שולחן ערוך אבן העזר ז

"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

דין אשה שנשבית ואיזו היא נקראת חללה
ובו עשרים ושלושה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכג

סעיף אעריכה

שבויה שנשבית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יותר, אסורה לכהן, מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לכותי. ואם יש לה עֵד שלא נתייחד כותי עמה, הרי זו כשרה לכהונה. ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו:

הגה: ואפילו נשים שאינן נאמנות בעדות אשה, כגון חמותה וכו', נאמנת בשבויה. (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות):

וב' שבויות שהעידה כל אחת לחבירתה, הרי אלו נאמנות, וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן. מעשה באחד שנשבה הוא ואמו, ובנה מסיח לפי תומו ואמר: נשבינו לבין הכותים אני ואמי, יצאתי לשאוב מים – דעתי על אמי, ללקוט עצים ודעתי על אמי, והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו. ויש שכתב שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד:

סעיף בעריכה

אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה, שאין אדם מעיד לעצמה. וכן שפחתה לא תעיד לה, אבל שפחת בעלה מעידה לה, ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת:

הגה: כותי פסול לעדות שבויה, ואפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן (הרא"ש כלל ל"ב). ויש מקילין במסיח לפי תומו (ריא"ז), והוא הדין לעד מפי עד. ומסיח לפי תומו לא מהני רק להקל, אבל לא להחמיר (ר"ד כהן בית ח'):

סעיף געריכה

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה, הרי זה לא ישאנה, שמא עיניו נתן בה. ואם פדאה והעיד בה – הרי זה ישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה, לא נתן בה מעותיו:

סעיף דעריכה

האשה שאמרה: נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; אפילו היה שם עד א' שמעיד שהיא שבויה. אבל אם יש שם שני עדים שנשבית – אינה נאמנת, עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה:

סעיף העריכה

היה שם ב' עדים שנשבית, ועד א' מעיד שנטמאה, וא' מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה כותי עד שנפדית, אפילו זה שמעיד שהיא טהורה עבד או שפחה, הרי זו מותרת:

הגה: ויש אומרים, שאם היא אומרת "נטמאתי" – נאמנת נגד עד א' שאומר טהורה, אבל לא נגד ב' עדים (הגהות אלפסי פ' האשה שנתארמלה):

סעיף ועריכה

מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין לינשא (או שנשאת לפני בית דין ולא מיחו בה), ואחר כך באו שני עדים שנשבית, הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהתירה. ואפילו נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדונים, הרי זו לא תצא מהתירה שהתירוה, ומשמרין אותה מעתה עד שתיפדה. ואם באו לה ב' עדים אחר כך שנטמאת, אפילו נשאת ואפילו היו לה בנים, הרי זו תצא. ואם בא עד אחד אינו כלום:

סעיף זעריכה

אמרה: "נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שאני טהורה", אין אומרים: "נמתין עד שיבואו העדים", אלא מתירין אותה מיד. ולא עוד, אלא אפילו יצא עליה קול שיש עליה עידי טומאה, מתירין אותה עד שיבואו, שבשבויה הקילו:

סעיף חעריכה

האב שאמר: "נשבית בתי ופדיתיה", בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, אינו נאמן לאוסרה (הוא הדין אם אומר שנבעלה בעילת איסור) (הג"מ פי"ח מא"ב בשם הרשב"א):

סעיף טעריכה

אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה, הואיל והדבר ספק, הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד, ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו לשומרו:

סעיף יעריכה

עיר שבא במצור ונכבשה, אם היו כותים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותם, הרי כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות, שמא נבעלו לכותים, אלא מי שהיתה מג' שנים ולמטה. ואם היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעו בה, או שהיה בעיר מחבואה אחת, אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת, הרי זו מצלת הכל. כיצד מצלת? שכל אשה שאמרה "טהורה אני" – נאמנת ואע"פ שאין לה עד, מתוך שיכולה לומר: "נמלטתי כשנכבשה העיר", או "במחבואה הייתי ונצלתי", נאמנת לומר: "לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי".

במה דברים אמורים? בגדוד של אותה מלכות, שהם מתיישבין בעיר ואין יראים, לפיכך חוששין להם שמא בעלו. אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר, לא נאסרו הנשים, מפני שאין להם פנאי לבעול, שהם עוסקים בשלל ובורחים להם. ואם שבו נשים ונעשו ברשותן, אע"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם, הרי הן אסורות. ויש חולקין ואומרים שאף בגדוד של מלכות אחרת אסורות:

סעיף יאעריכה

האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי ממון, מותרת אפילו לכהונה:

הגה: ודווקא שחייבים להם, שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם. אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון, שלא יפסידו מכיסם, אסורה לבעלה כהן (תא"ו נתיב כ"ג וכן משמע בתוס' פרק אין מעמידין).

על ידי נפשות אסורה לכהונה, לפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו:

הגה: ויש אומרים דעל ידי נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (תוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב). ודווקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הגהות מיימוני פ' י"ח בשם י"א), אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן, אינן אסורות אלא אם כן נגמר דין בעליהן למיתה (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב). ויש אומרים דכל מקום שהיא סבורה להחיות על ידי פדיון ולחזור, אינה אסורה לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה (שם במהרא"י). ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל, וכסברא הראשונה. ואם נחבשה בידי כותים, ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה, שריא לבעלה (הגהות מיימוני פ' י"ח).
ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן, אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו, ואפילו בעלה כהן. ואם אשתו המירה לחוד, אסורה לבעלה אפילו ישראל (תשובת רשב"א והגהות מרדכי דכתובות), אם לא שיש לה עד א' שלא זנתה, כשבויה. ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה (שם). ובשעת הגזירה, שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס, יש להקל ולהתירן אפילו לבעלן כהנים (הרא"ש כלל ל"ב). ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה, מותרת לבעלה (מהרי"ק שורש ק"ס):

במה דברים אמורים? בזמן שיד ישראל תקיפה על הכותים והם יראים מהם; אבל בזמן שיד הכותים תקיפה, אפילו על ידי ממון, כיון שנעשית ברשות הכותים נאסרה אלא אם כן העיד לה אחד, כשבויה:

הגה: וכל זה בנחבשה בידי כותים ומסורה בידם. אבל אם נתייחדה עם כותים, אפילו שחייבת להם, אין אוסרין על היחוד, אע"פ שעשאה שלא כדת. ואפילו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש). מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס):

סעיף יבעריכה

איזו היא חללה? זו שנולדה מאיסורי כהונה, כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה, בין זה שחיללה בין אחר, הוולד בין שהוא זכר בין שהוא נקבה חלל, והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה, בין שבא עליה בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון. והוא שהיה כהן מבן ט' שנים ויום אחד ולמעלה, והנבעלת מבת ג' שנים ויום א' ומעלה. אבל כהן שקידש אחת מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, או1 נתחללה. אבל מן הנשואין, אף ע"פ שלא נבעלה נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה:

הערה 1: נראה דצ"ל "לא", וכן הוא ע"פ המשנה יבמות נו ב. ויקיעורך.

סעיף יגעריכה

הכהן עצמו שעבר ובא על אחת מאיסורי כהונה, לא נתחלל:

סעיף ידעריכה

כהן שבא על אחת מהעריות או על יבמה לשוק, ונתעברה מביאה ראשונה, אין הוולד חלל, אבל עשאה זונה, ואם חזר ובא עליה הוא או כהן אחר, הוולד חלל. אבל הבא על הגיורת ומשוחררת, אפילו נתעברה מביאה ראשונה הוולד חלל:

סעיף טועריכה

כהן שבא על הנידה, הוולד כשר ואינו חלל:

סעיף טזעריכה

חלל שנשא כשרה, הוולד ממנה חלל, וכן בן בנו, כולם חללים עד סוף כל הדורות; ואם ילדה בת, אסורה לכהונה. אבל אם נישאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת, אותה הבת כשרה לכהונה, שישראל שנשא חללה הוולד כשר:

סעיף יזעריכה

כותי ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת, אותה הבת פגומה לכהונה:

סעיף יחעריכה

כהן שנשא גרושה מעוברת, בין ממנו בין מאחר, וילדה כשהיא חללה, הוולד כשר, שהרי לא בא מטיפת עבירה:

סעיף יטעריכה

כהן שבא על חלוצה, היא וולדה חללים מדרבנן. אבל כהן שבא על אחת מהשניות, היא כשירה וזרעו ממנה כשירים:

סעיף כעריכה

כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה (שם) (או ספק חלוצה) (טור) הרי זו ספק חללה וולדה ספק חלל, ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל: אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים, ונושא אשה הראויה לכהן, ואם אכל או נטמא או נשא גרושה – מכין אותו מכת מרדות, והוא הדין בחלל של דבריהם. אבל חלל של תורה הוודאי, הרי זו כזר ונושא גרושה ומטמא למתים, שנאמר: "אמור אל הכהנים בני אהרן", אע"פ שהם בני אהרן, עד שיהיו בכיהונם:

סעיף כאעריכה

גר שנשא גיורת וילדה בת, לא תנשא לכתחילה לכהן, אפילו בת בתה, עד כמה דורות, אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה; ואם נשאת לכהן לא תצא. ואם יש בה צד אחד של ישראל, כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת, הבת מותרת לכהן לכתחילה. והוא הדין למשוחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא משוחררת:

סעיף כבעריכה

הכהנת מותרת לינשא לחלל ולגר ולמשוחרר, שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולי כהונה, שנאמר: "בני אהרן" ולא בנות אהרן:

סעיף כגעריכה

משפחה שנתערב בה ספק חלל או ודאי, וכן אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי, נתבאר בסימן ב':