ויען יעקב ויאמר ללבן וגו' עד סוף הסדר. הנה יעקב השיב ללבן דברים קצרי' מבלי כעס ומריבה מפחדו שימצאו התרפים ביד אחת מן הנשים ויתפש כבושת גנב כי ימצא אמר לו בלשון רכה כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך וגו' ר"ל לא נחבאתי אני לברוח מפני פשע וחטאת שעשיתי כי כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא אמנם הלכתי בהחב' מיראתי שמאהבתך את בנותיך יקשה עליך לכתן מאתך ותגזול את בנותיך מאתי והנה תלה הענין בבנות לפי שהיה לו בעצם טענה עליהן כאב את בן ירצה ולא בבנים כי הם היו בני יעקב ומה לו ולהם וגם לא זכר גזל בצאן משום לא יפתח אדם פיו לשטן ולבן לגזול את הצאן היה מתכוין לא לבנותיו. ולענין התרפי' השיבו עם אשר תמצא את אלדיך לא יחיה ר"ל אני לא גנבתי אות' ואיני יודע אם גנבם אחד מאלה אבל אני חפץ שאותם שימצאו בידו לא יחיה עוד ושנמי' אותו כאן כדין גונב נפש. וחז"ל פירשו מלשון קללה ותפלה ר"ל שימיתהו האל כיון שפנה אל אלהים אחרים. ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם כי אלו ידע לו היה מקלל כי ידע כי לשם שמים נתכוונה ושבאותה קללה מתה רחל בדרך ולכן נזדרז לבקש התרפים ולחפש כל האוהלים למצא אותם כי חשב שהם יגידו לא אמתת הדבר על מה היה יעקב בורח. וכאשר חפש ולא מצא אז מצא יעקב מקום לריב עמו ולזה נאמר ויחר ליעקב וירב בלבן כי בתחלה כאשר שמע דבריו מיראתו פן ימצאו התרפים ותכסה כלימה פניו לא נתכעס ולא עשה מריבה אבל כשחפש ולא מצא חשב יעקב שלא נגנבו לו התרפים אלא שהוא שם לו עלילות דברים לרדוף אחריו ולכן אמר לו אז במריבה וכעס מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי כי מפני שלבן היה שואל אותו מה עשית כמו שביארתי מה הפשע שעשה שבעבורו היה בורח. לכן השיבו יעקב מה פשעי ומה חטאתי כאומר ומהו הפשע והחטאת אשר אתה מחפש עלי כי אינם מחקי ומנהגי לעשות ולמה דלקת אחרי כי הנה הדליקה והרדיפה אשר כזאת לא היה ראוי לעשותה אלא לאחת משלש סבות האחד אם הייתי אני גנב והייתי בורח עם כסף או זהב שגנבתי מביתך לכן תרדוף אחרי לקחת אותו אבל זה אינו כי הנה מששת את כל כלי האם מצאת מכל כלי ביתך אל תעלם מפני כבוד שים כה נא נגד אחי ואחיך בפרסום. והב' אם דלקת אחרי מפני שאני חייב לפרוע לך דבר מכל הזמן אשר עבדתי בצאנך גם כי אין זה אמת כי זה עשרים שנה אנכי עמך. ואמנם אמרו רחליך ועזיך לא שכלו הוא אצלי בתמיהא והוא אמרו האם אפשר שרחליך ועזיך לא שכלו בכל עשרים שנה ולא מת הוולד לאחד מהם בכל זה הזמן זה א"א כי בהכרח ימותו קצתם האם אפשר שאילי צאנך לא אכלתי גם כן זה בלתי אפשר כי בהיות לי נשים ובנים בהכרח פעמים נאכל הבשר מן האילים כי הקטני' לחים ואינם נאותים למזון טוב. גם כן טרפה שהיה בא הארי והדוב והזאב אל העדר והיה טורף בהמה זה בהכרח הוא שיקרה פעמים בזמן הרב הזה ועם היות כל זה דרכו של עולם הנה הולד המת מהשכולה לא הבאתי אליך הוא או עורו כדרך הרועים להודיע לבעל אותו שמת. ואמנם הבהמה שאכלתי אנכי אחטנה כלומר הייתי פורע אותה ולי היה החסרון לא לך. ואם היה הטרפה מידי תבקשנה שאפרענה בין שתהיה גנובתי יום שהוא מוטל עלי לשמרה ביום או גנובתי לילה שלא היה ראוי שאפרענה מה שטורף באישון לילה ואפלה. הנה א"כ זכר יעקב המתה והנאכלת והטריפה וכנגד שלשתם אמר אנכי אחטנה מידי תבקשנה. ומפני זה היה לי הכרח שאכלני חורב וקרח בלילה לפי שלא אזוז רגע ולא שעה מן הצאן ותדד שנתי מעיני לשמור את העדר ובזה השלים להשיב על מה שדלק אחריו בהיותו בלתי חייב לו דבר מכל הזמן שהיה צאנו בידו כי היה פורע תמיד יותר ממה שהיה חייב לפרוע. אמנם אונקלוס תרגם אנכי אחטנה מידי תבקשנה דהוה שגיא מן מנינא מן ידי את בעית ר"ל שאם טעה בחשבון היה גובה ממנו כפי החשבון המוטעה לא כפי האמת והוא לא כדת. והשלישי' אם תאמר שדלקת אחרי בעבור שלא עשינו אני ואתה חשבון מבואר ולכן רדפת אחרי לכוין חשבונותינו. אין בינינו גם כן הזה כי מה החשבון שיש לי עמך. זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך י"ד שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ומה החשבון שנשאר בינינו לדקדקו אם לא במה שהחלפת את משכורתי עשרת מונים כמו שנזכר למעלה א"כ לא דלקת אחרי אלא לגזול את אשר לי ובאמת כן היית עושה לולי אלדי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי שפחד בעת העקדה כשראה המאכלת ביד אביו לשוחטו שאותה זכות עמדה לי כי הנה אתה כפי כוונתך ריקם שלחתני היום הזה אבל את עניי ואת יגיע כפי שבכל כחי עבדתיך ראה אלדים ויוכח אמש במה שברכני בשכר עבודתי במה שהוכיחך השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע שכל זה אמר ג"כ ויוכח אמש כמשיב לו על מה שאמר לו ואלדי אביכם אמש אמר אלי ר"ל על זה הזהירך האלהים לא להיותי חוטא לך כמו שאמרת הנה התבארו הפסוקי' האלו והותרו השאלות י"ב וי"ג וי"ד. ולכן השיבו למה שאמר לו קודם החפוש כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי ועל מה שהיה אומר שלא דלק אחריו להיותו חייב לו בשום דבר באמרו הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני ר"ל אם יראת מהאנשים יותר היה לך לירא מהבנים ויותר מהצאן שהצלת מצאני כי הכל בנים ובנות וצאן היו שלי והיה לי ללקמ' אבל אם אעשה כן מה אעשה לבנותי היום ולבניהם אשר ילדו אשר טפחתי ורביתי וגדלתי ואהבתי אותם כבנותי וכבני. ואיככה אוכל וראיתי שישארו בחוסר כל רעבים גם צמאים ולכן נכרתה ברית. ואפשר לפרש שהיתה תשובת לבן ליעקב לא רדפתי אחריך לאחת מאותן הסבות אשר זכרת אלא לקיים בינינו תנאים כדי שתזכנה בנותי ובניהן אשר ילדו בעושר אשר עשית בביתי ולא יסוב אל נשים נכריות וילדי נכרים וזהו שאמר הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני ר"ל כי מביתי יצא הכל ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהם אשר ילדו כלומר מה התנאים והחזוקים אשר אעשה לאלה היום כדי שישארו הנכסים להם ולכן נכרתה ברית ומה שפירשתי ראשונ' הוא היותר נכון לפי סגנון הפרשה והותרה השאלה הט"ו. ולפי שלא יוכל לבן לעשות על זה דבר יותר קיים כ"א ברית ושבועה ליעקב בדעתו שהיה איש תם ירא את י"י לא ישא לשוא נפשו לכן אמר שברית יהיה עד בינו ובינו ולקח יעקב אבן וירימה מצבה כדי שישבע עליה ועשאה זכרון למצבה אשר עשה כשהקיץ ממראת הסלם ומצד אח' צוה לאחיו כלומר בניו ורעיו של יעקב ההולכים אתו שיעשו גל מאבנים ולאות וסימן אהבה ביניהם אכלו שם על הגל לא על המצבה שהיתה לגבוה כי היה מנהג ביניהם שהאוכלים לחם על שלחן אחד יחשבו לאחי' נאמנים ואולי שעל זה נאמר מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם. והנה אמר לבן שהגל ההוא עד לפי שאכלו שם שכן יהיו תמיד אוהבים זה לזה ולזה קראו לבן בלשון ארמי יגר שהדותא ויעקב קרא לו בלשון הקדש גל עד ומפני זה נקרא המקום אחר שנתישב שם גלעד כמו שכתב רש"י. ולפי שגל האבנים ההוא והמצבה שניהם היו שם כשני עדים בברית הזאת לכן אמר לבן באותו לשון וגם יעקב קראו עד הגל הזה. ואמנם אמרו עוד והמצפה אשר אמר יצף י"י ביני וביניך יראה שהמצפה היא המצבה שזכר וכאלו אמ' הגל יהיה עד והמצפה שהיא המצבה תהיה ג"כ אות ועד שהקב"ה יביט ויראה בינינו כאשר נסתר איש מאת רעהו שתמיד נהיה ונתמיד באהבתנו ואחותינו. ורש"י כתב שהמצפה היא אשר בהר הגלעד כמ"ש ויעבור את מצפה גלעד. והיותר נכון אצלי שהמצפה הוא הגל כי מפני שעשאו גל של אבנים גדול והי' הגל ההוא אם לאכול עליו לחם ואם שיהיה מצפה שיצפה הצופה משם לכן נתן טעם לשניהם אם להיות עד באכילתם שמה אמר הגל הזה יהיה עד ביני ובינך וגו'. ואם היה בדרך מצפה אמר והמצפה אשר אמר יצף י"י ר"ל ואם הוא מצפה יצף י"י ביני וביניך כאשר נסתר איש מרעהו. זכר שיהיה ענין הברית אם תענה את בנותי ואם תקח נשים עליהן כי לפי שראה שלקח יעקב את שתי השפחות על לאה ועל רחל חשש לבן שמא יקח נשים אחרות עליהן ולכן השביעו עליו. ואמנם אמרו עוד ויאמ' לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה וגו' חשבו המפרשי' (ב"ר פרשה ע"ד) שהיה הברית אם לבן יעבור את הגל ללכת להרע ליעקב ואם יעקב יעבור ללכת להרע ללבן. ויקשה לפירוש' אמרו אם אני לא אעבו' אליך ואם אתה לא תעבור אלי בלשון שולל כי היה לו לומר אם אני אעבור אליך ואם אתה תעבור אלי בלשון מחייב. והרל"בג פי' אם אני שאני לא אעבור אליך ואתה לא תעבור אלי את הגל הזה לעשות רעה. ויקשה לו מאד מלת אם ויקשה לו עוד אמרו ויאמ' לבן ליעקב כי הנה לבן עצמו היה המדבר ולמה אמר ויאמר לבן ליעקב בהיות הדבור כלו מדובק. גם בהיות' מתפרדים איש מאחיו רחוק מאד היה שילך הא' להרע לאחר. ולכן נראה לי לפרש שלא היה בריתם שלא יבא להרע את חבירו אלא שלא יתחייבו בבא רעה צרה וצוקה לאחד מהם שהאחד יבא לעזרו ולהצילו המנה כדרך האחים הנאמני' שאח לצרה יולד. ושלכן אחרי שלבן השביעו בענין בנותיו כמו שנז' עשה עוד עמו תנאי אחר ולכן אמר מחדש ויאמר לבן ליעקב עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לבן לא אעבור אליך את הגל הזה לעזריך ואם אתה יעקב לא תעבור אלי את הגל הזה לרעה ר"ל להיות רעה לאחד ממנו שהאחד יבא לעזור ולהציל לחבירו ולכן אמ' אם אני לא אעבור ואם אתה לא תעבור בלשון שולל כי יהיה אז הגל והמצבה עדים על רשעתו. ויהיה כפי זה הפי' האמתי אמרו לרעה כמו עושר שמור לבעליו לרעתו. שפירושו בו שהוא שמור לו כדי שבו ינצל מרעתו ובזה הותרה השאלה הי"ו האחרונה. ואמנם אמרו אח"ז אלדי אברהם ואלדי נחור ישפטו בינינו אלדי אביהם ר"ל שעשו ביניהם דיינים אלדי אברהם מצד יעקב אלדי נחור מצד לבן. אבל יעקב לא רצה להשבע בהם יחד כי איך ישבע באלדי נחור אבל נשבע בפחד אביו יצחק בעקדה וכאלו נשבע בעקדתו. ואחרי הברית זבח יעקב זבח גדול בהר במקום מושבו ויקרא לאחיו לאכול לחם והיא הסעודה אשר עשה להם ולא קרא ללבן חמיו מפני כבודו כאלו אכל ברשותו והכל שלו כמו שכתב הרמב"ן אבל קרא לאחיו של לבן והם האנשי' שבאו עמו ואכלו ולנו שם הלילה ההיא דרך חבה ואהבה רבה בבקר נתפרדו איש מרעהו. ולבן נשק לבניו ולבנותיו וישב למקומו. ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלדים. וענין זה שאחרי שנפרד מחבר' לבן ונסתלק ממנו טרדת התנאי' וערעורי לבן שב לאיתנו הראשון ונראו לו בנבואתו מלאכי אלדים כמו שראה אותם במראת הסולם ויכירם ויאמר מחנה אלדים זה. ואפשר לומר שנראו אליו בדרכו בנבואה מוחשת כמו שביארתי בתחלת פסוק וירא אליו י"י. מלאכי אלדים. והכיר מיד שמחנה אלדים היה זה כלומר שלוחי השגחתו ובעלי מלחמתו ולכן קרא שם המקום ההוא מחנים ר"ל שנתחבר ממנה אלדים למחנהו של יעקב וצורך המראה הזאת יתבאר בתחלת פרשת וישלח. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בזה הסדר:
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(לא) ויען יעקב. השיב לו מה שאמרת שהסכלתי עשו, כי היית מניח אותי ללכת, והיית משלחני בשמחה,"
כי יראתי", ומה שאמרת שעשיתי עולה מה שהלכתי שלא ברשות, משיב שהיראה היתה "
פן תגזל את בנותיך מעמי", שבנותיך הם שלי, ואם היית מעכבם היה זה גזלה, כי עבדתיך בעדם, וממילא לא עשיתי עולה שלקחתי את שלי; ומה שאמרת שגנבתי את התרפים,
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
ויען יעקב וגו'. פי' אין אני מכחיש שברחתי, ומה שאמרת למה וגו' כי יראתי ממך שמא תגזול וגו', ומה שהתבוננת לומר כי לסיבה זו גנבתי אלהיך לבל יגיד, לזה ענה עם אשר וגו' כי טענה זו של גניבת התרפים כי זה יגיד שבורח הוא היא טענה הנשמעת, לזה נשבע לו עליה בקללה כדין המחרים על הספק:
