו מודה דהתם כגון דליתיה קמן דלשייליה הוא דאי מכחיש לה ברי וברי הוא ואע"פ כן דעת רבי' שאינו נאמן לפסלה לעלמא אפי' במכחישה אבל ודאי לגבי דידיה במכחיש שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דהא ליכא גביה אלא חד ספק שמא באונס שמא ברצון וספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל:

ומ"ש היו העם מרננים אחריה שזינתה עם ארוסה וכו' עד הולד כשר גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה דעת רבינו הוא שכל זמן שלא נבדקה שהולד ספק ממזר לכולי עלמא ה"מ בשלא ראינו שבא עליה ארוס אבל היכא שבא עליה ארוס ולא דיימא מעלמא דאיכא תרתי לטיבותא אינה צריכה אלא כל היכא דליכא אלא בחדא מיניוהו כגון שלא ראינו שבא עליה ארוס אע"ג דלא דיימא מעלמא או שבא עליה ודיימא מעלמא צריכה בדיקה ואם לא נבדקה הרי הוא ספק ממזר ונראה שהוציא זה מלישנא קמא דאתמר בפרק אלמנה לכהן גדול הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בדיימא מעלמא אבל לא דיימא בתר דידיה שדינן ליה ואע"ג דקי"ל כשמואל ה"מ בנבדקה אמו אבל בלא נבדקה אפי' שמואל מודה ופסק רבינו כלישנא קמא לחומרא עכ"ל:

ומ"ש ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר כבר נתבאר בתחלת הדברים עיין ברבינו ירוחם נכ"ג חלק ד': כתב נ"י בפרק אלמנה לכהן גדול היכא שהבעל טוען בברי שהוא כשר והיא מכחישתו י"א דהולד ספק ממזר כיון דברי וברי הוא וי"א שאם הוא טוען שלא זזה ידה מתוך ידו הוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינתו תורה לפוסלו כ"ש שנאמן להכשירו דאיתא לאמו חזקה דכשרות והיא לאו כל הימנה לפוסלו אפילו טוענת שהיא שוגגת וכ"ש אם טוענת שהיא מזידה שאינה נאמנת על עצמה וכתב הריטב"א דטעמא דמסתבר הוא עכ"ל :

א"א שאמרה על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו כ"כ הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וכבר נתבאר טעמו אצל דין פנויה שנתעברה וילדה:

ומ"ש אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו וכו' נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן ואם היא אומרת מעכו"ם או מעבד נתעברתי הולד כשר וכו' כל זה מדברי הרמב"ם בפט"ו מהא"ב והוא מדתנן בפ' י' יוחסין (דף עד:) האומר בני זה ממזר אינו נאמן רבי יהודה אומר נאמן ובגמרא מ"ט דרבי יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר בני זה בכור וכשם שהוא נאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכ"א אינו נאמן וכתבו הרי"ף והר"א ז"ל ואיפסיק הלכתא בהדיא כר"י בפ' יש נוחלין (קכז:) ובפ' החולץ (מז.) נמי אמרינן מעשה באחד שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים א"ל לא יש לך בנים א"ל הן א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך ואקשינן ואבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה אמר רב נחמן בר יצחק ה"ק ליה לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם והלכה כרב נחמן בר יצחק משום דאמר עכו"ם הוא ואין עדות לעכו"ם אבל ישראל מהימן וה"מ אבנו אבל אבן בנו לא מהימן כדתניא רבי יהודה אומר נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול וא"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכן הלכתא עכ"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב ואם יש בנים לבן אינו נאמן אפילו על עצמו של בן קאמר דאינו נאמן וכן כתבו התוס' וכ"כ ה"ה פט"ו מהא"ב ועל מ"ש ואם היא אומרת מעכו"ם או מעבד נתעברתי הולד כשר כתב ה"ה לא מצאתיו מבואר אבל הטעם הוא ממה שכבר נזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר אפילו ברוב פסולים אצלה והוא הדין שיכולה ודאי לתלות בעכו"ם דהא ולד זה ספק מעכו"ם וכשר ספק מישראל וממזר ובכל ספק היא נאמנת להכשיר ע"כ: כתבו הגהות מיימון בפט"ו מהא"ב פסקו בהלכות גדולות וכן ר"ת דהא דפסקינן הלכה כרבי יהודה דוקא היכא דאיכא בכור כי ההיא דשלת רבי אבא לרב יוסף האומר על תינוק בין הבנים זה בני בכור נאמן כרבי יהודה ואע"פ שעל ידי שעושה בכור לזה הקטן פוסל הגדול ועושה אותו ממזר דלזה האמינתו תורה דכתיב יכיר אבל במקום שאין בכור דליכא יכיר לא מהימן לשווייה ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר דרוב בעילות אחר הבעל ולר"י נראה דהלכה כר"י לגמרי דנאמן לומר ממזר הוא אפילו בלא הכרת בכורה כדמוכח בהחולץ ע"כ והוא מדברי התוספות פרק יש נוחלין (דף קנד) ופ' י' יוחסין (עד.) והרא"ש האריך בדבר בפרק יש נוחלין והעלה כדעת ר"י דבכל גוונא מהימן כתב רבינו ירוחם ח"ד נכ"ג בשם הרמ"ה על ההיא דנאמן אב לומר זה בן גרושה כו' דוקא דלא הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה אבל הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה לא מהימן למפסליה אלא בסהדי :

כתב הרמב"ם האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת וכו' בפרק ט"ו מהא"ב וכתב ה"ה זה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ודנין בו להחמיר:

ומ"ש ואם יש לו בני בנים וכו' כבר נתבאר כיוצא בזה שהוא נאמן על עצמו ואינו נאמן על בניו.

אסופי שנאסף מן השוק הוי ספק ממזר מבואר בפרק עשרה יוחסין

ומ"ש וכגון שאין הוכחה שלא הושלך לשום מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשום מיתה וכו' אין בו משום אסופי הכל מבואר שם: האסופי כל זמן שהוא בשוק בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אם באת אשה ואמרה בני הוא נאמנת וכו' שם א"ר אבא אמר רב כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנים עליו נאסף מן השוק אין נאמנין עליי מ"ט אמר רבא הואיל ויצא עליו שם אסופי ואמר רבא ובשני רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו ופרש"י בשני רעבון שהרבה נשלכין לא רצו חכמים לפוסלן מחמת יציאת קול ואמאי דאמרינן אביו ואמו נאמנין עליו כתב הר"ן כלומר אביו או אמו והכי איתא בירושלמי וכך הם דברי הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וכך הם דברי רבינו:

נמצא בעיר שיש בה עכו"ם בפ"ב דמכשירין (דף פג) תנן גבי עיר שישראל ועכו"ם דרים בה מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ובסוף פ"ק דכתובות (ד' טו:) מייתי לה ואיתמר עלה אם רוב ישראל ישראל א"ר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופרש"י ל"ש דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ב"ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך:

ומ"ש רבינו ה"ז ספק עכו"ם לענין יוחסין כך הם דברי הרמב"ם בפרק ט"ו מהא"ב ורש"י פי' אם בת היא אסורה לכהן ואפי' ליכא למיחש משום אסופי כגון דאמר בי' יוחסין ג משלטי הדמיה תלי פיתקא תלי קמיעא מיהו חיישינן שמא בת עכו"ם היא ולמאן. דאמר גיורת פסולה לכהונה אפי' קטנה אסורה זו לכהן דתרי רובא בעינן ליוחסין:

ומ"ש קדש אשה צריכה גט מספק פשוט הוא: כתב ה"ה הטעם משום דאיכא מקצת עכו"ם ומקצת ישראל קבועים בעיר וכל קבוע בין מועט בין מרובה כמחצה על מחצה דמי כדאיתא התם בכיוצא בזה ע"כ כלומר בא ליתן טעם למה כתב הרמב"ם דאף ברוב עכו"ם קדש אשה צריכה גט מספק: ואיתא תו התם בגמרא אם רוב עכו"ם עכו"ם אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן אם רוב עכו"ם עכו"ם למאי הלכתא א"ר פפא להאכילו נבלות אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אמר רב פפא להחזיר לו אבידה מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ריש לקיש לנזיקין ופרש"י ולענין פקוח נפש אינו כן דאפי' ברוב עכו"ם מפקחין דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב: למאי הלכתא כיון דאמר שמואל מפקחין עליו את הגל אלמא לאו עכו"ם הוא לכל מילי ולמאי הלכתא תשיב ליה עכו"ם: להאכילו נבילה בידים וכ"ש שלא יחזירו לו אבידה: ולניזקין להחזיר לו אבידה. רבותא היא דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה: למאי הלכתא. להחזיר לו אבידה לא מצית אמרת דא"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי:

ומ"ש רבינו על דברי הרמב"ם ונראה דאפילו ברוב עכו"ם מפקחין עליו את הגל בשבת פשט הגמרא מבואר כדברי רבינו וכבר כתב הרב המגיד בפט"ו מהא"ב שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ודעת הרבה מן המפרשים ז"ל ושיש הרבה מן המפרשים סוברים כדעת הרמב"ם ז"ל וכתב עוד שהרמב"ם עצמו נשאל על מה שכתב דאין מפקחין עליו את הגל בשבת אלא במחצה על מחצה והשיב דאדרבי יוחנן סמכינן דא"ר אסי א"ר יוחנן ט' עכו"ם וכו' מפקחין וכו' ובענין במה שקשה עליו במ"ש דמחצה על מחצה מצווין להחיותו לא כתב כלום ונ"ל דטעמא דהרמב"ם משום דקשיא ליה כי בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא לימא להחיותו אלא ודאי משום דמשמע ליה דאפילו במחצה על מחצה מצווים להחיותו בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו מאי איריא רוב ישראל אפילו מחצה על מחצה נמי וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וישבוה לפי דרכם וגם בדברי רש"י נרמזה והרמב"ם לא נראו לו דבריהם ופירש כמו שכתבתי ולפי זה כי אמר רב לא שנו אלא להחיותו וכולי בין לרוב ישראל בין למחצה על מחצה קאי וברוב ישראל אשמעינן דליוחסין לא ובמחצה על מחצה אשמעינן דמצווין להחיותו ואין להקשות על פירוש זה כי בעי אם רוב עכו"ם עכו"ם למאי הלכתא לימא שלא להחיותו דא"כ לשתוק מתניתין מרוב עכו"ם וממילא ידענא דאין מצווים וכו':

שתי נשים אחת כשרה ואחת פסולה שילדו כאחד וכולי נאמנת החיה לומר זה בן הכשרה וזה בן הפסולה וכו' בפ' י' יוחסין (ד' עג:) תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד"א בשלא קרא עליו ערער אבל קרא עליו ערער אינה נאמנת ופרש"י נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר. שלא קרא עליו ערער שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר ובגמרא הוי בה ערער דמאי אילימא חד והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים אלא ערער תרי. ואיבעית אימא לעולם ערער חד וכי א"ר יוחנן אין ערעור פחות משנום ה"מ היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה חד נמי מהימן ופסקו הרי"ף והרא"ש כלישנא בתרא וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהא"ב וכתב הר"ן נאמנת חיה וכולי ולאו מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב א"א בענין אחר:

כל אלו הספיקות כגון ספק ממזר וכולי אסורים זה בזה ואם נשאו יוציאו והולד כאבותיו ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום וכולי כל זה דברי הרמב"ם בפ' ט"ו מהא"ב:

ומ"ש שאסורים זה בזה כבר נתבאר דאיפסקא הלכתא בפרק י' יוחסין (ד' עד) כרבי אליעזר דאמר הכי:

ומ"ש ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים כבר נתבאר דגר מותר מממזרת: ומ"ש שהולד הולך אחר הפגום הוא מדתנן בקידושין פ' האומר (עד י) כ"מ שיש קדושין ויש עביר' הולד הולך אחר הפגום שבשניהם: ומ"ש רבינו כותים עם אלו נמשך אחר לשון המשנה דקדושין פרק האומר וכבר כתב שם הרמב"ם שמה שנשנה שם כותים הוא בזמן שלא היה הכותי' אצלם כעכו"ם אבל היום הם כעכו"ם לכל דבריהם ומטעם זה לא הזכיר כותי כלל בהא"ב ודעת רבינו שלא עשאום כעכו"ם אלא להחמיר עליהם ולא להקל להכשיר פיסולם ולזה הדעת נוטה:

ומ"ש וממזרים ונתינים ודאי מותרים אלו באלו בפרק י' יוחסין (דף עד:) תנן דלר"א דאיפסקא הלכתא כוותיה ודאן בודאן מותר ופרש"י כגון ממזרים ונתינים וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהא"ב וז"ל ממזרים ודאי ונתינים מותרין לבא זה בזה והולד ממזר ומשמע דטעמא משום דנתינים לא הוו בכלל קהל והטעם שהולד ממזר מדתנן בקדושין פ' האומר כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר שתוקי ואסופי מותרים בנתינים ובשאר גרים והולד ספק ואין כן דעת רש"י שפירש הא דא"ר אליעזר בפרק י' יוחסין ודאן בספיקן וספיקן בודאן אסור ממזרי' ונתיני' בשתוקי ואסופי ושתוקי ואסופי בממזרי' ונתיני' וכ' הר"ן שהוא תמה על הרמב"ם שהתיר וכתב ואפשר דלטעמיה אזיל שכתב בפי"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל בשתוקי ואסופי שתולין לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים וגם ה"ה כתב דעת רבינו שכיון שהנתינים גרים גמורים מן התורה וכפי שיטתו שכתב בפי"ב אלא שדוד גזר עליהם לא גזר אלא לבא בקהל ודאי אבל בשתוקי ואסופי לא:

כתב הרמב"ם יראה לי שכל מדינ' שיש בה שפחה או כותית שראויים לילד וכולי בפט"ו מהא"ב וכבר נתן ה"ה טעם לדבריו: ודין הכתובה אם עברה וניסת אחד מאלו לאסור לה יתבאר לקמן בדין היוצאת בלא כתובה סימן קי"ז: כתב רב נטרונאי בתשובה על מא"ייני' שפרשו מדרכי ישראל והם פרוצים בעריות ואין כותבין כתובות ולא גיטין ולא חולצין ולא מייבמין כיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גיטי נשים בניהם ממזרים וא"א לקבלם ולהכניסם בקהל שמא יתערבו בישראל וישאו נשים וישיאו בניהם לבנות ישראל ומרבי' ממזרי' בישראל לפיכך א"א לקבלם כל עיקר וכתב עוד אם באים אבות וחוזרים בהם ומקבלים עליהם עול מצות כשאר ישראל קבלו אותם שנולדו מטיפה קדושה ונולדו בכשרות ובדקו בולדותיהם ודקדקו בהם וכל מי שיש לו שמץ פיסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל עכ"ל מצאתי כתוב בתשוב' סי' ל"ג שהשיב רבי' שמשון על הקראים שאסור להתחתן בהם לפי שנשותיהם מקודשות להם בכסף או בביאה ומגרשין נשותיהם שלא כדין ומשנין מטבע שטבעו חכמים בגיטין ונשאות לאחרים בחיי הבעלים נמצאים הבנים ממזרים מא"א עכ"ל וכן משמע בפרק י' יוחסין (עה:) דקאמ' דכותים למ"ד גירי אמת הם וכהנים שנטמעו בהם כשרים היו מפני מה אוסרים מפני שהיו מיבמים את ארוסות ופוטרים את הנשואות ור"ע לטעמיה דאמר יש ממזר מחייבי לאוין:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אלו שאין ראוין לישא פירוש שאר אומות שנתגיירו מותרין (היו בזמן הבית) לישא ישראלית מיד אבל אלו אומות אע"פ שנתגיירו והרי הם כישראל לכל דבר אפ"ה אסורין לבא בקהל כאשר אבאר חילוקי דיניהם וכן הוא ברמב"ם פ"ב מהא"ב:

ומ"ש שהנתינים הוא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם איכא לתמוה דהלא רבינו ברא"ש סימן ה' ורא"ש סי' י"ו ס"ל דנתינים אסורי' דאוריי' מלא תתחתן בם דמיירי בגירותן. וי"ל דהם עצמם ודאי אסורין מן התורה אבל מה שבניהם ובני בניהם אסורין עד עולם אינו מן התורה אלא יהושע הוא דגזר עליהם איסור לדורות כמו שיתבאר לשם בסיעתא דשמיא:

ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה וכו' פי' דאם בא עליה בגיותן הולד כמותה כדתנן בפ' האומר כל מקום שאין קידושין הולד כמותה ואם אחד מאלו חוץ מממזר בא על בת ישראל הולד כשר דכל עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה אבל נתגיירה וכו' הילד הולך אחר הפסול כדתנן פרק האומר כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול:

ומ"ש לפיכך גר עמוני וכו' מימרא דעולא אר"י בת גר עמוני כשרה לכהונה ומסיק דבעמוני שנשא בת ישראל קאמר אע"ג דביאתו בעבירה ופוסל אותה בביאתו בתו כשרה וכן מצרי שני שנשא בת ישראל יליף לה מקרא ואע"ג דריש לקיש פליג עליה הלכה כרבי יוחנן דכשרה לכהונה ולא דמי לעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה דהתם ליכא קידושין ואע"ג דבמצרי שני שנשא בת ישראל אפילו ילדה זכר כשר נקט בת לאורויי דכשיר' אפי' לכהונה:

עמוני שנשא מצרית הולד עמוני וכו' פי' בין שהולד זכר בין שהוא נקבה בכותיותן הלך אחר הזכרים אבל נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם:

ומ"ש כמו גר וכו' צריך לבאר דמ"ש רבינו ילדה בן דינו כעמוני וכו' אינו חוזר אלא אגר עמוני שנשא גיורת מצרית דהתם הוא דקאמר דהלך אחר הפגום שבשניהם דמשמע דשניהם פגומים אלא שהאחד פגום יותר שהרי העמוני אסו' לעולם ומצרית ראשונה אסורה ג"כ הלכך אם זכר הוא שדייה בתר עמוני ויאסור לעולם ואם נקבה הוא לא תשדייה בחר עמוני לאשתרויי לאלתר משום עמוני אלא תהא מצרית שנייה ואסורה לישראל. אבל על מ"ש רבינו או גר מצרי שנשא גיורת עמונית דהעמונית לא פגומה כלל אין לפרש כך לשון הלך אחר פגום שבשניהם אלא תפרשהו הלך אחר הפגום שבהם ולא תלך אחר שאינו פגום ובין ילדה זכר ובין ילדה נקבה הולד מצרי ובספר בדק הבית ג"כ הגיה הולד מצרי וכ"פ בש"ע אבל אין צריך להגיה דפי' דברי רבינו כדפי' הוא פשוט:

כתב הרמב"ם האידנא וכו' אע"ג דהרא"ש ראייתו מתוספתא דידיה דמצרית לא עמדו בבלבולם דנתן קצבה לגלותם שנאמר מקץ מ' שנה אקבץ מצרים מ"מ הסמ"ג לאוין קי"ו כתב ע"ש רבינו שמשון איש ירושלים שנבוכדנצר חזר ובלבלם ועמדו בבלבולם עד היום וזה ראיה לדעת הרמב"ם והכי נקטינן ועיין בסמ"ג לשם והאריך בזה ועיין עוד במרדכי ס"פ הערל. ולאחר ששחררו רבו וכו' הרי הוא כישראל לכל דבר ואע"ג דבפרק השולח אמר דצריך גט שחרור וכ"כ בי"ד סימן רס"ו אפ"ה כיון דודאי שחררו מותר בבת ישראל אלא דצריך גט שחרור שלא יאמר האדון לא שחררתיו וכ"כ הרא"ש לשם גבי משיא עבדו ומביאו בי"ד לשם דלא כהרמ"ה ע"ש וכ"כ ב"י:

או אפילו הוא בעצמו נשאה לפני רבי תופסים הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית איכא לתמוה דבפרק השולח קאמר תלמודא דבנשא אשה לפניו לא יצא לחירות וכן פסק רבינו בי"ד סימן רס"ז וכאן כתב דודאי שחררו ומשמע דאין שום ספק אלא ודאי והא דפי' ב"י דהכא קאמר דקידושין תופסין לו בה מספק הלשון לא משמע הכי כלל ונראה ודאי דבפ' השולח לא קאמר אלא אע"ג דנשאה לפני רבו יכול רבו לערער ולומר לא שחררתיו ונשא שלא ברשותי וחוזר להשתעבד בו וכ"כ בי"ד דלא יצא לחירות והיינו לומר שחוזר רבו ומשתעבד בו אם יערער אבל ודאי אם רבו לא יערער אח"כ עליו להשתעבד בו אמדינן דעתיה מסתמא ודאי ניחא ליה שישא ישראלית וישתחרר ומש"ה כתב כאן תופסין הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית ולא קא מערער כלל ותדע שהרי בהשיאו רבו דאינו יכול לערער עליו לחזור ולהשתעבד בו כתב הרא"ש דה"ט משום דאומדן דעתא הוא דודאי שחרררו כמו שכתב רבינו בי"ד א"כ בנשא בפני רבו היכא דלא ערער אח"כ כל עיקר נמי אומדן דעתא הוא דודאי שחרר והן קידושין ודאי וכן פי' מהרש"ל דלא כמ"ש בש"ע דחוששין לקידושין דמשמע דאיני אלא ספק קידושין דליתא אלא כמ"ש רבינו:

חוץ מהבא על הנדה כו' וכתב הרמב"ם אע"ג דממזר לא הוי פגום מיהא הוי ופי' מהרש"ל בתשובה דר"ל שהוא פגום ומקולקל והוא מעזי פנים דהיינו המורדים והפושעים כדאיתא בנדרים וכו' אבל אינו ר"ל שהוא פגום לכהונה שהרי גבי דין חללים כתב דכהן הבא על הנדה הולד כשר ואינו חלל משמע דכשר לגמרי והאריך בסי' ו' וכ"כ מהר"ם איסרל"ש בדרכי משה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן י"ו ובתשובת הרשב"א סימן אל"ף ור': ומ"ש אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין וכו' פי' כיון דלא קעביד עבד איסורא מותר לרבו שלא למחות בו משא"כ היכא דאיכא איסורא דצריך למחות בו ואם לא מיחה ודאי שחרריה: כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי ס"פ החולץ דר"ח ס"ל דהבא על הסוטה הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' דאם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוי ממזר מדרבנן והם הביאו ראיה מפ' יש מותרות דלא הוי ממזר מסוטה אפילו מדרבנן ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' דהתם קנסוה דה"ל למידק אבל הכא אין שייך לקנסה כדי שלא תזנה שהרי הוא עושה עבירה שמזנה וכ"ש שלא תחוש לקנסא ועוד דבאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' אע"ג דהיא נמי קרי לה תלמודא בפ"ק (דף יא) סוטה דרבנן מכל מקום אי לא נקנסה כל כה"ג תינסיב ותיזול ולא תיחוש לדקדק אבל אין לומר שתזנה לעולם שהרי איסור גדול יש בזנות:

כתב הרמב"ם היה בעלה במדינת הים וכו' פסק בש"ע וכיון דפלוגתא היא הוי ספק ממזר ומיהו בה"ג נמי לא הכשיר אלא כשאין הבעל לפנינו אבל אם הוא לפנינו ואמר שלא בא בצנעא הולד ממזר ודאי וע"ל סוף הספר:

אשת איש שיצא עליה קול וכו' אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה פי' הרב המגיד וז"ל כהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור וה"ה אם בעלה כהן דחוששין לזרע' משום חללים כ"כ מהרי"ו סימן כ"ד ואיכ' למידק דבסוף גיטין קאמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצות הוא דחזו לה ופסק כך רבינו בסימן ו' וי"ל דבפנויה ודאי אין חוששין לאסרה לכהונה ותלינן בפריצתה ששיחקה בשוק או מיעך לה בדדיה כפרש"י ושלכך לא חששו והוציאו עליה קול מזנה מאחר שהיא פנויה אבל ביושבת תחת בעלה אם לא היה שם אלא פריצות' בעלמא לא היו מרננים אחריה ולא היו מוציאין קול מזנה אלא ודאי דחזו דבר מכוער והלכך חוששין לקול לאסרה לכהונה ועיין במ"ש בסמוך אצל פנויה שנתעברה סעיף י"א:

ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוי ממזר מדרבנן וכו' כתב ב"י מבואר מדברי הרמב"ם פ"י מה"ג ופ"ט מהא"ב דמהראשון לא הוי ממזר אלא כשבא עליה קודם שגירשה השני אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו דלא הוי ממזר כלל אפילו מדרבנן עכ"ל אכן משני אפי' לאחר שגירשה הראשון הוי ממזר מדרבנן וכך הוא בתוס' ר"פ האשה רבה וז"ל הולד ממזר מזה ומזה אר"י דאפי' לאחר שנתן הראשון גט הוי ממזר מן השני מידי דהוי אראשון שהולד ממזר ממנו עכ"ל וכן פסק רבינו בסוף סימן י"ז ואע"ג דר"י גופיה פסק דמסוטה לא הוי ממזר מדרבנן היינו משום דהיתה מזנה במזיד ולא שייך קנסא אבל כאן דקנסוה משום דלא דייקא אף בבא עליה השני לאחר שגירש' הראשון הוי ממזר מדרבנן ואף על גב דמהראשון לא קנסוה אלא בבא עליה קודם שגירשה השני שאני התם דליכא ממזר כלל מדאורייתא אבל משני דהוי ממזר מן התורה בבא עליה קודם שגירשה והוליד הילכך אף בבא עליה לאחר שגירשה הוי ממזר מדרבנן ועיין בתשובת הר"ל חביב סימן י"ב:

מי שח"ע וחב"ח הבא על אשת איש הולד ממזר מימרא דרב יהודה בפ' החולץ (דף מ"ה) והקשח הרשב"א בחידושיו בפ' השולח (ד' מ"ג) דכיון דבעבד גמור הולד כשר דממזר לא למדוה אלא מאשת אב דלדידי' לא תפסי בה קידושין ולאחריני תפסי בה קידושין לאפוקי כותי ועבד דלא תפסי בהו קידושין כלל וא"כ ח"ע וחב"ח נמי לא תפסי ביה קידושין וכמ"ש רבינו בס"ס מ"ד מיהו מפרש"י משמע דכיון דצד חירות תפסי ביה קידושין הוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר מצד חירות שבו: ומה שאמר וכתב הרמב"ם שאסור אפי' בשפחה משום צד כשירות שבו פי' אע"ג דממזר נושא שפחה אפ"ה האי ממזר כיון דאית ביה צד כשרות שהלא מצד חציו עבד של אביו הוא כשר שהרי עבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א ומפני צד זה שהוא צד כשרות אסור לישא שפחה:

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא כישראל לכל דבר כלומר ואסור בממזרת כ"כ הרמב"ם פט"ו מהא"ב וכן פסק הסמ"ג בלאוין קי"ז (דף מ"א ע"ב) והר"ן תמה ואמר כיון דאביו ישראל גמור הוא למה לא יתייחס אחר אביו והיה נדון כגר דמותר בממזרת והרי יש כאן קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר עכ"ל ומביאו ב"י ונראה דכיון דקי"ל כראב"י דאין חלוק בין גר שנשא בת ישראל לישראל שנשא גיורת דלעולם בתו כשרה לכהונה ודלא כרבי יהודה שהלך אחר הזכר ובת גר זכר כבת חלל זכר ודרש מזרע ישראל עד דאיכא כל זרעו מישראל כלומר עיקר הזרע היינו מן האב אלא אפי' מקצת זרע ישראל בקדושתיה קאי ומותר לכהן אם כן בכלל קהל ה' הוא לעולם וכדפסק הרמב"ם פי"ט דהא"ב והסמ"ג בלאוין קכ"ב (דף מ"ב ע"ב) ורבי' בסימן ז' השתא ודאי לעולם בקדושתיה קאי ואסור בממזרת דאין הולד הולך אחר הזכר בזו להתירו בממזרת דקהל ה' קרינן ליה ועיין בדברי ה"ה פט"ו מהא"ב:

פנוייה שנתעברה וכו' פסק כאבא שאול במתני' בפ"י יוחסין דהיה קורא לשתוקי בדוקי דבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה וה"ה באשת איש אפי' היתה פרוצה ביותר דליכא למימר גבה רוב בעילות אחר הבעל אם נבדקת ואומרת דמבעלה הוא נאמנת ולא קאמר בגמרא פרק ארוסה דפרוצה ביותר חוששין לבנים משום ממזרת אלא בדליתא קמן דמיבדקה וכן פסק מהר"ם מפדוא"ה בתשובה סי' ל"ז ואפ"ה באינה פרוצה ביותר אין חוששין לבנים בדליתא לקמן למיבדקה דתלינן בבעלה דרוב בעילות אחר הבעל אבל בפנויה שנתעברה היכא דליתא קמן למיבדקה מודה אבא שאול דדינו כשתוקי והוי ספק ממזר ואפילו ברוב כשרים אצלה כדאיתא התם:

ומ"ש ומ"מ אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי ליורשו כתב ב"י היינו דוקא בשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אעפ"י שמודה שנבעלה לו שאילו היה מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ראוי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' יבום עכ"ל וע"ל סוף סימן קנ"ו כ' רבינו דעת הרא"ש שהשיג ע"ז:

ארוסה שנתעברה וכו' כבר התבאר דאפי' באשת איש ובגונא דליכא למימר רוב בעילות אחר הבעל נאמנת לומר לכשר נבעלתי ואפי' רוב פסולין אצלה וה"ה הכא בארוסה בבית אביה אבל אם הארוס מכחישה הוי ממזר ודאי שאפי' היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן מדכתיב יכיר יכירנו לאחרים כרבי יהודה ואם אינה בפנינו הוי ספק ממזר פי' דכיון דליכא למימר גבי ארוסה רוב בעילות אחר הבעל דינה כפנויה היכא שלא נבדקה אמו דהוי ספק ממזר וכן אפילו בנשואה היכא דפרוצה ביותר דאזיל ליה טעמא דרוב בעילות אחר הבעל אי לא נבדקה הוי נמי ספק ממזר כדפי' בסמוך וה"ה היכא דראינו שבא עליה הארוס ומרננין שזינתה ג"כ עם אנשים אחרים הוי נמי ספק ממזר היכא דלא נבדקה אמו דכך לי אם בא עליה הארוס ודיימא לעלמא כמו לא בא עליה הארוס ולא דיימא מעלמא אבל היכא שבא עליה הארוס ולא דיימא מעלמא דאיכא תרתי לטיבותא אפי' לא נבדקה אמו הולד כשר הכי איתא פ' אלמנה לכהן גדול ומשמע נמי התם דאם אינו ידוע שבא עליה הארוס אלא דיימא מארוס ולא דיימא מעלמא נמי אינה צריכה בדיקה דקאמ' התם בסוף הפרק ומתני' דלא דיימא כלל ופרש"י ומתני' בדלא דיימא כלל מקמי הכי לא מיניה ולא מעלמא הלכך אצטריך לאשמעינן דנאמנת כו' ועיין בב"י: אשת איש וכו' דלא האמינה תורה אלא לאב מדכתיב יכיר אבל אמו אינה נאמנת עליו אלא עד שבעה כדאיתא פ"י יוחסין ג' נאמנים על הבכור חיה לאלתר ואמו כל שבעה ואביו לעולם והא דאמר לעיל דבודקין את אמו היינו דוקא פנויה שנתעברה דלא ידעינן אבוה מאן ניהו. א"נ אפילו אשת איש ולא היה בעלה עמה במדינה אלא יוצא ובא ואינו יודע אם הוא ממנו ואם לאו אז בודקין את אמו אבל א"א שילדה ובעלה עמה במדינה אין אמו נאמנת לפוסלו והולד כשר כשאומר הבעל שהוא ממנו והא דאמר בפ"ק דכתובות דר"ג לא מכשר בברי וברי היינו דוקא גבי ארוסה אבל בנשואה ברי דידיה עדיף דרוב בעילות אחר הבעל:

ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן כצ"ל וכ"כ התוס' בפ' החולץ (דף מז) ודקדק רבינו לומר לפוסלו להורות דדוקא לפוסלו אבל גבי ירושה נאמן לומר אינו בנו ולא יירשנו אפילו יש לבן בנים וכ"כ להדיא בח"מ ריש סימן רע"ט: כתב חכם א' על מ"ש רבינו אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר פי' אף הולד כשר וכ"ש היא עצמה דכשרה לכהונה אפילו לכתחלה דלגבי דידה כדיעבד דמי וכ"כ הרא"ש מיהו נראה דוקא היכא דהוא מודה ומת שריא לכהן אפילו לכתחלה אבל היכא דלא הוה בפנינו ומת אסורה לכהן לכתחלה כיון דרוב פסולין אצלה והא דקאמר ספ"ק דכתובות למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וכו' דנאמנת דמשמע דליכא לחלק בין הני תרי טעמי ונאמנת לגמרי אינו אלא דנאמנת ושריא לארוס וכן נאמנת והולד כשר אבל לינשא לכהן לאחר שמת הארוס איכא לחלק כדפי' עכ"ד:

נמצא בעיר שיש בה עכו"ם וכו' ה"ז ספק עכו"ם לענין יוחסין כו' כ"כ הרמב"ם פט"ו מהא"ב והב"י פי' דאם לא הטבילוהו ב"ד לשם גירות ה"ז ספק עכו"ם ואם הטבילוהו ה"ז ספק גר ואסור בממזרת ואם בת היא אסורה לכהונה ואפי' ברוב ישראל ואע"ג דדינא הוא דאזלינן בתר רובא ואפילו בדיני נפשות הולכין אחר הרוב אפילו להחמיר דרובא דאורייתא כדאיתא פ"ק דחולין מ"מ לגבי יוחסין עשו מעלה וגזרו רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר נמי משום קבוע כדאיתא פ"ק דכתובו' אלא דמ"ש ואם קידש אשה צריכה גט מספק ומי שהרגו לא היה נהרג עליו איכא לתמוה כיון דמדינא חייב מיתה דרובא דאוריית' לא היה כח ביד חכמים לוותר עונש מיתה למי שהיה חייב מיתה והא דתנן הנסקלין בהנשרפים רש"א אומר נידונין בסקילה שהשריפה חמורה ולא אזלינן בתר רובא להחמיר פי' רבינו תם בפ' הנשרפין דלא אזלינן בתר רובא לחייב הזכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותו שהרג ודאי אלא דלא ידעינן אי טרפה הוי אי שלם הוה ועוד י"ל דה"ל קבוע וכו' ע"ש בתוספות ויש ליישב דס"ל להרמב"ם דתנוק הנמצא בעיר דין קבוע יש לו דכמחצה על מחצה דמי וכמ"ש בפי"ח דביאה ולפיכך כתב כאן דמי שהרגו לא היה נהרג עליו וכמ"ש ה"ה להדיא ומש"ה אם קידש אשה צריכה גט מספק אפי' ברוב עכו"ם משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"נ משמע מדאמרינן אם רוב עכו"ם עכו"ם להאכילו נבלות ולא קאמר רבותא דעכו"ם היא דאינה צריכה גט אם קידש אשה אלמא דרוב עכו"ם נמי צריכה גט מספק אלא דקשיא לפי זה דהא דכתב דברוב עכו"ם אין מפקחין וביאר הרב בתשובה דטעמו מפני שפירש מן העיר שרובה עכו"ם וכר' אסי א"ר יוחנן וכמ"ש ה"ה והעתיקו ב"י והלא בנמצא בעיר אין לו דין פרוש אלא דין קבוע וי"ל דס"ל דאף על גב דמדינא ודאי דין קבוע יש לו כיון דנמצא בעיר מכל מקום החמירו שלא לחלל עליו את השבת בקום ועשה והטילו עליו דין פרוש מרובה לגבי חלול שבת אבל לא להקל עליו להיות נהרג בסנהדרין מי שהרגו דכאן וכאן אמרינן שב ואל תעשה עדיף ואין להקשות לפ"ז א"כ אמאי אזלינן לקולא להאכילו נבילות ברוב עכו"ם דשאני איסור בנבלה דישראל גופיה לא קעביד איסורא להכי מקילינן ביה טפי ברוב עכו"ם אבל לא בשאר מילי:

ומ"ש רובה ישראל מחזירים לו אבידתו מימרא דרב פפא אליבא דשמואל ספ"ק דכתובות והתוס' והמרדכי ע"ש ר"י כתבו דאפילו לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב דוקא בממון שבא לידו בהיתר ומדעתו נתנם לו הלוקח ואנו רוצים להוציא מידו כגון מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל הך מציאה דשמא שלא כדין בא לידו כ"ע מודו דהולכין אחר הרוב להוציא מידו וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם:

ומ"ש ומחצהעל מחצה מצוה להחיותו נראה דס"ל להרמב"ם מדלא קאמר תלמודא רוב ישראל ישראל להחיותו אלמא דס"ל דוקא לגבי מציאה בעינן רוב ישראל אבל להחיותו מצוה אפילו במחצה על מחצה והא דקאמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא דאלמא אפילו בלהחיותו בעינן רוב ישראל לית הילכתא כותיה אלא כרב פפא אליבא דשמואל קי"ל דבתראי הוא ולא מצריך רוב ישראל אלא באבידה וב"י פי' בע"א:

ומ"ש והרי הוא לנזקין ככל ספק ממון והמע"ה פי' אבל ברוב עכו"ם משלם אפי' בתם נזק שלם לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא עצמו מסופק כ"כ ה' המגיד וכתב עוד ויש לדקדק ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל את שורו אם חייב הישראל לשלם נזק כלל ומסתברא דלא דהא קי"ל דלא אזלינן בממונא בתר רובא והיינו דקאמרינן דוקא להחזיר לו אבידה וכו' דאי לא לישמעינן לניזקין ברוב ישראל בחזרת אבידה עד כאן לשונו ולא נהירא דפשיטא דישראל גמור הוא לכל מילי ואפילו לדיני נפשות כ"ש לשאר דברים בר מליוחסין דחכמים עשוי מעלה ביוחסין ומש"ה לא כתב הרב לענין נזקין דהמע"ה אלא במחצה על מחצה דשמעינן מיניה דברוב ישראל מוציאין ממנו אף לענין נזקין והא דנקט רוב ישראל ישראל להחזיר לו אבידה פשיטא דה"ה לנזקין אלא נקט חזרת אביד' לאורויי דוקא ברוב ישראל ה"ל ישראל לחזרת אביד' אבל במחצה על מחצה לא ה"ל ישראל לחזרת אבידה דלא ה"ל ישראל לגבי ממון אלא לענין נזקין ולא לחזרת אבידה תדע שהרי אף להחיותו ה"ל ישראל במחצה על מחצה אלא בע"כ דלא נקט לנזקין אלא לאורויי דבממון לא ה"ל ישראל אלא לנזקין לאפוקי בחזרת אבדה דלא ה"ל ישראל במחצה על מחצה כנ"ל לשיטת הרמב"ם והשתא ניחא דהשיג עליו רבינו בשלשה דינים חדא דברוב עכו"ם נמי מפקחין וכדשמואל במסקנא אידך דאין מצווין עליו להחיותו אלא ברוב ישראל וכדרב ואידך דלענין נזקין אפילו ברוב ישראל אם נגח תורא דישראל לתורא דידיה פטור דהמע"ה דלא כהרמב"ם דלא אמר המע"ה אלא במחצה על מחצה אבל אם נגח תורא דידיה וכו' אידך פלגא המע"ה אפילו במחצה עכו"ם דליתא אבל ברוב עכו"ם אידך פלגא נמי משלם אף לדעת רבינו דבחזקת עכו"ם מוקמינן ליה ומשלם נזק שלם וכמו שפי' ה"ה לדעת הרמב"ם דאהא לא השיג רבינו כל עיקר ופשט הסוגיא מבואר כדברי רבינו והיא שיטת רש"י והתוס' ע"ש:

וכותי וכו' אף על גב דאסיקנא פרק קמא דחולין לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים וכך פסקו כל הפוסקים סבירא ליה לרבינו דלא אמרו כך אלא להחמיר שלא נסמוך עליהן באיסור והיתר אבל לא להקל להכשיר פסולים וזה טעמן של הגאונים שהצריכו גט לקידושין דכותי וכדכתב רבינו בשמם בסי' מ"ד ודלא כהרמב"ם דס"ל דעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבר בין להחמיר בין להקל וכמ"ש ב"י על שמו דליתא וכתב ב"י דהדעת נוטה כדברי רבינו:

וממזרים ונתינים ודאים מותרים אלו באלו פירוש ממזרים ודאים מותרים בנתינים וה"א ברמב"ם ספט"ו מהא"ב ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר ואיכא למידק למה השמיט רבינו מלכתוב דהולד ממזר כמ"ש הרמב"ם ותו דהרמב"ם כתב שתוקי ואסופי מותרים בנתינים ושאר גרים והולד ספק ורבינו השמיטו ונראה דהרמב"ם ס"ל דז' אומות מותרין לבא בקהל לאחר שנתגיירו ואין חילוק בין ז' אומות לשאר אומות דכולן מותרין לבא בקהל מיד לאחר שנתגיירו חוץ מעמוני ומואבי מצרי ואדומי ולאו דלא תתחתן אינו אלא בגיותן כמבואר פי"ב מהא"ב ונתינים שהן מז' אומות דאסורין אף בגירותן יהושע ודוד הוא דגזרו עליהם אבל אינן אסורין מן התורה בגירותן ולפי זה ניחא דהרמב"ם היה צריך לפרש דממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר פירוש ממזר מן התורה דהלך אחר הפגום שבשניהם והרי הנתינים אין איסורן אלא מדבריהם ולפי שהנתינים הם גרים גמורים מן התורה לפיכך מותרים בשתוקי ואסופי ד"ת מה נפשך דבין שהשתוקי והאסופי הוא ישראל כשר ובין שהוא ממזר הלא הוא מותר בקהל גרים והולד הוה ספק ממזר אבל רבינו סבירא ליה דז' אומות אף בגירותן אסורים מן התורה כמו שהתבאר מדבריו בתחלת סימן ה' ותחלת סימן י"ו ואם כן לא היה צריך לבאר דממזרים וודאים ונתינים זה בזה הולד ממזר דכיון דשניהם אסורים מן התורה דין ממזר ודין נתין אחד הוא ומשום הכי השמיט נמי הך דאסופי ושתוקי מותרים בנתינים דכיון דנתין אסור לבא בקהל דבר תורה אף בגירותן ושתוקי ואסופי הוי ספק כשר א"נ אסורין לבא בנתינים דשמא זה ישראל כשר ומתחתן עם אותו שהוא פסול לבא בקהל מן התורה ומה שכתב רבינו בתחלת הסימן דיהושע גזר עליהם כתבתי פירושו לשם דאינו אלא על בניהם שיולידו בגירותן ובניהם ודאי כיון שאין איסורן אלא מדבריהם אסור לישראל ממזרת דאסורה מן התורה ולא הותרו נתינים בממזרת אלא הגר עצמו שנתגייר מיהו בניהם מותרים שאינן אלא מדרבנן כיון דתרווייהו אין איסורן אלא מדרבנן אי נמי יש לומר דרבינו ס"ל דבניהם נמי אסורין מן התורה עד עולם כמו ממזר ויהושע לא גזר עליהם איסור חיתון אלא עבדות גזר עליהן שלא יניחום בני חורין בישראל וכן פירשו התוספות ע"ש ר"ת בפ' הערל וכ"כ הסמ"ג בלאוין קי"ז ועין במ"ש הרב המגיד סוף פי"ב מהא"ב:

כתב הרמב"ם יראה לי וכולי נראה דטעמו דתנוק הנמצא בעיר מדינא דין קבוע יש לו והלכך אפילו כל העיר כשרים ולא נמצא ביניהם אלא שפחה אחת או כותית אחת דיינינן לה כמחצה על מחצה וה"ל ספק א"א וכו' וע"ל במ"ש אצל נמצא בעיר:

דרכי משה

(א) וכתב ה"ה פי"ב מה' א"ב דכן דעת הרמב"ם וכתב המרדכי סוף הערל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבל האיך מותר לדור במצרים וי"ל דלא אסרה תורה לשוב אלא בדרך זה דהיינו מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר וכ"כ הרמב"ם עכ"ל וכן הוא בהגהות מיימון ה' מלכים פ' ה':

(ב) בתשובת הרא"ש בלל ל"ב סי' י"ז משמע דאפי' לכהונה אינה פגומה וכן משמע סי' אלף ר' בתשובת רשב"א ונראה דאף הרמב"ם לא קאמר דפגום לכהונה דהא לא מני ליה פ' י"ח לענין איסור כהונה וכן משמע פ' החולץ (מד:) דבמקום שאין האשה זונה איך הולד פגום לכהונה אלא ר"ל שפגום ואינה משפחה מיוחסת וראוי להרחיק אבל לא מכח איסורא.

(ג) וז"ל ומיהו עד י"ב חודש יש להכשירו וכן מוזכר מעשה פרק הערל וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ג ובתשובת מיימן דאם ראו בה דבר מכוער לא מכשרינן עד י"ב חודש דלא אמרינן אישתהי אשתהויי ועיין בזה תשובת מיימון השייכים לה' נשים סי' כ"ה ובהגהות מרדכי דיבמות פ"ט ג"כ תשובה זו כתב בחידושי אגדה בה' נדה אשה שנתעברה סוף סיון וילדה בתחלת כסליו והבעל היה בא"י והיו מרננין אחריה והגדולים הכשירו הולד דשיפורא גרים וכ"כ מהר"י מינץ בתשובה סי' ו' להכשיר בנתעברה סוף סיון וילדה תחילת כסליו אע"פ שאין ביניהם רק ח' חדשים שלמים דשפורא גרים כדאיתא פ' בנות כותים וה"ל בן ז' וע"ש באותה תשובה כי האריך שם בהרבה חלוקים בזה וב"י כתב בסוף ספ' זה וז"ל מצאתי כתוב ראובן בא לעירו בתחלת חודש כסליו וכו' ע"ש:

(ד) וכתב בתשובת מהרי"ו סי' כ"ד דהואיל וחוששין לה משום זונה א"כ אם היה בעלה כהן חוששין לזרעה משום חללים דבזה לא מהני מה שאומרים רוב בעילות אחר הבעל עכ"ל וכן הביא ב"י סי' זה וע"ל אם היא נאמנת לפסול זרעה אם אמרה שבנה ממזר ע"ל סי' י"א דאם יצא על אשה עידי דבר מכוער א"ה אין הולד ממזר:

(ה) כתב מהר"ם פדווא סי' ל"ג בתשובה אף אם היתה פרוצה בעודה ארוסה אם לא היתה פרוצה אחר נשואין תלינן כבעל אי איכא זמן משנשאת עד שילדה הואיל ולא נשמע עליה פריצות משנשאת וכן אם היתה פרוצה כשהיתה פנויה ולאחר הנשואין ראה אותה פעם אחת מנאפת לא מיקרי משום זה פרוצה לפסול בניה בממזרות ואפי' אם היא פרוצה ביותר נאמנת לומר שמבעלה נתעברה ולא אמרו שחוששין לבניה אלא דליתא קמן דלשיילה וכן משמע בסוף פ' ארוסה בתוס' בשמעתא דישא אדם דומה ולא בת דומה עכ"ל ובתשובת מהרי"ו סי' כ"ד כתב דאף אם פרוצה ביותר אין לחוש לזרעו רק לכהונה ולא משום חשש ממזרות ומהרי"א כתב בפסקיו סי' ל"ז תמהני על מהר"ר ישראל שכתב בפסקיו שאפי' פרוצה ביותר אין חוששין לבניה משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי כלל במיימון דמשמע בפשיטות דאפסול ממזרות קאי וכן פירש"י בהדיא בסוטה פ' ארוסה דלישראל קאי משום חשש ממזרות עכ"ל.

(ו) ובמרדכי ס"פ החולץ דאם זינתה וחזר ובא עליה אין הולד ממזר עכ"ל וע"ל דברי רבי' ירוחם בזה כתב בא"ז אשה נשואה ואח"כ היתה בחזקת מגורשת מבעלה וגם בחזקת שמת אך אין עדים מעידים שראו לא הגירושין ולא המיתה אלא קול הברה בעלמא שהיתה בחזקת פנויה בחזקת מותרת והחמיר ר"י הלבן על בנה בחשש ממזרת ורבי' חיים הכהן כתב דאין לחוש ויצא הדבר בהיתר והתירוה וע"ש שהאריך במסכתא יבמות בתשובה ארוכה בזה:

(ז) כתב מהרא"י בפסקיו סי' ל"ז דהני מילי פנויה דבלאו הכי הוא ספק ממזר אבל אשת איש דבניה בחזקת כשרות אינה נאמנת כלל על בניה אלא תולין בניה בבעלה ואע"פ שהעם מרננין אחריה תולין בניה בבעלה עכ"ל וכן כתב בבנימין זאב סי' ק"ל דאפילו לאוסרה בקרובות אותו האיש אינה נאמנת ובתשובת מהרי"ו סי' ע"ד כתב על אשה שנתגרשה ונתעברה ספק קודם גירושין ספק לאחר גירושין וילדה ופסק דבודקין את אמו אם אומרת לכשר נבעלתי לאחר גירושין נאמנת ואפילו אם אינה נבדקת כשר מכח ס"ס ספק לאחר גירושין ואת"ל קודם גירושין שמא בא עליה עכו"ם או עבד שהולד כשר ואפילו אם אומרת שקודם גירושין זנתה לא הוי אלא ספק ממזר דאין אשה נאמנת על בניה עכ"ל ויש לדקדק מדברי מהרי"ו דנאמנת לשויה ספק ממזר דלא כדברי מהרא"י דלעיל מיהו י"ל דמהרי"ו לא מיירי אלא במקום שאין לתלות בבעלה כגון שאין בעלה אצלה אבל אם בעלה אצלה מודה לרברי מהרא"י ז"ל ועיין לעיל בסימן זה בסמוך יתבאר עוד דין זה:

(ח) כהר"ן ס"פ אלמנה לכ"ג ע"ב דאפילו פלגש המיוחדת לו אינה נאמנת ועיין זה תשובת מהרי"ק שורש קפ"ט דאין אשה נאמנת לומר על א' שממנו נתעברה ואע"פ שנתייחד עמה וע"ש שהאריך בזה וכתב שם דאפי עד אחד כשר אינה נאמנת עליו אם מכחישין וע"ש וע"ל סי' כ"ב אשה שאמרה על אחד שרצה לזנות עמה אם נאמנת:

(ט) ובהר"ן סוף פרק אלמנה לכ"ג דבזה נאמנת אפילו שהארוס אומר שאינו זוכר אלא שאינו מכחישה:

(י) מדברי הטור בסמוך משמע דא"צ טענותו של האב אלא כל זמן שאמו בחזקת בשרות אין אמו נאמנת עליו לפוסלו וכן משמע מרברי הרמב"ם פט"ו מהא"ב ואפשר דדברי נ"י הם בארוס שאין לבן חזקת כשרות ופ"ה הארוס נאמן אם טוען ברי כגון שאמר שלא זזה ידו מתוך ידה:

(יא) כתב בתרומת הדשן סי' רס"ז דהא דאב נאמן היינו דוקא בנו מאשתו אבל פנויה האומרת בני זה הוא של פלוני והוא אמר שאינו שלו אלא מעכו"ם נתעברה אינו נאמן דבזה היא נאמנת שמכשר נתעברה עכ"ל. מצאתי כתוב בהגהות אלפסי פרק עשרה יוחסין דאין אב נאמן על בנו אלא בענין שאומר שהוא בנו אלא שנולד מערוה ואין כן דעת הטור ושאר הפוסקים כתב מהר"ם מרזבורג ראובן כעס על אשתו ואומר הבת שילדה אינה בתו אלא ממזרת וגירשה ואחר זמן רוצה להחזירה ואומר שכל מה שדבר עליה ועל בתו שקר ומחמת כעס עשה אם חוזר ונותן אמתלא לדבריו נאמן עכ"ל ועיין בענין נתינת אמתלא בזו פי"ח דא"ב בדברי הר"מ וכתבתי קצת לקמן סי' ו':

(יב) ועיין במ"מ פרק ט"ו מהא"ב ובמרדכי ספ"ק דכתובות דמפרש מה בין אבידה לנזיקין:

(יג) כתב ב"יד משמע דברוב עכו"ם נמי הוה דינא הכי אינו נראה בעיני דכיון דרוב עכו"ם נינהו בחזקת עכו"ם מוקמינן ליה ומשלם נ"ש וכ"כ המ"מ וכן מוכח מפשט השמועה עכ"ל. ואיני יודע מהיכא הבין דברי רבינו שלא כדבריו ואדרבא דברי הטור משמע כן מדקאמר אפי' במחצה עכו"ם משמע דברובה לא ואפי' דקאמר קאי ארוב ישראל אבל רוב עכו"ם לא ופשוט הוא בעיני שכוונת הטור כך:

(יד) ויש לדקדק בענין אלו האנוסים החוזרים לדת ישראל אי מותר להתחתן בהם כי יש לרמותם לקראים בענין זה או נאמר דעדיפי טפי ומאותה תשובה שכתבתי ריש סימן ג' לענין כהונה נראה דמותרים ועוד דאנוסים אין להם קדושין כל זמן שמתנהגים בחוקי עכ"ם שאינם מקדשים בדת משה וישראל ואין לחוש לנשואין שלהם כמו שהאריך בזה הריב"ש בתשובה סימן ו' וע"כ עדיפי מן הקראים שמקדשים בדרך קדושת ישראל ואע"פ שחוטאים ישראלים הם משא"כ באנוסים ועוד דאמרינן ספ"ק דיבמות (טז:) וס"פ דם נדה (נו:) אין מקבלים גרים מן התרמודים וכו' ופרש"י התם משום דס"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולשם נתערבומבני ישראל בחורבן ירושלים א"כ לדידן דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמו שנתבאר לעיל סימן זה א"כ אין לחוש שהם ממזרים דמותר להתחתן בהם במו בשאר עכו"ם דממ"נ אם נאמר שהם מתחתנים בעכו"ם הרי הולד כשר ואם נאמר דאינם מתחתנים רק זה בזה א"כ נזהרין ג"כ מלהתחתן בקרובותיהם דהרי אפילו עכו"ם נזהרים בזה א"כ אין לחוש רק שאם בא על אשת הבירו בלא גט אזלינן בתר רובא ורוב בעילותיהן הן אחר הבעל וכשרים הם כנ"ל: