דינו של גנב שגונב בהמה תלוי במעשיו לאחר הגניבה:

(שמות כא לז): "כי יגנב איש שור או שה, וטבחו או מכרו - חמשה בקר ישלם תחת השור, וארבע צאן תחת השה"

מי שגונב בהמה ביתית ואז מוציא אותה מרשותו, למשל בכך שהוא שוחט אותה או מוכר אותה לאחרים (וכן נותן אותה במתנה, מקדיש אותה למקדש וכו') - צריך לשלם קנס גבוה במיוחד - פי 5 או פי 4 מערך הבהמה שגנב (גבוה מהתשלום הרגיל שהוא פי ב ).

דיני גניבה נמצאים בשלושה מקומות שונים בפרשת משפטים, והם מסודרים מהחמור אל הקל:

• גונב נפשות (חטיפת אנשים ומכירתם לעבדות) - דינו מוות;
• גונב בהמות - במקרים מסויימים משלם פי 5 או פי 4 מערך הגניבה - כאן נמצא הפסוק שלנו;
• גונב רכוש דומם - משלם פי 2 מערך הגניבה.

הסיבה לפיזור היא, שפרשת משפטים מסודרת לפי סוג החפץ הנפגע - החלק הראשון מדבר על נזקים לאדם, החלק השני על נזקים לבהמה, והחלק השלישי על נזקים לדומם (ראו פרשת משפטים - מגילת זכויות האדם / הרב אלחנן סמט ) .

גם החלק השני, המדבר על גניבת בהמות, מפוצל בין שני פרקים - מתחיל בפסוק שלנו שנמצא בסוף פרק כא, וממשיך בשלושת הפסוקים הראשונים של פרק כב - אבל זה רק ב"אשמת" מסדר הפרקים הנוצרי, שכנראה התבלבל והחליט לסיים את פרק כא באמצע הנושא.

בפסוקים אחרים המתייחסים לבהמות מסויימות כמו שור, חמור או שה, הבהמות הנזכרות בפסוק הן רק דוגמאות , והדין מתייחס גם לבהמות אחרות;

אך בפסוק שלנו ישנן כמה ראיות לכך שהדין מתייחס רק לשור ולשה ממש:

• המילים "שור" ו"שה" חוזרות פעמיים; אילו הכוונה היתה לדוגמאות בלבד, היה מספיק לכתוב "כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו, חמישה בקר ישלם תחתיו; וארבע צאן תחת השה" (רבא, תלמוד בבלי סז:) .
• דינו של גונב שור שונה מדינו של גונב שה, כך שאין אפשרות להכליל לשאר הבהמות - איננו יודעים האם להכליל את דינו של השור (תשלום פי 5) או את דינו של השה (תשלום פי 4).

אדם שגנב בהמה אחרת משלם רק פי 2; גם אדם שגנב שור או שה אבל לא שחט ולא מכר אותם אלא השאיר אותם ברשותו משלם רק פי 2 (ראו בהמשך הקטע ).

המושג טבח מציין גם הריגה כלשהי, כמו למשל בפסוק:

• (ישעיהו סה יב): "ומניתי אתכם לחרב, וכלכם לטבח תכרעו..."

למרות זאת, חז"ל פירשו שהקנס המיוחד חל רק במקרה שהגנב שחט את הבהמה באופן שמתיר אותה לאכילה, כלומר ב"שחיטה כשרה", אבל " "השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר, והמעקר - משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה" " ( משנה בבא קמא ז ה ) כי שחיטה שאינה כראוי אינה שחיטה-טביחה.

חז"ל הסיקו מההשוואה בין טביחה לבין מכירה, שהעונש על טביחה חל גם כאשר הגנב טבח את הבהמה ע"י שליח - ""מה מכירה על ידי אחר, אף טביחה על ידי אחר" " (תלמוד בבלי, כתובות לג:, קידושין מג.) ;

מצד שני הסיקו, שהעונש על מכירה חל רק כאשר המכירה היא מוחלטת כמו טביחה, ולא כאשר המכירה היא לזמן קצוב - " "מה טביחה שאינה חוזרת, אף מכירה שאינה חוזרת... פרט לשהקנה לשלשים יום" " (תלמוד בבלי, בבא קמא סח:) .

מדוע השור והשה מקבלים יחס מיוחד? ומדוע העונש על שור היא פי 5 והעונש על שה הוא רק פי 4? ומדוע דווקא כשהגנב טבח או מכר?

מדברי המפרשים נראה, שגודל העונש מושפע מכמה גורמים:

1. קלות הביצוע של העבירה: שור ושה נוהגים לרעות בשדה, וקל יחסית לגנוב אותם; כמו כן, השוורים נוהגים לרעות לבדם במפוזר, וקל יותר לגנוב אותם מאשר לגנוב שה: " "דע שככל שמינהּ של הפשיעה מצוי יותר וקל יותר לביצוע, חייב העונש עליו להיות חמוּר יותר כדי למונעו. ואילו דבר שקורה לעתים נדירות עונשו קל יותר. לכן הקנס על הגונב צאן הוא כפל הקנס (על גניבת) שאר המטלטלין - כוונתי לתשלומי ארבעה - וזאת בתנאי שיצאו מידו במֶכֶר או בטביחה. כי גניבת הצאן היא המרובה ביותר תמיד בשל היותם בשׂדות, במקום שאי-אפשר לשמור עליהם כמו ששומרים על דברים שבתוך הערים. לכן נוהגים הגנבים למהר ולמוכרם, כדי שלא יוכרו בידיהם או לטובחם כדי שגופם ייעלם. לכן היה עונשו של הדבר המרובה ביותר גדול יותר. לקנס על גניבת בקר נוספה עוד יחידה, מפני שיותר קל לגנוב אותם, שהצאן רועים מכונסים, כך שאפשר לרועה להשגיח עליהם, ולרוב ניתן לגנוב אותם רק בלילה, ואילו הבקר רועים מפוזרים מאוד - דבר זה הוזכר בחקלאות - ואי-אפשר לרועה להשגיח עליהם. לכן מרבים לגנוב אותם" " (רמב"ם, מורה נבוכים ג מא) .

הבדל נוסף בין שור לשה הוא, שהשור בדרך-כלל הולך ברגליו ואת השה בדרך-כלל צריך לסחוב על הכתפיים, שזה יותר קשה וגם יותר מבזה: " "חס המקום על כבודן של בריות: שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו - משלם חמישה, שה שנשאו על כתפו - משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו" "  (ר' יוחנן בן זכאי, בבא קמא עט:, הובא ברש"י) .

• סיבה זו לבדה אינה מספיקה, כי לפי סיבה זו היה ראוי לחייב תשלומי ארבעה וחמישה גם על גניבה לבדה, ללא טביחה או מכירה.

2. הנזק שנגרם לנגנב: שור ושה הם בהמות ביתיות, שמתרגלות לבעליהן ובעליהן מתרגלים אליהן; כל עוד הגנב מחזיק אותן ברשותו, הוא יכול להחזיר אותן לבעליהן, אבל כאשר הגנב טבח או מכר אותן, אין להן תחליף, כל השנים שהבעלים השקיעו באילוף הבהמה ובהתרגלות אליה ירדו לטמיון (מלבד הצער שנגרם לבעלים). מעבר לכך, השור עוסק במלאכה, ולכן ערכו הכלכלי והרוחני גדול יותר, ומי שגונב אותו ראוי לעונש גדול יותר: " "בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה: שור, שבטלו ממלאכתו, חמישה; שה, שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה" " (ר' מאיר, הובא ברש"י) .

• סיבה זו לבדה אינה מספיקה, כי לפי סיבה זו היה ראוי לחייב קנס מיוחד גם על גניבת חמור או פרד, שהיו גם הם בהמות עבודה חשובות מאד. וכן היא אינה מתאימה לדברי חז"ל שהובאו למעלה, שהמילה " וטבחו " מציינת דווקא שחיטה כשרה, ולא כל הריגה.

3. מידת היסודיות של החוטא: אדם שגנב מתוך התגברות חד-פעמית של יצר ראוי לעונש, אבל אדם שגנב מתוך תכנון יסודי ראוי לעונש גדול יותר: " "מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? מפני שנשתרש בחטא... מפני ששנה בחטא" " (ר' עקיבא, רבא; בבא קמא סז:) . גנב השוחט את הבהמה באופן שמתיר את בשרה לאכילה גרוע יותר מגנב רגיל, כי הוא גם עושה מהגניבה שלו ארוחה; גנב המוכר את הבהמה גרוע יותר מגנב רגיל, כי הוא גם עושה מהגניבה שלו מסחר.

• סיבה זו לבדה אינה מספיקה, כי לפי סיבה זו היה ראוי לחייב קנס מיוחד על גניבה ומכירה של כל חפץ שהוא.

4. מידת ההעלמה של ראיות - מאותה סיבה שאדם הגונב בסתר משלם כפליים מאדם הגוזל בגלוי (ראו תשלומי כפל ), חייבה התורה קנס מיוחד לאדם שגם מתאמץ להעלים את הראיות על-ידי טביחה או מכירה: " "בעקבות שימת הדגש על התעלומה האופפת את עצם הגנבה, ניתן להצביע על החומרה המיוחדת שבטביחה ובמכירה אשר נועדו להעלים ראיות ולטשטש עקבות. אכן דבר זה נכון גם בחפצים דוממים המפורקים לחלקים, ולא בכדי משגשגת לה תעשיית "המשחטות" של המכוניות הגנובות (שימו לב לדמיון בין ה"שחיטה" לבין הטביחה והמכירה) אך אם במכוניות ניתן עדיין לאתר לעיתים את החלקים הרי משור ושה הנאכלים בכל פה לא נותר דבר, ונפשו המושחתת של הגנב מחייכת לעצמה: " אכלה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי און! " (משלי ל כ). ולפיכך ראוי להחמיר בעונשה כפל כפליים ולהחמירו ככל שה"משחטה" משוכללת יותר וכוחה יפה לטפל גם ב"סמי-טריילרים" וב"שוורים גדולים"." " ( הרב חנן פורת, "מעט מן האור" משפטים ה'תשס"ב ) .

• סיבה זו לבדה אינה מספיקה לפי דברי חז"ל, שאמרו שהמילה " וטבחו " מציינת דווקא שחיטה כשרה. וכן, לפי סיבה זו היה ראוי לחייב קנס מיוחד על גניבה ומכירה של כל חפץ שהוא, לא רק שור ושה.

" שור " הוא אחד, ו" בקר " הם רבים, ולכן " חמישה בקר ישלם תחת השור ";

" שה " הוא אחד, ו" צאן " הם רבים, ולכן " וארבע צאן תחת השה " (העמק דבר) .

לאחר חטא בת-שבע, בא נתן הנביא אל דוד וסיפר לו על איש עשיר שלקח את כבשת שכנו העני ושחט אותה כדי להכין סעודה לאורח. הוא שאל את דוד מה דינו, ודוד פסק לפי התורה: (שמואל ב יב ו): "ואת הכבשה ישלם ארבעתים , עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל": ארבעתיים = פי  4, "וארבע צאן תחת השה".