משנה ברכות ז ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ז · משנה ג | >>
כיצד מזמנין, בשלשה אומר נברך.
בשלשה והוא, אומר ברכו.
בעשרה, אומר נברך לאלהינו י.
בעשרה והוא, אומר ברכו.
אחד עשרה ואחד עשרה רבוא.
במאה אומר, נברך ליי אלהינו.
במאה והוא, אומר ברכו.
באלף, אומר נברך ליי אלהינו אלהי ישראל.
באלף והוא, אומר ברכו.
ברבוא, אומר, נברך ליי אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו.
ברבוא והוא, אומר ברכו.
כענין שהוא מברך, כך עונין אחריו, ברוך יי אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו.
רבי יוסי הגלילי אומר, לפי רב הקהל הן מברכין, שנאמר (תהלים סח) במקהלות יא ברכו אלהים, יי ממקור ישראל.
אמר רבי עקיבא, מה מצינו בבית הכנסת יב אחד מרבין ואחד מועטין אומר, ברכו את יי.
רבי ישמעאל אומר, ברכו את יי המברך.
כֵּיצַד מְזַמְּנִין?
- בִּשְׁלֹשָׁה - אוֹמֵר נְבָרֵךְ,
- בִּשְׁלֹשָׁה וְהוּא - אוֹמֵר בָּרְכוּ.
- בַּעֲשָׂרָה - אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֶאֱלֹהֵינוּ,
- בַּעֲשָׂרָה וְהוּא - אוֹמֵר בָּרְכוּ.
- אֶחָד עֲשָׂרָה, וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא.
- בְּמֵאָה - אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ,
- בְּמֵאָה וְהוּא - אוֹמֵר בָּרְכוּ.
- בְּאֶלֶף - אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
- בְּאֶלֶף וְהוּא - אוֹמֵר בֵּרְכוּ.
- בְּרִבּוֹא - אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ,
- בְּרִבּוֹא וְהוּא - אוֹמֵר בָּרְכוּ.
כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ - כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ.
- רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רוֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח כז): "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹקִים יְיָ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל".
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת? אֶחָד מְרֻבִּין וְאַחַד מוּעָטִין - אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת ה'.
- רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבֹרָךְ:
כיצד מזמנין? -
- בשלשה - אומר "נברך".
- בשלשה והוא - אומר "ברוך הוא".
- בעשרה - אומר "נברך לאלוהינו".
- בעשרה והוא - אומר "ברוך הוא".
- אחד עשרה, ואחד עשר ריבוא.
- במאה - אומר, "נברך לה' אלוהינו".
- במאה והוא - אומר "ברוך הוא".
- באלף - אומר, "נברך לה' אלוהינו, אלוהי ישראל".
- באלף והוא - אומר, "ברוך הוא".
- בריבוא - אומר, "נברך לה' אלוהינו, אלוהי ישראל, אלוהי הצבאות".
- בריבוא והוא - אומר, "ברוך הוא".
- בשלשה - אומר "נברך".
- כעניין שהוא מברך - כך עונין אחריו:
- "ברוך ה' אלוהינו, אלוהי ישראל, אלוהי הצבאות, יושב הכרובים, על המזון שאכלנו".
- רבי יוסי הגלילי אומר:
- לפי רוב הקהל הן מברכין, שנאמר "במקהלות ברכו אלוהים, ה' ממקור ישראל" (תהלים סח כז).
- אמר רבי עקיבה: מה מצינו בבית הכנסת? -
- אחד מרובין ואחד מועטין, אומרין "ברכו את ה'".
- רבי ישמעאל אומר: "ברכו את ה' המבורך".
מה שנאמר במשנה הזאת: אחד עשרה ואחד עשר רבוא - הוא דעת רבי עקיבא. וכל מה שיבוא אחר כך הוא דעת רבי יוסי הגלילי, שהוא אומר: לפי רוב הקהל מברכין.
ופסק ההלכה, שמשלושה ועד עשרה, אחד מברך: "נברך שאכלנו משלו", ועונין הכל: "ברוך הוא שאכלנו משלו".
ומעשרה ולמעלה, אחד מהם אומר: "נברך אלהינו שאכלנו משלו", ועונין הכל: "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו".
והלכה כרבי ישמעאל:
בשלשה והוא אומר ברכו - דהא בלאו דידיה איכא זימון, וכן כולם:
אחד עשרה ואחד עשר רבוא - הך רישא רבי עקיבא היא, דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים למועטים הכא נמי אין חילוק:
במאה אומר נברך לה' אלהינו - הך סיפא כולה רבי יוסי הגלילי היא, דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה משלשה ועד עשרה, ואין עשרה בכלל, המברך אומר נברך שאכלנו משלו וכולן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ועשרה או מעשרה ולמעלה המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו:
רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך - והלכה כר' ישמעאל:
בעשרה אומר נברך לאלהינו. עי' במ"ג פ"ד דמגילה:
נברך לאלהינו. כתבו התוס' והר"י דלא גרסי' בלמ"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. וכן מפורש בסדר רב עמרם ע"כ. וכתב הב"י סי' קצ"א שהטעם כדפרש"י אדאמרינן דאין אומרים נברך למי שאכלנו משלו דמשום דהוה משמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה. והכא נמי דכותיה ע"כ. ופסק הר"ב דאין לומר ברכו אלא נברך. כדאמר שמואל דעדיף הכי כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. והרי"ף הביא ירושלמי דמותיב מקורא בתורה ומשני דאומר המבורך ובזה כולל עצמו ע"כ. ואכתי איכא למידק דלתקנו בתרווייהו בחד נוסחא ואפשר שראו לקצר בברכת הזימון הואיל דברהמ"ז ארוכות הן. ובברכת התורה היה נראה להם להאריך שנברך את ה' היה קצרה ביותר ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו. דבברכת הזימון תקנו אלהינו ובברכת התורה ה'. אמנם זה מבואר כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלהות ואדנות. אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדאמר (ישעיה מב כא) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים:
במקהלות. ור' עקיבא סבירא ליה בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא. ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא. גמ':
מה מצינו בבה"כ. וכתבו התוס' דבהא מודה רבי יוסי הגלילי וטעמא דבבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש"צ אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד לאחר ברכת המזון אין לטעות במנינא:
(י) (על המשנה) לאלהינו. התוספ' והר"י כתבו דלא גרסינן בלמ"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו:
(יא) (על המשנה) במקהלות. ורבי עקיבא ס"ל בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא גמרא:
(יב) (על המשנה) בבהכ"נ. וכתבו התו' דבהא מודה ריה"ג. וטעמא דבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאין ולאו אדעתיה דש"צ. אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד לאחר בהמ"ז אין לטעות במנינא:
בשלשה אומר נברך: ס"א בשלשה אומרים נברך בשלשה והוא אומרים וכו' וכן בכולה מתניתין. גם ברוב סכ"י נמצא להח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בשלשה והוא אומרים ברוך הוא וכו' בעשרה והוא אומרים ברוך הוא וכו' במאה והוא אומרים ברוך הוא וכו' באלף והוא אומרים ברוך הוא וכו' ברבוא והוא אומרים ברוך הוא וכו':
אומר ברכו: בגמ' אמרי' דאע"פ שהוא רשאי לומר כשהן ד' ברכו אעפ"כ נברך עדיף לי' כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל. ותנינא לה במתני' דבסמוך ששה נחלקים אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש"ה נחלקין אא"א ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין אם ירצו הא מעיקרא הוו יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי אלא לאו ש"מ דמתני' דקתני הכא בשלשה והוא אומר ברכו אף ברכו קאמר. ש"מ. וגרסי' תו בגמ' מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו ובטובו ה"ז ת"ח ומטובו ה"ז בור. ובטובו חיינו ה"ז ת"ח ובטובו חיים ה"ז בור. נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח למי שאכלנו משלו ה"ז בור:
אחד עשרה: ואחד עשר רבוא גרסי' דרבוא לשון נקבה כדכתיב משתים עשרה רבוא:
ברבוא אומר: נברך לה' אלהינו אלהי ישראל יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא וכו' כצ"ל:
על המזון שאכלנו: ולא קתני על המזון שאכלנו משלו ומפרש בגמ' דדוקא בעשרה הוא דיכול לומר הכי דכיון דאדכר שם שמים שאמר אלהינו מוכחא מלתא אבל בתלתא דלא אדכר שם שמים נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח על המזון שאכלנו ה"ז בור דמתחזי כמאן דמברך לי' למזון והדין הוא פסק ההלכה דבעשרה אם רצה לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אומר. ומשמע דזה שאנו נוהגין לומר בין בזמון שלשה בין בזמון עשרה נברך שאכלנו משלו ואין אנו אומרים נברך שאכלנו ובטובו חיינו אלא אחר שאמרוהו העונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חוזר ואומר גם הוא ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו נלע"ד שאם ירצה המברך לומר מתחלה ג"כ ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו הרשות בידו והראיה מדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ובהא משמע דאפילו ר"ע מודה דע"כ ל"פ אלא אי מוסיף למאה לאלף ולרבוא אבל מלות על המזון שאכלנו דקאמר ריה"ג קאי ג"כ אשלשה ואעשרה דמודה בהו ר"ע אלא דבשלשה צריך שיאמר ג"כ מלת משלו ובעשרה א"צ מהטעם שכתבנו אבל מלות ובטובו חיינו בין ריה"ג בין ר"ע מודים שנאמרים שהם במקום מלות על המזון שאכלנו הנזכרים במשנה לענין עשרה. כנלע"ד. וכן מצאתי אח"כ בס' לבוש התכלת שם סימן קצ"ב שכתב בין בברכת זימון של ג' בין בברכת זימון של עשרה אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ב"ה וב"ש בא"י אמ"ה וכו' ע"כ:
בביהכ"נ: שהעולה לס"ת משהגיעו לעשרה אין חלוק בין רבים למועטים הכא נמי. והתוס' ז"ל כתבו משמע דריה"ג מודה בביהכ"נ מדקאמר מה מצינו וכו' כלומר שאתה מודה לי כו' דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסין ואלו יוצאין ולאו אדעתא דש"ץ כו'. ומשמע דמה מצינו בביהכ"נ דקאמר ר"ע קאי בין אברכו דס"ת בין אברכו דבברכות ק"ש דשחרית ודערבית. וכתב בס' תוי"ט שהטעם שבבהמ"ז תקנו נברך אלהינו ובברכת התורה ה' משום כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו כו' ע"ש. וקרא דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו הוי תיובתיה. ועוד הקשה עליו החכם הר"א ארחא נר"ו מקרא דכתיב וברכת את ה' אלהיך ולא כתיב וברכת את אלהיך ועוד קשה במ"ש והרי לא עשה כן לכל גוי כו' דאדרבא הם הם שלא רצו לקבל התורה וכדדרשו ז"ל אקרא דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן אלא שמאחר שלא רצו לקבלה בתחלה כתיב בהו לא עשה כן לכל גוי וכדדרשו רז"ל. ולע"ד נראה לומר דגבי ברכת המזון נכון תקנו לומר בשם אלהות כלומר אע"פ שאכלנו ח"ו לא שמננו ובעטנו אלא אלהותו ומורא שכינתו על ראשינו אבל גבי בה"ת מסתמא במורא הוא קורא ואם כן אף על פי שיאמר בשם ההויה לא נפיק מיניה חורבא. ועוד שראוי להזכיר שם רחמים כלומר אפילו אם ח"ו נחטא לפניו לעבור על מה שאנו מוציאים מפינו ממה שאנו קוראים בתורתו אפ"ה ה' הטוב יכפר בעד כנלע"ד. ובירושל' קרי ר"י לר"ע חכמים:
המבורך: דהשתא מכיון שהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ונהגו עלמא כר' ישמעאל אע"ג דהלכה כר"ע דר"ע מודה לר"י דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך:
יכין
בג' והוא אומר ברכו: ונ"ל דמה"ט ס"ל דלא יאמר נברך רק ברכו. כדי לגלויי שיש שיעור מברכים בלעדו. דזהו שבחו של מקום דברוב עם הדרת מלך. וקיי"ל דטוב יותר לומר נברך. שלא להוציא א"ע מהכלל:
בעשרה אומר נברך לאלהינו: אלהינו גרסי':
אחד עשרה ואחד עשרה רבוא: הך רישא דברי רע"ק דסיפא היא. והכי קיי"ל:
ר' יוסי הגלילי אומר: שר' יוסי וכו':
רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך: היינו בביהכ"נ כדמוכח בש"ס והכא קיי"ל דלא כרע"ק מחבירו [אב"י עי' עירובין דף מ"ו ב' ובשאר מקומות בש"ס. ועי' רש"י כאן דלהכי קיי"ל כרבי ישמעאל דאף רע"ק מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
קיצור שנות אליהו
בשלושה והוא אומר ברכו - פירשו בגמרא, אם רצה יכול לומר "ברכו", הואיל ויש שלושה בלעדיו. ומכל מקום "נברך" עדיף, שלא להוציא עצמו מן הכלל. ובבית הכנסת שאומר "ברכו", פירשו בירושלמי דהיינו משום שכולל עצמו באומרו "המבורך", וזהו טעמו של רבי ישמעאל בסיפא.