פתיחת התפריט הראשי

טורעריכה

יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו, ועל כן עשה לו עזר כנגדו. ועוד, כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות, וזה אי אפשר בלא העזר, ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו. לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, דכתיב: "שופך דם האדם" וסמיך ליה "ואתם פרו ורבו". וכאילו ממעט הדמות, דכתיב "כי בצלם אלהים עשה את האדם ואתם פרו ורבו". וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא דירה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. ואמר רבי אלעזר: כל מי שאין לו אשה אינו אדם. וכיון שנשא אשה, עוונותיו מתפקקים, שנאמר "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". ומצוה גדולה היא עד מאד, שאין מוכרים ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה.

ומצוה על האדם שישא אשה כשהוא בן י"ח שנים, דתנן בן י"ח לחופה, אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג, מצוה מן המובחר. תנו רבנן: המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך" וגו'. ואמר אביי: הא דעדיפנא מחבריא, משום דנסיבנא מבר שיתסר, ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא. אבל קודם י"ג לא ישיאם, דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור כ' שנה בלא אשה, דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד כ' שנה הקב"ה ממתין לו לאדם שמא ישא אשה, וכיון שעברו כ' שנה ולא נשא, אומר הקב"ה תפחנה עצמותיו. וכתב אדוני אבי ז"ל: רווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה, אינו חייב לישא בשנת כ'.

לשון הרמב"ם ז"ל: ואם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה. מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו.

ואומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל: הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד ילמוד ואחר כך ישא אשה, קצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה. עד כאן.

כיון שיש לאדם זכר ונקבה, קיים מצות פריה ורביה. היה הבן סריס או הנקבה איילונית, לא קיים פריה ורביה. היו לו בנים ומתו, לא קיים פריה ורביה. אבל אם מתו והניחו בנים, כיון שיש לו לבן בן או בת או בן או בת לבת, קיים פריה ורביה. אבל מת אחד מהם בלא בנים ויש לשני בן ובת, לא קיים.

היו לו בנים בגויותו ונתגייר הוא והם, קיים פריה ורביה. אבל עבד שהיו לו בנים ונשתחרר הוא והם, לא קיים.

ואע"פ שקיים פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה, דאמר רב נחמן: אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לאדם לעמוד בלא אשה, שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו", ואמר רבי יהושע: נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך". ואין חילוק בין יש לו בנים לשאין לו אלא לענין מכירת ספר תורה, שלעולם צריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו, אפילו יש לו כמה בנים. ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אלא אם כן ימכור ספר תורה, אם אין לו בנים – ימכור כדי שישא בת בנים, אבל אם יש לו בנים לא ימכור, אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה. ויש אומרים שאפילו אם יש לו בנים ימכור ספר תורה כדי שישא אשה בת בנים, ואין חילוק אם יש לו בנים לשאין לו בנים אלא לענין נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, שאם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה, ואם יש לו בנים אינו חייב לגרשה, דרבי יהושע לא קאמר אלא לכתחילה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים, אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים. וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

נושא אדם כמה נשים, דאמר רבא: נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. ומכל מקום נתנו חכמים עצה טובה, שלא ישא אדם יותר מד' נשים, כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש. ובמקום שיש תקנה שלא ישא אלא אשה אחת, הולכין אחר המנהג.

אשה אינה מצווה על פריה ורביה, לפיכך אם שואלת גט בטענה שאינה ראויה לבנות ממנו אין שומעין לה, כאשר יתבאר לקמן באלו שכופין אותן להוציא, כדאיתא בהלכות גירושין.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריותיו וכו' לכן חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וכו' וכאילו ממעט את הדמות:    בפ' הבא על יבמתו (דף סג:).

ומה שכתב וגורם לשכינה שתסתלק מישראל:    יליף לה התם מקראי. ואיתא תו התם אבא חנן אמר משום ר' יוסי חייב מיתה שנאמר ובנים לא היו להם, הא היו להן בנים לא מתו. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא תורה בלא חומה בלא שלום:    כולהו מייתי התם מקראי (דף סב:), ואיתא תו התם שרוי בלא שמחה ורבינו כתב בלא דירה במקום בלא שמחה ולא ידעתי טעמו:

ואמר רבי אלעזר כל מי שאין לו אשה אינו אדם:    ג"ז שם (דף סג.) ומייתי לה מדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם:

וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקקין שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי':   

ומצוה גדולה היא שאין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה:    בפ' בני העיר (דף כז.):

ומצוה על האדם לישא אשה בן י"ח שנים דתנן בן י"ח לחופה:    פ"ה דאבות והרמב"ם כתב בפ' ט"ו מה' אישות (פ"טו מהל' אישות) אימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן ט"ז או מבן י"ז שנה וכ' ה"ה בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו ויש מהן שכתוב מבן י"ז ובמס' אבות שנינו בן י"ח לחופה ונ"ל שאם הנוסחא הכתובה מבן י"ז היא אמיתית שפירושה משעברה שנת שבע עשרה והוא בן י"ז שלימים ומכל מקום האמיתית היא לפי דעתי מבן י"ח כלשון המשנה ופירושו משנכנס לכלל י"ט, עד כאן לשונו.

ומה שאמר רבינו אבל המקדים לישא כשהוא בן שלשה עשרה מצוה מן המובחר:    כן משמע מההיא דמייתי בסמוך ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא ומשמע לרבינו דהיינו בן י"ג שלימות שנכנס בשנת ארבע עשרה. וכל זה בארצותיהם החמות אבל אנו אין לנו אלא דברי המשנה בן י"ח לחופה:

אין לישא קטנה שאינה ראויה לילד:    כאמור מפורש בסי' כ"ג:

תנו רבנן המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו':    בפ' הבא על יבמתו (דף סב:) ובפרק הנשרפין (דף עו:):

ואמר אביי הא דעדיפנא מחבראי משום דנסיבנא בר שיתסר וכו':    בפ"ק דקדושין (דף כט.) אלא שבספרים דידן כתוב זה בשם רב חסדא:

ומ"ש אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות:    כן כתב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה בפרק כ"א הלכ' כ"ה וטעמו מדאמרינן בריש פרק חרש דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין ובסוף פרק האשה רבה אמרינן דאשת קטן פטורה מן החליצה ומן היבום ומשמע ליה ז"ל דכיון דלא תקינו ליה נשואין הוי בעילתו בעילת זנות. ולפי דבריו הא דתנו רבנן ביבמות (דף סב.) המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' היינו בן י"ג שלימות אבל התוספות כתבו בסוף פ' האשה רבה אע"ג דלא תקינו רבנן נישואין לקטן מכל מקום אור"י דליכא איסורא דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמרינן בהנשרפין (דף עו.) דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכו' וכן כתוב בפ' הבא על יבמתו ובפ' הנשרפין וכן דעת רש"י בפרק הנשרפין אהא דהמשיא אשה לבנו קטן עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה וכולי מיתיבי המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגומר סמוך לפרקן שאני פירש רש"י סמוך לפרקן עדיין קטנים הם סמוך לפרקן שאני דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו :

ובשום ענין לא יעבור עשרים שנה בלא אשה דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד עשרים שנה הקדוש ברוך הוא ממתין לו לאדם כולי:    בפ"ק דקדושין (דף כט:):

וכתב א"א ז"ל רווק שעברו עשרים שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה:    בפרק הבא על יבמתו (פ"ו סי' י"ד):

ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה וכו':    בפ"ק דקדושין תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ורבי יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו. וכתב הרא"ש סימן מ"ב דכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה:

לשון הרמב"ם זכרונו לברכה ואם עוסק בתורה וטריד בה ומתירא לישא אשה וכו' מותר להתאחר וכולי:    בפרק ט"ו מהל' אישות (פ"טו מהל' אישות) ותחלת דבריו מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך אלא שיש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחלה ונראה לי שמה שכתב בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ארישא נמי קאי:

ומה שכתב מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי וכו':    בפרק הבא על יבמתו תניא בן עזאי אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט את הדמות אמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים אמר להם מה אעשה ונפשי חשקה בתורה:

ואומר א"א ז"ל הא דאמרינן ואם אי אפשר לו ללמוד וכולי קצבה לאותו לימוד לא ידענא וכו':    בפרק קמא דקדושין (דף כט.) אצל מה שכתב דכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואחר כך ישא אשה כתב כן:

כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה:    בסוף פרק הבא על יבמתו (דף סא.) תנן לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה וידוע דהלכה כבית הלל:

היה הבן סריס או הנקבה אילונית לא קיים פריה ורביה:    הבן סריס מבואר שם (דף סב:) בברייתא ומינה נשמע לבת אילונית והכי איתא בירושלמי וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' אישות (פ"ו מהל' אישות):

היו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו אבל אם מתו והניחו בנים וכו':    שם איתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פ"ו ר' יוחנן אמר לא קיים ואיתותב רב הונא מדתניא בני בנים הרי הן כבנים מת אחד מהם או שנמצא סריס לא קיים פריה ורביה ואמרינן תו התם בני בנים הרי הן כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא אמר ליה לשבת יצרה בעינן והא איכא דכ"ע מיהת תרי מחד לא. ומפשט דברי רבינו נראה שאם הבן ובת מתו והניח כל אחד מהם בן קיים המצוה כיון דמכח זכר ונקבה קא אתו ונראה דה"ה נמי אם הניח כל א' מהם בת (וכן משמע דברי התוספות פרק הבע"י) אבל הרמב"ם בפט"ו כתב בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה. ובתרומת הדשן סי' רס"ב כתב לפרש דברי התלמוד והתו' ע"פ דעת הרמב"ם :

היו לו בנים בכותיותו ונתגייר הוא והם קיים פריה ורביה:    שם איתמר היו לו בנים בכותיותו ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור"ל אמר לא קיים וידוע דהלכה כרבי יוחנן ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן אלמא אית להו חייס להתייחס אחר אביהם ודקדק רבי' לכתוב ונתגייר הוא והם וכך הם דברי הרמב"ם בפ' ט"ו מה' אישות לומר דאם לא נתגייר אלא הוא לא קיים דבנים עכו"ם אינם עולים לו לקיים מצות פריה ורביה וכ"כ הרב המגיד :

גרסינן בירושלמי פ"ב דיבמות אמתניתא דמי שיש לו בן מ"מ פטור את אשת אביו וכו' ובנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה כתב הריטב"א פי' דאפי' בבן ממזר יצא ידי פריה ורביה עד כאן לשונו ומצאתי כתוב על בן חרש ושוטה לא ידענא אמאי לא קיים מצות פריה ורביה וכי גרע מעכו"ם שנתגייר דקי"ל כר"י דאמר קיים והאי נמי אי משום שבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משום דרב אסי דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצות היא ופקחים מוזהרים עליו דאי הוי כבהמה חשיב שחיטתו אפילו עומד על גביו כשחיטת עכו"ם וקוף עכ"ל:

אבל עבד שהיו לו בנים ונשתחרר הוא והם לא קיים:    בפרק הבא על יבמתו (דף סב.) א"ר הכל מודים בעבד שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:

ואף על פי שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה דא"ר נחמן אף על פי שיש לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה וכו':    אהא דתנן לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים דייק בגמרא הא יש לו בנים מפריה ורביה בטיל מאשה לא בטיל מסייע ליה לרב נחמן אמר שמואל דאמר אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו ואיכא דאמרי הא יש לו בנים בטיל מפריה ורביה ובטיל נמי מאשה נימא תיהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל. לא, אין לו בנים נושא אשה בת בנים, יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים, נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים.

וגרסי' תו בגמרא (דף סב.) מתניתין דלא כרבי יהושע דתניא ר"י אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגומר ופרש"י מתניתין דקתני לא יבטל אא"כ וכו' הא אם יש לו יבטל דלא כרבי יהושע א"ר מתנא הלכה כר' יהושע. וכתב הרי"ף והרא"ש שם סי' ט' והא מלתא דרבנן היא אבל דאורייתא כיון שיש לו זכר ונקבה קיים פריה ורביה. וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות.

וכתב הרא"ש שם וז"ל בכל הספרים כתוב מתניתין דלא כרבי יהושע והרי"ף לא כתבה והביא על מתני' דלא יבטל אדם מפריה ורביה מימרא דר"נ דאסור לעמוד בלא אשה אף על פי שיש לו כמה בנים משמע דס"ל דאיתא למתניתין ודרבי יהושע ורב נחמן וכדמפרש תלמודא נ"מ למכור ס"ת כלומר לעולם יש לו ליקח אשה בת בנים כרבי יהושע אם ספק בידו אבל אם אין ספק בידו אם אין לו בנים ימכור ס"ת ויקח אשה בת בנים ואם יש לו בנים אינו מחוייב למכור ספר תורה כדי שיקח אשה בת בנים אלא יקח אשה שאינה בת בנים ואל יעמוד בלא אשה כדרב נחמן. אבל לפי הספרים דגרסי מתניתין דלא כרבי יהושע משמע דפליגי ולרבי יהושע אפי' קיים פריה ורביה ימכור ס"ת לישא אשה בת בנים, אלא דהא איכא לרבי יהושע בין שיש לו בנים ובין אין לו בנים, אם נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, אם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו חיוב לגרשה דרבי יהושע לא קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים עכ"ל. ואין בדבריו הכרע. ומ"ש רבינו דמסקנת הרא"ש כלישנא בתרא:   נראה דהיינו מדכתבה באחרונה ועוד שכתב דבכל הספרים כתבו מתניתין דלא כר' יהושע ובתרומת הדשן סי' רס"ג כתוב על מי שקיים מצות פריה ורביה ונתאלמן ורוצה לישא אשה וירא מקטטה ולכן רוצה לישא אשה שאינה בת מריבה אבל אינה בת בנים ואם לא ימצא אשה כזו דעתו לימנע מלישא אשה ועיין שם .

ונ"י כתב (בפרק הבע"י דף רכ"ד ע"א) כלשון הזה סבר' דרבוותא דהא דרבי יהושע מדרבנן דאילו מדאורייתא כל שקיים פריה ורבי' נפטר וה"ה נמי במכיר עצמו שאינו ראוי להוליד פטור אלא שנושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא כדרב נחמן ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דרבי יהושע ואע"ג דהוי מצוה דרבנן דלא אפקי' הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה בת בנים וכן הלכה הריטב"א ז"ל עכ"ל.

כתב נ"י אם יש לו בנים אפי' מפנויה כיון שקיים פריה ורביה רשאי לבטל ואין כופין משום הא דרבי יהושע:

נושא אדם כמה נשים דאמר רבא נושא אדם כמה נשים וכו':    בסוף פרק הבא על יבמתו (דף סה.) וכתב הריב"ש בתשובה סימן צ"א והיכא דאיפשר ליה למיקם בסיפוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תן לי מטלטלים לאחריות כתובה ונדוניא וכן היכא דלא איפשר למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריות אלא תקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אשה אחרת עליה וכתב עוד ואם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה והוא רוצה לישא אשה אחרת אי לא אפשר למיקם בסיפוקייהו והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו ואם אין לו תהיה עליו חוב כתובתה עד שיהיה לו והנה בא בכאן אדם אחד מעירכם שיש לו שם אשה שהיא זקנה ושהתה עמו כמה שנים ולא ילדה לו מעולם ורצה לישא אשה ובהיותינו נועדים קהל בשעת הקידושין מנעתיו בפני כולם עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי ללכת אל ארצו קודם פסח ויגרש אשתו ראשונה אם תרצה להתגרש ויתפשר עמה ובכתובתה למראית דייני העיר ההיא עכ"ל :

ומ"ש ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים וכו':    בפ' החולץ (דף מד.) וכתב נ"י בפרק החולץ (דף יז.) בשם הריטב"א שאמר בשם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי והוה ליה כחמר שאינו רשאי ליעשות גמל :

ומ"ש רבי' ובמקום שיש תקנה שלא ישא אלא אחת הולכים אחר המנהג:    פשוט הוא וכתב נ"י שם בשם הריטב"א בתוס' כתבו כי ר"ג החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבין לכוף על החרם שלו אבל ביבמה לא החרים עכ"ל: וכתב הרשב"א בתשובה מן הדומה שלא תיקן ר"ג בכל שא"כ אפילו נשים שאדם חייב לגרשן ואפילו במקום שב ואל תעשה כאשה ששהתה עם בעלה עשרה שנים ולא ילדה סבור אני שלא תיקן בזה הרב ז"ל ומ"מ בין תיקן בין לא תיקן אותה תקנה לא פשטה בכל גבולתינו ולא בגבולות פרובינציי"א הסמוכים לצרפת לא שמענו שפשטה ומעשים במקומינו בתלמידי חכם ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם ואחרים רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם עד כאן לשונו וכתב מהרי"ק בשמו בשורש ק"א שלא התקין רבינו גרשון אלא עד סוף האלף החמישי : וכתב עוד שם בארוסה לית ביה תקנת ר"ג וכתוב בכתבי ה"ר איסרלן סימן רנ"ו מי שהמירה אשתו נוהגי' באוסטריי"ך להצריכו לגרשה כשירצה לישא אחרת ומזכה לה גט ע"י אחר דזכות הוא לה שתזנה פנויה ולא אשת איש אבל ברינו"ס לא קפדי ונושאין אשה אחרת בלא גירושין דס"ל דאהכי לא תיקן הגאון עכ"ל : וכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' ז' שטוב לעשות תקנה בחרמות ונדוים על מי שישא אשה על אשתו : ולענין נשבע שלא ישא אשה אחרת ושהתה י' שנים ולא ילדה עיין בסי' קי"ח:

אשה אינה מצווה על פרי' ורביה:    פלוגתא דתנאי ס"פ הבא על יבמתו (דף סה:) והלכה כת"ק דאמר הכי:

ומ"ש לפיכך אם שואלת גט בטענה שאינה ראוי' ליבנות ממנו אין שומעין לה כאשר יתבאר לקמן:    בסימן קנ"ד:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו וכו' איכא למידק לאיזה צורך הקדים השבח הלז בתחלה חבורו זה שאין זה מענין החבור כי לא בא כ"א לפסוק הוראה וה"ל להתחיל לחייב אדם לישא אשה וכו' ונראה דלפי שנמצאים מקצת בני אדם מעלים בדעתם המשובשות כיון שלטובתי עשה לי את העזר כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו הנה אין אני חפץ בטובה זו ואי אפשי בה כי לדעתו יותר טובה הוא לו כשישב בלא אשה וממציא לו עזר ברע ואת אשר נפשו קשורה בנפשו ועל כן להוציא טעות זה מן הלב אמר יתברך שמו של הקב"ה וכו' שידע שאין טוב וכו' כי הוא יתברך היודע מה שהוא העזר לא כמחשבת לבו של אדם הטועה בדעתו להמציא לו עזר לרצונו ואמר עוד כי כוונת הבריאה וכו' כלומר בע"כ אין פי' לא טוב היות אדם לבדו שלא בא הוא יתברך כי אם להטיב לאדם לעשות לו עזר בלבד ושיכול לומר אי אפשי בה דא"כ לא היה צריך לעשותו בצורת אשה אלא היה לו לעשותו בצורת איש כמוהו אלא דבע"כ דכונתו יתעלה במה שברא האדם זכר ונקבה וקרא שמם אדם לא היתה אלא לקיים מצות פריה ורביה שהיא אחת מתרי"ג מצות ומצוה זו אי אפשר בלא עזר שעשה לו הוא יתברך כלומר אל יעלה על לב כי גם בלא נשואין אפשר בקיום פריה ורביה כשיעשה עם נשים דרך זנות כי זה א"א בלא עזר ע"ד הזנו ולא יפרוצו שאמרו בפ' הבע"י כל ביאה שאין בה פרוצה אינה אלא בעילת זנות ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו וכמ"ש רבינו בהקדמתו שלזה אמר לא טוב היות האדם לבדו כלומר אין טוב שיהא האדם מתבודד עם האשה כמו הבהמות שהן מתבודדים ואין הנקבות מיוחדות לזכרים אלא שעשה לו עזר שתהא מיוחדת לו ודבקה עמו. וכמ"ש ודבק באשתו וזהו דוקא דרך נישואין ולא דרך זנות ואמר רבינו דנמשך מכל זה שלכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכו' כלומר ויבטל רצונו ודעתו מפני רצון המקום כי חיוב ועול הוא על האדם לישא אשה ואינה משום טובתו בלבד כאשר עלה על מחשבת לבו של אדם כי על כן יאמר אי אפשי בטובה זו דליתא אלא חיוב הוא ואיסורא הוא דקא עביד אם יבטל מלישא אשה ויבטל מצות פריה ורביה ולכן הביא רבינו מאמרי רז"ל בעונשים שיחולו על מי שאינו עוסק בפריה ורביה:

ומה שאמר שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וכו' ברייתות ס"פ הבע"י (סוף דף ס"ג) ע"ש רבי אליעזר ותו איתא התם אבא חנן אומר משום רבי אליעזר חייב כו' שנאמר ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים לא מתו ומשמע דתרי תנאי אליבא דר"א ופסק כהאי תנא דקאמר כאילו שופך דמים דהכי ס"ל לבן עזאי ומשמע דלא ס"ל דחייב כו' כאידך תנאי ולכן לא כתבו רבינו ונתיישב מה שהיה קשה לב"י למה השמיטו רבינו: ה"ג בספרים מדוייקים בלא טובה בלא שמחה בלא ברכה בלא דירה וכו' וכ"כ רבינו בהקדמת הספר ונראה שהיה גורס בלא דירה: עונותיו מתפקקין לשון רש"י בפ' הבא ע"י מתפקקין נסתמין לשון ויפק כמו פוקקין הנקבים עכ"ל: שאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה בפ' בני העיר (דף כ"ז) ופרש"י ללמוד תורה להתפרנס בו כשלומד תורה ובגמרא קאמר דה"ט דהתלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה לשבת יצרה:

אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות כתב ב"י וז"ל כ"כ הרמב"ם בס"ה א"ב וטעמו מדאמר בפ' חרש דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין א"כ ה"ל בעילת זנות וכ"כ רבינו לקמן ריש סי' מ"ג ולפי דבריו הא דתנו רבנן המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' היינו בן י"ג שלמות אבל התוס' כתבו דלא חשיבה ביאת זנות ומצוה נמי איכא כו' עכ"ל ואיכא לתמוה אם רבינו פוסק הפך דעת רש"י ותוס' שכתבו כך בשלשה מקומות גם בתשובת רבינו שמשון בתשובות מיימוני השייכים לספר נשים (סי' י"ח) פסק כך ותשובה זו כתו' גם בהגהות מרדכי דקידושין ותו דלפירוש ב"י דסמוך לפרקן היינו בן י"ג שלימות לא הוי פריך מידי בפ' הנשרפין מהך דסמוך לפרקן אהא דהמשיא אשה לבנו קטן עליו אומר למען ספות הרוה וגו' לכן נראה דמ"ש רבינו אבל קודם י"ג לא ישיאם היינו לומר קודם שנכנס לכלל י"ג דהיינו כל שנת י"ב אבל כשנכנס לכלל י"ג אפי' יום א' בשנת י"ג חשבי' ליה סמוך לפירקן ומצוה היא להשיאו דלא ה"ל בעילת זנות וכדכתבו התוס' וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הזכיר מנין שנים אלא כך כתב מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא וכו' ורצונו לומר סמוך לפרקן בתחלת שנת י"ג והא דאסור להשיא אשה לבנו קטן היינו קודם התחלת שנת י"ג וכן פי' בהגהת מיימוני פ' ששי דהלכות יבום ואין כאן שום מחלוקת בין הפוסקים כמו שהבין ב"י אלא דקשיא לי בדברי רבינו כיון דמההיא דסמוך לפירקן נפקא לן דמצוה היא להשיאו כשהו' בן י"ג ה"ל למימר דת"ר המשיא וכו' בדל"ת לא ת"ר דנראה דמילתא חדתא אתא לאשמעי' ותו כיון דמצוה להשיאו כשנכנס בשנת י"ג אמאי קאמר אביי ואי הוה נסיבנא בארביסר ה"ל למימר ואי הוה נסיבנא בתליסר ונ"ל דיש לחלק בין כשנשא אשה לדעתו ובין כשאביו משיאו אשה דבנושא אשה כל שהוא קטן דאינו בן י"ג ויום אחד אין ראוי לו לישא אשה ולא תקינו לו נישואין דנראה כעושה לשם זנות אבל כשאב משיאו מצוה קעביד מדכתב קרא וידעת כי שלום אהלך וגו' דאביו מלמדו שלא יעשה לשם זנות ומדריכו בדרך ישרה ואעפ"י שבנו קטן דכיון דנכנס בשנת י"ג לאו קטן כולי האי הוא והשתא ניחא דתחלה כתב רבינו בנושא אשה לדעתו דמצוה לישא אשה כשהוא בן י"ח ויום א' אבל המקדים לישא אשה כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר ובבן י"ג ויום אחד קאמר ואח"כ כתב ת"ר המשיא וכו' דמילתא חדתא קאמר דמצוה להשיא בנו סמוך לפרקו דהיינו בעודו קטן כשנכנס יום אחד בשנת י"ג אח"כ הביא מ"ש אביי ואי הוה נסיבנא בר ארביסר לראיה דהנושא אשה לדעתו יקדים כשהוא בן י"ג ויום אחד דהיינו שנכנס בשנת י"ד וכדקאמר אביי אח"כ אמר אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות דהיינו קודם שנכנס לשנת י"ג דעדיין לא הגיע סמוך לפרקו דאפילו כשמשיאו אביו הוי כזנות ומה שקשה מר"פ האיש מקדש דאמר רב אסור לאדם לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכאן פסק דמצוה בסמוך לפרקן אע"ג דלא הגיע לגדלות יתבאר לקמן בסי' ל"ז בס"ד מיהו לפי פי' זה בדברי רבינו היה מתוקן יותר לגרוס הא דאביי מקמי הך דת"ר אכן פי' זה נ"ל אמת והכי נקטינן ובזה הפי' מתורצת קושיא לקמן בסימן קמ"א סעיף י"ח במ"ש הר"פ דאם הבעל שעושה שליח רך בשנים צריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים שאין קטן עושה שליח וקשה דאם קטן הוא אין קידושיו קידושין וא"צ הימנו גט אבל למאי דפי' ניחא דבקטן שהשיאו אביו קאמר דקידושין הן מדרבנן ואינו עושה שליח ודו"ק:

ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה וכו' לשון זה כתבו הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע דוקא ביודע דאי אפשר לו ללמוד כגון שהוא עני ויטרח אחר מזונות אשתו ובניו ולכן הביא רבינו לשון הרמב"ם דמתוכו מבואר דאפי' אינו עני או אפי' עשיר אלא שהוא מתירא פן יתבטל מן התורה ע"י שישא אשה תחלה מותר להתאחר כתב ב"י על דברי הרמב"ם יש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחלה ונ"ל מ"ש בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ארישא נמי קאי עכ"ל וקושייתו לא היתה אלא אהרמב"ם אבל על רבינו לא קשיא דכבר כתב זה בי"ד תחלת סי' רמ"ו ע"ש:


ומ"ש ואומר א"א הרא"ש ז"ל הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד וכו' אף ע"ג דלשון זה לא נמצא בתלמוד אלא לשון הרא"ש הוא מ"מ כיון דלישנא דריחיים בצוארו ויעסוק בתורה משמעו דא"א לו ללמוד אם ישא אשה לכך כתב רבינו דאומר הרא"ש הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד וכו' דהיינו הך דקאמר רחיים בצוארו וכו':

ומ"ש שלא מצינו זה אלא בבן עזאי וכולי נראה דה"ק בע"כ הכא לא איירי במי שהוא כבן עזאי דא"כ אפי' היה אפשר לו ללמוד יכול להתבטל מפריה ורביה ואמאי תלה טעמיה במאי דאי אפשר לו ללמוד וכך צריך לפרש דברי רבינו בי"ד סימן רמ"ו כשהביא דברי הרא"ש בוה:

כך היא הגירסא בספרי רבינו כיון שיש לו לבן בן או בת או בן או בת לבת קיים פריה ורביה משמע לפי זה דאם הניח כ"א בן או כ"א בת ה"ז קיים פריה ורביה והכי משמע מדגרסינן ס"פ הבע"י סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא כ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא וכך היא גירס' אלפסי והתו' והרא"ש ופי' התו' וכ"ש ברא לברתא אע"ג דאמר לעיל אין שני זכרים חשובי' כבן ובת הכא שבאו מכח מי שפטרו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת עכ"ל וכ"כ בנימוקי יוסף ובשלטי הגבורים אבל ברמב"ם ר"פ ט"ו מאישות כתב דבעינן דוקא בת ובת ומהרא"י בת"ה סי' רס"ב נדחק ליישב גירסת התלמוד אליבא דהרמב"ם ואין דבריו נראין אלא נראה דהרמב"ם היה גורס סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא אבל ברא לברתא וברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא וכו' ובמדוייקים בספרי רבינו כתוב כאן וז"ל אבל מתו והניחו בנים בין שיש בן לבן ובת לבת או בן לבת ובת לבן קיים וכולי והיינו כדעת הרמב"ם והשתא ניחא דכתב רבינו בסוף דבריו אבל מת אחד מהם בלא בנים ויש לשני בן ובת לא קיים וכו' דלנוסחא הראשונה קשה דהו"ל לומר ואפי' יש לשני בן ובת מדלא נקט אפילו אלמא דתחלת דבריו הם נמי בדוקא דאיכא בן ובת. וכך כתוב להדיא בי"ד סי' שצ"ב א"כ נוסחא זו בדברי רבינו כאן היא עיקר וכדברי הרמב"ם וכן פסק הסמ"ג בעשה מ"ט והסמ"ק בסימן רפ"ד. והכי נקטינן וכן פסק בש"ע:

וא"ר יהושע נשא אשה בילדותו וכו' בפ' הבע"י ונראה דה"ק אם יודע בעצמו שאינו מוליד בזקנותו ישא אשה שאינה ראויה לילד מפני החטא ואם ראוי להוליד ישא אשה ראויה לילד אף בזקנותו:

ומ"ש ואין חלוק כו' נראה דלפי דקשה כיון דחייב לקיים מצות פ"ו אף בזקנותו אע"פ שקיים פ"ו בילדותו א"כ לאיזה צורך נתנו גבול בן ובת לקיים מצוה זו לפיכך כתב ליישב זה דאין חילוק אלא לענין מכירת ס"ת וכו' וסברא זו כתב הרא"ש לדעת האלפסי וכ"כ התו' ע"ש ר"י בפ' הבע"י סוף (דף ס"א) וסברת י"א היא דעת בעל המאור בספרו ומדכתבה הרא"ש באחרונה נראה דכך היא מסקנתו וכתב בעל המאור דעוד יש חילוק דאם מתה אשתו ואין לו בנים דמותר לישא אשה תוך שלשים אבל יש לו בנים אסור לישא אשה עד שיעבור ג' רגלים וכ"כ רבינו ביו"ד (סי' שצ"ב) ודע דהרמב"ן בספר המלחמות כתב דלהרי"ף נמי אפילו יש לו כמה בנים הוא מוכר ס"ת כדי לישא אשה בת בנים אלא דבאין לו בנים חייב לישא אשה מדאורייתא והיו מכין אותו כו' והיו משמתין ומחרימין ועושין הרדפה אבל אם יש לו בנים דאינו חייב אלא מדרבנן אין מחרימין ואין כופין ולא נקרא עבריין אם אינו רוצה לעסוק עוד בפריה ורביה אבל מאשה לא יבטל לעולם ומוכר הוא ס"ת אפילו לישא אשה דלאו בת בנים כ"ז כתב הרמב"ן לפרש דעת האלפסי ודלא כנימוקי יוסף שכתב ע"ש הריטב"א דאין מוכרין ס"ת אלא כדי לישא בת בנים אבל לישא שאינה בת בנים אין מוכרין ס"ת ע"ש ולענין הלכה למעשה צ"ע: כתב נ"י בפ' החולץ דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבה ליה וכו' עכ"ל ורצונו לומר שנהגו כך בלא תקנת הקהל אבל כשעשו תקנה איכא נמי איסור חרם ונידוי על מי שפורש עצמו מתקנת הקהל וע"ל סי' ע"ו ובב"י: כתב הרב בהגהת ש"ע סי' י' ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו אשה אחרת עכ"ל. מיהו ראיתי מרבותי שקבלו גם הם מגדולי עולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר זה ולחתמו מאה רבנים על אותה ההסכמה וכמ"ש בספר כל בו בתקנת ר"ג מ"ה וגם ישליש סך כתובתה ונדונייתא ותוספת שכתב לה ביד ב"ד ואח"כ ישא אחרת אבל לגרשה שלא מדעתה ויניח כתובתה ביד ב"ד לא שרינן ליה אפילו היתה עתים חלומה ולגרשה בשעה שהיא חלומה נמי לכתחלה אסור משום דאין לנו לתקוע עצמינו בדבר הלכה בפלוגתא דמ"ד משום גרירה ומ"ד משום שאינה יכולה לשמור את גיטה דלמ"ד משום גרירה עתים שוטה עתים חלומה אסור וכן פסק מהרש"ל בתשובה דאסור לגרש בע"כ אפי' עתים חלומה אבל להתיר לו לישא אחר' עליה בלא גירושי הראשונה על זה לא כתב לאיסור וע"כ נראה דלד"ה מותר לישא אשה עליה וכמ"ש הרב בהגהת ש"ע ובסי' י"ט כתב עוד בנשתטי' דאפילו בדיעבד אינה מגורשת אלא א"כ שגירשה בעת חלימתה מפני שהיה נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא עכ"ל התבאר דאין שום מחלוקת בין הוראת מהרש"ל ובין הוראת הרב בהגהת ש"ע דמה שאוסר מהרש"ל לגרשה לכתחלה אפילו בעת חלימתה גם הרב בהגהות פסק כך ומודה דאסור ומה שהתיר הרב בהגהותיו בנשתטי' לישא אשה אחרת על אשתו גם מהרש"ל מודה בהיתר זה שלא נמצא בדבריו שאסרו ואעפ"י שר"ג מ"ה החרי' שלא לישא אשה על אשתו במקום מצוה ודאי לא גזר והכא נמי איכא מצוה דלא תהו ברא' כדאיתא פ"ק דב"ב (דף י"ג) גבי ח"ע וחצי ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח משום דלא תהו ברא' שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן כמ"ש התו' לשם בשם ר"י ומדינא ודאי לא היה צריך הסכמה על זה מאה רבנים אלא כל ב"ד היה רשאי לפסוק היתר לישא אשה אחרת במקום מצוה וראיה ברורה ממ"ש המרדכי בפ' מ"ח דהרב ר"א ממי"ץ היה נוהג להתיר חרם דר"ג לישא ב' נשים ליבם כדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזר על כל האחים והיה אומר שבמקום מצוה לא נגזרה גזירה והשתא הוא עולה לייבום ולחליצה ואחרי החליצה תעמוד הגזירה במקומה ושאר רבותי לא נהגו כן עכ"ל וכתב ב"י בפירוש סדר חליצה דטעם החולקים דכיון דיבמה שרי ליבומי אלא דאריא דשבועה רביע עליה ראוי ליבם היא עכ"ל מדלא חלקו עליו דאין בהיתר חרם דר"ג מ"ה ממש דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלמא דלכ"ע יכולין להתיר חרם זה דר"ג מ"ה במקום מצוה דייבום דר"ג גופיה כך היה דעתו עם ב"ד כשגזר גזירה זו להתיר גזירה וחרם זה במקום מצוה ומסתמא מה שנמצא בדברי האחרונים שיסכימו בהיתר חרם זה מאה רבנים כך קבלו הם מפי ב"ד של ר"ג מ"ה שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יהיה מה שיהיה יתירו את החרם בהסכמת מאה רבנים כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו וכך נהגו רבותינו בזמנינו להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו שנשתטי' בהסכמת מאה רבנים ונעשה מעשה כמה פעמים וע"ל סי' קי"ט:

דרכי משהעריכה

(א) כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות ה"א וז"ל לא קיים פ"ו חייב לבעול בכל עונה עד שיהיה לו בנים מפני שהוא מצות עשה שנאמר פרו ורבו עד כאן לשונו. וכ' המ"מ שנינו פ' הבא על יבמתו לא יבטל אדם מפריה ורביה ופירושו שיבעול בכל עונה אע"ג דאין כאן מצות עונה כגון שמחלה לו אשתו וכמו שכתב רבינו ודבר נכון הוא דודאי יש לו זמנים ידועים עד כאן לשונו וע"ל סי' ע"ו:

(ב) ולא ידעתי מנין לו דדעת הרמב"ם שלא כדעת התוס' ולא כדעת רש"י שהרי לא כתב הרמב"ם רק לשון הגמרא פרק הנשרפין וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפירקן כולי עד ואסור להשיא אשה לקטן וכמו זנות היא עד כאן לשונו וכן הוא בגמ' פ' הנשרפין דאמר המשיא אשה לבנו קטן עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה וגומר מיתיבי המשיא סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום וגומר סמור לפירקן שאני ופרש"י דסמוך לפירקן שנה או חצי שנה מותר דלאו קטן הוא כולי האי וא"כ נוכל לומר דדעת הרמב"ם בדעת הרש"י וכצ"ל:

(ג) כתב ריב"ש בתשובה סימן מ"ו בודאי מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים ואין לו אשה אחרת ראויה לבנים שורת הדין שב"ד מונעים אותו מלישא שהרי אמרו שמי ששהה י' שנים עם אשתו בלא בנים כופין אותו להוציא אע"פ שלא הוחזקה עקרה ודאית כ"ש הוחזקה להיות עקרה וכ"ש זקנה אמנם כל זה לפי שורת הדין לפי הגמ' אבל מה נעשח שלא ראינו מימינו ולא שמענו מכמה דורות ב"ד שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים וכן לא דאינו ב"ד שנזקק למחות במי שנושא קטנה ואע"פ שהגיע הוא לפרק חיוב פריה ורביה ואין לו בנים ואע"ג שדינה כזקינה וכן אמרו ז"ל אסור לאדם שיקדש בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ומימינו לא ראינו מי שמוחה בזה וכן בבת כהן או בבת תלמיד חכם לעם הארץ וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם ולזה אם היה ב"ד נזקקין לדקדק בענין הזיווגים היו צריכין לכפות את כולן ותרבה הקטטה והמריבה ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענין הזיווגים שלא למנעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בענין הזה לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום איסור קדושה ולכן בנדון שלפניכם אם הזקינה חפצה בו ומצאה זה שרוצה לישא מפני דחקו אם תרצו להעלים עיניכם כאשר נהגו בהרבה קהילות אין למנוע מזה ואף אם נשאה לשם ממון והא דאמרי' פ' י' יוחסין מי שנושא אשה לשם ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנין זהו באשה שהיא פסולה לו וכן פי' רש"י שם אמנם אם תרצו לקונסו ולמחות בו על שהתריס נגד הדיינים הרשות בידכם עד כאן לשונו:

(ד) והמדקדק יוכל ליישב אף דעת הטור כן ונראה לי דאף אם שני בנים או בנות הבאים מזכר ונקבה פוטרים הואיל ואתו מכח שפטרו מפריה ורביה מ"מ זכר ונקיבה שבאו מב' בנים או בנות אין פוטרים ופשוט הוא דאל"כ לעולם יפטרו ב' בנים או בנות דאי אפשר שלא יצא מהן זכר ונקיבה לעתיד:

(ה) וז"ל שם ונכון הוא שאם לא כן היה מחויב לישא כדי להיות לו בנים בישראל ולא יאמר ר"י דבבנים עכו"ם די לו עכ"ל:

(ו) ומסיים שם נראה שיפה עושה במה שנושא אשה שאינה בת מריבה אע"פ שאינה בת בנים דהא מצינו בפרק החולץ שדוחין מיבום לחליצה משום קטטה ומריבה אבל לא יפה עושה במה שרוצה למנוע לגמרי אם לא ימצא אשה שאינה בת מריבה דאסור לעמוד בלא אשה עכ"ל ועיין בי"ד סי' רט"ו במי שנשבע שלא לישא אשה אם השבועה הלה ועיין לקמן סי' קי"ח:

(ז) עוד האריך ריב"ש בזו סי' צ"ח וצ"ט ע"ש וע"ל הלכות גיטין סי' קי"ט אם מגרשים בזמ"הז אשה שלא לרצונה וע"ל ססי' ב' דלא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת:

(ח) ונ"ל דזה מיירי במקום שאין שם חרם רבינו גרשון אלא שנהגו כך דבמקום החרם נוהג איסור מטעם החרם אפי' אם תתרצה אשתו הראשונה ומימי לא ראיתי נושא ב' נשים במקום שהחרם נוהג אף אם תתרצה הראשונה:

(ט) בהגהות אלפסי פ' הבא על יבמתו ע"א דף תכ"ד דאשה לא תעמוד בלא איש משום חשדא וכן הוא בתוס' עכ"ל ר"י א"ז:

(י) ועיין בב"י לקמן (סי' ע"ו) ואין נוהגין כן אלא כופין להוציא אחת אם אחד נשא ב' נשים ומ"מ נראה דבזמן הזה אין אנו צריכין מאה אנשים להתיר דהא כבר כלה זמן הגזירה וא"צ היתר כלל כמו שכתבו התוס' והאשירי ריש ביצה ולכן אע"פ שעדיין נוהגין גזירות הגאון מ"מ הגזירה כבר בטלה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואי אתה רשאי להתיר בפניהם ומ"ש דביבמות לא גזר הוא דעת הריטב"א אמנם הגהות מרדכי דיבמות דף תס"ג ע"ב בתשובת ר' אביגדור דאף במקום יבום נוהג חרם ר"ג וכופין אותו לחלוץ וכן משמע בהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ"ט ע"ג וע"ד וכ"כ נ"י פרק החולץ דף תי"ו ע"א וע"ב דף תכ"ד אמנם הריטב"א פליג שם בשם רבני צרפת וכתב דאם שהה עם אשתו י' שנים מותר לישא אחרת וכן משמע במרדכי פ' החולץ ע"ד דף תנ"ז דבמקום דיחוי מצוה לא תיקן ר"ג ובתשובת ר"י מינין הסכים לאסור וכתב כן בשם ר"י א"ז לאסור אף במקום יבום וכ' עוד דאפי' לדברי המתירין במקום יבום מ"מ בשהה י' שנים עם אשתו אין להתיר דשאני יבום דאשה הקנו לו מן השמים עכ"ל וזהו שלא כדברי הריטב"א דלעיל ומהר"מ פדווא סי' י"ט פסק באחד ששהה י' שנים עם אשתו שמותר לישא אחרת דכה"ג לא גזר ר"ג הגאון וכ"כ יח הרשב"א סי' ר"פ עכ"ל וכ"כ שם סי' י"ד ומהרי"ק הביא בשורש ק"א דברי הרשב"א ז"ל שם ע"ב לא תיקן ר"ג אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו אבל היכא שלא נשאה ורצה לחזור בו מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בע"כ ולהתחייב לה שאר כסות ועונה אם לא תמצא חי בעיניו דבר פשוט הוא דלא כפינן ליה להכניס אלא כפינן ליה לכנוס או לפטור שלא לעגן בנות ישראל וכ"ש בנדון זה שיוצאה מדעתה שלא נכופנו לכנוס אפילו היתה ארוסתו גמורה ולא עוד אלא אפילו בנשואה גמורה התיר הרשב"א לישא אחרת היכא שיצאה מדעתה וז"ל השאלה האשה אשר נתן ה' עמדי הוללות וסכלות ואין בה דעת והורוני אם איני רשאי לישא אחרת מחמת חרם ר"ג תשובה חרם ר"ג לא נתפשט בגבולינו והדעת נוטה שלא גזר בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגזור בפני הפריצים והמעוללין בנשותיהן שלא כראוי אבל לא על דעת שיתפשט תקנתו באותן שאמרו חכמים שיוצאים שלא בכתובה כולי עד נ"ל שלא עשה תקנה אלא בפני פרוצים כולי אבל באלו שאמרו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אחרת בזה לא גזר הגאון אפי' היתה התקנה עולמית כ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן ער סוף אלף החמישי ולפיכך מה שנראה באומד הדעת כי לא גזר הצדיק בכל מה שאמרנו ומותר אתה עכ"ל ומהר"ם פאדוי כתב ג"כ בתשובה סי' י"ד דר"ג לא גזר על ארוסה כדברי מהרי"ק דלעיל ועיין בתשובה שכתבתי שם דאף בארוסה יש להחמיר וע"ש ונ"ל דהמיקל וסומך על דברי המתירין לא הפסיד שהרי כתבתי לעיל שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל כ"ש בתקנה בעלמא ועיין בי"ד סימן רכ"ה מי שהולך ממקום שנוהג חרם ר"ג למקום שאינו נוהג מה דינו:

(יא) ומשמע בתרומת הדשן סימן רל"ז דדעתו כמנהג אוסטרייך וכ"כ מהרי"ק שורש קמ"א דבמקום שנהגו נהגו אבל אין צורך לזה דודאי בכה"ג לא תיקן הגאון עכ"ל ולי נראה דאותן הנוהגין להצריכה גט לא משום חשש הגאון נהגו כן אלא דיש לחוש דתתייבם השניה והיא אסורה להתייבם משום שהיא צרת המומרת כמו שיתבאר לקמן סימן קע"ג ולכן יפה הוא במקום דנוהגין ביבום:

(יב) במרדכי סוף הבע"י סי' נ"ה שם מיהו בזמן הזה יש חרם ר"ג שלא לישא איש שתי נשים הלכך אם רוצה לישא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה עכ"ל ובהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ"ד ע"ד דטעם דר"ג משום קטטה בעלמא ולא משום דררא דאיסורא דאורייתא עכ"ל וכתב הכלבו דאין להתיר חרם זה אלא בק' אנשים מג' קהלות ומג' ארצות כגון ארגו"ן צרפ"ת לומבריא"ה גם הם לא יסכימו להתיר עד שיראה טעם מבורר להתיר עכ"ל וכתב מהר"י מינ"ץ סי' י' שמסתמא בכל מקום נוהג מנהג זה אם לא מקום שידוע לנו שלא נהוג: