לבוש אבן העזר א

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

עשרה לבושי מלכות • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • סימן א | >>

סימן א בטור אבן העזר ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

הלכות פּריה ורביה
דיני פריה ורביה ושלא לעמוד בלא אשה

ובו ארבעה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד

סעיף א

יתברך שמו של הקב״ה אשר חפץ בטוב בריותיו, כי יודע בשער חכמתו יתברך שאין טוב לאדם היותו לבדו, עשה לו עזר כנגדו, דכתיב: "לא טוב היות אדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". ומפני שהיתה אחת מן הכוונות בבריאת האדם שיפרה וירבה, דכתיב: "כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה", עשה זה העזר בזה האופן שעל ידה יוכל לפרות ולרבות, דכתיב: "ויבן את הצלע", עשאו כמו בנין קצר למעלה ורחב למטה לקבל הוולד. ועל כן צוהו לדבק בעזר זה שעשה לו, דכתיב: "ודבק באשתו", שאז תהיה לו גם היא לעזר ולהועיל בכל צרכיו, לא לבד בעניין הפריה ורביה. ולכך חייב כל אדם לישא אשה לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, דכתיב: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", וסמיך ליה "ואתם פרו ורבו", כלומר: ואתם לא תעשו כן אלא פרו ורבו, הא אם לא תפרו ותרבו הרי אתם כשופכי דמים. וכאלו ממעט בדמות אלדי׳, דכתיב: "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וסמוך ליה "ואתם פרו ורבו", כלומר: ואם לא תפרו ותרבו אז צלם אלקים ממילא יתמעט, כי הראשונים ימותו. וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, דאמרינן: אין השכינה שורה בפחות מב׳ אלפים וב׳ רבבות מישראל, דכתיב: "ובנוחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל", מיעוט רבבות שנים ומיעוט אלפי שנים, ואם כן הרי שהיו ישראל ב׳ אלפים וב׳ רבבות ומת אחד מהם, וזה לא עסק בפריה ורביה, נמצא שזה גורם לשכינה שתסלק מישראל. אי נמי דכתיב: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך", בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך, על מי שורה? על העצים או על האבנים? ולא עוד אלא שחייב מיתה, דכתיב: "ובנים לא היו להם וימותו", הא אם היו להם בנים לא מתו. וכל מי ששורה בלא אשה שורה בלא טובה, דכתיב: "לא טוב היות אדם לבדו". בלא ברכה, דכתיב גבי יחזקאל: "להניח ברכה אל ביתך". בלא שמחה דכתיב: "ושמחת אתה ובתיך" ואין בית אלא אשה, כלומר שאין ישיבת וקביעת דירת הבית בלא אשה, כי צריך הוא בעצמו להיות טרוד לעסוק בצרכי ביתו ויש לו עצבון רוח גדול בזה והרי שרוי גם בלא שמחה. בלא תורה דכתיב: "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני", כלומר שאם אין עזרתי שהוא אשתי אצלי, תושייה – התורה – נדחה ממני, כי צריך אני בעצמי לעשות צרכי ביתי ותלמודי משתכחת. בלא חומה דכתיב: "נקבה תסובב גבר", כלומר תקיף עליו ותסובבנו כחומה להצילו מהרהורים רעים ופגעים רעים, שאם היא בעזרת צרכיו הרי היא לו לחומה, ואם הוא שרוי בלא היא שרוי בלא חומה. בלא שלום דכתיב: "וידעת כי שלום אהלך", כלומר: בזמן שיש לך אהל שהוא אשה, דכתיב: "שובו לכם לאהליכם", אזי ידעת שלום בתיך. ובלא אשה אינו נקרא אדם, דכתיב: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", כלומר, אחר שהיו זכר ונקבה קראם אדם וקודם לכן לא נקרא אדם. וכיון שנושא אשה עונותיו מתפקקין, כלומר נסתתמין, דכתיב: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳", מלשון פוקקין נקבים.

סעיף ב

ומפני שמצותה גדולה כל כך אמרו חז״ל שאין מוכרין ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה:

סעיף ג

וקבעו חז״ל זמן למצוה זו עד שיהיה בן י״ז שנים שלימים דהיינו בשנת י״ח. ואיפשר לי לאסמכיה על מקרא זה: "לא טוב היות האדם לבדו", טוב בגמטריא י״ז, כלומר אמר השם יתברך: הרי אין האדם כבן טו״ב שיהיה לבדו, שהרי הוא יותר מבן טו״ב, שהרי הוא כבן עשרים, כפי שאמרו במדרש על "הן האדם היה כאחד ממנו", כלומר בן עשרים כמניין הי״ה וחייב בעונשים. מכל מקום שמע מינה דמבן טו״ב ואילך לא יהיה לבדו אלא ישא אשה, וכתיב: "מצא אשה מצא טוב", כלומר: כשימצא האדם עצמו בן טו״ב שהוא י״ז אז ימצא אשה. וחזקיה כשחיה מחליו שאז נשא אשה בתו של ישעיה, אמר: "חי חי יודוך כמוני היום אב לבנים" וגומר. ומצוה מן המובחר בן י״ג שנה, שיבא באדם היצר הרע שהוא השטן, ואז יאמר לו "גירא בעינא דשטנא" שאשתו תציל אותו ממנו. אבל בפחות לא, שעדיין אינו איש ואינו ראוי להוליד והוי בעילתו בעילת זנות. ולכל היותר לא יעבור מלינשא עשרים שנה, כמו שהיה אדם הראשון בעת הבריאה כבן עשרים, כדלעיל. ולא עוד, אלא שאם עברו עליו עשרים שנה ולא נשא, בית דין כופין אותו לישא אשה כדי לקיים מצות פריה ורביה. אלא שבזמנינו זה אין ידינו תקיפה כל כך על הזיווגין, לכך אין כופין שום אדם לישא אשה כבן עשרים, וכן מי שלא קיים פריה ורבייה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה וקטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אף על פי שמדינא היה לנו למחות בו, לא נהגו בכמה דורות לדקדק בעניין הזיווגים מפני שלא היה בידם למחות. ואפילו בנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים לא נהגו לכוף אותו לגורשה, אף על פי שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זווגים, ובלבד שלא תהא אסורה עליו איסור מפורסם:

סעיף ד

מיהו מי שיודע בעצמו שאם ישא אשה לא יהא לו אפשרות ללמוד תורה, שיצטרך לטרוח במזונות אשתו ובניו, והוא בן עשרים שנה, אף על פי כן אינו חייב לישא אשה אם אין יצרו מתגבר עליו, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, עד זמן אשר ישער בנפשו שמלא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל. אבל אם חשקה נפשו בתורה וידבק בה מאוד ויצרו אינו מתגבר עליו כלל, אז הוא פטור ממצוה זו, שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, כל שכן תלמוד תורה:

סעיף ה

נשא אשה ויש לו בנים ממנה, כיון שיש לו זכר ונקבה יצא ידי חובתו בפריה ורביה, שכן בתחילת הבריאה לא נבראו יותר, שנאמר: "זכר ונקבה בראם". ובלבד שיהיו בני בנים, אבל אם היה הזכר סריס או הנקבה איילונית שאינה ראויה להוליד, לא קיים פריה ורביה, דעדיין העולם בתוהו בראה קאים כשימותו אלו:

סעיף ו

היו לו זכר ונקבה בן ובת, ומתו והניחו בנים, בין שהניח הבן בן והבת בת בין שהניחה הבת בן והבן בת בין שניהם בנים בין שניהם בנות, או שמת אחד מהם והניח דוגמת השני וגם השני חי, ואין צריך לומר אם הניח דוגמת עצמו, הרי זה קיים פריה ורביה, שהרי מכח בן ובת באו. יש חולקין וסבירא להו שלעולם צריכין להיות זכר ונקבה, אפילו הזכר מן הנקבה והנקבה מן הזכר, אבל אם מת אחד מהם בלא בנים והשני הניח בן ובת, או שהיו לו שני בנים או שתי בנות ומתו והניחו בן ובת, לא קיים פריה ורביה. מי שיש לו בן מכל מקום, אפילו ממזר ואפילו חרש ואפילו שוטה, הרי זה קיים, דאיכא שבת, שגם החרש והשוטה יש להם נשמה ויוכלו להוליד בן חכם:

סעיף ז

גר שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא ובניו ובנותיו, הרי זה קיים מצוה זו, שגם בגיותו יש להם יחוס ומתייחסין אחריו, שנאמר: "בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן", הרי שייחסו אחרי אביו, וגם עתה עודן בניו. אבל אם לא נתגיירו בניו לא קיים, שכיון שהוא ישראל והם גוים – אינם נקראים בניו. אבל ישראל שהיה לו בן ונשתמד, נראה לי שקיים, דאף על גב שחטא ישראל הוא. מיהו בגר שנתגיירו בניו עמו וחזרו בניו לסורם יש להסתפק אם קיים אם לא וצריך עיון. עבד שהיו לו בנים בעבדותו, אף על פי שנשתחררו הוא והם, לא קיים, שאינם מתייחסים אחריו אפילו בעבדותו, דכתיב: "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור, והרי כאילו אין לו בנים:

סעיף ח

אף על פי שקיים אדם פריה ורביה דאורייתא ומתה אשתו, אסור לו לעמוד בלא אשה מדברי סופרים, ומפני הרהור החטא. ואסמכוה אקרא, שנאמר: "לא טוב היות אדם לבדו" מכל מקום; אלא שאין הבית דין מצווין לכפות אותו על כך. אפילו היו לו בנים מאשה פנוייה שלא היתה אשתו מיוחדת לו, אין כופין אותו לישא אשה, דהא מכל מקום קיים שבת, אלא מצוה מדברי סופרים הוא, ואסמכוה אקרא ד"לא טוב היות אדם לבדו", כלומר: לא תהיה הויתו ועסקי ביתו לבדו, אלא ישא אשה בת בנים אם אין לו אשה מיוחדת בביתו לעזרו. אבל אם יש לו אשה מיוחדת ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה לו, ויש לו בנים מאשה אחרת, אינו חייב לישא אחרת, דהא לא לבדו הוא, וגם לא לגרש את זו כדי לישא אשה אחרת בת בנים, דהא כבר קיים פריה ורביה. ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אלא אם כן ימכור ספר תורה, ימכור ספר תורה וישא אשה בת בנים, אף על פי שיש לו כמה בנים. ואפילו אם מכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד, לא יעמוד בלא אשה, אלא ישא אשה ואפילו שאינה בת בנים, מפני הרהור החטא, אבל אינו רשאי למכור ספר תורה כדי שישא אשה שאינה בת בנים. נתאלמן וחושש לישא אשה והיא בת בנים, שמא ירבה ריב וקטט בתוך ביתו שתתקוטט עם בניו, ומתוך כך נשאו לבו לקחת אשה שהיא מוחזקת לכל שאינה בת מריבה אבל אינה בת בנים, הרשות בידו כדי שלא להכניס קטטה ומריבה לתוך ביתו. אבל אם לא ימצא אשה כזאת, מדאגתו על הקטט אינו רשאי למנוע מלישא אשה, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה ובלא ברכה כו', וגם שמא יתגבר עליו יצרו ויבא לידי הרהור עבירה.

סעיף ט

דבר תורה מותר לישא כמה נשים, שלא נאסר זה בתורה. אבל חכמים אסרו אם אין בידו לפרנס ולזון אותן. ולא עוד, אלא הרוצה לישא אשה על אשתו ואין בידו לפרנס את שתיהן, יכולה אשתו לעכב עליו, או יוציא ויתן כתובה אם יש לו לשלם, ואם אין לו, תהיה עליו כחוב עד שיהיה לו. אבל אם הוא רוצה לגרשה והיא אינה רוצה להתגרש, ואומרת לו: התפיסני צררי או מטלטלין לאחריות נדונייתי וכתובתי, אין בדבריה כלום, אלא תתגרש ואחר כך תתבע כתובתה. ואם אינה רוצה להתגרש, אין מונעין אותו מלישא אחרת עליה, אם לא התניתה עמו כן בשעת נישואין, וכל שכן אם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה לו, שאינה יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עליה אם אין רצונה להתגרש. ואם תרצה להגרש, כופין אותו. אבל אם יש ספק בידו לזון ולפרנס את שתיהן, אינה יכולה לעכב עליו, ואפילו אם היא רוצה להתגרש אין כופין אותו לגרש, וגם לא תוכל לומר לו: התפיסני מטלטלין באחריות כתובתי, שאין כתובה נגבית מחיים אלא לאחר מיתה או לאחר גירושין:

סעיף י

ואף על פי שמותר לישא כמה נשים מן התורה, מכל מקום נתנו חכמים עצה טובה, שלא ישא אדם חשוב יותר מד' נשים כדי שיגיעה לכל אחת עונה בחודש, שהרי עונת ת״ח אינה אלא משבת לשבת. במה דברים אמורים? במקומות שידוע שלא נתפשטה שם תקנת רבינו גרשם, שהחרים שלא ישא אדם עכשיו בזמן הזה שתי נשים, למעט המחלוקות והקטטות בין איש לאשתו. אבל בסתם מקומות נוהג התקנה, וכן נוהגין בכל מדינות אילו לקיים תקנת רבינו גרשום, אף על פי שהתקנה כבר כלתה בסוף האלף החמישי, מכל מקום נשאר המנהג.

סעיף יא

וכיון שהמנהג כן בכל אלו הארצות, אין מניחין שום אדם לישא אשה על אשתו, דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסיבה ליה דלא לינסוב אחריתא, ואף על פי דלא התניתה עמו בפירוש. ומי שעובר ונושא, כופין אותו בחרמות ונדויין לגרש אחת מהן, ואם הראשונה אינה רוצה להתגרש, כופין אותו לגרש השנייה, וגם אותה כופין לקבל הגט. ומי שנשתמדה אשתו ראשונה, מתירין לו לישא אחרת בלא גירושי הראשונה, מיהו נוהגין לזכות לה גט על ידי אחר, שזכות הוא לה, וזכין לאדם שלא בפניו, דמוטב לה שתזנה פנויה משתזנה אשת איש. וכן אם אין הראשונה בת גירושין, כגון שנשתמדית, או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה לקבל הגט ממנו, מתירין לו לישא אחרת. וכל שכן אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו ולא ליפטר ממנו, שמתירין לו לישא אחרת:

סעיף יב

נשבע שלא ישא אחרת על אשתו ושהתה עשר שנים ולא ילדה, עיין להלן סימן קיח:

סעיף יג

אשה אינה מצווה על פריה ורביה, שנאמר: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", הרי שלא צוה "פרו ורבו" אלא למי שדרכו לכבוש את הארץ, דהיינו האיש ולא האשה. ואף על גב דקרינן "וכבשוה", דמשמע לשון רבים ועל שניהם אומר, מכל מקום מדכתיב "וכבשה" חסר וי"ו, משמע האיש וכבש את הארץ, ד"וכבשה" על הארץ דלקמיה קאי. והא דקרינן "וכבשוה" לשון רבים, נראה לי איידי שהתחיל הכתוב לדכר בלשון רבים, "פרו ורבו" וגו', שהוצרך לומר כן מפני דאי אפשר בלא שניהם, סיימינן נמי לקרות לשון רבים, "וכבשוה", אבל לעולם היא אינה מצווה. לפיכך אם היא שואלת גט בטענת שאינה ראויה ליבנות ממנו, אין שומעין לה, כאשר יתבאר לקמן בסימן קנ״ד בע״ה:

סעיף יד

מכל מקום יש אומרים שגם היא לא תעמוד בלא איש משום חשדא: