מ"ג בראשית כט יא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְנַשֵּׁיק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַאֲרֵים יָת קָלֵיהּ וּבְכָא׃
ירושלמי (יונתן):
וּנְשַׁק יַעֲקב לְרָחֵל וַאֲרֵים יַת קָלֵיהּ וּבְכָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויבך" - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה ד"א לפי שבא בידים ריקניות אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות ואני אין בידי כלום לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו א"ל מה אעשה לציווי של אבא אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיֵּבְךְּ – לְפִי שֶׁצָּפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁאֵינָהּ נִכְנֶסֶת עִמּוֹ לִקְבוּרָה (שם). דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁבָּא בְּיָדַיִם רֵיקָנִיּוֹת; אָמַר: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אֲבִי אַבָּא – הָיוּ בְּיָדָיו נְזָמִים וּצְמִידִים וּמִגְדָּנוֹת, וַאֲנִי אֵין בְּיָדִי כְּלוּם (שם). לְפִי שֶׁרָדַף אֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו בְּמִצְוַת אָבִיו אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ, וְהִשִּׂיגוֹ; וּלְפִי שֶׁגָּדַל אֱלִיפַז בְּחֵיקוֹ שֶׁל יִצְחָק (ד"ר ב,כ), מָשַׁךְ יָדוֹ. אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה לַצִּוּוּי שֶׁל אַבָּא? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: טֹל מַה שֶּׁבְּיָדִי, וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת (בראשית רבתי; ספר הישר).

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וישק יעקב לרחל. קטנה היתה שלא היתה עדיין ראויה ליבעל ועל כן מסר לבן הצאן בידה ולא מסרן ביד לאה הגדולה ממנה כי היתה ראויה לאיש ויושבת בבית. או נאמר שהנשיקה הזאת היתה נשיקת הראש או הכתף, כי לא אמר הכתוב בפי רחל.

וישא את קולו ויבך. מנהג הקרובים בפגישה. ודעת רז"ל לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה.

ובמדרש למה בכה? אמר יעקב, אליעזר עבד אבא הביא בידו נזמים וצמידים ואני אין בידי כלום, לפי שרדף אליפז בן עשו אחריו במצות אביו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בן עשו בחיקו של יצחק משך ידו, אמר לו מה אעשה לצוויו של אבא אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וישא את קולו ויבך" על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו והיו לו לעת כזאת בני נעורים:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)



(י - יא)" ויהי כאשר ראה". יספר איך התלהב יעקב מאהבת הקרובים ואיך חס על ממונם, ולבל נטעה שנתפעל מרחל באשר היתה יפ"ת, עז"א"כאשר ראה את רחל" נתפעל מאשר היא "בת לבן אחי אמו," וכן נתפעל מן הצאן בעבור שהם "צאן לבן אחי אמו," עד שלא נגש אל רחל כלל עד שהשקה את הצאן תחלה, וההתפעלות הזה עוררה בו רוח גבורה, "ויגל את האבן," כמעביר הפקק מעל צלוחית כדברי חז"ל, [דייקו זה ממה שלא אמר ויגלל כמו שבארתי בס' התו"ה שיש הבדל בפעלי הכפל בין אם בא בתשלומו שאז מורה על חוזק הפעולה, ואם לא בא בתשלומו מורה על קלות הפעולה] וספר שגם רגש זה היה מצד שהם צאן לבן אחי אמו, ואח"כ וישק לרחל ולא היה נשיקה של תפלות, כי נשא קולו ויבך:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישק יעקב לרחל. כל נשיקה לתפלות בר מתלתא, נשיקה של גדולה, "ויקח שמואל את פך השמן וגו' וישקהו". נשיקה של פרקים, "וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו". נשיקה של פרישות, "ותשק ערפה לחמותה". ר' תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות, וישק יעקב לרחל, שהיתה קרובתו.

וישא את קולו ויבך. למה בכה? אמר: אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה? "ויקח העבד עשרה גמלים"; ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. דבר אחר: למה בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה; הדא הוא דכתיב, דהיא אמרה לה: "לכן ישכב" וגו', עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך. דבר אחר: למה בכה? שראה בני אדם מלחשין, אמרו אלו לאלו: וכי מה בא זה לחדש עלינו דבר של ערוה? שמשעה שלקה העולם במבול גדרו אומות העולם עצמם מן הערוה; והדא אמרה שבני מזרח גדורים מן הערוה: