ערוך השולחן אבן העזר א

קיצור דרך: AHS:EE001

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אבן העזר · סימן א | >>

סימן זה בטור אבן העזר · שולחן ערוך · לבוש

דיני פריה ורביה
ובו שלושים ושנים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב

ערוך השולחן אבן העזר סימן א (המהדורה המקורית)

סימן א סעיף א

כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, וברא את האדם "זכר ונקבה", כתיב: "ויברך אותם אלקים, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה".

וכן אחר המבול בירך את נח ובניו, כמו שכתוב: "ויברך אלקים את נח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ".

כי רצון הקדוש ברוך הוא בהרבות מין האנושי לישובו של עולם, כמו שאמר הנביא: "לא תהו בראה – לשבת יצרה" (ישעיהו מה יח). ובעת שגלו ישראל לבבל שלח להם הנביא ירמיה (כט ו): "קחו נשים והולידו בנים ובנות". כלומר: אל תאמרו כיון שאנחנו בגלות, למה לנו להרבות זרע? אלא אתם מחוייבים לעשות המצוה ככל אשר צונו ה' אלקינו, וה' יעשה בנו כרצונו.

ומצות עשה על כל איש ואיש מישראל לישא אשה ולקיים מצות פריה ורביה. ולכן שנה הכתוב לנח אחר הברכה ד"פרו ורבו", וצוהו אותו ואת בניו בפקודת התורה: "ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה". והפסוק הזה הוא למצוה, והראשון לברכה (רש"י).

ומצוה רבה הוא עד למאוד, מפני שבה תלוי קיום וישוב העולם. ולכן אפילו מי שקיים המצוה ומתו בניו – חייב לישא אשה ולהוליד עוד הפעם, כמו שיתבאר. והטעם מפני שהמצוה היא משום "לשבת יצרה", וכיון שמתו הרי לא קיים את ה"שבת" (יבמות סב א).

ולפיכך חזקיהו כשלא רצה לישא אשה ולהוליד בנים, מפני שראה ברוח הקודש דנפקי מיניה בני דלא מעלי, הגיד לו הנביא בשם ה' כי ימות בעולם הזה ולא יחיה לעולם הבא. וכך אמר לו: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? את מאי דמיפקדית איבעי לך למיעבד, ומאי דניחא קמי דקודשא בריך הוא ליעביד (ברכות י א).

וזה שמצינו לרבותינו ז"ל, שאמרו דמיום שרבו הגזירות היה מהראוי שלא לישא נשים ולא להוליד בנים (סוף פרק "חזקת הבתים"). וזהו על דרך ההתאוננות, כדי להרבות בתפילה ותחנונים. וכל הפוסקים לא הביאו זה מהטעם שכתבנו, וכן כתב רבינו הבית יוסף בתשובה (סימן י"ד). ועוד: דבשם היו הגזירות להעביר על דת כמבואר שם, ואף גם זה הוא רק למי שקיים מצוה פריה ורביה (תוספות).

וכך אמרו חכמינו ז"ל (יבמות סג ב) דכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים, שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", וסמיך ליה: "ואתם פרו ורבו". וכן הוי כאילו ממעט הדמות, שנאמר: "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכתיב בתריה: "ואתם פרו ורבו". וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" – בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה. אין זרעך אחריך על מי תשרה? על העצים ועל האבנים? בתמיה (שם סד א).

וכל השרוי בלא אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא שלום, ובלא תורה, ובלא חומה. ולא נקרא "אדם" כלל, שנאמר: "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם". דאיש בלא אשה הוא פלג גוף.

וכיון שנשא אשה – עונותיו מתפקקין ונסתמין, שנאמר: "מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה'" (משלי יח כב), מפני שמתרחק אז מהרהורי עבירה והוא קשור לביתו, לפיכך מפיק רצון מה'. והקדוש ברוך הוא קראה להאשה "עזר" כדכתיב: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".

סימן א סעיף ב

האשה אינה מצווה על פריה ורביה, דהחיוב מהמצוה הוטל רק על הזכר. דכיון דבברכת אדם הראשון כתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ובנח לא כתיב "וכבשוה" – לדרשא הוא דאתי, לומר שהחיוב מוטל על מי שדרכו לכבוש את הארץ. והוא הזכר ולא הנקיבה, שאין דרכה לצאת למלחמה ולכבוש. ועוד: דהקדוש ברוך הוא אמר ליעקב אבינו: "אני אל שדי פרה ורבה", ולא אמר לשון רבים "פרו ורבו" – שמע מינה דרק עליו לבדו מוטל החיוב (שם סה ב). וזה שנאמר באדם "פרו ורבו" לשון רבים – זהו לברכה ולא למצוה (תוספות).

ובנח שכתוב בלשון רבים משום דאנח ובניו קאי, כמפורש בקרא. ולכן דקדק לומר: "ואתם פרו ורבו", כלומר דהחיוב הוא על נח ובניו, כדכתיב ברישא דעניינא: "ויברך אלקים את נח ואת בניו". ולמעט הנשים אף על גב דבהכרח הוא שגם הן יוכללו בהברכה, דהציווי לצאת מן התיבה היה גם על הנשים כדכתיב שם בראש הפרשה, ואת כל היוצא מן התיבה בירך, כמו שבירך לאדם ואשתו. דהברואים הראשונים היו בהכרח שגם הנקיבות יוכללו בהברכה, כיון שמהם הושתת העולם, ובלעדיהן אי אפשר לפרות ולרבות.

ואף אם על האשה הראשונה היה ציווי שתפרה ותרבה – אין למידין ממנה לדורות, דאז לא היה באפשרי לאדם לקיים המצוה בלעדה. וכן נח ובניו בלא נשותיהן, כיון שהיו יחידים בעולמם. אבל אחר כך אף שאין החיוב מוטל על הנקבות, מכל מקום כל זכר ימצא לו בת זוגו, דכך הטביע הקדוש ברוך הוא בהן, דיותר ממה שהאיש רוצה לישא – האשה רוצה להנשא.

ויש לפרש פירושא דקרא הכי: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", כלומר: עתה אני מצוה לשניכם לפרות ולרבות עד שתמלאו את הארץ במין האנושי, ואז יהיה החיוב על מי שדרכו לכבוש. וכן בנח אמר להם בהברכה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ", שעתה החיוב גם על הנקבות עד שתמלאו את הארץ. ואחר כך "ואתם פרו ורבו", כלומר: רק אתם ולא הנקבות. ולכן ביעקב שכבר היה העולם מלא, אמר לו בלשון יחיד "פרה ורבה". וכן ירמיה הנביא כששלח לבני הגולה, שלח להזכרים שיקחו נשים, כי רק עליהם החיוב מוטל ולא על הנקבות.

סימן א סעיף ג

כתב רבינו הרמ"א בסעיף י"ג דאף שאין האשה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום יש אומרים שלא תעמוד בלא איש משום חשדא. עד כאן לשונו.

ובתוספתא יבמות פרק שמיני מבואר דאשה מותרת לישב בלא איש. וכן כתב הרמב"ם בפרק עשרים ואחד מאיסורי ביאה, שיש רשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס, עיין שם. אמנם בפרק חמישה עשר מאישות כתב שמצות חכמים היא שלא תשב אשה בלא איש שמא תחשד, עיין שם. אמנם הכל לפי הענין, דבמקום דלא שייך חשדא – לא חיישינן לזה (רבי לוי אבן חביב). ועוד: דמדינא ודאי דאין כופין אותה, אך עצה טובה היא שלא תשב בלא איש, להרחיק את עצמה מן החשד (באר היטב).

סימן א סעיף ד

יש מהגדולים שכתבו שהאשה אף שאינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום חייבת ב"לשבת יצרה". ואין עיקר לדברים הללו, דכל עיקר מצות פריה ורביה הוא מטעם "שבת", כמו שכתבתי בסעיף א. והנשים כיון שלא נצטוו על פריה ורביה, ממילא דלא נצטוו על "לשבת יצרה". וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהבאנו בסעיף ג ומכל הפוסקים, שאין שום חיוב מוטל על האשה.

וראיה ברורה לזה ממה שאמרו חכמינו ז"ל דאם המניעה מהאיש, שאינו יכול להוליד – אין האשה יכולה לכופו שיגרשנה, כמו שכתבתי בסימן קנ"ד. ואם נאמר דהיא מיפקדת א"שבת", למה לא תוכל לכופו?

והן אמת שרבותינו בעלי התוספות כתבו דאשה שייך נמי בשבת (גיטין מא ב ובבא בתרא יג א), אבל אין כוונתם שמחוייבות ב"שבת" אלא דשייכות ב"שבת". ובודאי כן הוא שגם הן מרבים בישובו של עולם, וקרא ד"לשבת יצרה" אינו צווי אלא סיפור דברים דהקדוש ברוך הוא ברא עולמו לשיתיישבו בה בני אדם, וגם נשים בכלל.

וזהו שאמרו רבותינו שם לענין חציה שפחה וחציה בת חורין, שאינה יכולה להנשא לא לעבד ולא לבן חורין, דאלמלי היינו בטוחים שתנשא לאיש – היינו כופין את רבה שישחררה, ולא יעכב ישובו של עולם. אלא משום דאין אנו בטוחים שתנשא כיון שאינה מצווה, לפיכך לא כפינן לרבה, עיין שם. ומזה גופה ראיה שאינה מצווה על כלום, דאם לא כן איך כתבו שאין אנו בטוחים שתנשא? אלא העיקר כמו שכתבתי, דודאי מי שעל ידו יש עיכוב בישובו של עולם, כמו זה הרב שיש לו עבד או שפחה חצי בן חורין, דמהדרינן לראות שתהא ביכולתם להרבות בישובו של עולם, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רס"ז, אף שאין מוטל חיוב עליהן.

וזה שכתבו שם ד"לשבת יצרה" מצוה רבה הוא, אין הכוונה דהוא מצוה המוטלת על אדם זה, דהמצוה היא פריה ורביה ומי שנצטוה עליה. אלא משום דטעם פריה ורביה הוא משום "שבת" כמו שכתבתי, ורצון הקדוש ברוך הוא להרבות ישוב עולמו, לכן מחוייבים בית דין לראות שלא יהיה עיכוב בדבר הגדול הזה, אף מי שלא נצטוה על פריה ורביה.

סימן א סעיף ה

כתב בשאילתות דרב אחאי גאון פרשת "ברכה", וזה לשונו:

דמחייבין דבית ישראל למינסב נשי, ואולודי בני, ומיעסק בפריה ורביה. דכתיב: "קחו נשים והולידו בנים ובנות".

ולא מיבעיא ישראל, אלא אפילו עובדי כוכבים מיפקדי אפריה ורביה, דכתיב: "ואתם פרו ורבו".

עד כאן לשונו, ובפרשת "נח" כתב גם כן: דמיחייבין דבית ישראל למינסב נשי, ואולודי בנין, וקיומי פריה ורביה... עד כאן לשונו. ולא כתב שם דעובדי כוכבים מיפקדי אפריה ורביה, ואין מצות פריה ורביה בין מצות בני נח. וכך אמרו חכמינו ז"ל מפורש (סנהדרין נט ב), וכן כתבו כל הפוסקים.

ונראה לי דגם הגאון אין כוונתו לחיוב גמור, דבכאן לא איירי בקיום המצוה שכבר כתבה בפרשת "נח". ולכן כתב שם "לקיומי פריה ורביה", ובכאן כתב "ומיעסק בפריה ורביה". ועוד: דאם כוונתו לקיום המצוה, למה הביא קרא דירמיה ולא קראי דתורה? אלא כוונתו אמנהגו של עולם, ועל רצון הקדוש ברוך הוא בישוב עולמו. וכדמסיק שם דאף מי שקיים פריה ורביה ישא אשה בת בנים, דזהו ודאי אינו מצות עשה של תורה אלא להרבות בישובו של עולם. ובזה ודאי דכל מין האנושי שוה בזה. ואף דאין המצוה מוטל על האיש הפרטי, אבל על כלליות מין האנושי [חייב] (חייל) להרבות בישובו של עולם, כרצון הקדוש ברוך הוא שבירך את אדם ואת נח ובניו בברכת "פריה ורביה", ואחר כך הזהירם לומר: "ואתם פרו ורבו". כלומר: זה רצוני. ועל ישראל נקבעה מצוה זו על כל אחד מישראל לקיים מצוה זו, כמו שנצטוו על כל המצות. אבל עובדי כוכבים שלא נצטוו בכל המצוות כולם – לא נצטוו גם בזה שיהא החיוב על כל אחד מהם. אלא על כלל האומה היתה ברכת ה' שיפרו וירבו. ורצונו יתברך שיתעסקו בשבת עולמו, וכמו שכתבתי בסעיף ד לענין נשים. ולכן הביא קרא דירמיה, שהנביא לא הזהירם על מצות, אלא משום שרפו ידיהם בהגלות אמר להם שלא ירפו מקיום העולם, ושיקחו נשים ויולידו בנים ובנות. וכמו כן ראוי לומר לכל מין האנושי (ומפרשי השאילתות נדחקו בזה, עיין שם). וכן אמרו חכמינו ז"ל (יבמות סב ב): בני נח בני פריה ורביה נינהו, ולא קאמר שנצטוו אלא כלומר ששייכים בפריה ורביה בקיום העולם, שזהו רצון הקדוש ברוך הוא (וזהו כוונת רש"י שם). וזהו כמו שאסרה התורה לסרס כל בעל חי, כמו שכתבתי בסימן ה.

