משנה יבמות ז ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק ז · משנה ה | >>
האונס, והמפתה, והשוטהיב, לא פוסלים ולא מאכיליםיג.
ואם יד אינם ראויין לבוא בישראל, הרי אלו פוסלין.
כיצד, ישראל שבא על בת כהן, תאכל בתרומה.
עיברהטו, לא תאכל בתרומה.
נחתך העובר במעיה, תאכל.
כהן שבא על בת ישראל, לא תאכל בתרומה.
עיברה, לא תאכל.
ילדה, תאכלטז.
נמצא כוחו של בן גדול משל אב.
העבד פוסל יז משום ביאה, ואינו פוסל משום זרע.
כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש על השפחה, וילדה הימנו בן, הרי זה עבד.
היתה אם אביו בת ישראל לכהןיט, לא תאכל בתרומה.
בת כהן לישראל, תאכל בתרומה.
ממזר פוסל כ ומאכיל.
כיצד? בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונשאת לעבד, או לגוי, וילדה הימנו בן, הרי זה ממזרכא; היתה אם אמו בת ישראל לכהן, תאכל בתרומה.
בת כהן לישראל, לא תאכל בתרומה.
משנה מנוקדת
הָאוֹנֵס, וְהַמְּפַתֶּה, וְהַשּׁוֹטֶה,
- לֹא פּוֹסְלִים וְלֹא מַאֲכִילִים.
- וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל,
- הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין.
- כֵּיצַד?
- יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן,
- תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
- עִבְּרָה,
- לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
- נֶחְתַּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ,
- תֹּאכַל.
- יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן,
- כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל,
- לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
- עִבְּרָה,
- לֹא תֹּאכַל.
- יָלְדָה,
- תֹּאכַל.
- נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב.
- הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע.
- כֵּיצַד?
- בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,
- וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,
- וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,
- הֲרֵי זֶה עֶבֶד.
- הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,
- לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
- בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,
- תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
- מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל, כֵּיצַד?
- בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,
- וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת,
- וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לְעֶבֶד אוֹ לְגוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,
- הֲרֵי זֶה מַמְזֵר.
- הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,
- תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
- בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,
- לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה:
נוסח הרמב"ם
האונס, והמפתה, והשוטה -
- לא פוסלין - ולא מאכילין.
- אם אינן ראויין - לבוא בישראל,
- הרי אלו - פוסלין.
- כיצד?
- היה ישראל -
- שבא על בת כוהן - תאכל בתרומה.
- עיברה - לא תאכל בתרומה.
- נחתך העובר במעיה - תאכל.
- היה כוהן -
- שבא על בת ישראל - לא תאכל בתרומה.
- עיברה - לא תאכל.
- ילדה - תאכל.
- נמצא כוחו של בן - גדול משל אב.
- היה ישראל -
- העבד - פוסל משום ביאה,
- ואינו פוסל - משום זרע.
- כיצד?
- בת ישראל - לכוהן,
- ובת כוהן - לישראל,
- וילדה ממנו - בן,
- והלך הבן - ונכבש על השפחה,
- וילדה ממנו בן - הרי זה עבד.
- היתה אם אביו -
- בת ישראל לכוהן - לא תאכל בתרומה,
- בת כוהן לישראל - תאכל בתרומה.
[ה] ממזר - פוסל, ומאכיל.
- כיצד?
- בת ישראל - לכוהן,
- ובת כוהן - לישראל,
- וילדה ממנו - בת,
- והלכה הבת - ונישאת לעבד,
- או שנישאת לנוכרי,
- וילדה ממנו בן - הרי זה ממזר.
- היתה אם אימו -
- בת ישראל לכוהן - תאכל בתרומה,
- בת כוהן לישראל - לא תאכל בתרומה.
פירוש הרמב"ם
אמרו פוסל משום ביאה - כשבא על אשה עשאה זונה ופסלה מן הכהונה, לפי שאינו ראוי לבוא בישראל, ולכך בעילתו בעילת זנות.
ואין פוסל משום זרע - כמו שאמר, לפי שהעיקר אצלנו "אין חייס לעבדים":
משנה ה [נוסח הרמבם]
זאת ההלכה על דעת מי שאמר "עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, הולד ממזר".
והרבה בתלמוד נושא ונותן בזה, ופסקו "גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש, בין באונס בין ברצון":
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
והשוטה - אפילו ע"י חופה וקידושין לא פוסל ולא מאכיל, שאין קנינו קנין:
נחתד העובר שבמעיה תאכל - מיד. והוא הדין אם ילדתו ומת:
עיברה לא תאכל - שהעובר אינו מאכיל:
גדול משל אב - שהבועל אינו מאכיל לפי שלא בא עליה לשם קדושין ולאו קנינו היא, ובנו מאכיל:
העבד פוסל משום ביאה - אם בא על הכהנת פסלה מלאכול בתרומה:
ואינו פוסל משום זרע - אם יש לה זרע לבת כהן יח מישראל כשר:
נכבש - נדחק ובא עליה:
הרי זה עבד - שולד שפחה כמוה:
היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל בתרומה - אם מת אביו, אף על גב דהולד קיים ובעלמא ולד פוסל, האי לא פסיל, דלאו בתר אבוה שדינן ליה דלאו זרעו הוא:
פירוש תוספות יום טוב
והשוטה. כתבו התוספות הא דלא תנן קטן בהדייהו דלא תקינו ליה רבנן נשואין [כדתנן פ"י משנה ח'] אומר ר"י דהיינו משום דבעיא למתני בסיפא וילדה דלא מתני ליה לקטן:
לא פוסלין ולא מאכילין. לא אצטריך לאשמעינן באונס ומפתה דאין מאכילין ומשום לא פוסלין נקטיה. תוספות:
ואם אינם ראויים לבא בישראל. ותנא סיפא דהכא לגלויי רישא דלעיל בן ט' ויום א' דמוקמינן לה בפסולי כהונה שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא. תוספות. ועמ"ש בזה במ"ה פ' דלעיל:
ישראל שבא על בת כהן. באונס או בפתוי שלא לשם קידושין. רש"י:
עיברה לא תאכל שהעובר פוסל. והקשו בגמרא וכי לא עיברה ניחוש שמא עיברה מי לא תנן [ספ"ג] מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן ומסקינן בזנות לא חששו פירש רש"י כדקי"ל אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר הלכך ליכא ספק וכתבו התוספות וכן בשוטה אע"פ שנשאת לו מתהפכת ואין רוצה להתעבר ממנו לפי שיראה שלא תוכל לסובלו כדאמרינן בפ' חרש דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:
ילדה תאכל. כדמרבינן לקמן אפילו ממזר:
העבד פוסל משום ביאה. שנאמר (שם) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' מי שיש לו אלמנות וגרושין בה אני קורא בה ושבה אל בית אביה וגו' יצאו עובדי כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין [דלגופיה לומר שחוזרת כשנתאלמנה או נתגרשה לא ה"ל למכתב אלא חד מינייהו. תוספות] אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנלן ובת קרא יתירה. דהא כתיב בקרא דלעיל ובת כהן ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה. גמרא דף ס"ט:
ואינו פוסל משום זרע. כתב הר"ב אם יש לה זרע וכו' וז"ל רש"י אם יש לה זרע לבת כהן שהוא עבד מישראל כשר ומת בעלה ישראל ונשאר זה כו':
ונכבש על השפחה. פירש הר"ב נדחק וכו' ומסיים רש"י לשון מכבש פריש"א בלע"ז ולשון גנאי הוא ע"כ. וכן כשכעס אחשורוש אמר להמן בלשון גנאי הגם לכבוש את המלכה (אסתר ז'):
הרי זה עבד. פי' הר"ב שולד שפחה כמוה. כדלעיל מ"ה פ"ב:
בת ישראל לכהן. ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד. רש"י:
ממזר פוסל ומאכיל. ת"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת"ל וזרע אין לה מ"מ ולזרע כשר לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים [כדאיתא בגמרא פ"ו דף ס"ב ע"ב מדכתיב (ד"ה א' ב') ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב (שופטים ה') מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב (תהלים ס') יהודה מחוקקי והיינו חצרון שהוא מיהודה שהוליד מבת מכיר מחוקקים דהשתא הוה מחוקקים מיהודה וממכיר והם בני בתו של מכיר] כי איצטריך קרא לזרע פסול וה"ה לזרע זרעה בבת ישראל מכהן שמאכיל כמ"ש הרמב"ם בסוף פירקין:
ונשאת לעבד. תימא דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש *) עם השפחה דנשואין לא שייכי בה. תוספות:
הרי זה ממזר. כתב הרמב"ם זאת ההלכה על דעת מי שאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר והרבה בגמרא נושא ונותן בזה [בפ' החולץ דף מ"ה] ופסקו גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על המשנה) והשוטה. הא דלא תנן קמן בהדייהו דלא תקינו ליה רבנן נשואין היינו משום דבעי למתני סיפא וילדה לא מתני ליה לקטן. תוספ':
(יג) (על המשנה) לא פוסלין ולא מאכילין. לא איצטריך לאשומעינן באונס ומפתה דאין מאכילין ומשום לא פוסלין נקטי'. תוספ':
(יד) (על המשנה) ואם כו'. תנא סיפא דהכא לגלויי רישא דלעיל בן ט' ויום אחד דמוקמינן לה בפסולי כהונה שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא. תוספ':
(טו) (על המשנה) עיברה כו'. אבל ספק לא אמרינן שמא עיברה דבזנות לא חששו. גמרא. ופירש"י דקי"ל אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר הלכך ליכא ספק. וכתבו התוספ' דהוא הדין בשוטה:
(טז) (על המשנה) תאכל. כדמרבינן לקמן אפילו ממזר:
(יז) (על המשנה) פוסל כו'. בגמרא ילפינן ליה מקרא:
(יח) (על הברטנורא) שהוא עבד מישראל כשר ומת בעלה ישראל ונשאר זה כו'. לשון רש"י:
(יט) (על המשנה) בת ישראל לכהן. ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים דהוא עבד. רש"י:
(כ) (על המשנה) ממזר פוסל בגמרא יליף לה מקרא וה"ה לזרע זרעה בבת ישראל מכהן שמאכיל:
(כא) (על המשנה) ממזר. זאת ההלכה על דעת מי שאמר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר והרבה בגמרא נושא ונותן בזה ופסקו דהולד כשר בין בפנויה בין בא"א בין באונם בין ברצון. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
האונס והמפתה והשוטה: הא דלא תנן קטן בהדייהו כו'. אבל בברייתא בגמ' קתני ליה בהדי שוטה. לא פוסלין ולא מאכילין ואפי' לר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה נראה דלא מיפסלא בתרומה דאין זה לאיש זר תוס' ז"ל:
ואם אינם ראויין לבא בישראל הרי אין פוסלין: כגון גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר גוי ועבד שכל אלו אם באו על כהנת לויה וישראלית פסלוה אם בת כהן היא מן התרומה ומלינשא לכהן ולויה וישראלית מלינשא לכהן:
כיצד היה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה: פי' היה זה המאנס או המפתה או השוטה ישראל שבא וכו' ה"ר יהוסף ז"ל:
העבד פוסל וכו': עוד סוף הפרק פ' ששי דהל' תרומות סי' י"ג י"ד ט"ו ט"ז. והאי בבא הביאו תוס' ז"ל בפ' כשם דף כ"ט. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל כיצד בת ישראל וכו' פי' כיצד אינו פוסל משום זרע אבל כיצד פוסל משום ביאה לא פירש ע"כ:
ממזר פוסל ומאכיל: ירושלמי דסוטה פ' ארוסה וכתב רש"י ז"ל בפירקי' דף ס"ח ממזר פוסל ומאכיל לא משכחת לה אלא באם אמו ואי ס"ד כהנהו דמפרש דדוקא חייבי לאוין דאית בהו הויה פסלי בביאתם אבל חייבי כרתות לא פסלי בביאתם משום דלאו בני הויה נינהו משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישראל וילדה לו בן פסיל לה מן התרומה ובת ישראל שבא עליה אחיה מאמה כהן וילדה לו בן ה"ז ממזר ומאכילה אלא מדלא נקט אמו ש"מ ביאת אחיה אפי' בלא ילדה נמי פוסלתה ע"כ:
ונשאת לעבד: תימה דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש עם השפחה דנשואין לא שייכי בה תוס' ז"ל: ונלע"ד דאפשר דלא שייך לשון כבישה רק בזכר אלא דק"ק דה"ל למיתני וכבש את השפחה ושמא משום דהוי לשון גנאי לשניהם:
תפארת ישראל
יכין
האונס והמפתה והשוטה: אפילו קדשה השוטה:
לא פוסלים: אם הוא ישראל שבעל כהנת:
ולא מאכילים: בכהן שבעל ישראלית:
ואם אינם ראויין לבא בישראל הרי אלו פוסלין: תנא סיפא זאת לגלויי דביאת בן ט' לעיל במ"ד שפוסל, מיירי אף בפסול רק לכהונה, ולא בפסול לקהל דוקא, וא"כ הכא נמי פסול לקהל דקתני ל"ד, רק פסול לכהונה סגי [ועי' רש"י ותוס' ד' ס"ח א'] ונקט פסול לקהל לרבותא דאפ"ה דוקא בבעלה פסלה ולא בקידשה [עי' פ"ו מ"ג]:
כיצד ישראל שבא על בת כהן: באונס או פתוי:
תאכל בתרומה: עד מ' יום דעד אז מים בעלמא הוא אבל אח"כ אסורה עד ג' חדשים דמ"ש מלעיל ספ"ג דחיישינן שמא נתעברה:
עיברה לא תאכל בתרומה: שעובר פוסל:
עיברה לא תאכל: שהעובר אינו מאכיל:
נמצא כחו של בן גדול משל אב: שהבועל לא האכיל, והבן שמאותה ביאה מאכיל:
העבד פוסל משום ביאה: בבעל אשה, פסלה מכהונה ומתרומה:
ואינו פוסל משום זרע: דקיי"ל דאפילו נכד מאכיל ופוסל, ואם היה, הנכד עבד, אינו פוסל ואינו מאכיל דאי בבנה ממש, הרי נפסלה בביאת העבד:
כיצד בת ישראל לכהן בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה: לשון גנאי, דדרך האיש לכבוש כס"פ דלעיל, וזה דרך נשים לו, שנכבש והושפל שאין זרעו מיוחס אחריו [ומתורץ קו' התוס' ד"ה וניסת לעבד] :
וילדה הימנו בן הרי זה עבד: דולד שפחה כמותה:
היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומ': במת בנה הבועל:
בת כהן לישראל תאכל בתרומה: דלאו זרעו של בנה היא:
והלכה הבת ונישאת לעבד או לגוי וילדה הימנו בן: ומתה הבת:
הרי זה ממזר: וקיי"ל דהולד כשר, אפילו מנכרי שבא על א"א ברצונה רק שפגום לכהונה [(שו"ע אה"ע ד, יט)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת