חק לישראל ויצא

חק לישראל

תורה

^{(בראשית כח י - כח טו)}

תרגום אונקלוס

ונפק יעקב מבאר שבע ואזל לחרן:

יא וערע באתרא ובת תמן ארי עאל שמשא ונסיב מאבני אתרא ושווי איסדוהי ושכיב באתרא ההוא:

יב וחלם והא סולמא נעיץ בארעא ורישיה מטי עד צית שמיא והא מלאכיא דיי סלקין ונחתין ביה:

יג והא יקרא דיי מעתד עילווהי ואמר אנא יי אלהיה דאברהם אבוך ואלהיה דיצחק ארעא דאת שכיב עלה לך אתנינה ולבנך:

יד ויהון בנך סגיאין כעפרא דארעא ותיתקף למערבא ולמדנחא ולציפונא ולדרומא ויתברכון בדילך כל זרעיית ארעא ובדיל בנך:

טו והא מימרי בסעדך ואטרינך בכול אתר דתהך ואתיבינך לארעא הדא ארי לא אשבקינך עד דאעביד ית דמלילית לך:

(כח י) וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃

וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃

וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃

וְהִנֵּ֨ה יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃

וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃

וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃

נביאים

^{(הושע יא ז - יב א)}

(יא ז) וְעַמִּ֥י תְלוּאִ֖ים לִמְשֽׁוּבָתִ֑י וְאֶל־עַל֙ יִקְרָאֻ֔הוּ יַ֖חַד לֹ֥א יְרוֹמֵם׃

אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִחוּמָֽי׃

לֹ֤א אֶֽעֱשֶׂה֙ חֲר֣וֹן אַפִּ֔י לֹ֥א אָשׁ֖וּב לְשַׁחֵ֣ת אֶפְרָ֑יִם כִּ֣י אֵ֤ל אָֽנֹכִי֙ וְלֹא־אִ֔ישׁ בְּקִרְבְּךָ֣ קָד֔וֹשׁ וְלֹ֥א אָב֖וֹא בְּעִֽיר׃

אַחֲרֵ֧י יְהוָ֛ה יֵלְכ֖וּ כְּאַרְיֵ֣ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי־ה֣וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם׃

יֶחֶרְד֤וּ כְצִפּוֹר֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּכְיוֹנָ֖ה מֵאֶ֣רֶץ אַשּׁ֑וּר וְהוֹשַׁבְתִּ֥ים עַל־בָּתֵּיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃    

סְבָבֻ֤נִי בְכַ֙חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וִֽיהוּדָ֗ה עֹ֥ד רָד֙ עִם־אֵ֔ל וְעִם־קְדוֹשִׁ֖ים נֶאֱמָֽן׃

כתובים

^{(משלי ו יז - ו כב)}

(ו יז) עֵינַ֣יִם רָ֭מוֹת לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר וְ֝יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם־נָקִֽי׃

לֵ֗ב חֹ֭רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן רַגְלַ֥יִם מְ֝מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה׃

יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים׃

נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃

קָשְׁרֵ֣ם עַל־לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד עָ֝נְדֵ֗ם עַל־גַּרְגְּרֹתֶֽךָ׃

בְּהִתְהַלֶּכְךָ֨׀ תַּנְחֶ֬ה אֹתָ֗ךְ בְּֽ֭שָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹ֣ר עָלֶ֑יךָ וַ֝הֲקִיצ֗וֹתָ הִ֣יא תְשִׂיחֶֽךָ׃

משנה

^{(ברכות פרק ז)}

ברטנורא

(א)

שלשה שאכלו. לזמן — להזדמן יחד, לברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו:

דמאי - פירות עמי הארץ קרויים דמאי, כלומר דא מאי מעושרין הן או לא, לפי שהם חשודים על המעשרות ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר. ואם אכל ולא עשר מברך עליו ולא הוי מצוה הבאה בעבירה דרוב עמי הארץ מעשרים הם :

שנטלה תרומתו - ואף על פי שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קרייה ראשית, נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמעינן מתניתין דהכא דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה דכתיב (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:

ומעשר שני והקדש שנפדו - כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש. וקמשמע לן תנא דאין חומש מעכב:

והשמש שאכל כזית - דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות אלא הולך ובא אין מזמנין, עליו קמ"ל. ובכל הני אשמעינן דאע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה:

והכותי - מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם כמפורש בספר מלכים (ב יז), והיו שומרים תורה שבכתב , וכל מצוה שהחזיקו בה מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם, הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי:

אכל טבל - דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי טבל. ופירוש טבל טב לא ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן כגון דגן שצמח בעציץ [שאינו נקוב] שאינו טבל אלא מדרבנן , אין מזמנין עליו:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - לאו תרומת מעשר קאמר דהאי טבל גמור הוא, אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן, וכל זמן שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו אף על פי שהפריש תרומת מעשר אין מזמנין עליו, ואם היה מקדימו בשבלים קודם שתתמרח לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדכתבינן לעיל:

ומעשר שני והקדש שלא נפדו - א"צ לומר שלא נפדו כלל דהא מילתא דפשיטא היא, אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כגון שפדה מע"ש בגרוטאות של כסף או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים יד) וצרת הכסף בדבר שיש בו צורה. והקדש שחללו ע"ג קרקע ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר ונתן את הכסף:

והשמש שאכל פחות מכזית - משנה שאינה צריכה היא, אלא איידי דהדר לרובא לצורך הדר נמי להא:

ועובד כוכבים - בגר שמל ולא טבל מיירי. ואשמעינן דכל כמה דלא טבל עובד כוכבים הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול:

(ב)

וקטנים אין מזמנין עליהם - דוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין, אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ואיכא מרבוותא דאמרי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות והוא הנקרא קטן פורח אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו, ואפילו יודע למי מברכין. ובירושלמי מייתי הלכה למעשה דאין מזמנין על הקטן כלל עד שיגדל ויביא שתי שערות. ונשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא:

עד כזית - וכן הלכה, ולא כרבי יהודה דאמר עד כביצה:

(ג)

בשלשה והוא אומר ברכו - דהא בלאו דידיה איכא זימון, וכן כולם:

אחד עשרה ואחד עשר רבוא - הך רישא רבי עקיבא היא, דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים למועטים הכא נמי אין חילוק:

במאה אומר נברך לה' אלהינו - הך סיפא כולה רבי יוסי הגלילי היא, דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה משלשה ועד עשרה, ואין עשרה בכלל, המברך אומר נברך שאכלנו משלו וכולן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ועשרה או מעשרה ולמעלה המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו:

רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך - והלכה כר' ישמעאל:

(ד)

אינן רשאים ליחלק - מכיון שחלה עליהם חובת זימון:

וכן ארבעה וכן חמשה - אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד יחלק מהן, דאיהו נמי אקבע בחובת זמון:

ששה נחלקים - כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן, עד עשרה, אבל י' אין נחלקים דאתחייבו להו בזמון שיש בו הזכרת השם, עד שיהיו עשרים, ואז יחלקו לשתי חבורות אם ירצו:

(ה)

ואם לאו אלו מזמנין לעצמן - ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות אף על פי שאין רואים אלו את אלו, השמש מצרפן:

אין מברכין על היין - בורא פרי הגפן:

עד שיתן לתוכו מים - לפי שהיה יינם חזק מאד ולא היה ראוי לשתייה בלא מים, הילכך אכתי לא אישתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה ומברכין עליו בורא פרי העץ כענבים. ואין הלכה כרבי אליעזר:

(א)

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד - חַיָּבִין לְזַמֵּן.

אָכַל -
דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּש שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי
- מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.

אֲבָל אָכַל -
טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שְׁנֵי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי -
אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:

(ב)

נָשִׁים, וַעֲבָדִים, וּקְטַנִּים - אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.

עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? עַד כַּזַּיִת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:

(ג)

כֵּיצַד מְזַמְּנִין?

• בִּשְׁלֹשָׁה - אוֹמֵר נְבָרֵךְ,

בִּשְׁלֹשָׁה וְהוּא - אוֹמֵר בָּרְכוּ.

• בַּעֲשָׂרָה - אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֶאֱלֹהֵינוּ,

בַּעֲשָׂרָה וְהוּא - אוֹמֵר בָּרְכוּ.

אֶחָד עֲשָׂרָה, וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא.

• בְּמֵאָה - אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ,

בְּמֵאָה וְהוּא - אוֹמֵר בָּרְכוּ.

• בְּאֶלֶף - אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

בְּאֶלֶף וְהוּא - אוֹמֵר בֵּרְכוּ.

• בְּרִבּוֹא - אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ,

בְּרִבּוֹא וְהוּא - אוֹמֵר בָּרְכוּ.

כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ - כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רוֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח כז): "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹקִים יְיָ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל".

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת? אֶחָד מְרֻבִּין וְאַחַד מוּעָטִין - אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת ה'.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבֹרָךְ:

(ד)

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד - אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק.

וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה.

שִׁשָּׁה - נֶחֱלָקִין. עַד עֲשָׂרָה.
וַעֲשָׂרָה - אֵינָן נֶחֱלָקִים. עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:

(ה)

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד,
בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ - הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן.
וְאִם לָאו - אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן.

אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן - עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְבָרְכִין:

גמרא

רש"י

(מסכת ברכות מט ב)

זוהר

^{(ח"א קנא א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תלמוד תורה א ה-ח)
(ה) לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא ואחר כך ילמוד תורה.

הלכה ו

מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד התינוקות.

הלכה ז

היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו' מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר שנאמר אמת קנה יכול ילמד לאחרים בשכר תלמוד לומר ואל תמכור הא למדת שאסור לו ללמד בשכר אף על פי שלמדו רבו בשכר.

הלכה ח

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן -)}

תורה

^{(בראשית כח טז - כח יט)}

תרגום אונקלוס

ואיתער יעקב משינתיה ואמר בקושטא יקרא דיי שרי באתרא הדין ואנא לא הוויתי ידע:

יז ודחיל ואמר מא דחילו אתרא הדין לית דין אתר הדיוט אלהין אתר דרעווא ביה מן קודם יי ודין תרע קוביל שמיא:

יח ואקדים יעקב בצפרא ונסיב ית אבנא דשווי איסדוהי ושווי יתה קמא ואריק משחא על רישה:

יט וקרא ית שמיה דאתרא ההוא בית אל וברם לוז שמה דקרתא מלקדמין:

(כח טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃

וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃

וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃

וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃

נביאים

^{(הושע יב ב - יב ה)}

(יב ב) אֶפְרַ֜יִם רֹעֶ֥ה ר֙וּחַ֙ וְרֹדֵ֣ף קָדִ֔ים כָּל־הַיּ֕וֹם כָּזָ֥ב וָשֹׁ֖ד יַרְבֶּ֑ה וּבְרִית֙ עִם־אַשּׁ֣וּר יִכְרֹ֔תוּ וְשֶׁ֖מֶן לְמִצְרַ֥יִם יוּבָֽל׃

וְרִ֥יב לַֽיהוָ֖ה עִם־יְהוּדָ֑ה וְלִפְקֹ֤ד עַֽל־יַעֲקֹב֙ כִּדְרָכָ֔יו כְּמַעֲלָלָ֖יו יָשִׁ֥יב לֽוֹ׃

בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃

וָיָּ֤שַׂר אֶל־מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן־ל֑וֹ בֵּֽית־אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ׃

כתובים

^{(משלי ו כג - ו כו)}

(ו כג) כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר וְדֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר׃

לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאֵ֣שֶׁת רָ֑ע מֵֽ֝חֶלְקַ֗ת לָשׁ֥וֹן נָכְרִיָּֽה׃

אַל־תַּחְמֹ֣ד יָ֭פְיָהּ בִּלְבָבֶ֑ךָ וְאַל־תִּ֝קָּֽחֲךָ֗ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ׃

כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד׃

משנה

^{(שבת פרק ז)}

ברטנורא

(א)

כלל גדול. השוכח עיקר שבת — כסבור אין שבת בתורה, ואע"ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו:

אינו חייב אלא חטאת אחת - על כל השבתות שחלל דכולה שגגה חדא היא דכתיב (שמות לא) את שבתותי תשמורו ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה :

היודע עיקר שבת - שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ע"י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום, חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת, ואע"פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שא"א שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה, אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הילכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא:

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה - שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת, ואע"פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים, והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אא"כ ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. וה"ה שחייב על ב' תולדות של ב' אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה, או ב' תולדות של אב אחד, לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון ב' תולדות של אב א', משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת ואין חלוק חטאות בהעלם אחת, אלא בגופי עבירה שאינן דומים, או בחלוק שבתות לענין שגגת שבת:

(ב)

הזורע החורש — הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כ, ר חזר וחרשוש מחייב אחרישה שנייה משום חורש:

הקוצר - בזרעים, והמלקט באילנות, חייב משום קוצר:

המעמר - אוסך זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד:

הזורה - ברחת לרוח:

הבורר - פסולת, בידיו או בכברה:

והמרקד - בנפה, ואע"ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אך על גב דדמו להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. א"נ לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה:

האופה - לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סדורא דפת נקט , ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן, בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדרה, והנותן כסוי ע"ג קדרה העומדת על האש, חייב משום מבשל, וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו', כולהו הוו בסממנין בצבע של מלאכת המשכן:

הגוזז צמר - וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן:

המלבנו - מכבסו בנהר:

המנפצו - חובטו בשבט א"נ סורקו במסרק:

המיסך - אורדי"ר בלע"ז :

בתי נירין - שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר :

הפוצע - מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב, לצורך אריגה:

והקושר והמתיר - שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיך על זו, ומתיר מכאן וקושר כאן :

והתופר וקורע - נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בו נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:

והתופר שתי תפירות - והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי. ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר:

הצד צבי - וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים בעורותיהן :

המולחו והמעבדו - בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא:

הממחקו - מגרד שערו:

מחתכו - מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:

וכותב ומוחק - הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק:

מכבה ומבעיר - באש שתחת דוד הסממנין:

מכה בפטיש - הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה . ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמעינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת, בהעלם אחת, אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות , דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:

(ג)

כל הכשר להצניע - שהוא דבר העשוי לצורך האדם:

ומצניעין כמוהו - שיש בו שעור הראוי להצניעו:

אין חייב אלא המצניעו - אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו, אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:

(ד)

עצה - תבן של מיני קטניות:

כמלוא פי גמל - שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה:

עמיר - קשין של שבלין:

פי טלה - נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפי, כמלוא פי גדי:

לחין - הראויין לאדם:

כגרוגרת - דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי:

ומצטרפי - כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן - שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן - זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:

וסובן - קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה:

ומורסנן - הנשאר בנפה. ורמב"ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין:

חוץ מקליפי עדשים - [שמצטרפין]:

שהן מתבשלות עמהן - לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא שאינן נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר' יהודה:

(א)

כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשַּׁבָּת.

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.

הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת.

הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה.

הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת.

(ב)

אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. (א) הַזּוֹרֵעַ. (ב) וְהַחוֹרֵשׁ. (ג) וְהַקּוֹצֵר. (ד) וְהַמְּעַמֵּר. (ה) הַדָּשׁ. (ו) וְהַזּוֹרֶה. (ז) הַבּוֹרֵר. (ח) הַטּוֹחֵן. (ט) וְהַמְּרַקֵּד. (י) וְהַלָּשׁ. (יא) וְהָאוֹפֶה. (יב) הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. (יג) הַמְּלַבְּנוֹ. (יד) וְהַמְּנַפְּצוֹ. (טו) וְהַצּוֹבְעוֹ. (טז) וְהַטּוֹוֶה. (יז) וְהַמֵּסֵךְ. (יח) וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. (יט) וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. (כ) וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. (כא) הַקּוֹשֵׁר. (כב) וְהַמַּתִּיר. (כג) וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת. (כד) הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת. (כה) הַצָּד צְבִי. (כו) הַשּׁוֹחֲטוֹ. (כז) וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. (כח) הַמּוֹלְחוֹ. (כט) וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. (ל) וְהַמּוֹחֲקוֹ. (לא) וְהַמְּחַתְּכוֹ. (לב) הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. (לג) וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. (לד) הַבּוֹנֶה. (לה) וְהַסּוֹתֵר. (לו) הַמְּכַבֶּה. (לז) וְהַמַּבְעִיר. (לח) הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ. (לט) הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת.

הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת.

(ג)

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ.

כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ.

(ד)

הַמּוֹצִיא

תֶּבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה.

עָצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל.

עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה.

עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי.

עֲלֵי שׁוּם וַעֲלַי בְצָלִים

לַחִים, כִּגְרוֹגֶרֶת,

יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי.

וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְּשִׁעוּרֵיהֶן.

הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְּשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן.

גמרא

רש"י

(מסכת שבת סט ב)

זוהר

^{(ח"א קנג א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תלמוד תורה א ט-יג)
(ט) גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו.

הלכה י

עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.

הלכה יא

וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.

הלכה יב

כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו.

הלכה יג

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטווית וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן -)}

תורה

^{(בראשית כח כ - כט ב)}

תרגום אונקלוס

וקיים יעקב קיים למימר אם יהי מימרא דיי בסעדי וייטרינני באורחא הדא דאנא אזיל וייתין לי לחים למיכל וכסו למלבש:

כא ואתוב בשלם לבית אבא ויהי מימרא דיי לי לאלה:

כב ואבנא הדא דשוויתי קמא תהי דאיהי פלח עלה קודם יי וכול דתיתין לי חד מן עסרא אפרשיניה קודמך:

פרק כט

א ונטל יעקב רגלוהי ואזל לארע בני מדנחא:

ב וחזא והא בירא בחקלא והא תמן תלתא עדרין דען רביעין עלה ארי מן בירא ההיא משקן עדריא ואבנא רבתא על פומא דבירא:

(כח כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃

וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃

וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃

וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃

וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃

נביאים

^{(הושע יב ו - יב י)}

(יב ו) וַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י הַצְּבָא֑וֹת יְהוָ֖ה זִכְרֽוֹ׃

וְאַתָּ֖ה בֵּאלֹהֶ֣יךָ תָשׁ֑וּב חֶ֤סֶד וּמִשְׁפָּט֙ שְׁמֹ֔ר וְקַוֵּ֥ה אֶל־אֱלֹהֶ֖יךָ תָּמִֽיד׃

כְּנַ֗עַן בְּיָד֛וֹ מֹאזְנֵ֥י מִרְמָ֖ה לַעֲשֹׁ֥ק אָהֵֽב׃

וַיֹּ֣אמֶר אֶפְרַ֔יִם אַ֣ךְ עָשַׁ֔רְתִּי מָצָ֥אתִי א֖וֹן לִ֑י כָּל־יְגִיעַ֕י לֹ֥א יִמְצְאוּ־לִ֖י עָוֺ֥ן אֲשֶׁר־חֵֽטְא׃

וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עֹ֛ד אוֹשִֽׁיבְךָ֥ בָאֳהָלִ֖ים כִּימֵ֥י מוֹעֵֽד׃

כתובים

^{(משלי ו כז - ו לא)}

(ו כז) הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה׃

אִם־יְהַלֵּ֣ךְ אִ֭ישׁ עַל־הַגֶּחָלִ֑ים וְ֝רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה׃

כֵּ֗ן הַ֭בָּא אֶל־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֝נָּקֶ֗ה כָּֽל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ׃

לֹא־יָב֣וּזוּ לַ֭גַּנָּב כִּ֣י יִגְנ֑וֹב לְמַלֵּ֥א נַ֝פְשׁ֗וֹ כִּ֣י יִרְעָֽב׃

וְ֭נִמְצָא יְשַׁלֵּ֣ם שִׁבְעָתָ֑יִם אֶת־כָּל־ה֖וֹן בֵּית֣וֹ יִתֵּֽן׃

משנה

^{(יבמות פרק ז)}

ברטנורא

(א)

אלמנה לכהן גדול: עבדי מלוג - מה שהאשה משיירת לעצמה ואינה כותבת בכתובתה, נקראים נכסי מלוג, שהבעל מולג אותם נכסים כמליגת התרנגולים, מפני שהוא אוכל פירות אותן נכסים, ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. ונכסי צאן ברזל הם הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לה וכתבו בכתובה סך הכל קיבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה. ולכך נקראים צאן ברזל, שהקרן קיים כברזל, שאם מתו כולן, חייב הבעל לשלם. ולפי שהיו רגילים לשום הצאן בשומת כך וכך והיה הרועה חייב באחריותן כפי השומא אפילו אם מתו כל הצאן, לכך נקראו הנכסים שהבעל מקבל עליו אחריותן נכסי צאן ברזל:

עבדי מלוג לא יאכלו - לפי שהן שלה והיא חללה :

(ב)

בת ישראל שנישאת לכהן - אפילו עבדי מלוג יאכלו, משום דהוי קנין כהן שקנה קנין, כלומר האשה שהיא קנינו של כהן קנתה אלו העבדים, וכתיב (ויקרא כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, שאין ת"ל קנין כספו אלא למדרש הכי, וכהן כי יקנה קנין כספו נפש, שעבדו של כהן קנה נפש, הוא יאכל בו :

(ג)

והניחה מעוברת - אע"פ שיש לה בנים ממנו והיא אוכלת בתרומה, לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה, לפי שהן של יורשין ויש לעובר חלק בהן ואין לעובר כח להאכילם בתרומה, אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, אי משום דקסבר ילוד מאכיל, שאינו ילוד אינו מאכיל, דכתיב (ויקרא כב) ויליד ביתו הם יאכלו וקרי ביה הם יאכילו:

שהעובר פוסל - אם בת כהן לישראל היא והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה:

ואינו מאכיל - שאם היתה בת ישראל לכהן והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה, והוא הדין לעבדיו:

אף בת כהן לכהן כו' - כיון דאמרת שאינו ילוד אינו מאכיל, אף בת כהן לכהן אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של עובר, שהרי עבדיו הן ואינן אוכלין אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל. ואין הלכה כר' יוסי:

(ד)

העובר והיבם וכו' - האי עובר אי בת כהן לישראל היא, פוסל, דכתיב בנעוריה, פרט למעוברת. אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל, דשאינו ילוד אינו מאכיל:

והיבם - אי בת כהן לישראל היא, פוסל לה, ושבה אל בית אביה כתיב (שם) פרט לשומרת יבם שאינה יכולה לשוב שהיא אגודה ביבמה. ואי בת ישראל לכהן, לא מאכיל לה, קנין כספו אמר רחמנא וזו קנין אחיו היא :

והארוסין - אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה, דקני לה בהויה, ומשעת הויה אפסילה לה, כדכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה לאיש זר. אי בת ישראל לכהן, לא מאכיל לה, גזירה שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה:

והחרש - אי בת כהן לישראל היא, פסל לה, דהא קנאה בתקנתא דרבנן. ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, דקנין כספו אמר רחמנא וחרש מדאורייתא לא קני:

ובן תשע שנים ויום אחד וכו' - אחד מן הפסולים לכהונה שהוא בן תשע שנים ויום אחד ובא על הכהנת או על הלויה או על בת ישראל, פסלה מלאכול בתרומה, שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ונתחללה בבעילתו. ואי בת ישראל נישאת לכהן בן תשע שנים ויום אחד, אינו מאכילה בתרומה, שאין קנינו קנין גמור :

וכן ספק בן תשע שנים וכו' - דינו כבן תשע ודאי ופוסל:

ספק הביא ששתי שערות ספק לא הביא - קטן שקידש את האשה, ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא וקדושיה קדושי ספק, אשתו חולצת ולא מתיבמת :

נפל הבית עליו ועל בת אחיו - שהיא אשתו. ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן ליבום לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת הבת, ספק היא מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבום לא הואי צרתה צרת ערוה כדתנן וכולן אם מתו או מיאנו וכו' צרותיהן מותרות. צרתה חולצת ולא מתיבמת. ואיידי דאיירי בספיקי לחומרא תני להא בהדייהו:

(ה)

והשוטה - אפילו ע"י חופה וקידושין לא פוסל ולא מאכיל, שאין קנינו קנין:

נחתד העובר שבמעיה תאכל - מיד. והוא הדין אם ילדתו ומת:

עיברה לא תאכל - שהעובר אינו מאכיל:

גדול משל אב - שהבועל אינו מאכיל לפי שלא בא עליה לשם קדושין ולאו קנינו היא, ובנו מאכיל:

העבד פוסל משום ביאה - אם בא על הכהנת פסלה מלאכול בתרומה:

ואינו פוסל משום זרע - אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר:

נכבש - נדחק ובא עליה:

הרי זה עבד - שולד שפחה כמוה:

היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל בתרומה - אם מת אביו, אף על גב דהולד קיים ובעלמא ולד פוסל, האי לא פסיל, דלאו בתר אבוה שדינן ליה דלאו זרעו הוא:

(ו)

ופוסל את אם אמו - דאי לאו הוא, היתה אם אמו חוזרת לתרומה דבית אביה לאחר מיתת בתה. וכל זמן שזה קיים אינה חוזרת לתרומה דכתיב (ויקרא כב) וזרע אין לה, עיין עליה, או בת בת הבת, או בן בן הבן, או בת בת הבן עד סוף כל הדורות:

לא כבני כהן גדול - כלומר לא ירבו כמותו בישראל שהוא פוסלני מן התרומה:

(א)

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל,

גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,

הִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל.

עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה;

עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכְלוּ.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג:

אִם מֵתוּ, מֵתוּ לָהּ,

וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לָהּ.

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם,

הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל:

אִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ,

וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לוֹ.

הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן,

הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה:

(ב)

בַּת יִשְרָאֵל שֶׁנִּיסֵת לְכֹהֵן וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים,

בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג,

בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל,

הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.

וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵת לְיִשְׂרָאֵל,

וְהִכְנִיסָה לוֹ,

בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג,

בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל,

הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה:

(ג)

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵת לְכֹהֵן,

וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת,

לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בִּתְרוּמָה,

מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר,

שֶׁהָעֻבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל,

דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

אָמְרוּ לוֹ:

מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,

אַף בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת,

לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בִּתְרוּמָה,

מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר:

(ד)

1. הָעֻבָּר,
2. וְהַיָּבָם,
3. וְהָאֵרוּסִין,
4. וְהַחֵרֵשׁ,
5. וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד,

פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין.

סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ,

סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק לֹא הֵבִיא,

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן,

צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

(ה)

הָאוֹנֵס, וְהַמְּפַתֶּה, וְהַשּׁוֹטֶה,

לֹא פּוֹסְלִים וְלֹא מַאֲכִילִים.

וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל,

הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין.

כֵּיצַד?

יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן,

תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

עִבְּרָה,

לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

נֶחְתַּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ,

תֹּאכַל.

כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל,

לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

עִבְּרָה,

לֹא תֹּאכַל.

יָלְדָה,

תֹּאכַל.

נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב.

הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע.

כֵּיצַד?

בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,

וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,

וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,

הֲרֵי זֶה עֶבֶד.

הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,

לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,

תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל, כֵּיצַד?

בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,

וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת,

וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לְעֶבֶד אוֹ לְגוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,

הֲרֵי זֶה מַמְזֵר.

הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,

תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,

לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה:

(ו)

כֹּהֵן גָּדוֹל,

פְּעָמִים שֶׁהוּא פּוֹסֵל.

כֵּיצַד?

בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,

וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת,

וְהָלְכָה הַבַּת וְנִיסֵת לְכֹהֵן וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,

הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ,

וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ.

וְזֹאת אוֹמֶרֶת:

לֹא כִּבְנִי כֹּהֵן גָּדוֹל,

שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה:

גמרא

רש"י

(מסכת יבמות סג ב)

זוהר

^{(ח"קנו א)}

זהר חלק קנו א

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג א-ג)
(א)

בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות.

• כתר כהונה – זכה בו אהרון, שנאמר (במדבר כה יג): "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
• כתר מלכות – זכה בו דויד, שנאמר (תהלים פט לז): "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי".
• כתר תורה – הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל, שנאמר (דברים לג ד): "מורשה קהילת יעקב"; כל מי שירצה, יבוא וייטול.
• שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר (משלי ח טו): "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק, בי שרים ישורו". הא למדת, שכתר התורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות.

הלכה ב

אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכמים קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר (משלי ג טו): "יקרה היא מפנינים" – יקרה היא מכהן גדול, שנכנס לפניי לפנים.

הלכה ג

אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן -)}

תורה

^{(בראשית כט ג - כט ח)}

תרגום אונקלוס

ומתכנשין לתמן כל עדריא ומגנדרין ית אבנא מעל פומא דבירא ומשקן ית ענא ומתיבין ית אבנא על פומא דבירא לאתרה:

ד ואמר להון יעקב אחיי מנן אתון ואמרו מחרן אנחנא:

ה ואמר להון הידעתון ית לבן בר נחור ואמרו ידעין:

ו ואמר להון השלם ליה ואמרו שלם והא רחל ברתיה אתיא עם ענא:

ז ואמר הא עוד יומא סגי לא עידן למכנש בעיר אשקו ענא ואיזילו רעו:

ח ואמרו לא ניכול עד דיתכנשון כל עדריא ויגנדרון ית אבנא מעל פומא דבירא ונשקי ענא:

(כט ג) וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃

וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃

וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃

וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃

נביאים

^{(הושע יב יא - יג א)}

(יב יא) וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל־הַנְּבִיאִ֔ים וְאָנֹכִ֖י חָז֣וֹן הִרְבֵּ֑יתִי וּבְיַ֥ד הַנְּבִיאִ֖ים אֲדַמֶּֽה׃

אִם־גִּלְעָ֥ד אָ֙וֶן֙ אַךְ־שָׁ֣וְא הָי֔וּ בַּגִּלְגָּ֖ל שְׁוָרִ֣ים זִבֵּ֑חוּ גַּ֤ם מִזְבְּחוֹתָם֙ כְּגַלִּ֔ים עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי׃

וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר׃

וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר׃

הִכְעִ֥יס אֶפְרַ֖יִם תַּמְרוּרִ֑ים וְדָמָיו֙ עָלָ֣יו יִטּ֔וֹשׁ וְחֶ֨רְפָּת֔וֹ יָשִׁ֥יב ל֖וֹ אֲדֹנָֽיו׃

כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֙יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת׃

כתובים

^{(משלי ו לב - ז ב)}

(ו לב) נֹאֵ֣ף אִשָּׁ֣ה חֲסַר־לֵ֑ב מַֽשְׁחִ֥ית נַ֝פְשׁ֗וֹ ה֣וּא יַעֲשֶֽׂנָּה׃

נֶֽגַע־וְקָל֥וֹן יִמְצָ֑א וְ֝חֶרְפָּת֗וֹ לֹ֣א תִמָּחֶֽה׃

כִּֽי־קִנְאָ֥ה חֲמַת־גָּ֑בֶר וְלֹֽא־יַ֝חְמ֗וֹל בְּי֣וֹם נָקָֽם׃

לֹא־יִ֭שָּׂא פְּנֵ֣י כָל־כֹּ֑פֶר וְלֹֽא־יֹ֝אבֶ֗ה כִּ֣י תַרְבֶּה־שֹֽׁחַד׃

בְּ֭נִי שְׁמֹ֣ר אֲמָרָ֑י וּ֝מִצְו‍ֹתַ֗י תִּצְפֹּ֥ן אִתָּֽךְ׃

שְׁמֹ֣ר מִצְו‍ֹתַ֣י וֶחְיֵ֑ה וְ֝תוֹרָתִ֗י כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֶֽיךָ׃

משנה

^{(בבא קמא פרק ז)}

ברטנורא

(א)

מרובה - בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים. דכתיב (שמות כב) על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים :

אין הגונב אחר הגנב וכו' - דכתיב (שם) וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב:

(ב)

גנב על פי שנים - כלומר שנים מעידין אותו שגנב:

גנב ומכר בשבת - אבל טבח שהוא ענוש סקילה. קם ליה בדרבה מיניה:

וטבח ביום הכפורים - שאין זדונו אלא כרת. וכגון דלא אתרו ביה ולא לקי, דקיימא לן כל חייבי מלקיות שוגגים חייבים בתשלומין. אבל חייבי מיתות ב"ד, אפילו שוגגים פטורים מן התשלומין:

וטבח ומכר ואחר כך מת אביו - אבל מת אביו ואחר כך טבח, תנא סיפא דפטור, דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, שהרי ירש את אביו :

בשני אלו - בטרפה ובחולין בעזרה. דקסבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה . אבל לרפואה ולכלבים, שחיטה ראויה היא, דאי בעי מצי אכיל מינה:

(ג)

האחרונים משלמים שלשה - לשור. וכגון שהוזמו אחרונים תחלה. דאי עידי גניבה הוזמו תחלה, בטלה לה עדות טביחה, דדילמא בעלים מכרוהו לו, וכי מתזמי אמאי משלמי:

בטלה עדות שניה - והוא משלם כפל משום עדות ראשונים. והן פטורין, דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם:

בטלה כל העדות - והוא פטור והם פטורים. ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח"כ, אין משלמין, שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו, כיון דלא גנב לא טבח, ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שהוסרה גופה של עדות. וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה, שעדות שניה בטלה. אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד, בטלו שניהם. אבל כשהוזמו שניהם, לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

(ד)

על פי עד אחד - אע"ג דמלתא דפשיטא היא דאין משלם ארבעה וחמשה על פי עד אחד, הא קמשמע לן דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה עד אחד אי אתי עד אחד בתר הכי מצטרך בהדיה ומיחייב, על פי עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו מחייבי ליה, דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. והני מילי באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר טבחתי ומכרתי, ובאו עדים אח"כ שטבח ומכר, חייב, שהרי כשאומר טבחתי ומכרתי אינו מחייב עצמו בכלום, שיודע הוא שמודה בקנס פטור, ואין כאן הודאה של כלום. אבל באומר גנבתי ובאו עדים שגנב, פטור. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאתו, הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל, אע"פ שאח"כ באו עדים:

ומת אביו - והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא:

גנב והקדיש - כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים:

ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותם וכו' - ר"ש לאו אמילתיה דת"ק קאי ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר. אלא שמעינהו ר"ש לרבנן בדוכתא אחריתי דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור, דכתיב (שמות כב) וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ועלה קאי ר"ש ואומר קדשים שחייב באחריותן חייב, דקרינן ביה וגונב מבית האיש, דכיון דהבעל חייב באחריותם כי קא טבח דמריה קא טבח. ובקדשים שחייב באחריותן נמי לא מחייב ר"ש תשלומי ארבעה וחמשה אלא כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם , או ששחטן בעלי מומין בחוץ. ואע"פ שלא נפדו, סבר כל העומד לפדות כפדוי דמי והויא שחיטה ראויה. אבל אם שחטן תמימים בחוץ , הויא שחיטה שאינה ראויה. ושמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה. ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

מכרו חוץ מאחד ממאה שבו - גנב שמכר כל השור חוץ מדבר מועט שבו, מן הדברים הנתרים עמו בשחיטה, פטור, דבתיב (שמות כא) וטבחו או מכרו, עד שימכור כל הדברים הנתרים בטביחה. לאפוקי שאם השאיר גיזותיה או קרניה, דלא הוי שיור, ולא מפטר בהכי:

הנוחר - קורעו מנחיריו עד לבו:

והמעקר - עוקר סימנים, פטור. ואפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דהא לאו שחיטה היא כלל:

(ו)

היה מושכו ויוצא - פטור מכפל :

הגביהו - אפילו ברשות בעלים. שהרי הגבהה קונה בכל מקום:

נתנו - גנב לכהן, בחמש סלעים של פדיון בנו:

היה מושכו - הכהן או בעל חוב או השומר. ומת ברשות בעלים:

פטור - הגנב מכלום:

(ז)

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - משום ישוב ארץ ישראל, שמפסידין את הזרעים :

אבל מגדלין בסוריא - ארצות שכבש דוד. דלאו שמיה כיבוש, ולא חיישינן בה לישוב. ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה:

אין מגדלין תרנגולים בירושלים מפני הקדשים - שאוכלין שם. ודרך תרנגולים לנקר באשפה, ושמא יביאו עצם [כשעורה] מן השרץ ויטמאו את הקדשים:

ולא יגדלו כהנים תרנגולים בכל ארץ ישראל מפני הטהרות - שהכהנים אוכלים תרומה וצריכים לשמרה בטהרה:

חזירים - מפרש טעמא בגמרא, כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה היו רגילים בכל יום שהיו אלו שבחוץ מעלים להם תמידים לאלו שבפנים. יום אחד העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור המגדל חזירים :

את הכלב - מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו:

נשבים - פחים . שלא ילכדו בהם יוני בני הישוב:

שלשים ריס - ארבעה מילין:

(א)

מְרֻבָּה מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל מִמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה,

שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל נוֹהֶגֶת

בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים,

וּבֵין בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים;

וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת

אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶׂה בִּלְבַד,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, לז):

"כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ" וְגוֹמֵר.

אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,

וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

(ב)

גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם,

וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם

אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת,

גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה,

גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים;

גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו,

וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו,

גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

גָּנַב וְטָבַח לִרְפוּאָה אוֹ לִכְלָבִים,

הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה,

הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בַָעֲזָרָה,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ:

(ג)

גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם,

וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם,

וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין,

מְשַׁלְּמִין הַכֹּל.

גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם,

וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים,

אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין,

הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִים תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,

וְהָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה.

נִמְצְאוּ אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין,

הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,

וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה.

אֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם,

בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה.

אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמֵם,

בָּטְלָה כָּל הָעֵדוּת;

שֶׁאִם אֵין גְּנֵבָה,

אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה:

(ד)

גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם,

וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד,

אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,

וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת,

גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה,

גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר,

גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,

וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

[ס"א נוסף: וְשֶׁאֵין חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.]

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה;

שֶׁאֵין חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם, פָּטוּר:

(ה)

מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ,

אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת,

הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ,

הַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,

וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם,

אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם, וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם,

אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם, פָּטוּר:

(ו)

הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא,

וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים,

פָּטוּר.

הִגְבִּיהוֹ,

אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים,

וָמֵת,

חַיָּב.

נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ,

לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וּלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וּלְשׂוֹכֵר,

וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ,

וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים,

פָּטוּר.

הִגְבִּיהוֹ,

אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים,

וּמֵת,

חַיָּב:

(ז)

אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל;

אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא,

וּבַמִּדְבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִים בִּירוּשָׁלַיִם,

מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים,

וְלֹא כֹּהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

מִפְּנֵי הַטְּהָרוֹת.

אֵין מְגַדְּלִין חֲזִירִים בְּכָל מָקוֹם.

לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב,

אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת.

אֵין פּוֹרְסִין נִשְׁבִּין לַיּוֹנִים,

אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִּשׁוּב שְׁלֹשִׁים רִיס:

גמרא

רש"י

(מסכת בבא קמא פ א)

זוהר

^{(ח"א קסג א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג ד-ד)
(ד) היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה: אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו.
(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג ח)
(ח) כתוב בתורה (דברים ל יב): "לא בשמים היא ... ולא מעבר לים היא". "לא בשמים היא" – לא בגסי הרוח היא מצויה; "ולא מעבר לים היא" – לא במהלכי מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים: לא כל המרבה סחורה מחכים; וציוו ואמרו: הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה.
(י) כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה.

אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן -)}

תורה

^{(בראשית כט ט - כט יג)}

תרגום אונקלוס

עד דהוא ממליל עימהון ורחל אתת עם ענא דלאבוהא ארי רעיתא היא:

י והוה כד חזא יעקב ית רחל בת לבן אחוהא דאימיה וית ענא דלבן אחוהא דאימיה וקריב יעקב וגנדר ית אבנא מעל פומא דבירא ואשקי ית ענא דלבן אחוהא דאימיה:

יא ונשיק יעקב לרחל וארים ית קליה ובכא:

יב וחווי יעקב לרחל ארי בר אחת אבוהא הוא וארי בר רבקה הוא ורהטת וחוויאת לאבוהא:

יג והוה כד שמע לבן ית שימע יעקב בר אחתיה ורהט לקדמותיה וגפיף ליה ונשיק ליה ואעליה לביתיה ואשתעי ללבן ית כל פתגמיא האילין:

(כט ט) עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃

וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃

וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃

וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃

וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃

נביאים

^{(הושע יג ב - יג ו)}

(יג ב) וְעַתָּ֣ה׀ יוֹסִ֣פוּ לַחֲטֹ֗א וַיַּעְשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַעֲשֵׂ֥ה חָרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן׃

לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה׃

וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵאלֹהִ֤ים זֽוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי׃

אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת׃

כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל־כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי׃

כתובים

^{(משלי ז ג - ז ז)}

(ז ג) קָשְׁרֵ֥ם עַל־אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ כָּ֝תְבֵ֗ם עַל־ל֥וּחַ לִבֶּֽךָ׃

אֱמֹ֣ר לַֽ֭חָכְמָה אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ וּ֝מֹדָ֗ע לַבִּינָ֥ה תִקְרָֽא׃

לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁ֣ה זָרָ֑ה מִ֝נָּכְרִיָּ֗ה אֲמָרֶ֥יהָ הֶחֱלִֽיקָה׃

כִּ֭י בְּחַלּ֣וֹן בֵּיתִ֑י בְּעַ֖ד אֶשְׁנַבִּ֣י נִשְׁקָֽפְתִּי׃

וָאֵ֤רֶא בַפְּתָאיִ֗ם אָ֘בִ֤ינָה בַבָּנִ֗ים נַ֣עַר חֲסַר־לֵֽב׃

משנה

^{(זבחים פרק ז)}

ברטנורא

(א)

חטאת העוף שעשאה למטה. מחוט הסקרא, כהלכתה שהיא נעשית למטה, כדאמרן בפרקין דלעיל: כמעשה חטאת. בהזאה ומיצוי:

לשם חטאת. אף על פי ששינה בסדר מליקה כגון שמלק והבדיל, ובחטאת נאמר ולא יבדיל : כשרה. הואיל ונעשית למטה ובשאר עבודות כהלכתה: כמעשה חטאת לשם עולה וכו' פסולה. דחטאת שלא לשמה פסולה:

כמעשה כולם. כלומר כמעשה אחד מכולם האמורים כאן, ואפילו כמעשה חטאת לשם חטאת, הואיל ועשאה למעלה פסולה :

(ב)

עולת העוף שעשאה למעלה. כהלכתה שהיא נעשית למעלה: כמעשה עולה לשם עולה. אף על פי ששינה במליקתה שלא הבדיל, ומן הדין היה לו להבדיל, אפילו הכי כשרה :

כמעשה עולה לשם חטאת כשרה. דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת:

עשאה למטה כמעשה כולן. כמעשה אחד מכולן, ואפילו כמעשה עולה לשם עולה: פסולה. הואיל ועשאה למטה פסולה:

(ג)

וכולן אינן מטמאות בבית הבליעה. אע"פ שנפסלו, מליקתן מטהרתן מידי נבילה, ואין מטמאין בבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור שהאוכלה אע"פ שלא נגע בה כגון שתחבה לו חבירו בבית הבליעה נטמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, אבל אלו אף על פי שאין מליקתן מתירתן באכילה מפני הפסול שאירע בהן, מכל מקום מטהרתן ומוציאתן מידי נבילה:

ומועלין בהן. הנהנה מהן בשוה פרוטה מביא קרבן מעילה כדין כל נהנה מן ההקדש. ואפילו חטאת, הואיל ונפסלה ולא היה בה שעת היתר לכהנים, לא יצאה מידי מעילה: חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת. דכשרה היא ויש בה שעת היתר לכהנים, ושוב אין בה מעילה אפילו לזר:

(ד)

ר' אליעזר אומר מועלים בה. דהא עולה היא ומי הוציאה ממעילתה, והלא שעת היתר לכהנים לא היה לה: רבי יהושע אומר אין מועלים בה. דכיון דשינה שמה ומעשיה ומקומה לשם חטאת, נעשית חטאת : ומה חטאת העוף שאין מועלים בה. כששחטה לשמה, שהרי נאכלת לכהנים: שינה את שמה. נפסלה ולא באה לכלל היתר: מועלים בה. דהא רבי יהושע גופיה לא פליג עליה: לדבר שיש בו מעילה. לשם עולה: ששחטן בדרום. לשם שלמים, יוכיחו: ששינה שמן ומעשיהן לדבר שאין בו מעילה. שקדשים קלים אין מעילה אלא באימוריהן: ומועלים בהן. מפני שנפסלו בשינוי מקומן ולא הוציאתן זריקתן מידי מעילה: איסור והיתר. קדשים קלים יש באימוריהן משום מעילה ואין בבשרן משום מעילה: בדבר שכולו היתר. בחטאת העוף שאין בו צד מעילה . והלכה כרבי יהושע:

(ה)

מלק בשמאל. דמליקתו פסולה. שכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא של ימין: או בלילה. דאין מליקה בלילה, דרחמנא אמר ביום צוותו: אינן מטמאין. הואיל ופסולן בקודש ואהני מליקה דידהו שאם עלו לא ירדו: שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אין מטמאין בבית הבליעה. ואף על פי שאסורים באכילה: מלק בסכין. לאו מליקה היא ולאו שחיטה היא , דהא מליקה בצפורן היא בעצמו של כהן: מלק חולין בפנים. דלא שייך מליקה בחולין אלא בקדשים בפנים, והמולק חולין בכל מקום או קדשים בחוץ הוי כאילו נוחר או מעקר, ואין אותה מליקה מוציאה מידי נבילה: תורין שלא הגיע זמנן. תורים גדולים, כשרים, קטנים פסולים. בני יונה, קטנים כשרים, גדולים פסולים: ושיבש גפה. דמחוסר אבר פסול אף בעופות . דהא דקיימא לן אין תמות וזכרות בעופות, הני מילי כגון דוקין שבעין שאין מומן ניכר, אבל מחוסר אבר, הקריבהו נא לפחתך:

מטמא בבית הבליעה. דלא מהני מליקה דידהו למידי, שאפילו עלו ירדו: כל שאין פסולן בקודש. שנפסלו קודם שבאו לעזרה. וכל שאין פסולן בקודש אמרינן לקמן בפרק המזבח מקדש, דאם עלה ירד. אבל אותן שפסולן בקודש כגון הקדשים הראויין אלא שנפסלו בעבודותיהן, אין מטמאין, דהא אהני להו מליקה דאם עלו לא ירדו: כל הפסולים. כגון זר, ואונן וטבול יום ומחוסר כפורים וכל אותן השנויין בריש פ"ב: ואינן מטמאות בבית הבליעה. שאף על פי שאין מליקתן מתרת קדשים באכילה. מכל מקום מוציאתן מידי נבלה:

(ו)

אינה מטמאה בבית הבליעה. דמליקתה מטהרתה מידי נבלה: ר' יהודה אומר מטמאה בבית הבלי ה. דסבירא ליה לר"י דלא אהני שחיטה בעוף של חולין ולא מליקה בקדשים בטריפה בעוף להוציאה מידי נבילה: אינו דין שתהא שחיטה כו'. וכיון דילפת ששחיטה מטהר את הטריפה בעוף בחולין מק"ו, ילפינן מליקת קדשים מינה בבנין אב, מה מצינו בשחיטה כו', אף מליקה המכשרת באכילה תטהר טריפתה מטומאתה:

רבי יוסי אומר דיה כו'. כיון דלא אשכחן בהדיא דשחיטה מוציאה מידי נבילה בעוף, אלא מק"ו מנבלת בהמה אתה בא ללמוד, דיה שתהא כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה ולא מליקתה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון . ושלש מחלוקות בדבר, ר"מ סבר, אחד שחיטה ואחד מליקה מוציאה בעוף מידי נבלה. ור' יהודה סבר, בין שחיטה בין מליקה לא מהני בטריפה בעוף להוציאה מידי נבלה. ור' יוסי סבר, שחיטה מהניא, מליקה לא מהניא. והלכה כר' יוסי:

(א) חַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה

כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת,

כְּשֵׁרָה.

כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה,

כְּמַעֲשֵה עוֹלָה לְשֵם חַטָּאת,

כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה,

פְּסוּלָה.

עֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה כֻּלָּם,

פְּסוּלָה:

(ב) עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָֻאָהּ לְמַעְלָה

כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה,

כְּשֵׁרָה.

כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת,

כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים.

כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה,

כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת,

פְּסוּלָה.

עֲשָׂאָה לְמַטָּה כְּמַעֲשֶׂה כֻּלָּם,

פְּסוּלָה:

(ג) וְכֻלָּן אֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה,

וּמוֹעֲלִין בָּהֶן,

חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף

שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת:

(ד) עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה

כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

מוֹעֲלִין בָּהּ;

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:

אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

מָה אִם חַטָּאת,

שֶׁאֵין מוֹעֲלִין בָּה לִשְׁמָהּ,

כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, מוֹעֲלִין בָּהּ;

עוֹלָה,

שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ,

כְּשֶׁשִּׁנְּה אֶת שְׁמָהּ,

אֵינוֹ דִין שֶׁיִּמְעֲלוּ בָּהּ?

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻעַ:

לֹא.

אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת

שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם עוֹלָה,

שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְעִילָה,

תֹּאמַר בְּעוֹלָה

שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת,

שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה?

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

וַהֲרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים

שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם

וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים

יוֹכִיחוּ,

שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה,

וּמוֹעֲלִין בָּהֶן;

אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָעוֹלָה,

שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה,

שֶׁיִּמְעֲלוּ בָּהּ.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

לֹא;

אִם אָמַרְתָּ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים

שֶׁשְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים,

שֶׁכֵּן שִׁנְה אֶת שְׁמָן

בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אִסּוּר וְהֶתֵּר,

תֹּאמַר בְּעוֹלָה,

שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ הֶתֵּר?:

(ה) מָלַק בִּשְׂמֹאל אוֹ בַּלַּיְלָה,

שָׁחַט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ,

אֵינָן מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

מָלַק בְּסַכִּין,

מָלַק חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ,

תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן,

וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן,

שֶׁיָּבַשׁ גַּפָּה,

וְשֶׁנִּסְמֵית עֵינָהּ,

וְשֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ,

מְטַמָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

זֶה הַכְּלָל:

כֹּל שֶׁהָיָה פְּסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ,

אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה;

לֹא הָיָה פְּסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ,

מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

וְכָל הַפְּסוּלִים שֶׁמָּלְקוּ,

מְלִיקָתָן פְּסוּלָה,

וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה:

(ו) מָלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה,

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר:

מָה אִם נִבְלַת בְּהֵמָה,

שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא,

שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ;

נִבְלַת הָעוֹף,

שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא,

אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ?

מַה מָּצִינוּ בִּשְׁחִיטָתָהּ,

שֶׁהִיא מַכְשְׁרַתָּהּ בַּאֲכִילָה,

וּמְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ,

אַף מְלִיקָתָהּ,

שֶׁהִיא מַכְשְׁרַתָּהּ בַּאֲכִילָה,

תְּטַהֵר אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,

דַּיָּהּ כְּנִבְלַת בְּהֵמָה:

שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּהּ,

אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ:

גמרא

רש"י

(מסכת זבחים סא ב)

זוהר

^{(ח"א קסה א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג יא-יג)
(יא) מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך": אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא שכולו טוב.

הלכה יב

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה; אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה.

אמרו חכמים דרך רמז: (במדבר יט יד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל": אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה. וכך אמר שלמה בחכמתו (משלי כד י): "התרפית ביום צרה צר כחך". ועוד אמר (קהלת ב ט): "אף חכמתי עמדה לי": חכמה שלמדתי באף, עמדה לי.

אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח. וכל היגע בתלמודו בצנעה – מחכים, שנאמר (משלי יא ב): "ואת צנועים חכמה".

וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו; אבל הקורא בלחש, במהרה הוא שוכח.

הלכה יג

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים (שיר השירים רבה ה יא): "אין גורנה של תורה אלא לילה, שנאמר (איכה ב יט): "קומי רוני בלילה"". וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר (תהלים מב ט): "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירֹה עמי תפלה לאל חיי". וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה, אש אוכלתו.

(במדבר טו לא): "כי דבר ה' בזה" – זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – או שקרא ושנה, ופירש להבלי עולם, והניח תלמודו וזנחו – הרי זה בכלל בוזה דבר ה'.

אמרו חכמים: (משנה אבות ד ט): "כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני; וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר". ועניין זה מפורש הוא בתורה. הרי הוא אומר (דברים כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויבך"; ואומר (דברים ח טז): "למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך".

מוסר

^{(ספר חסידים סימן -)}

תורה

^{(בראשית כט יד - ל ד)}

תרגום אונקלוס

ואמר ליה לבן ברם קריבי ובסרי את ויתיב עימיה ירח יומין:

טו ואמר לבן ליעקב המדאחי את ותפלחינני מגן חו לי מא אגרך:

טז וללבן תרתין בנן שום רבתא לאה ושום זעירתא רחל:

יז ועיני לאה יאיין ורחל הות שפירא בריווא ויאיא בחזווא:

יח ורחים יעקב ית רחל ואמר אפלחינך שבע שנין ברחל ברתך זעירתא:

יט ואמר לבן טב דאתין יתה לך מדאתין יתה לגבר אוחרן תיב עימי:

כ ופלח יעקב ברחל שבע שנין והוו בעינוהי כיומין זעירין בדרחים יתה:

כא ואמר יעקב ללבן הב ית איתתי ארי שלימו יומי פולחני ואיעול לוותה:

כב וכנש לבן ית כל אנשי אתרא ועבד משתיא:

כג והוה ברמשא ודבר ית לאה ברתיה ואעיל יתה לוותיה ועאל לוותה:

כד ויהב לבן לה ית זלפה אמתיה ללאה ברתיה לאמהו:

כה והוה בצפרא והא היא לאה ואמר ללבן מא דא עבדת לי הלא ברחל פלחית עימך ולמא שקרת בי:

כו ואמר לבן לא מתעביד כין באתרנא למיתן זעירתא קודם רבתא:

כז אשלים שבועתא דדא וניתין לך אף ית דא בפולחנא דתפלח עימי עוד שבע שנין אוחרניין:

כח ועבד יעקב כין ואשלים שבועתא דדא ויהב ליה ית רחל ברתיה ליה לאיתו:

כט ויהב לבן לרחל ברתיה ית בלהה אמתיה לה לאמהו:

ל ועאל אף לוות רחל ורחים אף ית רחל מלאה ופלח עימיה עוד שבע שנין אוחרניין:

לא וחזא יי ארי סנואתא לאה ויהב לה עידוי ורחל עקרא:

לב ועדיאת לאה וילידת בר וקרת שמיה ראובן ארי אמרת ארי גלי קודם יי עולבני ארי כען ירחמינני בעלי:

לג ועדיאת עוד וילידת בר ואמרת ארי שמיע קודם יי ארי סנואתא אנא ויהב לי אף ית דין וקרת שמיה שמעון:

לד ועדיאת עוד וילידת בר ואמרת הדא זמנא יתחבר לי בעלי ארי ילידית ליה תלתא בנין על כין קרא שמיה לוי:

לה ועדיאת עוד וילידת בר ואמרת הדא זמנא אודי קודם יי על כין קרת שמיה יהודה וקמת מלמילד:

פרק ל

א וחזת רחל ארי לא ילידת ליעקב וקניאת רחל באחתה ואמרת ליעקב הב לי בנין ואם לא מייתא אנא:

ב ותקיף רוגזא דיעקב ברחל ואמר המיני את בעיא הלא מן קודם יי תבען דמנע מיניך ולדא דמעי:

ג ואמרת הא אמתי בלהה עול לוותה תליד ואנא ארבי ואתבני אף אנא מינה:

ד ויהבת ליה ית בלהה אמתה לאיתו ועאל לוותה יעקב:

(כט יד) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃

וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ׃

וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃

וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃

וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃

וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃

וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ׃

וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ׃

וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃

וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃

וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה׃

וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃

וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃

מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃

וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃

וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃

וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃

וַיַּ֤רְא יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃

וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְהוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃

וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃

וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי׃

וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְהוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃

וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃

וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃

וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃

וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃

תורה

^{(בראשית ל ה - לב ג)}

תרגום אונקלוס

ועדיאת בלהה וילידת ליעקב בר:

ו ואמרת רחל דנני יי ואף קביל צלותי ויהב לי בר על כין קרת שמיה דן:

ז ועדיאת עוד וילידת בלהה אמתה דרחל בר תניין ליעקב:

ח ואמרת רחל קביל בעותי יי באתחננותי בצלותי חמידית דיהי לי ולד כאחתי אף אתייהיב לי וקרת שמיה נפתלי:

ט וחזת לאה ארי קמת מלמילד ודברת ית זלפה אמתה ויהבת יתה ליעקב לאיתו:

י וילידת זלפה אמתה דלאה ליעקב בר:

יא ואמרת לאה אתא גד וקרת ית שמיה גד:

יב וילידת זלפה אמתה דלאה בר תניין ליעקב:

יג ואמרת לאה תושבחא הות לי ארי בכין ישבחונני נשיא וקרת ית שמיה אשר:

יד ואזל ראובן ביומי חצד חיטין ואשכח יברוחין בחקלא ואייתי יתהון ללאה אימיה ואמרת רחל ללאה הבי כען לי מיברוחי דבריך:

טו ואמרת לה הזעיר דדברת ית בעלי ולמיסב אף ית יברוחי דברי ואמרת רחל בכין ישכוב עימיך בליליא חלף יברוחי דבריך:

טז ועאל יעקב מן חקלא ברמשא ונפקת לאה לקדמותיה ואמרת לוותי תיעול ארי מיגר אגרתך ביברוחי דברי ושכיב עימה בליליא הוא:

יז וקביל יי צלותה דלאה ועדיאת וילידת ליעקב בר חמישאי:

יח ואמרת לאה יהב יי אגרי דיהבית אמתי לבעלי וקרת שמיה יששכר:

יט ועדיאת עוד לאה וילידת בר שתיתאי ליעקב:

כ ואמרת לאה יהב יי יתיה לי חולק טב הדא זמנא יהי מדוריה דבעלי לוותי ארי ילידית ליה שיתא בנין וקרת ית שמיה זבולון:

כא ובתר כין ילידת ברתא וקרת ית שמה דינה:

כב ועאל דוכרנה דרחל קודם יי וקביל צלותה יי ויהב לה עידוי:

כג ועדיאת וילידת בר ואמרת כנש יי ית חיסודיי:

כד וקרת ית שמיה יוסף למימר יוסיף יי לי בר אוחרן:

כה והוה כד ילידת רחל ית יוסף ואמר יעקב ללבן שלחני ואהך לאתרי ולארעי:

כו הב ית נשיי וית בניי דפלחית יתך בהון ואיזיל ארי את ידעת ית פולחני דפלחתך:

כז ואמר ליה לבן אם כען אשכחית רחמין בעינך נסיתי וברכני יי בדילך:

כח ואמר פריש אגרך עליי ואתין:

כט ואמר ליה את ידעת ית דפלחתך וית דהוה בעירך עימי:

ל ארי זעיר דהוה לך קודמיי ותקיף לסגי ובריך יי יתך בדילי וכען אימתי אעביד אף אנא לביתי:

לא ואמר מא אתין לך ואמר יעקב לא תיתין לי מידעם אם תעביד לי פתגמא הדין אתוב ארעי ענך אטר:

לב אעבר בכל ענך יומא דין אעדי מתמן כל אימר נמור ורקוע וכל אימר שחום באימריא ונמור ורקוע בעיזיא ויהי אגרי:

לג ותסהיד עליי זכותי ביום מחר ארי תיעול על אגרי קודמך כול דלייתוהי נמור ורקוע בעיזיא ושחום באימריא גנובא הוא עימי:

לד ואמר לבן ברם לווי יהי כפתגמך:

לה ואעדי ביומא ההוא ית תישיא רגוליא ורקועיא וית כל עיזיא נמורתא ורקועתא כול דחיוור ביה וכל דשחום באימריא ויהב ביד בנוהי:

לו ושווי מהלך תלתא יומין בינוהי ובין יעקב ויעקב רעי ית ענא דלבן דאשתארא:

לז ונסיב ליה יעקב חוטרין דלבן רטיבין ודלוז ודדלוב וקליף בהון קלפין חיוורין קילוף חיוור דעל חוטריא:

לח ודעיץ ית חוטריא דקליף ברטיא אתר בית שקיא דמיא אתר דאתיין ענא למשתי לקבלהון דענא ומתייחמן במיתיהון למשתי:

לט ואתייחמא ענא בחוטריא וילידן ענא רגולין נמורין ורקועין:

מ ואימריא אפריש יעקב ויהב בריש ענא כל דרגול וכל דשחום בענא דלבן ושווי ליה עדרין בלחודוהי ולא עריבינון עם ענא דלבן:

מא והוי בכל עידן דמתייחמן ענא מבכרתא ומשווי יעקב ית חוטריא לעיני ענא ברטיא ליחמותהון בחוטריא:

מב ובלקישות ענא לא משווי והוון לקישיא ללבן ובכיריא ליעקב:

מג ותקיף גוברא לחדא לחדא והוו ליה ען סגיאן ואמהן ועבדין וגמלין וחמרין:

פרק לא

א ושמע ית פתגמי בני לבן דאמרין נסיב יעקב ית כל דלאבונא ומדלאבונא קנא ית כל נכסיא האילין:

ב וחזא יעקב ית סבר אפי לבן והא ליתינון עימיה כמאתמלי ומדקמוהי:

ג ואמר יי ליעקב תוב לארע אבהתך ולילדותך ויהי מימרי בסעדך:

ד ושלח יעקב וקרא לרחל וללאה לחקלא לוות עניה:

ה ואמר להון חזי אנא ית סבר אפי אבוכון ארי ליתינון עימי כמאתמלי ומדקמוהי ואלהיה דאבא הוה בסעדי:

ו ואתין ידעתין ארי בכל חילי פלחית ית אבוכון:

ז ואבוכון שקר בי ואשני ית אגרי עסר זמנין ולא שבקיה יי לאבאשא עימי:

ח אם כדין הוה אמר נמורין יהי אגרך וילידן כל ענא נמורין ואם כדין הוה אמר רגולין יהי אגרך וילידן כל ענא רגולין:

ט ואפריש יי מן בעירא דאבוכון ויהב לי:

י והוה בעידן דאתייחמא ענא וזקפית עיניי וחזית בחלמא והא תישיא דסלקין על ענא רגולין נמורין ופציחין:

יא ואמר לי מלאכא דיי בחלמא יעקבואמרית האנא:

יב ואמר זקוף כען עינך וחזי כל תישיא דסלקין על ענא רגולין נמורין ופציחין ארי גלי קודמיי ית כל דלבן עביד לך:

יג אנא אלהא דאתגליתי עלך בבית אל דמשחתא תמן קמא דקיימתא קודמיי תמן קיים כען קום פוק מן ארעא הדא ותוב לארע ילדותך:

יד ואתיבת רחל ולאה ואמרא ליה העוד לנא חולק ואחסנא בבית אבונא:

טו הלא נוכראן אתחשבנא ליה ארי זבננא ואכל אף מיכל ית כספנא:

טז ארי כל עותרא דאפריש יי מאבונא דילנא הוא ודבננא וכען כול דאמר יי לך עביד:

יז וקם יעקב ונטל ית בנוהי וית נשוהי על גמליא:

יח ודבר ית כל גיתוהי וית כל קנייניה דקנא גיתוהי וקנייניה דקנא בפדן ארם למיתי לוות יצחק אבוהי לארעא דכנען:

יט ולבן אזל למיגז ית עניה ונסיבת רחל ית צלמניא דלאבוהא:

כ וכסי יעקב מן לבן ארמאה על דלא חווי ליה ארי אזיל הוא:

כא ואזל הוא וכל דליה וקם ועבר ית פרת ושווי ית אפוהי לטורא דגלעד:

כב ואתחווא ללבן ביומא תליתאה ארי אזל יעקב:

כג ודבר ית אחוהי עימיה ורדף בתרוהי מהלך שבעא יומין ואדביק יתיה בטורא דגלעד:

כד ואתא מימר מן קודם יי לוות לבן ארמאה בחלמא דליליא ואמר ליה אסתמר לך דלמא תמליל עם יעקב מטב עד ביש:

כה ואדביק לבן ית יעקב ויעקב פרס ית משכניה בטורא ולבן אשרי ית אחוהי בטורא דגלעד:

כו ואמר לבן ליעקב מא עבדתא וכסיתא מיני ודברת ית בנתיי כשביית חרב:

כז למא איטמרתא למיזל וכסיתא מיני ולא חווית לי ושלחתך פון בחדווא ובתושבחן בתופין ובכינרין:

כח ולא שבקתני לנשקא לבניי ולבנתיי כען אסכילתא למעבד:

כט אית חילא בידי למעבד עימכון בישא ואלהא דאבוכון ברמשא אמר לי למימר אסתמר לך מלמללא עם יעקב מטב עד ביש:

ל וכען מיזל אזלתא ארי חמדא חמידתא לבית אבוך למא נסיבתא ית דחלתי:

לא ואתיב יעקב ואמר ללבן ארי דחילית ארי אמרית דלמא תינוס ית בנתך מיני:

לב אתר דתשכח ית דחלתך לא יתקיים קודם אחנא אשתמודע לך מא דעימי וסב לך ולא ידע יעקב ארי רחל נסיבתנון:

לג ועאל לבן במשכנא דיעקב ובמשכנא דלאה ובמשכנא דתרתין לחינתא ולא אשכח ונפק ממשכנא דלאה ועאל במשכנא דרחל:

לד ורחל נסיבת ית צלמניא ושוויאתנון בעביטא דגמלא ויתיבת עליהון ומשיש לבן ית כל משכנא ולא אשכח:

לה ואמרת לאבוהא לא יתקף בעיני ריבוני ארי לא איכול למקם מן קודמך ארי אורח נשין לי ובלש ולא אשכח ית צלמניא:

לו ותקיף ליעקב ונצא עם לבן ואתיב יעקב ואמר ללבן מא חובי מא סורחני ארי רדפתא בתריי:

לז ארי משישתא ית כל מניי מא אשכחתא מכול מני ביתך שו הכא קודם אחיי ואחך ויוכחון בין תרוונא:

לח דנן עסרין שנין אנא עימך רחלך ועיזך לא אתכילו ודכרי ענך לא אכלית:

לט דתבירא לא איתיתי לך דהות שגיא ממניינא מיני את בעי לה נטרית ביממא ונטרית בליליא:

מ הוויתי ביממא אכלני שרבא וגלידא נחת עליי בליליא ונדת שינתי מעיניי:

מא דנן לי עסרין שנין בביתך פלחתך ארבע עסרי שנין בתרתין בנתך ושית שנין בענך ואשניתא ית אגרי עסר זמנין:

מב אילו לא פון אלהיה דאבא אלהיה דאברהם ודדחיל ליה יצחק הוה בסעדי ארי כען ריקן שלחתני ית עמלי וית ליאות ידיי גלי קודם יי ואוכח ברמשא:

מג ואתיב לבן ואמר ליעקב בנתא בנתיי ובניא בניי וענא עני וכול דאת חזי דילי הוא ולבנתיי מא אעביד לאילין יומא דין או לבניהון דילידא:

מד וכען איתא נגזר קיים אנא ואת ויהי לסהיד בינא ובינך:

מה ונסיב יעקב אבנא וזקפה קמא:

מו ואמר יעקב לאחוהי לקוטו אבנין ונסיבו אבנין ועבדו דגורא ואכלו תמן על דגורא:

מז וקרא ליה לבן יגר סהדותא ויעקב קרא ליה גלעד:

מח ואמר לבן דגורא הדין סהיד בינא ובינך יומא דין על כין קרא שמיה גלעד:

מט וסכותא דאמר ייסך מימרא דיי בינא ובינך ארי נתכסי גבר מחבריה:

נ אם תעני ית בנתיי ואם תיסב נשין על בנתיי לית אנש עימנא חזי מימרא דיי סהיד בינא ובינך:

נא ואמר לבן ליעקב הא דגורא הדין והא קמתא דאקימית בינא ובינך:

נב סהיד דגורא הדין וסהדא קמתא אם אנא לא אעבר לוותך ית דגורא הדין ואם את לא תעבר לוותי ית דגורא הדין וית קמתא הדא לבישו:

נג אלהיה דאברהם ואלהיה דנחור ידינון ביננא אלהא דאבוהון וקיים יעקב בדדחיל ליה אבוהי יצחק:

נד ונכס יעקב נכסתא בטורא וקרא לאחוהי למיכל לחמא ואכלו לחמא ובתו בטורא:

פרק לב

א ואקדים לבן בצפרא ונשק לבנוהי ולבנתיה ובריך יתהן ואזל ותב לבן לאתריה:

ב ויעקב אזל לארחיה וערעו ביה מלאכיא דיי:

ג ואמר יעקב כד חזנון משריתא מן קדם יי דא וקרא שמא דאתרא ההוא מחנים:

(ל ה) וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃

וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃

וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃

וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃

וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃

וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃

וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה בגד [בָּ֣א] [גָ֑ד] וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד׃

וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃

וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר׃

וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃

וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃

וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃

וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃

וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר׃

וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב׃

וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃

וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃

וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃

וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃

וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃

וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃

תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ׃

וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃

וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃

כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃

וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃

אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃

וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃

וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃

וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃

וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת׃

וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת׃

וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃

וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃

וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃

וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת׃

וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃

וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃

וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה׃

וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃

וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ׃

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי׃

וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן׃

וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי׃

אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים׃

וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי׃

וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים׃

וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃

וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ׃

אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃

וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃

הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ׃

כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃

וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים׃

וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃

וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃

וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא׃

וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת־פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃

וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃

וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃

וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃

וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃

וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃

לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃

וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ׃

יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃

וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי׃

וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי׃

עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃

וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹ֥הֶל יַעֲקֹ֣ב׀ וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל׃

וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כָּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא׃

וַתֹּ֣אמֶר אֶל־אָבִ֗יהָ אַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי־דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת־הַתְּרָפִֽים׃

וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃

כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃

זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃

טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃

הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃

זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃

לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃

וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃

וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃

וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃

וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃

וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃

וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃

אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃

אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃

וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃

וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃

וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃

וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם׃

נביאים

^{(הושע יב יג - יד י)}

(יב יג) וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר׃

וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר׃

הִכְעִ֥יס אֶפְרַ֖יִם תַּמְרוּרִ֑ים וְדָמָיו֙ עָלָ֣יו יִטּ֔וֹשׁ וְחֶ֨רְפָּת֔וֹ יָשִׁ֥יב ל֖וֹ אֲדֹנָֽיו׃

כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֙יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת׃

וְעַתָּ֣ה׀ יוֹסִ֣פוּ לַחֲטֹ֗א וַיַּעְשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַעֲשֵׂ֥ה חָרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן׃

לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה׃

וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵאלֹהִ֤ים זֽוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי׃

אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת׃

כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל־כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי׃

וָאֱהִ֥י לָהֶ֖ם כְּמוֹ־שָׁ֑חַל כְּנָמֵ֖ר עַל־דֶּ֥רֶךְ אָשֽׁוּר׃

אֶפְגְּשֵׁם֙ כְּדֹ֣ב שַׁכּ֔וּל וְאֶקְרַ֖ע סְג֣וֹר לִבָּ֑ם וְאֹכְלֵ֥ם שָׁם֙ כְּלָבִ֔יא חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה תְּבַקְּעֵֽם׃

שִֽׁחֶתְךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּֽי־בִ֥י בְעֶזְרֶֽךָ׃

אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִֽׁיעֲךָ֖ בְּכָל־עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה־לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים׃

אֶֽתֶּן־לְךָ֥ מֶ֙לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי׃    

צָרוּר֙ עֲוֺ֣ן אֶפְרָ֔יִם צְפוּנָ֖ה חַטָּאתֽוֹ׃

חֶבְלֵ֥י יֽוֹלֵדָ֖ה יָבֹ֣אוּ ל֑וֹ הוּא־בֵן֙ לֹ֣א חָכָ֔ם כִּֽי־עֵ֥ת לֹֽא־יַעֲמֹ֖ד בְּמִשְׁבַּ֥ר בָּנִֽים׃

מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶיךָ֜ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קָֽטָבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי׃

כִּ֣י ה֔וּא בֵּ֥ן אַחִ֖ים יַפְרִ֑יא יָב֣וֹא קָדִים֩ ר֨וּחַ יְהוָ֜ה מִמִּדְבָּ֣ר עֹלֶ֗ה וְיֵב֤וֹשׁ מְקוֹרוֹ֙ וְיֶחֱרַ֣ב מַעְיָנ֔וֹ ה֣וּא יִשְׁסֶ֔ה אוֹצַ֖ר כָּל־כְּלִ֥י חֶמְדָּֽה׃

תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃

אַשּׁ֣וּר׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃

אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃

אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃

יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃

יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃    

אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃

מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃

כתובים

^{(תהלים צג - צג)}

(צג) יְהוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֪וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הוָה עֹ֣ז הִתְאַזָּ֑ר אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט׃נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵֽעוֹלָ֣ם אָֽתָּה׃נָשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת׀ יְֽהוָ֗ה נָשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם׃מִקֹּל֨וֹת׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְהוָֽה׃עֵֽדֹתֶ֨יךָ׀ נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵיתְךָ֥ נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ יְ֝הוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים׃

משנה

^{(מקואות פרק ז)}

ברטנורא

(א)

יש מעלין - משלימין לארבעים סאה:

ולא פוסלין - בשלשה לוגין שאובין. וכולהו מפרש כיצד: הכפור גשמים שיורדין נקפים:

גליד - מים שקפאו על פני הארץ או על פני המים:

טיט הנרוק - טיט רך ורקיק שנעשה כמו רוק:

אבן הברד כמים - כמים שאובים דאמרינן לקמן פוסלים ולא מעלים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי. והלכה כעדותן של אנשי מידבא שעושין מקוה מן השלג אפילו לכתחילה:

נמצאו מעלין - שהשלימוהו:

ולא פוסלין - בשלשה לוגין שאובין. שהרי סאה היא הרבה יותר משלשה לוגין, ולא נפסל המקוה בכך:

(ב)

המים - שאובין. בין טמאין בין טהורים:

מי כבשים - מים שכבשו בהן זיתים או מיני ירקות:

ומי שלקות - מים ששלקו בהן שלקות :

והתמד - חרצנים וזגים או שמרים שנתן עליהן מים:

עד שלא החמיץ - דאם החמיץ, נידון כמי פירות:

קרטוב - אחד מששים וארבע בלוג:

פעמים מעלין - כדמפרש, כשיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים, ונתן בו סאה מי פירות, ואח"כ נטל סאה ממנו מים ומי פירות מעורבים יחד, הרי כל הסאה של מי פירות שנשארה במקוה משלימים את המקוה :

פעמים אין מעלין - כדקתני במקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת :

(ג)

ושינו את מראיו כשר - דהדחת כלים לא חשיבא שינוי מראה:

ואין פוסלים אותו בשינוי מראה - משום דצבעא לית ביה מששא:

מוחל - מים היוצאים מן הזיתים:

ימתין עד שירדו גשמים - דלמלאות בכתף אי אפשר , דבחסר עסקינן, שהוא נפסל בשלשה לוגין:

ממלא בכתף - דמקוה שלם אין השאובים פוסלים אותו לעולם:

(ד)

אין בו מראה מים ארבעים סאה - אם אין במקוה ארבעים סאה שיש בהן מראה מים, לא יטבול באותו מקוה אפילו באותו צד שיש בו מראה מים. ואם טבל, לא עלתה לו טבילה:

(ה)

ונפלו למקוה לא פסלוהו - הואיל והן נראין כיין, ומי פירות אין פוסלין בשלשה לוגין:

הכל הולך אחר המראה - אף על פי שאין החלב פוסל המקוה ואין במים שיעור שלשה לוגין לפסול, מ"מ כיון שיש כאן שלשה לוגין שנראין כמים, חשבינן להו כאילו כולן מים. ופוסלין. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

(ו)

השני טמא - דודאי חסר שיעור המקוה בטבילתו של ראשון:

אף השני טהור - דאמרינן גוד אחית, והוי כאילו המים שהעלה הראשון בגופו הן מחוברין למי מקוה ולא נחסר משיעורו כלום. ופירשו בגמרא דחגיגה [דף י"ט] דלא טיהר רבי יהודה אלא במעלות דרבנן, כגון שהיה טהור לחולין וטבל להיות טהור למעשר, או שהיה טהור למעשר וטבל להיות טהור לתרומה. אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה, דברי הכל טמא. ואין הלכה כר' יהודה:

סגוס - בגד צמר עב, וקורין לו בערבי אלבורנו"ס, ובולע מים הרבה:

מקצתו נוגע במים טהור - ובמקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות איירי, וטבל בו אדם לאחר שהטביל בו את הסגוס, טהור האיש הטובל אע"פ שנחסר שיעור מקוה בטבילת הסגוס, מאחר שמקצת הסגוס נוגע במים. ור' יהודה היא דסבירא ליה אמרינן גוד אחית :

המים שבתוכן שאובים - וחוזרים ופוסלים את המקוה בשלשה לוגים. שהרי לא היו בו אלא ארבעים סאה מכוונות ונתחסר כשהגביה שפתותיהן מן המים:

ומעלה אותם דרך שוליהם - כדי שלא יפלו המים שבתוכן למקוה ויפסלו כל מימיו :

(ז)

הטביל בו את המטה - שרגליה גבוהות, ואי אפשר להטבילה כולה כאחת במקוה קטן כזה ששיערו מצומצם, אא"כ רגליה שוקעות בטיט:

העבה - שאינו נרוק ואין מטבילין בו :

שהמים מקדמין - להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט , ובמים הוטבלו:

שמימיו מרודדים - שאין המים עמוקים, מחמת שהמקוה רחב והמים מתפשטים בכולו. ואע"פ שיש בו ארבעים סאה, אין כל גופו מתכסה במים בבת אחת :

כובש - לצד אחד של מקוה:

אפילו חבילי עצים וקנים - ואע"ג דנראה כמקוה שחלקו, אפילו הכי הואיל והמים נכנסין ביניהן , לא הוי חלוק. וכובש דנקט, מפני שהעצים והקנים צפים על פני המים, וצריך לכבוש עליהם אבנים כדי שיכנסו תחת המים:

היה מוליך ומביא במים - מנענע המים בידיו :

כיון שעבר הגל - של מים על המעלה של מקוה שהמחט מונח בה וצפו מי הגל על המחט, טהורה. ולפי שהמחט דקה וקטנה וירא פן תפול במים, דרך להטבילה כן:

משנה א

יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה וְלֹא פּוֹסְלִין, פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, לֹא מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין. אֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין: הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַטִּיט הַנָּרוֹק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּן כְּנֶגְדִּי לוֹמַר: הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ מַעֲלֶה אֶת הַמִּקְוֶה. וְהֵעִידוּ אַנְשֵׁי מֵידְבָא מִשְּׁמוֹ, שֶׁאָמַר לָהֶם: צְאוּ וְהָבִיאוּ שֶׁלֶג וַעֲשׁוּ מִקְוֶה בַּתְּחִלָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֶבֶן הַבָּרָד כַּמַּיִם. כֵּיצַד מַעֲלִין וְלא פּוֹסְלִין? מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל מֵהֶם סְאָה לְתוֹכוֹ, וְהֶעֱלַתּוּ, נִמְצְאוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין.

משנה ב

אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְלא מַעֲלִין: הַמַּיִם בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וּמֵי כְבָשִׁים, וּמֵי שְׁלָקוֹת, וְהַתֶּמֶד עַד שֶׁלּא הֶחֱמִיץ. כֵּיצַד פּוֹסְלִין וְלא מַעֲלִין? מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב, וְנָפַל מֵהֶן קֻרְטוֹב לְתוֹכוֹ לא הֶעֱלָהוּ; פּוֹסְלוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין. אֲבָל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין, וּמֵי פֵרוֹת, וְהַצִּיר, וְהַמֻּרְיָס, וְהַתֶּמֶד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ פְּעָמִים מַעֲלִין וּפְעָמִים שֶׁאֵינָן מַעֲלִין. כֵּיצַד? מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵהֶם - לֹא הֶעֱלַתּוּ. הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.

משנה ג

הֵדִיחַ בּוֹ סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו - כָּשֵׁר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי הַצֶּבַע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וּמחַל, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו - פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶה? יַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים, וְיַחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמַּיִם. הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמַּיִם.

משנה ד

נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹחַל וְשִׁנּוּ מִקצַת מַראָיו, אִם אֵין בּוֹ מַראֵה מַיִם אַרבָּעִים סְאָה, הֲרֵי זֶה לא יִטבּוֹל בּוֹ.

משנה ה

שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרטוֹב יַיִן, וַהֲרֵי מַראֵיהֶן כְּמַראֵה הַיַּיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקוָה, לא פְסָלוּהוּ. שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם חָסֵר קֻרטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרטוֹב חָלָב, וַהֲרֵי מַראֵיהֶן כְּמַראֵה הַמַּיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקוָה, לא פְסָלוּהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכֹּל הוֹלֵך אַחַר הַמַּראֶה.

משנה ו

מִקוָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיוּ רַגלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם, אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. הִטבִּיל בּוֹ אֶת הַסְּגוֹס וְהֶעֱלָהוּ, מִקצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם, טָהוֹר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁלְּעוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגבִּיהַּ שִׂפתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. מַטבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶך שׁוּלֵיהֶם.

משנה ז

הִטבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בַּטִּיט הֶעָבֶה, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקוָה שֶׁמֵּימָיו מְרוֹדָדִין, כּוֹבֵשׁ אַפִלּוּ חֲבִלֵּי עֵצִים, אַפִלּוּ חֲבִלֵּי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שְׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיך וּמֵבִיא בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל, טְהוֹרָה.

גמרא

רש"י

(מסכת נידה יג ב)

זוהר

^{(ח"א קצז ב)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות שבת ג ד-ה)
(ד) כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו. לפיכך אם גרף האש או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבא או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה. שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש.

הלכה ה

בד"א בכירה שהבלה מועט. אבל התנור אף על פי שגרף האש או כסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבא אין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו. הואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה אף על פי שהוא אש קש וגבבא או מכוסה.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן -)}