סימן א סעיף ו

עבדים אינם מצווים על פריה ורביה. ויש מרבותינו דסבירא להו דמצווים (תוספות חגיגה ב ב), וכתבו הטעם דפרו ורבו אכולהו בני נח כתיב, אף לכנען. עד כאן לשונם.

וביאור דבריהם: דאף על גב דמסיני ואילך לא נשאר החיוב רק על ישראל, מכל מקום עבדים שחייבים במצות כאשה עליהם נשאר החיוב. ואף דאשה פטורה – זהו מפני שאינה בת כיבוש. וזהו כמצות מילה שחייב העבד (משנה למלך פרק שנים עשר ממלכים). וזהו שכתבו "אף לכנען" – מפני שעליו נאמר: "עבד עבדים יהיה לאחיו".

ודע דכלל גדול יש בזה דאפילו אותם שאין עליהם חובה לקיים מצוה זו מכל מקום כשמקיימים פריה ורביה מצוה קעבדי ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה וראיה לזה ממדרש תנחומא פ' נח שכתב דהאיש מצווה על פריה ורביה יותר מן האשה אלמא דבה נמי יש מצוה אלא שאין עליה חוב לקיים ולכן בהיו לו בנים בהיותו עובד כוכבים אינו מצווה עוד על פריה ורביה כמו שיתבאר מפני שגם בזה יצא י"ח אף שלא נצטוה בה לחיובא (ועיין ר"ן רפ"ב דקדושין ומתורץ קושית אנשי שם ועמ"ש בסימן ל"ו סעיף ב').

סימן א סעיף ז

ואף על פי שקיים פריה ורביה, ויש לו הרבה בנים ובנות, אם מתה אשתו או גירשה – אסור להיות בלא אשה, שנאמר: "לא טוב היות האדם לבדו". ומצות חכמים הוא, כדי שלא יבוא לידי הרהור (רמב"ם פרק חמישה עשר מהלכות אישות).

ולכן אפילו יודע בעצמו שאינו ראוי להוליד עוד, מכל מקום לא יעמוד בלא אשה משום הרהורא (נימוקי יוסף). ומסתימת לשון הש"ס והפוסקים משמע שאין חילוק בזה, ואפילו אם הוא זקן – חייב ליקח אשה. והנה ראינו ושמענו גדולים וטובים שלעת זקנותם במיתת אשתם אינם נושאים אשה עד יום מותם. ואפשר לומר דכיון דאין זה מן התורה, וקרא ד"לא טוב היות האדם לבדו" אסמכתא בעלמא הוא לענין זה (בית שמואל), והטעם הוא רק משום הרהור עבירה, והם יודעים בעצמם שרחוקים מהרהור מפני זקנתם וחולשתם, לכן פוטרים את עצמם מזה. וכן אם יודע בעצמו שקשה עליו להזדקק לאשה – ודאי דפטור, וכל שכן כשאין לו במה לפרנסה.

סימן א סעיף ח

וכן צוו חכמים שאם מכיר בעצמו שעדיין ראוי להוליד – ישא אשה בת בנים, אם מעמדו מספיק לפרנסם. וכך אמרו חכמינו ז"ל: נשא אשה בילדותו – ישא בזקנותו; היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו; שנאמר: "בבקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך". כי אינך יודע אי זה יכשר: הזה או זה, אם שניהם כאחד טובים? וכך נפסקה הלכה (יבמות סב ב).

ומכל מקום כתב רבינו הרמ"א דכשמתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבואו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו – מותר לישא אשה שאינה בת בנים. אבל אסור לישב בלא אשה משום חששא זו. עד כאן לשונו. דמשום חשש קטטה יכול לבטל "לערב אל תנח ידיך", אבל לא לעשות עבירה, כי יש לחוש פן יתגבר יצרו עליו (בית שמואל).

ובכלל הענין לישא בת בנים, כתב הרמב"ן ז"ל דאין כופין אותו לכל הדעות, דלאו תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ, ואין מחמירין עליו כל כך (בית שמואל). וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם:

לא ישא אדם עקרה, וזקנה, ואילונית, וקטנה שאינה ראויה לילד, אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה.

עד כאן לשונו, ומבואר דאם קיים פריה ורביה – יוכל לישא אף את שאינה ראויה לילד. ואחר כך בסוף פרק חמישה עשר כתב:

אף על פי שקיים אדם פריה ורביה – הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח. שכל המוסיף נפש אחת בישראל – כאילו בנה עולם.

עד כאן לשונו (עיין שם בהגהות מיימוניות ובלחם משנה). אלא דזהו כעין הידור מצוה ומנהג דרך ארץ, כמו שכתבתי. ואם יש איזה עיכוב בדבר – אין כופין אותו לכך. ו"זקנה" נקראת כל שהכל קורין אותה "אימא" כדרך שקורין לנשים הזקנות, ואינה מקפדת בכך (נידה ט ב). ואפילו מקפדת, כיון שהגיעה לכלל שנים שקורין כן לכל הנשים שהן בשנותיה – הויא זקנה.

(תוספות שם. ועיין רש"י מועד קטן ט ב דיבור המתחיל "באנפי". וצריך עיון גדול.)

סימן א סעיף ט

רבותינו ז"ל הגדילו כל כך מצוה זו והשווּהָ לתלמוד תורה, שאמרו (מגילה כז א): אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה. ומשמע מדברי השאילתות (פרשת "נח") דאפילו לצורך מעות מהוצאות הנישואין יכול למכור ספר תורה, עיין שם. ואפילו קיים מצות פריה ורביה, וצריך לישא אשה בת בנים כגון שיש בידו סיפוק לפרנסם, אם אין ביכולתו לישא אלא אם כן ימכור הספר תורה – יש אומרים דישא שאינה בת בנים ולא ימכור הספר תורה, ויש אומרים דימכור הספר תורה וישא אשה בת בנים, דמצוה ד"לערב אל תנח ידיך" דוחה גם כן מכירת הספר תורה.

ואם אף לישא שאינה בת בנים מוכרח למכור הספר תורה, ובאם לא ימכרנה יהיה מוכרח לישב בלא אשה – יש אומרים דישב בלא אשה ולא ימכור הספר תורה. ואף על גב דיבוא לידי הרהור, ובמכירתה ינצל מהרהורי עבירה, מכל מקום אין מוכרין ספר תורה אלא לעשות מצוה בהממון, ולא להציל את עצמו מעבירה (בית שמואל). ויש אומרים דמוכרין, דהרהור עבירה קשה מ"לשבת יצרה" (חלקת מחוקק). ודבר זה הוא מחלוקת הראשונים (הרמב"ן כתב דמוכרין, והנימוקי יוסף כתב להדיא דאין מוכרין). ובשאילתות דרב אחאי גאון פסק דרק אם לא קיים פריה ורביה מותר לו למכור ספר תורה, אבל כשקיים פריה ורביה – אסור (עיין שם פרשת "ברכה"). ועוד דיני מכירת ספר תורה וספרים מבוארים באורח חיים סימן קנ"ג וביורה דעה סימן ע"ר, עיין שם.

סימן א סעיף י

כתב הרמב"ם ז"ל (שם):

האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה – הרי זה מותר. במה דברים אמורים? כשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה. אבל לא קיים – חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהוא מצות עשה של תורה, שנאמר: "פרו ורבו".

עד כאן לשונו.

ואף על גב דתמיד כל זמן שיכול להוליד חל עליו חיוב ד"לערב אל תנח ידך" כמו שכתבתי (בית שמואל), מכל מקום מפני זה אינו מחוייב לבעול בכל עונה, דהחיוב אינו אלא שלא יפרוש לגמרי. וחיובא דעונה הוא מפני שנתחייב לה, כדכתיב: "ועונתה לא יגרע", וכיון שמחלה – רשאי (ברכי יוסף). ודלא כ"יש מי שאומר" דמיירי שיש לו אשה אחרת, אבל כשאין לו אחרת כמו במדינותינו שאסור לישא שתי נשים לא מהני מחילתה אף לאחר שקיים פריה ורביה (המגיה בט"ז). דהרי הרמב"ם מפורש אומר דמפני מצות עשה של תורה מחוייב לבעול בכל עונה דווקא, ולא מפני מצוה ד"לערב אל תנח ידיך" דאינה של תורה, ואינה אלא מפני ישוב דרך ארץ כמו שכתבתי בסעיף ח. ובסימן ע"ו יתבאר עוד בזה בסייעתא דשמיא.

סימן א סעיף יא

ומתי חל על האדם החיוב לישא אשה? שנו חכמים: בן שמונה עשר לחופה.

ומתבאר מדברי הרמב"ם שזהו בשנת השמונה עשרה ולא בכלות שנת שמונה עשרה. ואף על גב דבכל המצות חייב מבן שלוש עשרה שנה ואילך, מכל מקום במצוה זו לא נתחייב אז דהרי צריך ללמוד, ואם ישא אשה לא יהיה ביכולתו ללמוד כל כך (חלקת מחוקק). ועוד: דעדיין הוא חלוש הכוח.

ובגמרא מצינו שאחד מן החכמים התפאר ואמר: האי דעדיפנא מחבראי – דנסיבנא בשיתסר. ואי הוה נסיבנא בארביסר – הוה אמינא לשטן: גירא בעיניך (קידושין כט ב). כלומר: שהיצר לא היה מתגבר עליו כל ימי חייו. ולכן כתבו הפוסקים דהמקדים לישא – הוי מצוה מן המובחר.

אמנם כתבו הגדולים שבדורות אלו שנחלשו הטבעים – אין להקדים ולישא בן שלוש עשרה (פתחי תשובה בשם ברכי יוסף ומהר"י חסיד). וקודם שלוש עשרה אין לישא דהוי כזנות. ואף שיש שרצו לחלק בין כשהאב משיא אותו ובין שנושא מעצמו, מכל מקום גדולי האחרונים לא הסכימו לזה ואסור בכל ענין. ואין להאריך בזה, דבזמנינו הוא כמעט מהנמנעות.

סימן א סעיף יב

ואף שהחיוב הוא כשהאדם בן שמונה עשרה שנה, מכל מקום אם אינו נושא עד עשרים שנה – אין לו עבירה, דבן עשרים הוא בר עונשין דבית דין של מעלה. אבל מעשרים ואילך כשאינו נושא אשה – עבירה היא בידו, אם לא שאנוס הוא ואי אפשר לו לישא.

וכך אמרו חכמים (שם): עד עשרים שנים הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיון שהגיע עשרים ולא נשא אומר: תפח עצמותיו. וזהו מידה כנגד מידה, דמהאב נבראו העצמות, וזה שאינו עוסק בפריה ורביה וממעט העצמות. לפיכך תפח עצמותיו (מהרש"א). וכופין אותו לישא אשה כדי לקיים מצוה פריה ורביה.

סימן א סעיף יג

מיהו מי שיודע בעצמו שאם ישא אשה לא יהא לו אפשרות ללמוד תורה, שיצטרך לטרוח במזונות אשתו ובניו, והוא בן עשרים שנה – אינו חייב לישא אשה אם אין יצרו מתגבר עליו, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (רמב"ם). ואף על גב דעוסק בתורה אין לו לפטור עצמו ממצות, מכל מקום מצות פריה ורביה דהוא זכר ונקבה – יש לו עדיין זמן לקיים, והוי כמצוה שאינה עוברת דמצות תלמוד תורה דוחה אותה (נראה לי).

ועד מתי יעסוק בתורה כשאין יצרו מתגבר עליו? עד זמן אשר ישער בנפשו שמילא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל (לבוש). ויש מי שאומר דבאמת אין קצבה לדבר, אבל העיקר לדינא כמו שכתבתי. ויש אומרים דהשיעור הוא עד ארבע ועשרים שנים ולא יותר (ים של שלמה פרק קמא דקידושין). ואם אפשר לו ללמוד גם אחר שישא – מחוייב לישא אשה, ואחר כך ילמוד תורה בטהרה (שם).

סימן א סעיף יד

אמרו חכמינו ז"ל על בן עזאי שלא נשא אשה. ושאלו אותו ואמר: מה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים (יבמות סג ב). ולכן כתבו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך דמי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה – אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. עד כאן לשונו. ואף שאפשר לו לישא אשה, ולא יהיה לו טירחא משום מזונות (בית שמואל), אם הוא כבן עזאי שאין ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל.

אמנם פשיטא שמדרגה כזו אינו מצוי כלל וכלל, וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו. והרי"ף לא הביא זה כלל. ואמרינן בירושלמי (פרק שלישי דשבת) שמפסיקין תלמוד תורה לעשות סוכה ולולב וכל המצות, וכל הלמד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא. ותניא בתורת כהנים: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" – הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ובן עזאי גופה הלא קידש את בת רבי עקיבא (כתובות סג א), ולחד אוקימתא בגמרא (סוטה ד ב) נסיב ופירש. ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה (נראה לי).

סימן א סעיף טו

כמה הוא מצות פריה ורביה, שיקיים המצות עשה של "פרו ורבו"? בן ובת, וכיון שיש לו זכר ונקבה – קיים מצות פריה ורביה.

ולמדנו מברייתו של עולם, שברא הקדוש ברוך הוא זכר ונקבה והם אדם וחוה.

ובלבד שלא יהא הבן סריס והנקבה איילונית, שאינם ראוים להוליד. דבכאלו כשימותו אין תועלת לישובו של עולם, ועדיין עולמו בתוהו, וכתיב: "לא תהו בראה, לשבת יצרה".

סימן א סעיף טז

נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו זרע – הרי זה קיים מצות פריה ורביה, שהרי יש ממנו ישובו של עולם. וכתב הרמב"ם ז"ל:

במה דברים אמורים? כשהיו בני הבנים זכר ונקבה. והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים – הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת ומתו, והניח אחד מהם זכר ונקבה – עדיין לא קיים מצוה זו.

עד כאן לשונו, והעתיקו רבינו הבית יוסף בשולחן ערוך סעיף ו. ואף על גב דיצא ממנו זכר ונקבה, מכל מקום הרי התורה הצריכה שהוא בעצמו יוליד זכר ונקבה. והרי אם כוונת התורה היתה שרק מזרעו יהיה זכר ונקבה – היתה ביכולתה לפטרו בזכר לבד או בנקבה לבד, דהרי מכל אחד מהם יכול להיות זכר ונקבה. אלא וודאי דהתורה הצריכתו לכל איש שיוליד זכר ונקבה, ואם מתו ישאר משניהם זכר ונקבה, אף שתתהפך הדבר מנקבה לזכר ומזכר לנקבה. אבל על כל פנים שמכל אחד מהם ישאר זרע.

וכל שכן אם נשאר משניהם שני זכרים או שתי נקיבות דאינו מועיל, דהא נחסר המין השני (בית שמואל). ויש אומרים דאף כשנשאר מהם שני זכרים – מהני (תוספות יבמות סב ב). ואף על גב דבשני זכרים אינו יוצא בתחילה, מכל מקום בזה שהזכר השני בא מכוח הבת שפטרתו מפריה ורביה – ודאי דעומד הבן במקום הבת (שם).

ויש אומרים שאפילו נשאר משניהם שתי בנות – גם כן קיים פריה ורביה (טור), דכיון דקיים כבר וגם עתה נשאר משניהם זרע – הוי כשניהם קיימים. אמנם אם מקודם היה לו שני זכרים ומתו, והניחו זכר ונקבה – אינו מועיל (בית שמואל), דכיון דבשני הזכרים לא קיים פריה ורביה אי אפשר שיקיים בהיוצא מהם, אף אם יולידו הרבה.

ואם היה לו בן ובת, ומתה הבת והניחה בת והבן קיים, או שהבן מת והניח בן והבת קיימת – ודאי דקיים פריה ורביה. אמנם אם מתה הבת והניחה בן, ובנו קיים ולא הוליד עדיין – לדעת הרמב"ם לא קיים פריה ורביה, דהרי אין לו עתה זכר ונקבה. ולה"יש אומרים" דמהני כשנשארו שני זכרים – גם זה מועיל (עיין בית שמואל ופתחי תשובה).

כללו של דבר: דכשנשארו זכר ונקבה מזכר ונקבה שלו, אפילו הם דור שלישי או רביעי ויותר – הרי זה קיים פריה ורביה, אפילו אם הנקבה מהזכר והזכר מהנקבה. ואם רק מהאחד נשאר זכר ונקבה, ואפילו הרבה זכרים ונקבות, כיון דמזרע השני לא נשאר כלום – הרי זה לא קיים. אמנם אם נשארו מהם שני זכרים או שתי נקבות – תלוי בהדעות שנתבאר. ויש מי שרוצה לומר דלכל הדעות לא מהני שני זכרים וכל שכן שתי נקבות (המגיה בט"ז), ולא משמע כן מכל הפוסקים. וגם סוגית הש"ס משמע כמו שכתבתי.

סימן א סעיף יז

אפילו יש לו זכר ונקבה מן הפנויה שלא נשאה בחופה וקידושין, ואפילו ממזרים, מכל מקום מצות פריה ורביה קיים. ואפילו היו חרשים ושוטים, דמכל מקום זרעו הם וראוים להוליד. אבל בנו מן השפחה ומן הכותית, וכן בת מהם – הרי זה לא קיים פריה ורביה מפני שאינם מתייחסים אחריו.

ויש מי שרוצה לומר בממזר דווקא בשידוע שהוא ממזר, אבל בשאינו ידוע לא יצא, משום דאמרו חכמינו ז"ל דממזר שאינו ידוע לא יחיה הרבה. ולא נראה לי, דממה נפשך: כל זמן שהוא חי – יוצא בו. ואם ימות ויניח זרע – יצא בזרעו כמו שכתבתי. ואם ימות בחייו ולא יניח זרע, הרי גם באינו ממזר לא יצא. ושנאמר דהוא אינו ראוי להניח זרע ונחשבנו כסריס לא משמע כלל.

סימן א סעיף יח

כבר נתבאר דבבן סריס או בבת אילונית – לא קיים פריה ורביה. אבל אם הבן אינו סריס רק שנשא אילונית, או הבת אינה אילונית רק שנשאת לסריס, אף על גב שלא יולידו מכל מקום האב קיים פריה ורביה, כיון שזרעו ראוים להוליד (חלקת מחוקק).

ויש מי שמפקפק בזה, דכיון דעל כל פנים שמהם לא יהא ישוב העולם – לא יצא הוא ידי חובתו. ואין נראה כלל סברא זו, דבשלמא כשהוא בעצמו הוליד סריס ואילונית עדיין לא קיים המצוה. אבל כשהוא קיים המצוה כתיקונו והם פשעו בנישואיהן, איזו סברא הוא שיפסיד מצותו בשביל מה שקלקלו בידיהם? ואין האדם חוטא בחטא של אחרים, דאם כן אם הבן נשתמד נאמר גם כן שלא קיים פריה ורביה. ולא דמי להיו לו בנים ומתו, דבשם מן השמים נטלום וממילא דניטלה מצותו, ולא כשהם עשו מעשה.

(ודע דיש מי שחקר באשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה. אמנם כיון שזה לא שכיח כלל אין להאריך בזה.)

סימן א סעיף יט

היו לו בנים בהיותו כותי ונתגייר – הרי זה קיים פריה ורביה. ואף על גב דכקטן שנולד דמי, מכל מקום כיון דגם הם בני פריה ורביה נינהו (גמרא) אף על פי שלא נצטוו, מכל מקום הרי בכלליותם יש עליהם כמו חובה ליישב העולם, שזהו רצון ה' בברכתו לאדם ולנח כמו שכתבתי בסעיף ה. ועיקר הפריה ורביה הוא משום "לשבת יצרה", וכיון שעשה "שבת" בעולם – שוב לא נתחייב במצוה זו.

וזה שכתבנו שקיים פריה ורביה, אין הכוונה שקיים מצות עשה זו אלא כלומר: שקיים פריה ורביה שעתה אינה מוטלת עליו מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בנים בהיותו עבד ונשתחרר, אפילו נשתחררו הוא והם – לא קיים מצות פריה ורביה, משום דבעבד אין הבנים מתייחסין אחריו. מה שאין כן בכותי – בניו מתייחסים אחריו.

סימן א סעיף כ

וכתבו הרמב"ם והטור דמיירי כשנתגיירו האב והבנים. וכתבו המפרשים דאם לא כן וודאי דהם אינם עולים לו לקיים מצות פריה ורביה (הה"מ ובית יוסף). ויש אומרים דגם בנתגייר לבדו קיים פריה ורביה (בית שמואל בשם מהרי"ל), וכן משמע מכמה גדולי ראשונים.

ובאמת כיון דהוי כקטן שנולד, מה מועיל לדברי הרמב"ם והטור אף אם הבנים נתגיירו? אלא ודאי דיצא ידי פריה ורביה גם מקודם, ואם כן בכל ענין יצא. ועוד: דבש"ס (בכורות מז ב) מבואר להדיא דאדרבא כשנתגיירו אין להם יחס זה לזה (הגר"א).

ונראה לי דאין כאן מחלוקת, וגם הרמב"ם והטור מודים דגם בנתגייר לבדו אינו מצווה עוד על פריה ורביה, כיון דמעיקרא בני פריה ורביה נינהו אף שלא נצטוו, וכמו שכתבתי. אלא שמכל מקום הרי לא קיים המצות עשה כמו שבארנו, דבודאי בסיני כשנצטוו ישראל על מצוה זו פשיטא שהיתה המצוה שיולידו אותם הנכנסים תחת כנפי השכינה. אבל אם גם הבנים נתגיירו פסקו דקיים מצות עשה זו. והטעם: אף שאין מתייחסין עתה אחריו, מכל מקום מקודם הרי התייחסו אחריו, ובכלליותם בני פריה ורביה נינהו ועסק בישובו של עולם, ועתה נכנסו תחת כנפי השכינה – הרי ממש קיים המצוה. אבל בלא זה נהי דאינו מצווה עתה, מכל מקום גם המצוה לא קיים (ואתי שפיר כל מה שהקשו).

סימן א סעיף כא

על מה שנתבאר דבהגיע לעשרים שנה כופין לישא אשה, כתב רבינו הרמ"א דבזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אף על פי שמדינא היה למחות בו – לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזווגים. ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים – לא נהגו לכוף אותו לגרשה אף על פי שלא קיים פריה ורביה. וכן בשאר ענייני זיווגים, ובלבד שלא תהא אסורה עליו. עד כאן לשונו.

ואין שום טעם נכון למנהג הזה, וכל הטעמים שנאמרו בזה כולם דחויות (הגר"א). אמנם האמת שאין בידינו כוח למחות, אבל העושה בעצמו יחוש לנפשו. ויש מי שכתב דבמתאחר כדי למצוא זווג הגון, או לסיבה אחרת – לא כייפינן ליה. ומכל מקום אין להתאחר מפני סיבה שחוץ לגופו יותר מעד עשרים וארבע שנה (הריק"ש).

סימן א סעיף כב

מדין תורה יכול איש אחד לישא הרבה נשים אם ביכולתו לפרנס את כולם בכבוד. ואם מתרצות לחיות חיי דוחק הרשות בידן (חלקת מחוקק ובית שמואל), כדכתיב: "והחזיקו שבע נשים באיש אחד...".

ורק ביבמה מוטל על הבית דין לתת לה עצה הוגנת שלא תנשא לו, כשרואין שאין טוב לפניה (בית שמואל). ומכל מקום עצת חכמים הוא שלא לישא יותר מארבע נשים, אפילו הוא עשיר וביכולתו לפרנס יותר, כדי שיגיע לכל אחת עונתה פעם אחת בחודש. דעונת תלמיד חכם משבת לשבת, כמו שכתבתי בסימן פ"ו.

סימן א סעיף כג

האמנם זה יותר משמונה מאות שנה בימי רבינו גרשום מאור הגולה, שראה הוא וחכמי דורו התקלות והקטטות היוצא מפני ריבוי הנשים – עמדו ותקנו בגזירה חמורה ובכל חומר שבעולם, שלא ישא אדם אשה על אשתו. ופשטה תקנתו ברוב גליות ישראל, בצרפת וארץ האי והעמק, ובאשכנז, וברוסיא ובפולין, ובכל מדינות אוסטרייך. וכל כך קבלו תיקון זה עד שאם במקרה רחוקה פורץ אחד גדר – הוא מוחזק לרשע ולרמאי, והוא מתועב בעיני כל, ומרחיקין ממנו. ואף שיש אומרים שלא גזרו רק עד תום האלף החמישי, מכל מקום הרי גם אז קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם להחזיק בתקנה יפה זו. וגם המלכות מייסרת על העובר תקנה זו, והתקנה בתוקפה עד ביאת הגואל.

ואף במדינות שלא פשטה תקנתו, כמו בארצות התוגר ובמדינת אפריקא, מכל מקום רובם ככולם מעצמם נהגו כן לבלי לישא יותר מאשה אחת. וכתב רבינו הבית יוסף שיש מקומות שעשו מנהג במקומותם שלא לישא יותר מאשה אחת, ובשם אפילו בסתמא שלא התנה עמה – אינו רשאי ליקח עוד אשה, דכיון שנהגו כן הוי כאילו התנה. אלא אם כן מחלה לו, דאז מותר ליקח עוד. אבל במקומות שנתפשטה תקנת רבינו גרשום מאור הגולה – אינו מועיל מחילתה.

ודע דבכל עיר ומדינה שיש ספק אם נתפשטה תקנת רבינו גרשום מאור הגולה אם לאו – חייבין להחזיקה. ואמרינן דמסתמא נתפשטה, דמן הסתם נוהג בכל מקום אם לא כשידוע שבמקום זה לא החזיקו מעולם בתקנה זו. ואף גם בעולם החדש באמעריקא ואויסטראלין – נוהג תקנה זו, מפני שרוב ישראל שבאו לשם באו ממקומות שנתפשטה התקנה.

ואם הלך ממקום שהתקנה נוהגת למקום שאינה נוהגת או להיפך – זהו ודאי דההולך ממקום האסור למקום המותר שחל האיסור עליו אף אם אין דעתו לחזור, דהאיסור חל על האדם ועל המקום. וזה האדם שיצא ממקומו – חל עליו האיסור בכל מקום שיהיה (ר"ן מתשובה, והובא בבית יוסף יורה דעה סימן רכ"ח).

וההולך ממקום המותר למקום האסור, אם אין דעתו לחזור – ממילא דנכנס בכלל תקנת המקום, ואסור לו ליקח אשה על אשתו. אמנם מי שבא לדור עם נשיו ממקום המותר למקום האסור, אף שאין דעתו לחזור – מכל מקום אינו צריך לגרש אחת מהן, דבכהאי גוונא ודאי לא תקן רבינו גרשום מאור הגולה (עיין רא"ש פרק קמא דחולין סימן כ"ג).

ויש מי שאומר דהאיסור הוא רק על האנשים ולא על הנשים, ולכן אם שתי נשים אשכנזיות נישאו לספרדי – אין עליהן שום איסור. ולא נתברר אצלי דבר זה.

סימן א סעיף כד

ואף גם במקום שמותר לישא שתי נשים, אמרו חכמינו ז"ל (יומא יח ב): "לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זה לזו, הבן שיוליד במדינה זו עם הבת שיוליד במדינה האחרת (רש"י), ונמצא אח נושא אחותו. וכתבו הרמב"ם והטור דאדם גדול ששמו ידוע, וזרעו מפורסם אחריו – מותר, דלא יבואו לידי תקלה. וכן פסקו רבותינו בעלי השולחן ערוך סוף סימן ב. אבל יש מרבותינו שחולקים בזה.

(ראב"ד, וים של שלמה פרק רביעי דיבמות סימן ה, וכן הוא לתוספות יבמות לז ב. וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש, ועיין בית שמואל.)

והנה אף גם בזמנינו שאסור לישא שתי נשים יש גם כן חשש זה, שכשיגרש אשתו או תמות, וישא אשה במדינה אחרת – ישא אח אחותו. ולא שמענו מעולם שיזהרו בזה. ויש מי שאומר דבזמנינו כיון שאסור לישא שתי נשים, כשילך למדינה אחרת יקח בניו עמו (ב"מ). ואין הטעם מספיק, דאטו לא משכחת לה שמניח בניו אצל אשתו המגורשת? וגם זה דוחק לומר: שמפני שאנו מעטים בין האומות – כל אחד נחשב כמפורסם, כמו שכתבתי באורח חיים סימן תקמ"ז, עיין שם. דהרי האידנא במקומות הגדולים נתרבה הישוב מישראל, והרבה ישוב מישראל יש גם מעבר לים אוקינוס, ובכל שנה הרבה נוסעים לשמה.

ונראה לי טעם אחר בזה: דכיון דהאידנא הבי-דואר ממהרת לרוץ בכל יום בכל העולם, וכמעט שזהו רחוק מהמציאות שהאב שהוא במדינה אחרת לא יקבל תדיר מכתבים מזרעו שהניח במדינה אחרת, אם כן ממילא הבנים שיולדו לו בהמדינה האחרת – לא יהיה נעלם מהם האחווה שביניהם ובין הבנים שבהמדינה הקודמת.

סימן א סעיף כה

אם גזר רבינו גרשום מאור הגולה גם במקום מצוה כמו יבמה שנפלה לו, או במקום דיחוי מצוה כגון ששהא עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, ואין רצונה לקבל גט – יש בזה מחלוקת הפוסקים. דרבינו הבית יוסף כתב בפשיטות דלא גזר בכהאי גוונא, ויכול לישא את היבמה. ובעשר שנים כשלא ילדה – יכול לישא אחרת. וכן לא גזר בארוסה, כלומר: כשקידש ארוסתו – יכול לישא אחרת מפני שביכולתו לגרשה לארוסתו. ואף כשלא תתרצה לקבל גט, מכל מקום הוא אינו מחוייב לכונסה, להתחייב לה בשאר כסות ועונה, ואין זה שתי נשים (המגיה בט"ז). וכן אף כשלא נשא אחרת – אין כופין אותו ליקח ארוסתו, וביכולתו לפוטרה בגט. ואם אין רצונה לקבל – אין אנו כופין אותו שישאנה, ואינו מתחייב לה בכלום (בית שמואל).

אמנם רבינו הרמ"א כתב דיש אומרים דתקנת רבינו גרשום מאור הגולה נוהג גם במקום מצוה. ואסור לו לישא יבמתו אם יש לו אשה אלא יחלוץ לה. אבל בשהה עשר שנים ולא ילדה, משמע מדבריו דמתירין לו לישא אחרת, מדכתב:

ובמקום שאין הראשונה בת גירושין, כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו – יש להקל להתיר לו לישא אחרת. וכל שכן אם היא ארוסה, ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו.

עד כאן לשונו.

ובשהה עשר שנים ולא ילדה, הרי חייב מן הדין לגרשה כמו שיתבאר בסימן קנ"ד. אך כבר כתבו כל גדולי אחרונים שאין מתירין כל זה רק על פי מאה רבנים וברשיון המלכות. וכך גזר רבינו גרשום מאור הגולה: כשיראו צורך להתיר, יסכימו על זה מאה לומדים, ובתוכם יהיו הרבה מהיושבים על כס ההוראה. וצריכים להיות משלושה מדינות, ואף אם המה ממלכות אחת, כמו ליטא רייסין וזמוט. ועוד נהגו להקל אף ממדינה אחת ומשלושה מחוזות שקורין גובערניעס.

וקבלה היא מגדולי העולם, שבכל ענין שיראו חכמי העיר ההיא שראוי להתיר לאיש הזה ליקח אשה על אשתו, ויש לו על זה רשיון מהממשלה – יציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור, ויסכימו בההיתר מאה רבנים. וגם ישליש סך הכתובה המגיע לה, גם תוספת כתובה וכל התחייבותה ביד הבית דין, ואחר כך ישא אחרת (ב"ח ובית שמואל). ולאו דווקא כולם רבנים, אלא לומדים מופלגים הראוים להוראה (נודע ביהודה).

ואי אפשר לבאר בכתב למי ראוי להתיר לישא אשה על אשתו, דלא כל העניינים שוים. דודאי במקום שאי אפשר לחיות עמה, כגון שנשתטית וכיוצא בזה – הדבר פשוט שמתירין לו. וכן אם היא חולנית ממושכה, שאי אפשר לה להתרפאות לעולם לפי דברי הרופאים, ואינה מרוצית לקבל גט. וכן בשהה עשר שנים ולא ילדה, ואין רצונה לקבל גט פיטורין – ודאי דמתירין לו.

אמנם בענינים אחרים אי אפשר לבאר, והדבר תלוי לפי ראות עיני חכמי המקום. וכן אם רצונה לקבל גט, רק שמבקשת יותר מכתובתה המגיע לה, אם חכמי המקום כמו הרב והבית דין רואים שביכולתו לשאת, כי אין זה היתרון דבר גדול לפי מצב אותו האיש – פשיטא שאין מתירין לו, ויוסיף לה כרצונה. האמנם אם מבקשת סך רב, ולפי ראות עיני הבית דין יהרס מעמדו כשיתן לה מה שמבקשת – אז מתירין לו. וכן כל כיוצא בזה.

סימן א סעיף כו

עוד כתבו הגדולים בנשתטית: יתן הגט ביד שליח להולכה, שיהיה הגט בידו עד שתשתפה. וחייב ליחד לה בית בפני עצמה, וישמור אותה ממנהג הפקר. וחייב ליתן לה מזונות (ב"ח ובית שמואל). ולפי זה אחר שתשתפה – יכול השליח למסור לה גט זה. אמנם כמה מהגדולים פקפקו בזה, דאין להתירה בגט הזה לכשתשתפה, מטעם דכל מילתא דלא מצי עביד השתא – לא מצי משוי שליח. וכיון דבשעה שמסר הגט להשליח לא היתה ראויה לגירושין – אין ביכולתו לעשות אז שליח. וכבר בארנו בענין זה בחושן משפט סימן קפ"ב סעיף ד, עיין שם.

וכמה מהגדולים כתבו שאין צורך כלל להשלשת הגט, ואיזו תועלת יש בו? והרי עד שתשתפה אינה מגורשת, ולכשתשתפה יכתוב לה אז גט. ואי משום שלא ירצה אז ליתן גט, אם כן מה מועיל השלשתו, הלא ביכולתו לבטל את הגט, והרי אז יכופו אותו ליתן גט? ואי משום שמא היא לא תתרצה לקבל, אם כן מה מועיל מה שהשליש (ב"מ)? וכן המנהג אצלינו.

אמנם כשמתירין לו מפני ענין אחר, וראויה לקבלת גט אלא שאינה מתרצית כשמתירין לו, ומשליש כתובתה – ישליש גם גט. ומתי שתתרצה – תקבל מהשליח את הגט (נראה לי).

סימן א סעיף כז

במספר המאה רבנים מהשלושה קהילות, אם כי אי אפשר לצמצם שיהיה שליש מכל קהילה, מכל מקום צריך איזה מספר מסויים מכל קהילה. ואף שבהאחרת יהיה מספר יותר – אין לדקדק בכך.

סימן א סעיף כח

מי שנשא אשה על אשתו – כופין אותו בכל מיני כפיות לגרש את אחת מהן. ולכתחילה ראוי להשתדל שיגרש את השנייה שנשאה באיסור. אמנם אין עיכוב בזה, ואם הראשונה מתרצית לקבל גט, והוא רוצה להשאר עם השנייה – אין מוחין בידו.

ואף שיש אומרים שאחר האלף החמישי אין לכוף מי שעבר על תקנת רבינו גרשום מאור הגולה, מכל מקום אין נוהגין כן. כן כתב רבינו הרמ"א, דכבר כתבנו דהתקנה בתקפה עד ביאת הגואל, ואין שום חילוק בין אלף החמישי לאלף הששי.

סימן א סעיף כט

פסק אחד מגדולי קמאי במי שעלה לארץ ישראל ואשתו לא עלתה עמו, ורוצה לישא אשה אחרת – ישלח לה גט על ידי שליח, ומשער הזמן שהגיע לה הגט ונושא אשה (מבי"ט).

ואף שאינה ראיה שתקבל הגט, מכל מקום שוב לא חל איסור עליו, דהרי מן הדין היה לה לעלות לארץ ישראל. ונהי שאי אפשר לכפותה לזה כשיש לה טעם, כמו שיתבאר בסימן ע"ה, מכל מקום פשיטא דבכהאי גוונא לא היתה הגזירה שישב בלא אשה. ומה גם דבארץ ישראל לא פשטה התקנה. ונהי דמכל מקום חל עליו האיסור כמו שכתבתי בסעיף כ"ג, מכל מקום פשיטא דבכהאי גוונא גם בחוץ לארץ היינו משתדלים בעדו להתירו (ומתורץ כל מה שהקשו עליו).

סימן א סעיף ל

מי שאשתו המירה לדת ישמעאל, יש אומרים דמזכה לה גט על ידי אחר ונושא אחרת. ובמקום שהמנהג כן – אין לשנות.

אמנם במקום שאין מנהג, כתב רבינו הרמ"א שאינו צריך לזכות לה גט, ואין להחמיר בזה, ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה עד כאן לשונו.

ורק במקומות שנוהגין לייבם נכון לזכות לה גט, דשמא ימות ויבואו לייבם את אשתו, והיא צרתה של זו המרשעת, והויא כצרת סוטה שאסורה ליבם (חלקת מחוקק).

סימן א סעיף לא

אשה שמכשלת לבעלה באיסורים ונתברר זה בעדים, שיכול לגרשה בעל כרחה כמו שכתבתי בסימן קט"ו, אם אין רצונה לקבל גט – יזכה לה גט על ידי אחר ויקח אשה. וכן כל אלו שכופין אותה לקבל גט, כמו שכתבתי שם (נראה לי).

סימן א סעיף לב

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"א:

טוב לעשות תקנה בכל חומר על מי שישא אשה על אשתו.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו: דאף במקומות שלא נתפשטה תקנת רבינו גרשום מאור הגולה – טוב לעשות תקנה זו מפני שתקנה יפה היא. ובאמת לא מצינו לכל התנאים ואמוראים והגאונים שיהיה להם שתי נשים. ואדרבא מצינו במדרש בראשית (פרשה י"ז) ברבי יוסי, שהיה לו אשה רעה ולא נשא אחרת עד שגירש את הראשונה.

ודין מי ששהה עשר שנים ולא ילדה, יתבאר בסימן קנ"ד. וגם יתבאר שם בנשבע שלא ישא אחרת ולא ילדה עשר שנים, עיין שם.