לבוש אבן העזר ב

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • סימן ב | >>

סימן ב בטור אבן העזר ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

שישתדל כל אדם לישא אשה הגונה

ובו אחד עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא

סעיף א

לא ישא אדם אשה שיש בה שמץ פסול, שכל הנושא אשה שיש בה פסול, אליהו כותב והק"בה חותם ואומר: אוי לפוסל את זרעו ופוגם את משפחתו. ולעתיד לבא אליהו כופתו והקב"ה רוצעו, כביכול בעצמו מעיד עליו שזרעו פסול, שנאמר: "שבטי יה עדות לישראל" (תהלים קכב, ד), אימתי הוי עדות לישראל? בזמן שהשבטים שבטי יה, כלומר: מעיד שהם שלו, ממשפחות ישראל הכשרים (קידושין ע, ב). ואין משרה שכינתו אלא על משפחות המיוחסות שבישראל, כלומר: שאין בהן שמץ פסול, שנאמר: "בעת ההיא נאום ה' אהיה לאלקים לכל משפחות בית ישראל והם יהיו לי לעם" (ירמיה ל, כה), כלומר: אותם שהם ממשפחות בית ישראל הכשרים יהיו לי לעם, שאין בהם שמץ פסול; אבל אותם שיש בהם שמץ פסול אינם עַמי. ולא אמרן אלא בוודאי פסולין שנתערבו במשפחות הכשרות, שידעו בו שהוא פסול ואף על פי כן נתחתנו עמו, אבל משפחה שנתערבה בה ספק פסול אין צריך לרחקה, שכולם יהיו טהורים לעתיד לבא, שכן אמר מלאכי הנביא בנבואתו: "וזקק אותם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג). פירוש, ששם באותה פרשה התנבא על מלאך הברית שהוא אליהו הנביא, כמו שאמר עליו בסוף הפרשה (מלאכי ג, כד): "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" וגו', שפירושו שיגיד ויודיע: זה מבניו של זה וזה מבניו של זה, כדי שידעו הכל מאיזה שבט ומאיזה משפחה הוא. ודווקא אם הוכשר או ודאי פסול אותו יגלה כמו שאמר קודם זה: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות" וגו' (מלאכי ג, א) וכתיב בתריה (מלאכי ג, ג): "וישב מצרף ומטהר ככסף וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב" וגו', ודקדקו רז"ל (קידושין עא, א), מהו לשון צדקה שייך לומר כאן גבי מגישי מנחה? ואמרו: אלא הכי קאמר קרא, שיזקק ויטהר את שבטי ישראל מוודאי ממזרים, אבל האחרים כולם יהיו טהורים אפילו אם נתערבו בהן ספק פסול, וזהו צדקתו של הק"בה שיעשה צדקה עם משפחות ישראל שנתערבו שיטהר את כולם, מאחר שנדבקו בהן משפחות כשירות הרבה לא יבדילם מהם לעתיד לבא. וכיון שהספיקות טהורים לעתיד לבא, ודאי אליה לא יפגום אותם, רוצה לומר שלא יגלה אותם הספיקות, אף על פי שלפניו יהיו כולם גלויים לא יגלה אותם, רק הודאות. לפיכך אף בזמן הזה, מי שרואה אחד שנושא ספק פסול אין צריך למונעו ולא לגלותו לו, שהרי תהיה בודאי כשרה לעתיד לבא אם אינו יודע, דלא עדיפינן מאליהו הנביא. אף על גב דבוודאי צריך לגלות לו ולמונעו ולהכריז עליהן שיפרשו מהן, בספיקות אינו צריך, מיהו למוסרו לצנועין כשר הדבר כשידע בהן שלא יגלוהו. במה דברים אמורים? לישראל, אבל לכהן עשו מעלה ביחוסיו ולא ישא מהן, כמו שיתבאר לקמן בסימן זה אם ירצה השם (סעיף ה):

סעיף ב

כל המשפחות בחזקת כשרות הן, ומותר לישא מהן לכתחילה. מכל מקום נתנו חכמים ז"ל (קידושין עא, ב) סימן לייחוס, ואמרו: איזה סימן לייחוס? זה השומע חרפתו, שמחרפין אותו בדברי זלזולים שלא מעסקי הייחוס, ושותק; שכיון ששותק, חזקתו שהוא מיוחס, שמפני שהוא מיוחס לא הורגל בחירופין ואינו יכול לצאת לריב מהר ומתבייש לריב, ולא איכפת ליה במה שמחרפין אותו. אבל אם אינו שותק ומריב תמיד, הוא מפני שראה מנעוריו שהבריות פירשו ממנו וממשפחתו, ושנאה נטורה לו בלבבו על רוב הבריות וחושב תמיד להתנקם מהם, ומתוך כך לא יוכל לשתוק ומריב תמיד, וראוי להתרחק ממנו. וכן משפחה בעלת מצה ומריבה תמיד. וכן כל הפוסל אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ פסול במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים או שאר פסולין, מכל אלו ראוי להתרחק מהם, שהאומר על אחרים שהם ממזרים, חוששים לו שמא הוא ממזר, ואם אומר עליהם שהם עבדים, חוששין לו שמא הוא עבד, שכן הדרך, כל הפוסל, במומו שהוא יודע בעצמו פוסל, או דמזליה חזי ביה שהוא בר הכי, לפיכך הוא פוסל בו את האחרים. עוד אמרו ז"ל (שם): אם ראית שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד, או שני בני אדם שמתגרין זה בזה תמיד, שמץ פסול יש באחת מהם והשני מיוחס, ומן השמים מטילין מריבה ביניהם ואין מניחין אותן לידבק זה בזה. עוד אמרו ז"ל (שם): מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא הבריות ואינו גומל חסד, חוששין לו שמא גבעוני הוא, שיש בהם כל המדות הללו, כמו שנמצא גבי מיתת בני שאול שהומתו על ידם. אבל סימני בני ישראל הם עם קדוש, ביישנים רחמנים גומלי חסדים:

סעיף ג

והא דאמרינן דסימן הייחוס הוא השתיקה, היינו כשמחרפין אותו בשאר זלזולין וחירופים. אבל מי שמחרפין אותו בפסול, כגון שקורין אותו בתוך מריבה "ממזר" או "נתין" או "חלל" או "עבד" ושותק, חוששין לו ולמשפחתו שמא הוא אחד מאלו, ואין נושאין מהם אלא אם כן בודקין אותו ומשפחתו, כמו שתתבאר הבדיקה בסמוך. וכל זה בפסול הנוגע בעצמו. אבל אם פוסלין זרעו בפניו ושותק אין זה הודאה, שאין דרך הבריות לדקדק בכך, כיון שהוא מוחזק באשתו שהיא כשרה. ויש אומרים דאף בפסול עצמו בזמן הזה השתיקה יפה, שלא אמרו כן אלא בדורות הראשונים, שהיו בית דין נזקקין על החרפות שהיה אדם מחרף לחבירו, כגון "עבד" הוא בר נידוי, "ממזר" סופג את הארבעים כו'; אבל עכשיו שאין ידינו תקיפה על המחרפין, השותק בשעת מריבה הרי זה משובח, אלא אם כן קורא לו כן שלא בשעת מריבה. ושלא בשעת מריבה נמי לא אמרן אלא כששותק על פסול אחד וצווח על פסול אחר, שנראין הדברים שיש בזה שום ממשות ששתק עליו ומודה בו; אבל אם שותק על כולם הרי זה משובח. ויש אומרים עוד, דדווקא משפחה שנתערב בה אחד מאלו וקורין כן לאחד מאותה משפחה ושותק, דחוששין לשתיקתו דשמא הודאה היא והוא הוא; אבל אדם בעלמא שקורין אותו כן, לא הוי שתיקתו הודאה ואין חוששין לה:

סעיף ד

משפחה שקרא עליה עירעור, והוא שיעידו שנים שנתערב בה ודאי ממזר או חלל או שיש בה עבדות, הרי זו ספק וצריכה בדיקה. וכיצד היא הבדיקה? אם משפחות כהנים היא, לא ישא ממנה אשה עד שיבדוק עליה ד' אמהות שהם שמונה, והם אמה ואם אמה ואם אבי אמה ואמה, וכן הוא בודק על אם אביה ואמה ואם אבי אביה ואמה, ואם נמצאו אלו בחזקת כשירות – מותר לישא מהם ואין צריך לבדוק יותר. ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערעור לוים או ישראלים, מוסיף לבדוק עליהן עוד אחת, נמצא בודק עשרה אמהות, שהעירוב מצוי בלויים וישראלים יותר מבכהנים, מפני שאינם מקפידין כל כך על עירוב משפחותיהן, והכהנים דרכן לסגל עצמן ביחוס יותר מלויים וישראלים ולהקפיד יותר על עירובי משפחותיהם, לכך צריך לבדוק בלויים וישראלים יותר מבכהנים. ודוקא באמהות צריך לבדוק כמו שאמרנו; אבל האבות, כגון אביה ואבי אביה וכן כולם, אין צריך לבדוק. וטעמא, דנשים כי מנצו בהדי הדדי אין מבזות זו את זו אלא בעריות, כגון שתאמר אחת לחברתה: את זנית בכך וכך, ואין זוכרין שום יחוס זו כנגד זו, לפיכך אף אם יש שום חשש פסול לית ליה קלא, לכך צריך לחקור ולבדוק אחריו; אבל האנשים כי יריבון זה עם זה מבזין זה את זה ביוחסין, ואם איתא דהוו חשש פסלות, קלא הוה ליה. ודווקא איש הבא לישא אשה צריך לבדוק כמו שאמרנו, אבל אשה הבאה להינשא אינה צריכה לבדוק, שלא הוזהרה כשרות לינשא לפסולים. ואע"ג דלגבי ממזרות ושתוקות הוזהרו גם כן הנשים עליהם, מכל מקום לגבי חללין וגירות וחרורין לא הוזהרו אפילו כהנות כשירות לינשא להם מן התורה, וכיון דלא הקפידה התורה עליהן ליוחסין גבי אלו, רבנן נמי לא עבדו בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה אפילו מחמת ממזרות ושתוקות, דדוקא כי איתחזק איסורא ביה הוזהרו, אבל לחששא ולמבדק לא אצריכינהו:

סעיף ה

משפחה שנתערב בה ספק חלל, עשו חז"ל (קידושין עא, א) מעלה בכהונה ואמרו: כל אשה כשירה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה, הרי היא ספק חללה ואסורה לכהן לכתחילה, ואם נשאת לא תצא, מפני שהם שני ספיקות: שמא זו אלמנת אותו חלל, שמא אינה אלמנותו, ואם תמצי לומר שהיא אלמנותו, שמא אינו חלל. יש אומרים דדווקא האלמנה לא תצא, מפני שהיה לה חזקת כשרות כבר, אבל בתה שלא היה בה חזקת כשרות, אפילו נשאת תצא, ויש מקילין אפילו בבתה. אבל אם נתערב בה ודאי חלל, וכל שכן אם נתערב ודאי ממזר, כל אשה מהם אסורה לכהן עד שיבדוק, ואפילו אם נשאת תצא, ואפילו בספק ממזר יש אומרים הוי הכי דינא לכהונה:

סעיף ו

לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם, שאם מת או גולה, מובטח לו שיהיה בנו תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור, שהם צדיקים ואנשי מעשה. לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה, שבודאי הם טובים ונאמנים, שדרך למנות אנשים כאלה. לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות. ולא ישא בת עם הארץ ולא ישיא בתו לעם הארץ, שהן שקץ ונשותיהן שקץ, שאינם זהירות במצות, ועל בנותיהם הוא אומר (דברים כז, כא): "ארור שוכב עם בהמה", לפי שהם דומות לבהמות, שאין להם לב להבין, שהיא חייך ואורך ימיך. וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצות, אבל אם מדקדק במצות, מותר לישא בתו. מצוה על האדם לקרב קרוביו, לפיכך מצוה שישא אדם בת אחיו או בת אחותו:

סעיף ז

לא ישא אדם אשה, לא ממשפחות מצורעים ולא ממשפחת נכפין, והוא שהוחזקו שלש פעמים שיבואו בניהם לידי כך. אבל אם לא הוחזקו ג' פעמים, אפילו הוחזקו ב' פעמים מותר:

סעיף ח

עם הארץ לא ישא כהנת, ואם נשא, אין זווגם עולה יפה, שתמות היא או הוא מהרה או תקלה יבואו ביניהם. אבל תלמיד חכם שנושא כהנת הרי זה נאה ומשובח, תורה וכהונה במקום אחד:

סעיף ט

לא ישא בחור זקנה, שהרי אינה מולדת ויבטל הוא מפריה ורביה. ולא ישא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות שהיא תזנה תחתיו, ועל זה הזהירה התורה: "אל תחלל בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט), ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עו, א): זה המשיא בתו ילדה לזקן:

סעיף י

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ועל זה הזהיר שלמה עליו השלום: "אל תחרש על רעיך רעה והוא יושב לבטח אתך" (משלי ג, כט). ואם הודיעה תחילה שהוא נושא אותה לימים ידועים, מותר:

סעיף יא

לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך אחר כך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו, שלא יכירו זה את זה. לפיכך אדם גדול, ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו, מותר. מי שרוצה לישא אשה פסולה, הרי זה פוגם משפחתו, שאחר כך יאמרו על כל משפחתו שהם פסולים, לפיכך יכולין בני משפחתו למחות בידו. ואם אינו משגיח בהם, רשאים הם לעשות איזה דבר מפורסם לסימן שידעו הכל שזרעם כשרים וזרעו של זה פסול, ולא יתערב זרעם בזרעו. לא ישא אדם אשה שאינה הוגנת לו משום ממון, ואם נשא, הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אבל נשא אשה הגונה, אלא שנשא אותה קודם אחרת משום ממון, הרי זה מותר. ומי שפסקו לו ממון הרבה לנדונייא וחזרו בהן, לא יעגן בשביל זה את הכלה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זווגו עולה יפה, שאין עושר שלא במשפט יותר מזה, שלא מצינו בשום מקום שישא אדם אשה בשביל הנדונייא, אדרבה זהו נקרא נושא אשה לשום ממון שנאמר עליו: "כי עתה יאכלם חדש" (הושע ה, ז) (ועיין קידושין ע א), ונאמר: "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו" (ירמיה יז, יא). אלא כל מה שיתן לו חמיו או חמותו או קרוביה יקח בעין יפה אחר שכבר נתקשר עמה, ואז יצליח: