שולחן ערוך אבן העזר ג א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

מי שבא בזמן הזה ואמר: כהן אני, אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו,

הגה: ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה, שאין לנו תרומה דאורייתא שניחוש שמא יעלו אותו לתרומה (ב"י בשם הרמ"ך). וכן נוהגין האידנא בכל מקום, שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי.

ולא יאכל בקדשי הגבול, עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מטמא למתים. ואם נשא או נטמא, לוקה. והנבעלת (לו, אם היא פסולי כהונה), ספק חללה.

ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן. כיצד? מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר: "זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא, הוציאוני מבית הספר, הפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחבירי בדילים ממני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות", והעלהו רבינו הקדוש לכהונה על פי עצמו.

מפרשים

 

בית שמואל

(א) ולא יקר' בתורה:    אף על גב דליכא איסור אם יקרא מ"מ יש לחוש שיאכל תרומה דקי"ל מעלין מקריאת תורה לתרומה דרבנן כמ"ש לקמן ודין זה ל"ד לפלוגתא שהבאתי בסי' הקודם אם חיישינן שמא חלל הוא מי שאינו משפחתו ידוע לנו דאפילו למ"ד דלא חיישינן דפסול הוא מ"מ חיישינן שמא לאו כהן הוא וישראל כשר הוא ודברי ב"ח מ"ש בזה תמוה:

(ב) ולישא את כפיו:    בר"ן ובמגיד לא כתבו שישא את כפיו אלא כתבו שקור' בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו י"ל דאסור דהא איכ' איסור מדאוריית' דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים וקשה על הרב רמ"א דמתיר לישא את כפיו וכן הקשה בח"מ וצ"ל רמ"א הכריח כן מדכתבו הר"ן והמגיד בשם רמ"ך מנהג שלנו להאמינו לקרוא בתורה ולא חיישינן שמא יאכל תרומה משום תרומה בזה"ז מדרבנן הוא והם תרצו משום דאין אנו נוהגים בארצותינו לאכול תרומה וקשה הא אכתי יש חשש שמא יעלה לנשיאת כפים אלא ודאי כל דבר שאין לו הנאה לא חיישי' שיעשה איסור ואין לו הנא' מזה מ"ה לא חיישי' לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה לתורה ובא"י דנוהגים תרומה כמ"ש בטור יו"ד סי' של"א אינו נאמן אפי' בזה"ז, והכלל שעולה מדינים אלו הוא לענין יוחסים לכ"ע בעינן שני עדים כשירים ובסי' הקודם כתבתי מה הוא הפי' יוחסי', והרמב"ם ס"ל דמעלי' מתרומה ליוחסין לכן צריך שני עדים להעיד עליו שהוא כהן שיאכל תרומה דאורייתא ועיין בר"ן ובמגיד דעת החולקים עליו, ולתרומה דרבנן די ע"א ומתני' דתנא בזמן שהם מעידים זה את זה נאמנים ע"כ איירי בתרומה דרבנן לכן ע"א נאמן א"כ מה דתנא ברישא אם אמר כהן אני אינו נאמן היינו אפילו לתרומה דרבנן אינו נאמן להעיד על עצמו:

(ג) לוקה:    כיון שמחזיק את עצמו לכהן נאמן על עצמו להחמיר והוי התראת ודאי על פיו, המגיד:

(ד) ספק חללה:    וכהן אחר שבא עליה אינו לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה לפי דבריו כמו דלוקה אותו משום גרושה:

(ה) הוציאני מבית הספר:    כן איתא בש"ס דאל"כ חיישינן שמא עבד הוא כ"כ תוס' שם וכמ"ש בש"ס ספ"ב דכתובות ובטור השמיט זאת ולא כתב הוציאני מבית הספר כתב בח"מ הטעם כיון דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות הם לא חיישינן שמא עבד הוא והטור ס"ל אפילו מי שאין משפחתו ידועה לנו מ"מ לא חיישינן שמא עבד הוא כמ"ש בסי' הקודם ואף למ"ש הטור שם הלכה כמתני' הנושא אשה צריך בדיקה היינו לישא אשה או לתרומה דאוריית' אבל לתרומה דרבנן אין חוששין שמא עבד הוא, והרמב"ם שכתב כלשון המחבר דצ"ל הוציאני מבית הספר מוכח כתירוץ ראשון של המגיד דס"ל מי שאין משפחתו ידוע לנו חיישינן שמא עבד או ממזר הוא ולכן צריך לומר הוציאני מבית הספר והמחבר סתם ופסק כוותיה והרב רמ"א לא הגיה כלום ש"מ מי שאין משפחתו ידוע לנו חיישי' שמא ממזר או עבד הוא, ומה שלא כתב המחבר בסעיף ה' הוציאני מבית הספר טעות הוא ובחושן המשפט סי' ל"ה כתב להדיא הוציאני מבית הספר:

(ו) לכהונה:    אוקמינן בפרק הגוזל היינו תרומה דרבנן, ומשמע מרמב"ם נשיאות כפים שוה לתרומה דרבנן אף על גב דאיכא עשה בנ"כ צ"ל כמ"ש כל שאין לו הנאה לא חיישינן:
 

ט"ז - טורי זהב

הוציאני מבית הספר בגמרא איתא זה הלשון במעשה שהיה איש אחד אומר כן לפי תומו ככל הנזכר כאן אלא שבטור לא זכר אלא לשון זה זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתיפו של אבי הטבילני לאכול בתרומה ולא זכר הוציאני מבית הספר ובתו' פ"ב דכתובות דף כ"ו כ' דהכרח לומר מבית הספר שלא לומר עבד כהן הוא וכ' ב"י דהטור ס"ל דהמעשה כך היה ולאו דוקא וקשה דהא בפ' ההוא דף כ"ה איתא במשנה דאלו נאמנים בנדלן להעיד מה שראו בקטנן כו' ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ופרבינן ודלמ' עבד כהן הוא ומשני דעבד אסור לרבו ללמוד עמו תורה משמע דצריך לומר כן מצד הדין דשם הוא לשון התנ' ולא היה מעשה א"ו דדין הוא לומר לבטל חשש דדלמ' עבד כהן הוא וא"כ קשה למה לא זכר הטור דבר זה כיון שהוא הכרח ודוקא וצ"ל לתרץ דכיון שאמר מורכב על כתיפו של אבא משמע אביו ישראל היה דבעבד אין לו חיים לומר בו אביו כדאיתא פ"ק דב"ק ואין עבד עברי אוכל בתרומה אלא כנעני ותו דאם הוא עבד כנעני ה"ל להיות אצל רבו ולא אצל אביו א"ו דבר ישראל הוא ולא עבד וא"צ כאן להוכח' דהוצאה מבית הספר והא דהזכיר כן בגמ' היינו מעשה כך היה וכמ"ש ב"י משא"כ בדין המשנ' אין שום הוכחה דלא יהיה עבד אלא במה שהוציאוהו מבית הספר ועוד נ"ל הוכחה ברורה דלא היה עבד דהא קיי"ל דלתרומה צריך טבילה כדאיתא בפ"ס דחולין נדה שנאנסה וטבלה אסורה לאכול בתרומה וטביל' קטן הוה שלא בכוונ' כדאית' פק דכתובות דף י"א דגם קטן מטבילין אותו על דעת (ב"ד) פי' רש"י אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר ואמרינן דזה ה"ל זכות וזכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דעת הוא ע"כ משמע דאם יש לו אב אביו מטבילו וא"כ האי שמסיח לפי תומו שהיה תינוק מורכב על כתיפו של אבא והטבילוני דהוצרך לזה שע"י אביו מועלת הטבילה לתרומה אע"ג דהו' שלא מדעתו כי קטן היה וא"כ (אם) היה עבד קטן לא היתה יד אביו מועלת כלום דגבי עבד אין לו מעל' יתר על בהמה דכתיב שבו לכם וכו' עם הדומה לחמור כדאי' בקדושין דס"ח שאינו בנו כלל א"ו דהיה ישראל קטן וע"כ הטבילוהו שפיר ע"י אביו וזה הוא ודאי שפיר הוכחה נכונה וע"כ לא הוצרך כאן להוכחה דהוציאוהו מבית הספר כנ"ל משא"כ בהמשנה דלא נזכר שם דברים אלו הוצרך להוכחה דבית הספר (דברי המגיה) כ' ב"ש בסר"ה בשם חמ"ח דלכך השמיט והוציאוני מבית הספר דס"ל כל המשפחות בחזקות כשרות ולא חיישינן שמא עבד הוא כו' ואף שכ' הטור בסי' שקודם זה הלכה כמתני' נושא אשה צריך בדיקה היינו לישא אשה כו' והרמב"ם שכ' כלשון המחבר כו' מוכח דס"ל דחושיין שמא עבד הוא כו' והמחבר כ' הוציאני מבית הספר פסק כוותיה והרב רמ"א לא הגיה כלום ש"מ דס"ל דחוששין שמא עבד או ממזר ומה שלא כ' המחבר בסעיף ה' הוציאנו מב"ה טעות הוא ובח"מ סי' ל"ה כ' להדי' הוציאני מב"ה עכ"ל ול"נ להיפך מדלא כ' המחבר בסעי' ה' הוציאני מב"ה מוכח דס"ל דכל המשפחות בחזקות כשרות ואין חוששין שמא עבד וממאי דכ' בסעיף א' והוציאני מב"ה אינו מוכח כי שם העתיק ל' הגמ' כיצד מעש' בא' כו' ונוכל לומר דהמעשה שהיה כן היה כמ"ש הנ"י וכן ברמב"ם העתיק לשון הגמ' ואין ראיה מזה אבל בטור כ' כיצד כגון במסיח לפי תומו כו' ולא כ' המעשה שהיה לכן השמיט והוציאני מב"ה כי ס"ל דלא חיישינן שמא עבד הוא דכל המשפחות בחזקת כשרות הם וכפי' השני של המ"מ כמ"ש סי' ב' ובהדי' כ"כ הטור שם וז"ל ול"נ דכל המשפחות בחזקת כשרות אינו משמע כדבריו דאיירי במאן שיש לו חזקת כשרות ואף שהקשה הב"ח עליו מתי' ראשון של המ"מ מ"מ נ"ל דס"ל כתי' השני של המ"מ ומ"ש הטור ומיהו אפשר דהלכה כמתני' הנושא אשה צריך בדיקה כבר כ' הב"י דאין לזה טעם כו' והב"ח מייש' דבריו באופן דאעפ"כ ס"ל להטור דכל המשפחה בחזקת כשרות בלא בדיקה ע"ש ומה שהקשה הב"ח בריש סי' ז' כיון דאין לחוש לפסול חללות וממזרות שהוא איסור מדאורייתא למה נחוש כאן במי שבא ואמר כהן אני דאינו נאמן לקרות בתורה ראשון כולי דליכא חששא דאוריי' כל עיקר ומכח זה נכנס לחלק בין מי שיש לו חזקת כשרות כו' ע"ש עכ"פ קשה לדבריו למה נקט המשנה והוציאני מב"ה אלא נראה דמתחלה אין קושייתו קושיא כלל דדוקא מן הסתם אמרינן כל המשפחה בחזקת כשרות ואף לדין חללה ל"ח סמן הסתם הם בחזקת כשרות אף שאין ידוע לנו המשפחה ואין לו חזקת כשרות ואפשר דאזלינן בתר רובא דכשרים הם אבל להיות מחזיקין להם מן הסתם שאין ידוע לנו המשפחה בחזקת כהנים זה ודאי אינו דא רובא דעלמא לאו כהנים הם א"כ גם עפ"י דבריו לא מהימן אפילו לקרות בתורה ראשון כי דבריו אינו מועיל בשום דבר להיות נעשית פעולה על פיו אבל אם יש להם חזקת כהנים אף שאין משפחתו ידוע לנו כ' באמת הרמב"ם רפ"ב מהא"ב דמאכילין אותו תרומה דרבנן ולכך לא מחלק בש"ע סי' ב' סק"ב בין יש לו חזקת כשרות או לא וכ' התם כל המשפחות בחזקת כשרות דמשמע אף שאין לו חזקת כשרות וגם רמ"א לא גיה כלום משמע דהכי ס"ל עכד"ה):
 

באר היטב

(א) הזה:    אחרונים חלקו וכתבו דנאמן לקרות בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו דאיכא איסור עשה מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים אינו נאמן. ערש"י בכתובות ד' כ"ד ע"ב וע' בפ' כל כתבי דאמר ר"י שם מימי לא עברתי על דעת חבירי אם אומר לי עלה לדוכן וכו' כתבו שם תו' לא ידע ר"י מה איסור יש בזה ע"ש. וב"ש כתב כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור מש"ה לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה בתורה ממילא בא"י דנוהגים בתרומה בזמן הזה כמ"ש ביורה דעה סימן של"א אינו נאמן אפי' בזמן הזה ח"מ ב"ש ובה"י כתב דנאמן בזמן הזה אפי' בא"י ע"ש ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון הבן. ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה וכסברת הב"ש. א"כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא חרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן וצ"ע. כלל העולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ"ע בעינן שני עדים כשרים. ולתרומה דרבנן די עד א' ב"ש.

(ב) לוקה:    כיון שמחזיק את עצמו לכהן נאמן על עצמו להחמיר והוי התראת ודאי.

(ג) חללה:    וכהן אחר שבא עליה אינה לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה לפי דבריו כמו דלוקה אותו משום גרושה.

(ד) הספר:    דאל"כ חיישי' שמא עבד הוא והמחבר בסעי' ה' שכתב שראיתי לפ' טובל וכו' ולא כ' הוציאני מבית הס' ט"ס הוא וצ"ל הוציאני מבית הספר ב"ש ובה"י דלא כח"מ.

(ה) לכהונה:    היינו תרומה דרבנן. והוא הדין נשיאת כפים דשוה לתרומה דרבנן. ב"ש.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש