ברכות מט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והדר לרישא אמר ליה מאי טעמא עביד מר הכי אמר ליה דאמר רבי שילא אמר רב טעה חוזר לראש והא אמר רב הונא אמר רב טעה אומר ברוך שנתן אמר ליה לאו איתמר עלה אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה מחזירין אותו אבברכת המזון אין מחזירין אותו אמר ליה רב אבין לרב עמרם מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון אמר ליה אף לדידי קשיא לי ושאילתיה לרב נחמן ואמר לי מיניה דמר שמואל לא שמיע לי אלא נחזי אנן תפלה דחובה היא מחזירין אותו ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו אלא מעתה בשבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל הכי נמי דאי טעי הדר אמר ליה אין דאמר רבי שילא אמר רב טעה חוזר לראש והא אמר רב הונא אמר רב טעה אומר ברוך שנתן לאו איתמר עלה גלא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש:
עד כמה מזמנין וכו':
למימרא דרבי מאיר חשיב ליה כזית ורבי יהודה כביצה והא איפכא שמעינן להו דתנן דוכן מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה עד כמה הם חוזרים רבי מאיר אומר זה וזה בכביצה ורבי יהודה אומר הזה וזה בכזית אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ורבי יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה התם בסברא פליגי ר' מאיר סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה אף חזרתו בכביצה ור' יהודה סבר חזרתו כאיסורו מה איסורו בכזית אף חזרתו בכזית:
מתניתין כיצד מזמנין ובשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך אלהינו בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא במאה הוא אומר נברך ה' אלהינו במאה והוא אומר ברכו ובאלף הוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל באלף והוא אומר ברכו ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא והוא אומר ברכו כענין שהוא מברך כך עונים אחריו ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכים שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל אמר ר' עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה' רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך:
גמ' אמר שמואל זלעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל תנן בשלשה והוא אומר ברכו אימא
רש"י
עריכה
והדר לרישא - לתחלת ברכת המזון כדאמרינן (לעיל דף כט:) גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים:
מי שיצא מירושלים - לעיל מיניה מיירי ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ונפסל ביציאתו חוץ לחומה:
אם עבר צופים - מקום שיכול לראות בהמ"ק:
לפני הבירה - מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול ששורפין פסולי קדשים קלים כדאמרינן בזבחים בפרק טבול יום (דף קד:):
זה וזה - חמץ ובשר קודש:
חזרתו כטומאתו גרסינן - שיעור חזרתו כשיעור טומאתו מידי דחשיב לענין טומאה חשיב זה לענין חזרה:
מתני' בשלשה והוא אומר ברכו - דהא בלאו דידיה איכא זימון וכן כולם:
אחד עשרה ואחד עשרה רבוא - כלומר הכל שוה משראויים להזכיר את השם אין צריכין לשנות ובגמ' פריך הא קתני סיפא במאה והוא אומר כו':
לפי רוב הקהל הם מברכים - כמו שאמר שיש חילוק בין מאה לעשרה ובין מאה לאלף ובין אלף לרבוא והא דקתני אחד עשרה ואחד עשרה רבוא ר"ע היא דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים בין מועטים אף כאן אין חילוק הכי מוקי לה בגמרא:
גמ' אל יוציא את עצמו - אע"פ שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מכלל המברכים:
תנן בשלשה והוא אומר ברכו - אלמא הכי עדיף כלומר רבים אתם ואפילו איני עמכם:
תוספות
עריכה
אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. וא"ת והא הוי ר"ח מיומי דלא להתענות בהון במגילת תענית וי"ל דה"פ אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל פת שחייבנו בברכת המזון אבל ביום טוב צריך לאכול פת ותימה דאמרינן בסוכה (פ"ב דף כז.) אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט"ו ט"ו מחג המצות וי"ל דה"פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו"ט צריך לאכול וא"ת מנ"מ אם צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל סוכות ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד יו"ט שפיר אבל אם בשביל סוכה ביו"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך והא דאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים דף סח:) מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולה שתא משמע שהיה מתענה ביום טוב מפרש ר"י דבתענית חלום קאמר אבל בשאר תעניות אסור וסעודה שלישית של שבת היה מסופק ר"י דשמא אי בעי לא אכיל אלא מיני תרגימא כדפי' ר"ת כדאמרי' בסעודת סוכה ומיהו בכתובות פרק אע"פ (דף סד:) חשיב גבי משרה אשתו על ידי שליש שלש סעודות משל שבת א"כ משמע דכולן שוות ועוד כיון דילפינן ממן אלמא דשוות הן ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת לא הדר לרישא דודאי אי בעי לא אכיל הך סעודה רביעית כלל:
עד כמה מזמנין וכו'. ה"ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמעינן דאפילו על כזית מזמנין:
אם עבר צופים. פירש"י בפסחים (פ"ג ד' מט.) מקום ששמו צופים ול"נ דא"כ ה"ל למימר וכמדתו לכל רוח כדקאמר התם [צג.] גבי מודיעים ולפנים אלא י"ל שאינו מקום וצופים הוי לשון ראיה וה"פ אם הרחיק מירושלים כ"כ שאינו יכול לראות ירושלים שורפו במקומו:
רבי מאיר סבר ואכלת זו אכילה ואכילה בכזית. ואומר הר"י דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמר פרק מי שמתו (ד' כ:) וכי לא אשא פנים לישראל וכו' וכן אמרינן התם בן מברך לאביו ומוקים לה במאן דאכיל שיעורא דרבנן ופירש"י היינו כזית או כביצה ועוד אי כזית או כביצה הוי דאורייתא איזה שיעור דרבנן. וקי"ל בכזית דלפי מה שמחליף רבי יוחנן קאמר רבי יהודה בכזית ור' מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור"מ אית ליה עד כזית נראה דהלכה כר"מ בכזית אף על גב דבעלמא ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה בהא הלכה כר"מ דהא קים ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל דאינו מוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי שאכל כזית מליח וכן פסק בה"ג ור"ח ושאלתות ולענין שתיה אומר ר"י דיש להחמיר ולברך עליו אפילו בפחות ממלא לוגמיו אף על גב דלענין יום הכפורים ליתא לא ילפינן מינה לענין ברכה תדע דלענין ברכת המזון בכזית ולענין יום הכפורים עד דהוי דוקא ככותבת: נברך אלהינו גרסינן ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ"ד דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ"ד כמו שירו לה' הודו לה' גדלו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון וכן מפורש בסדר רב עמרם:
אמר ר"ע מה מצינו בבית הכנסת אחד עשרה וכו'. משמע דרבי יוסי הגלילי מודה בבית הכנסת מדקאמר מה מצינו וכו' כלומר שאתה מודה לי ומאי שנא דפליגי בברכת המזון ומודו בבית הכנסת ויש לומר דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש"צ אבל בברכת המזון שהן קבועין ומעורבין שם יחד אין לטעות בזה שאין יוצאין עד לאחר ברכת המזון:
לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. ופריך בירושלמי מן הקורא בתורה ומן החזן שאומר ברכו ומפרש כיון שאומר המבורך אין זה מוציא עצמו מן הכלל:
תנן בשלשה והוא אומר ברכו. ס"ד השתא דברכו עדיף משום דברכו היינו צווי לברך את השם אבל נברך אינו אלא נטילת רשות:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)
סג א מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה י"ג, סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ח סעיף ז' ובסי' תכד:
סד ב ג מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה י"ב, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ח סעיף ו':
סה ד ה מיי' פי"ט מהל' פסולי המוקדשין הלכה ח':
סו ו ז מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ב' והלכה ד, סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ב סעיף א':
ראשונים נוספים
מר סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה. עיקרה בתורת כהנים יכול יטמא כל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה ובגמרא דיום הכפורים (דף פ) אמרינן תניא ר' אומר כל איסורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין בכביצה כו' מנלן א"ר אבהו אמר ר' אלעזר דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת שיערו חכמים שאין בית הבליעה יתר מביצת תרנגולת ולענין איסורין אמרי' (סוכה ו) ארץ זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזיתים ועיקרו בתורת כהנים אשר תאכל אין אכילה בפחות מכזית ובגמ' דפרק גיד הנשה (חולין דף צו) אמרי' ור' יהודה אכילה כתיבה בה ואכילה בכזית והתם נמי אמרי' (שם דף קב) אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיב ביה ואכילה בכזית וכמוה רבות בתלמוד ומינה ילפינן לנוגע ולנושא ששיערו חכמים כזית כדתניא בתורת כהנים [בפרשת אמור] והכי איתא בת"כ [שם בפ' שמיני] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לה טומאה אלא אכילה וכו' יכול נבלת בהמה מטמא בגדים בבית הבליעה מק"ו ת"ל בה בה אתה מטמא בבית הבליעה ואין אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה א"כ למה נאמר האוכל ליתן שיעור מה האוכל בכזית אף הנוגע והנושא בכזית:
בשלשה והוא אומר ברכו.
אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל ואסיקנא דנברך עדיף למה נהגו העם בספר תורה לומר הקורא ברכו ואינו אומר נברך ופירוקה כי הקורא בס"ת כיון שהצריכוהו לומר המבורך לא יצא מן הכלל והרי בירך הוא תחלה קודם הצבור ובברכת המזון אם הוא אומר ברכו את שאכלנו משלו הרי הוציא את עצמו מן הכלל והכי אמרינן בתלמוד ארץ ישראל שמואל אמר אני איני מוציא את עצמי מן הכלל התיבון הרי הקורא בתורה אומר ברכו אמר ר' אבין מכיון דהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל והוא פירוק יפה וחביב:
ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית. פירוש ר' מאיר עביד לקרא תרי מילי אכילה ושתיה כיון דכתיב בקרא חטה ושעורה דהיינו אכילה וכתיב ביה גפן וזית ושמן דמשכחת לה בשתיה אהדרינהו כולהו בכלל ברכה דאע"ג דארץ הפסיק הענין כדאמרן בכיצד מברכין ההוא לאיפלוגי בין ברכה לברכה לומר דלא דמו ברכות הדדי אבל כולהו חייבין בברכה ושמעינן מינה לדברי ר' מאיר דברכה אחת מעין שלש דעל הגפן וה"ה לשבעת המינין כולן דבר תורה הן דבכלל ברכת המזון הן ונפקא מינה למי שנסתפק אם בירך אם לא שחוזר ומברך מה שאין כן בשאר ברכות לעיל פרק כיצד מברכין ובפרק מי שמתו וכן בפרק במה מדליקין, וכך אמר בעל הלכות וברכת המזון וכן ברכת שבעת המינין דחיובא דאורייתא נינהו חוזר ומברך אבל שאר ברכות דרבנן לא הדר ומברך :
לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש: וחוזר לראש, פירש הרמב"ם ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל חוזר לראש כל הברכות כולן דהיינו הזן. וטאמא קאמרי שהרי כיון שגמר כל ברכות התורה אף על פי שלא גמר הטוב והמטיב כיון שהיא אינה אלא מדבריהם הרי הוא כאילו גמר כל הברכה וחוזר לראש ממש. ואינו מחוור בעיני כלל. שאם אתה אומר כן אפילו כי לא פתח בהטוב והמטיב נמי יחזור לראש שהרי גמר כל ברכות התורה. אלא נראין דברי הראב"ד ז"ל שכתב שאינו חוזר אלא לראש הברכה דהיינו בונה ירושלים דלא גרעה ברכת הטוב והמטיב מן הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שחוזר לראש עבודה ואינו חוזר לראש התפלה.
תפלה דחובה היא מחזירין אותו. בברכת המזון דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו: פירוש: לאו למימרא דלא אכיל כלל, דראש חדש נמי אסור בתענית, אלא דאי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגומה דאינו טעון ברכה לאחריו שיזכיר בה מעין המאורע. ומינה שמעינן דהא דאסיקנא דבשבת וימים טובים דעל כרחיה אכיל מחזירין אותו- הני מילי לילה הראשון של יום טוב דוקא שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה מלילה הראשון של פסח שקבעו חובה הכתוב מ-"בערב תאכלו מצות"; הא כולהו שאר עונות דימים טובים ואפילו דיום טוב ראשון- אין מחזירין אותו דאי בעי לא אכיל פת. וכדאיתא נמי במסכת סוכה (כז.) גבי ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. ומינה נמי שמעינן דבשבת על כרחיה אכיל פת ומשום דכתיב ביה "עונג" ואין עונג אלא אכילת פת.
ומיהו בסעודה שלישית כתב רבינו תם ז"ל שאינו צריך לפת. והילכך אם טעם באותה סעודה אין מחזירין אותו. ואחרים אומרים שאף היא צריכה פת וכדמשמע קצת בכתובות (סד:) גבי אוכלת עמו ליל שבת ויומו. ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.
שבתות וימים טובים דעל כרחיה אכיל הכי נמי דהדר. א"ל אין. והאמר רב הונא טעה אומר ברוך שנתן: קשיא לי מאי קא מקשה מדרב הונא? דהיינו נמי חזרתו כשחזר ואמר ברוך שנתן?! ולאו מילתא היא דברוך שנתן לאו חזרה היא אלא כשחוזר לראש הוא שקורא חזרה. ומכאן נראה לי להביא ראיה דהא דשמואל ודרב הונא לא פליגא אהדדי כלל אלא רב הונא אמר דאפילו בשל ראש חדש אם טעה ונזכר קודם שיפתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ושמואל נמי מודה בה. ושמואל אמר דאי פתת הטוב והמטיב בשל ראש חדש אינו חוזר ובהא אפילו רב הונא מודה בה דמסתמא לא עבדינן פלוגתא בינייהו. וכן פסקו הגאונים ז"ל והראב"ד ז"ל דברוך שנתן לאו חזרה היא. אבל הר"ז הלוי ז"ל חולק עליהם ואמר דרב הונא ושמואל פליגי, וקיימא לן כשמואל דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודברי הגאונים ז"ל עיקר. והילכך ראש חדש שחל להיות בשבת כיון דעל כרחיה אכיל, אפילו טעה בשל ראש חדש בברכת המזון מחזירין אותו לראש הברכה דהיינו לנחמה ואין צריך לומר בשלא פתח הטוב והמטיב שאומר ברוך שנתן ואפילו בכל ראשי חדשים נמי אומר ברוך שנתן.
עד כמה מזמנין? עד כזית: אורחא דמילתא נקט והוא הדין לכל ברכה המזון בלא זימון.
אם עבר צופים וכולי: פרש"י ז"ל "מקום היה סמוך לירושלים שקרוי צופים". והקשו עליו בתוספות שאם כן היה לו לשנות "וכמדתה לכל רוח", וכענין שאמרו בפסח שני בפסחים (דף צג:) "אי זו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח.." אלא פירוש "צופים" - כל שיכול לצפות משם את ירושלים. לפי שכשעבר מקום ראיית ירושלים לא הטריחיהו לחזור ולשרוף לפני הבירה; אבל כל שהוא קרוב כל כך שעדיין רואה את ירושלים הטריחוהו לחזור ולשורפו לפני הבירה כדי לביישו על שלא נזהר עליו.
הכא בקראי פליגי ר"מ סבר "ואכלת ושבעת", ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר "ואכלת ושבעת", אכילה שיש בה שביעה הוי אומר כביצה: מכאן נראה דכזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה הוי דאורייתא דהא בקראי פליגי. ורב עוירא דאמר בפר' מי שמתו (כ:) דכזית וכביצה מדרבנן אית ליה כר' יוחנן דאמר "מוחלפת השיטה". ומיהו אנן כאביי סבירא לן דבתרא הוא. ויש מי שפירש דהכא אסמכתא בעלמא ולעולם מדאורייתא שביעה גמורה בעינן. ומיהו אף ר' יוחנן משמע דסבירא ליה דכזית מדאורייתא מדגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין "רבי יוחנן נסיב זיתא ובריך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר בא מסתכל ביה. אמר ליה רבי יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי? לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו. אית ליה, ומה צריכה ליה, מפני שגלעינתו ממעיטו. ולית לרבי יוחנן מפני שגלעינתו ממעיטו?! אית ליה. ומה עבד ליה רבי יוחנן? בריה שאני, שכן אפילו פרידה אחת של ענב ואפילו פרידה אחת של רמון מברך עליו". ומיהו אפשר דמדרבן קאמר.
וקיימא לן כר' מאיר דאמר בכזית משום דסתם מתניתין כותיה. ורבי יוחנן נמי קאי כותיה דאכל זית מליח וברך אחריו תחלה וסוף. ולעיל נמי אמרינן "ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן" - דאלמא בכזית דגן חייב ברכה לעצמו והילכך מוציא את הרבים ידי חובתן.
מה טומאתו בכביצה וכולי: לפי מה שכתב רבינו תם ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה ניחא אבל לדברי רש"י ז"ל שכתב דאפילו כל שהוא מקבל טומאה צריך לפרש כאן "דלְטַמֵא אחרים" קאמר.
למימרא דר"מ חשיב ליה כזית ור' יהודה חשיב ליה כביצ' והא איפכ' וכו' וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שבידו בשר קודש: פירוש לעיל מינה איירי בהולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו פת בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו ועלה קאמר וכן מי שיצא וכו' אם עבר צופים שורפו במקומו. פי' שנפסל ביציאתו חוץ דכיון דעבר צופים לא אטרחוה לחזור אבל אם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה. פירוש בהר הבית יש שם בית גדול ששורפין שם פסולי מוקדשין קלים כדאמרינן בזבחים פ' טבול יום כך פירש"י ז"ל. ובתוספות פירשו [דמקדשין קלים מדינא לא צריכי לפני הבירה אלא דרבנן גזור אטו קדשים חמורים. וצופים פירש"י ז"ל שהוא שם מקום שרואה משם בית המקדש, ולא נהיר תינח לאותו רוח שהוא שם ולרוח אחר מאי שיעורא אית ביה והוה ליה למיתני וכמדתו לכל רוח וכמו שאמרו בפסח שני בפ' מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח אלא צופים הוא כל מקום שיכול לצפות ולראות משם את ירושלים לאיזה רוח שיהא וכל שהוא קרוב משיעור זה אטרחוהו רבנן לחזור כדפרישית לעיל וכל שעבר זה השיעור לא אטרחוהו ובמקומו שורפו:
והכא בקראי פליגי ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה: דאשתיה נמי חייב רחמנא ברכה כי היכי דלא תימא דוקא אענבים חייב רחמנא ברכה ולא איין דאישתני (למעליותא) כיון דאינו גוף הפרי. ומ"מ ליכא למימר דליחייב ג' ברכות כמו בפת דמסתמא ליכא למימר אלא דאהדריה לכללא כלומר לכלל שבעת המינין שאינן טעונין אלא ברכה אחת מעין ג'. ומאן דלית ליה הך דרשא יליף לה דכיון דאישתני למעליותא ודאי לא נפיק מידי ברכה. ובשמן נמי כתב זית שמן משמע דאשמן נמי מברך מדאפקיה בהאי לישנא. מ"מ שמעינן מהא דברכה מעין ג' דאורייתא דמדר' מאיר שמעינן לה ביין וה"ה בשאר מיני שבעה ונפקא מינה למי שנסתפק אם בריך עליה אם לאו שחוזר ומברך, וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל:
מה טומאתו בכביצה: לפי מה שפירש ר"ת ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה אתי שפיר אבל למה שכתב רש"י ז"ל דלטמא אחרים בעינן כביצה אבל לקבל טומאה אפי' בכזית נצטרך בכאן לפרש כטומאתו לאחרים:
[גמרא] אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל: פירוש דלא לימא ברכו. והקשו בירושלמי בברכת התורה הרי אדם מוציא עצמו מן הכלל ומשני כיון דאמר המבורך הדר לכללא ובהא נמי ניחא לן קושיא אחריתי דהא כתיב הבו גודל אלא דאיכא למימר דהא קאמר לאלהינו וכן בגדלו לה' דהא הדר ואמר אתי וכל כי האי גונא בכללא הוא. וא"ת כיון שאומר ברוך שאכלנו כמו האחרים [אמאי נברך עדיף] וכתב הראב"ד ז"ל מפני קושיא זו היה אומר שאין המזמן חוזר ואומר ברוך אלא חוזר ומתחיל למקום שפסקו לברכת הזן ומפרש שזהו למקום שפסק שאמרו למעלה בריש פרקין. ואין בזה ראיה דא"כ לטעמיך למה להו בירושלמי למימר טעמא משום המבורך דהא התם נמי חוזר ואומר ברוך אשר בחר בנו וכו' שהרי הוא מברך על קריא' התורה אלא שאנו רוצי' שבברכה עצמה שהוא מתחיל בה יכלול בה עצמו כך כתב ה"ר אברהם ז"ל. וא"ת למאי דתירצו בירושלמי תינח לר' ישמעאל דאמר במתניתין דצריך לומר המבורך אלא לר' עקיבא דאמר ברכו את ה' ותו לא מאי איכא למימר. הא לא תיקשי לך דאיהו ממאי דנהיגי קא מקשה ליה דנהגינן למימר ברכו ולא נברך ואיהו נמי אהדר ליה כפום מנהגא דנהוג עלמא כר' ישמעאל דשמואל ודאי גופיה לא אמרה אלא למצוה מן המובחר אבל לעיקר דינא ברכו ונברך שוין:
אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכאן אין עקירת הרגל אחר, אלא סילוק סדר הברכות דאורייתא הוי כמו הפסקה. וי"מ, כיון דעדיין לא סיים הטוב והמטיב אין צריך לחזור [לראש] ברכת המזון, דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומר תחנונים לאחר תפלתו, שאם טעה ולא אמר של ר"ח בעבודה, כל זמן שלא סיים לומר תחנונים אין צריך לחזור כל התפלה. הכא נמי, כל זמן שלא סיים ברכת הטוב והמטיב אינו צריך לחזור לברכת הזן, אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים. ולא מסתבר לי, דשאני התם דשלש אחרונות כברכה אחת, שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום בספר חיים בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, וכן וכתוב לחיים במודים, לדברי ר"י דכתב דמחזירין אותו, אינו חוזר לאותה ברכה שדילג בה אלא לתחלת רצה, דהנך ג' חשובות ברכה אחת לענין דילוג. וכן ברכת המזון חשובות כלם כברכה אחת, וצריך לחזור לראש.
דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. לא משום דמותר להתענות בר"ח, כדאמרינן פ"ק (דר"ה) [דתענית] {דף י'} ובמגלת תענית דאסור להתענות. אלא ה"ק, אי בעי לא אכיל דבר שצריך ברכת המזון, שאפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה.
שבתות וימים טובים דלא סגיא ליה דלא אכיל. משמע הכא דבי"ט לא סגי בלא פת, דבר שצריך אחריו [ברכת המזון]. וקשה דבפ"ק דסוכה {דף כז.} קאמר גבי מתניתין, דקאמר ר' אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. וטעמא דר' אליעזר, דכתיב תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה. ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה, סברי כדירה, מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. (ועוד) [וע"כ] היינו דלא אכיל פת כלל, דאי אכיל פת חייב לאכול בסוכה. הילכך נראה, הא דקאמר הכא ימים טובים דלא סגיא דלא אכיל, היינו דוקא בליל י"ט הראשון של פסח ובליל י"ט הראשון של חג. והא דאמרינן בפ"ב דביצה {דף טו:} ובפ' אלו דברים בפסחים {דף סח:} גבי י"ט, חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש דברי ר' יהושע, אפשר בבשר ופירי דאין בהם ברכת המזון. ומיהו קשה, דמשמע ימים טובים דומיא דר"ח, ור"ח דוקא ביום דאלו בלילה אפילו בתפלה אין מחזירין, דאין מקדשין את החדש בלילה. הילכך נראה לרבינו יהודה, דחייב אדם לאכול פת בי"ט משום שמחה כדאמרינן חלקהו חציו לאכילה, ועיקר האכילה הוא לחם. והא דקאמר בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל, ה"ק רשות משום סוכה, אבל לעולם חובה הוא לשם שמחת י"ט. ותימ[ה] הא בהא תליא, דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה. וי"ל, דמשכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה, אבל חוץ לסוכה חייב לאכול משום שמחת י"ט. ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות, אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה, ואפילו יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה, דילפינן מחג המצות.
עד כמה מזמנין. ה"ה ברכת המזון בלא זימון, אלא רבותא אשמעינן דאפילו עד כזית מזמנין.
אם עבר צופים. פרש"י, מקום הוא ששמו צופים שרואים ממנו בהמ"ק. ולא נהירא, דא"כ הוה ליה למימר וכמדתה לכל רוח. כדאמרי' בפ' מי שהי' טמא {דף צג:}, אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח. הילכך נראה, דצופים אינו שם מקום, אלא שם כללי בכל מקום שיוכל לראות בית המקדש משם. כדאמרינן בתוספתא, איזהו צופים, הרואה ואינו מפסיק. ובתוספתא דסוטה תניא גבי מערכי המלחמה, הצופים ופי' בכ"מ שיוכל לראות מלחמה משם.
ושורפו לפני הבירה. לאו משום דכל שפסולו בקדש באש תשרף, ואמרינן בפ' כל שעה שצריך לשורפו בעזרה. דא"כ אפילו אם עבר צופים נמי, כיון דמדאורייתא הוא. ועוד, דדוקא בקדשי קדשים ובאימורי קדשים קלים הוא דאמרינן הכי, כדאיתא בפרק כל שעה. אלא מדרבנן החמירו בקדשים קלים אטו קדשי קדשים, וכי עבר צופים לא אטרחוהו רבנן לחזור.
ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ובכזית. נראה [דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו], מדאמרי' בפ' מי שמתו {דף כ:}, והם מדקדקין בעצמן עד כזית ועד כביצה, ש"מ שיעורא דרבנן וקרא אסמכת' בעלמא הוא. ואמרי' נמי בפ"ב {דף כ:}, כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ופרש"י, שלא אכל אלא כזית. ואמרינן נמי בפ' ב' דסוכה דר' צדוק אכל פחות מכביצה ולא ברך, וה"ה פחות מכזית לר"מ. ואי כזית או כביצה הוי מן התורה ופחות משיעור זה אין צריך לברך כדחזינן בעובדא דר' צדוק, א"כ במאי משכחת לה הא דאמרינן בפ' מי שמתו דאבל שיעורא דרבנן דחייב לברך מדרבנן. והא דאמרי' לעיל {דף מ"ח}, ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, לאו משום דכזית הוי שיעורא דאורייתא, דאפילו לא אכל כלל הי' יכול להוציא מן התורה כדפי' לעיל בעובדא דשמעון בן שטח. ונראה, דהלכה כר"מ [דאמר] בכזית. אע"ג דקי"ל דר"מ ור' יהודה הל' כר"י, הכא קם ליה ר' יוחנן בשיטתיה דאכל כזית מליח וברך עליו תחלה וסוף. ואמרי' לעיל נמי אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. [ועוד], ר' יוחנן נמי אמר מוחלפת השיטה. וכן פסקו ר"ח וה"ג ושאלתות דרב אחאי פרשת והיה עקב דהלכה כר"מ דאמר כזית. אע"ג דלענין יה"כ [בעינן] ככותבת, היינו טעמא משום יתובי דעתא. וכן לענין שתיה נראה שצריך לברך על היין לאחריו אפילו שתה פחות ממלא לוגמיו. אע"ג דלענין יה"כ בעינן מלא לוגמיו, לענין ברכת היין לא בעינן כולי האי כמו שחלקתי לענין אכילה. וגם לענין קידוש אמרי' בפ' ערבי פסחים {דף קח:} דבבציר מרביעית סגיא. ודוקא בברכה אחרונה בעי שיעורא, אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו, דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה, ולעיל בפ' כיצד מברכין כתבתיו.
בשלשה אומר נברך. וא"א לומר ברכו, משום דהוי משמע שיכולין לזמן אפילו בשנים. אע"ג דכתיב קרא גדלו לה', כיון דכתיב אתי, הוי כמו נברך. ה"ר יוסף.
נברך אלהינו. ולא גרסי' לאלהינו בלמ"ד, דגבי שיר והודאה כתיב בלמ"ד כמו שירו לה', הודו לה', וכן גדלו לה'. אבל גבי ברכה לא מצינו בזה הלשון, והכי איתא בסדר רב עמרם.
אמר שמואל [לעולם] אל יוציא אדם [את] עצמו מן הכלל. ירושלמי. אמר שמואל אין מוציא אדם עצמו מן הכלל. מתיבי, הרי ברכת התורה הוא אומר ברכו, א"ר אבין מכיון שאומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל. וה"ר יהודה ברצולני כתב בשם רב סעדיה גאון, שהעולה לס"ת אחר שאמר ברכו, והשומעים אומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, גם הוא יש לו לחזור ולומר ברוך [ה'] המבורך. דכי היכי דאמרינן לעיל שהמברך ברכת המזון חוזר למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו כמו שאמרו האחרים, ה"ה נמי הכא חוזר ואומר מה שאמרו האחרים. ואע"פ שאמר המבורך, (ו)לא הוציא עצמו מן הכלל. ה"נ המברך כשאומר נברך, אינו מוציא עצמו מן הכלל, ואפ"ה חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו.
תנן בשלשה והוא אומר ברכו. קס"ד השתא דברכו עדיף, דברכו היינו ציווי לברך את השם, אבל נברך אינו אלא נטילת רשות.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
ואם לא נזכר עד שפתח בברת הטוב והמטב בשבת יו"ט חוזר לראש ר"ל לראש ברכת המזון וכן היא שיטת גדולי הרבנים והמחברים, אבל גדולי המפרשים כתבו שחוזר לראש ברכת נחמה שאף הם אומרים שאותם נסחאות של הרחמן הם תחנונים שאחר תפלה והרי אמרו בכיותא בזה לשומע תפלה כל שרגיל בתחנונים, והדברים נראים כדעת ראשון ובר"ח אף לשטתנו אם פתח בהטוב והמטיב הואיל ואי בעי לא אכיל אין צריך להחזיר כלל ולא להזכירו אף בקצור דברים, וחולו של מועד אף הוא נדון כר"ח לענין זה, ואם נסתפק אם הזכיר אם לא הזכיר יש אומר שאינו חוזר כלל ואפילו בקצור דברים אינו צריך להזכיר, ואע"פ שבתפלה חוזר אף בר"ח הדין נותן כן שהתפלה אינו רשאי לפטור עצמו ממנה אבל ברכת המזון בר"ח רשאי הוא לפטור עצמו ממנה שאם אינו רוצה אינו אוכל מה שאין כן בשבת וי"ט ואע"פ שר"ח אסור בתענית וכמו שאמרו עליו בשני של תענית ר"ח דאורייתא אפשר בפירות:
מה שביארנו שי"ט אי אפשר בלא אכילת פת, שמא תשיב והלא בסוכה ומצה אמרו שאין חיוב אלא לילה ראשונה ואם כדבריך הרי אי אפשר לאכילת פת בלא סוכה, אין זה כלום שהרי אפשר באכילה עראי לדין סוכה ובבצקות של עכו"ם ומצה עשירה לדין מצה, או שמא כך פירושו איני חייב אלא לילה ראשונה מתורת סוכה ומצה אלא מתורת י"ט, יש מפרשים בזו ששבת וי"ט דיו בפירות ואע"פ שאין בהם ברכת המזון אפשר בפירות של ז' המינים שהן במעין ג', ולדעת תלמוד המערב שמטעין להזכיר בה מעין המאורע ובר"ח אינו צריך אף לפירות שלא נאסר בו אלא תענית הבא מצד אבל וצער, ובשבת מיהא לדברי הכל טעון פת דעונג כתיב ביה ואין עונג בלא פת, ואף בזו פרשו אחרוני הרבנים שסעודה שלישית אין צריכה פת אלא כל שהוא במעין ג' אלא שבמקומה נראה שהיא צריכה פת, ומכאן כתבו שבשבת שחל ר"ח בתורה מחיזירים אותו אף בשל ר"ח הואיל וחוזר חוזר לכל, ויש בזו דרכים אחרים לחלוק בהם את התעניות אי זה מותר ואי זה אסור ובמסכת תענית וי"ט יתרחבו בהם הדברים בע"ה:
מי שהיה בידו בשר קדשים קלים ושכח ויצא עמה חוץ לירושלם אם עבר צופים הואיל ועבר תחום הקודש שורפו במקומו ואם לאו אם אין בו כזית אינו טעון כלום, ואם יש לו כזית חוזר ושורפו בירושלם בביתו ואם אין לו בית שורפו בבית הבירה והוא בית הגדול שבהר הבית ששם שורפים פסולי המוקדשים ושורפו מעצי המערכה, וצופים זה פרשו גדולי הרבנים שמקום היה חוץ לירושלם ובתוספות הקשו א"כ היה לו לומר וכמדתה לכל רוח, ופי' מקום שרואין את ירושלים הא משעבר מקום ראייתה אין מטריחים אותו ואפשר שמקומות היו בהרים ההם סביב לה שהיו צופים עומדים שם לראות מהם בכל רוח:
איסור בשר קדש כבר ידעת שהוא בכזית אבל שיעורו לטומאה אוכלין בכביצה בד"א לטמא אחרים אבל לקבל טומאת אוכלין אפילו בכל שהוא, ויש חולקים לומר שאף בקבלת טומאה דוקא בכביצה, ויש מפרשים שבפחות מכביצה ואף בכל שהוא מקבל טומאה אבל אינו מקבל הכשר לטומאה אלא בכביצה וכבר ביארנו במסכת חולין בפרק אותו ואת בנו:
לענין ביאור זה שאמרו וכן מי שיצא מירושלם וכו' חוזר לראש השמועה שאמרה היה הולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו ועליה אמר וכן מי שיצא מירושלם וכו':
המשנה הרביעית כיצד מזמנין וכו', כוונת המשנה לבאר תכונת הזמון הן בג' והן בי' הן ביתר מזה ואמר על זה שבג' אומר נברך שאכלנו וכו' ואם היה ג' והוא כלומר ג' חוץ מן המברך עד שאינו צריך להם לשיעור זמון אומר ברכו שאכלנו משלו וכן הדין בעשרה לנברך לאלהינו ובעשרה והוא אורמ ברוך הוא אלהינו, אחד עשרה ואחד עשר רבוא שאין תכונת זמון מקבלת שנוימי' ולמעלה, ופרשו בגמ' דרישא ר' עקיבא ומה שאמר אחר כן בק' אומר לה' אלהינו ובאלף אומר לה' אלהינו אלהי ישראל וברבוא מוסיף בה יושב הכרובים ר' יוסי הגלילי היא, והוא שאומר לפי רוב הקהל הן מברכים, כלומר שהתכונה מקבלת שנוי מי' לק' ומק' לאלף ומאלף לרבוא, והשיבו ר' עקיבא מה מצינו בבית הכנסת דאחד מרובים ואחד מועטים אומר בקריאת ספר תורה ברכו את ה' ואינו משתנה למאה ואלף ורבוא אף בזמון כן ומג' לי' מודה לו שמוסיף בו ואומר נברך לאלקינו וכן לעולם:
מדרך הדקדוק כתבו רבי' שאין לומר נברך לאלקינו ר"ל שאין לשון ברכה נקשרת באות הלמד אלא שיאמר נברך אלקינו כדכתיב אברך את ה' וגו', ונעתקו ממחלוקת זה למחלוקת קריאה בספר תורה שר' עקיבא אומר ברכו את ה' ור' ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך ןהלכה כר' עקיבא בזמון שאין לו להוציא עצמו מן הכלל, וכר' ישמעאל בקריאת ספר תורה, אלא שאף בזמון אין הלכה כר' עקיבא מכל וכל שאף בי' והוא אומר נברך ולא ברכו:
נמצא כלל הדברים שנענין זמון מג' עד י' אומר נברך שאכלנו משלו והם עונים ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והקורא בתורה אומר ברכו את ה' המבורך ושאלו בתלמוד המערב והרי עכשיו מוציא עצמו מן הכלל, והשיב מכיון שהוא אומר המבורך לא הוציא עצמו מן הכלל, זהו פירוש המשנה, ופסק שלה ומה שבא בגמ' על זה הוא שאם אמר ברכו בג' והוא אור בעשרה והוא אע"פ שלא כתקון חכמים עשה אין מחזירין אותו, והוא שאמרו והנקדין (ר"ל מדקדקים ביותר) תופסים אותו בכך ומ"מ אין מחזירין אותו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
ואמרינן לא שנו אלא דלא פתח בהטוב והמטיב. אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ואינו אומר ברוך שנתן - פירוש לראש הברכות כולן דהיינו הזן או נברך אם הן בזימון. וכן פירש הרמב"ם ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל. והקשה הראב"ד ז"ל ומי גרע הטוב והמטיב מהיכא דרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא עקר דאמרינן לעיל דחוזר למקום שטעה. ויש מי שתירץ בתחנונים שאחר התפלה כתפלה אריכתא דמיא אבל כאן לא [ד]אדרבה קבלו חכמים להפסיק ביניהם באמן מפני שזו דאורייתא וזו דרבנן ועשאוה כברכה אחרת דפותחת כאילו הוא דבר אחר לגמרי. וא"ת אפילו [לא] אתחיל בהטוב והמטיב כל שסיים אותן של תורה. וי"ל דמכל מקום בעינן שיסיח דעתו לברכה אחרת ויתחיל בה כעין מאי דאמרינן לעיל דבעינן עקר את רגליו. ולגבי ברכת המזון התחלה בברכה אחרת חשיבא כעקירה. וזה נכון דודאי חוזר לראש בכל מקום לגמרי משמע ולא לראש הברכה דההוא למקום שטעה מיקרי. וקיימא לן דבראש חודש כל שלא פתח בהטוב אומר ברוך שנתן. אבל פתח בהטוב והמטיב אינו אומר כלום ואינו חוזר לראש כדאמר בסמוך טעה בראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו. ומכל מקום דוקא אין מחזירין קאמר הא כל היכא דלא פתח אומר ברוך דמסתמא לא משוינן פלוגתא בין אמוראי. וכן פסקו הגאונים ז"ל שלא כדברי הרב זרחיה הלוי ז"ל שכתב בשם רב אחאי גאון ז"ל. ומיהו מספקא לן אי חתים בה או לא ומספיקא חתים בה ואי לא חתם יצא. ואמרינן טעמא דבראש חדש אינו חוזר משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. ואי מקלע ראש חדש בשבת כולל ואומר ברוך שנתן שבתות וראשי חדשים. ואם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בשבת ופתח בהטוב והמטיב יש אומרים שחוזר כמו בטועה בשבת דמכל מקום יום זה נתחייב בכך. ויש אומרים דכיון דחיוב אכילה בהאי יומא הוא משום שבת ולא משום ראש חודש ובראש חדש הוא שטעה אינו חוזר. והא דאמר דבראש חודש אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל לאו למימרא דלא אכיל כלל דהא אסור להתענות בראש חדש ואי משום תענית חלום ההוא אפילו בשבת שרי. אלא הכי קאמר אי בעי אכיל פת אי בעי לא אכיל פת אלא פירות שאין טעונין לאחריהם אפילו מעין שלש ופת הוא המחייב בברכת המזון. אבל בשבת ויום טוב לא סגיא דלא אכיל פת. ויש אומרים דבימים טובים נמי לא אמרינן חוזר אלא בלילה הראשון של פסח ובלילה הראשון של חג דהנהו נינהו חובה למיכל בהו פת כדאמרינן הכתוב קבעו חובה וילפינן חמשה עשר מחמשה עשר מחג המצות. אבל בשאר ימים ליכא חובה למיכל פת אלא הרי הם כראש חדש. ואיכא מאן דאמר דאנן ימים טובים קאמרינן סתמא ובודאי כי היכי דאיכא חיובא למיכל פת בשבת הכי נמי ביום טוב וחייבין נמי בלחם משנה כשבת. ומאי דקאמרינן בלילה הראשון הכתוב קבעו חובה לאו לאפוקי שאר ימים אלא חובה מדין מצה קאמרינן ואילו אכל מצה עשירה יצא ידי שמחת יום טוב ולא יצא ידי חובת מצה. וכן בלילה הראשון של חג חייב לאכול מדין סוכה ואם אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה שהוא אכילת עראי לא יצא ידי סוכה. ומיהו חולו של מועד דינו כראש חדש. וכתב רבינו תם ז"ל דבשבת בסעודה שלישית אינו צריך פת הילכך אם טעה בה דינה כראש חדש. ויש חולקים ואומרים שאף היא צריכה פת:
רבי אומר אין חותמין בשתים משום דעושה מצות חבילות [חבילות] - דומיא דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד:
למימרא דר' מאיר חשיב ליה כזית ור' יהודה חשיב ליה כביצה והא איפכא וכו'. וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שבידו בשר קודש - פירוש לעיל מינה איירי בהולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו פת בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו ועלה קאמר וכן מי שיצא וכו':
אם עבר צופים שורפו במקומו - פירוש שנפסל ביציאתו חוץ דכיון דעבר צופים לא אטרחוה לחזור:
אבל אם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה - פירוש בהר הבית יש שם בית גדול ששורפין שם פסולי מוקדשין קלים כדאמרינן בזבחים פרק טבול יום כך פירש רש"י ז"ל. ובתוספות פירשו דמקדשין קלים מדינא לא צריכי לפני הבירה אלא דרבנן גזור אטו קדשים חמורים. וצופים פירש רש"י ז"ל שהוא שם מקום שרואה משם בית המקדש. ולא נהיר תינח לאותו רוח שהוא שם ולרוח אחר מאי שיעורא אית ביה. והוה ליה למיתני וכמדתו לכל רוח וכמו שאמרו בפסח שני בפרק מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח. אלא צופים הוא כל מקום שיכול לצפות ולראות משם את ירושלים לאיזה רוח שיהא. וכל שהוא קרוב משיעור זה אטרחוהו רבנן לחזור כדפרישית לעיל. וכל שעבר זה השיעור לא אטרחוהו ובמקומו שורפו:
והכא בקראי פליגי ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה - דאשתיה נמי חייב רחמנא ברכה כי היכי דלא תימא דוקא אענבים חייב רחמנא ברכה ולא איין דאישתני (למעליותא) כיון דאינו גוף הפרי. ומכל מקום ליכא למימר דליחייב שלש ברכות כמו בפת דמסתמא ליכא למימר אלא דאהדריה לכללא כלומר לכלל שבעת המינין שאינן טעונין אלא ברכה אחת מעין שלש. ומאן דלית ליה הך דרשא יליף לה דכיון דאישתני למעליותא ודאי לא נפיק מידי ברכה. ובשמן נמי כתב זית שמן משמע דאשמן נמי מברך מדאפקיה בהאי לישנא. מכל מקום שמעינן מהא דברכה מעין שלש דאורייתא דמדר' מאיר שמעינן לה ביין והוא הדין בשאר מיני שבעה. ונפקא מינה למי שנסתפק אם בריך עליה אם לאו שחוזר ומברך. וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל:
מה טומאתו בכביצה - לפי מה שפירש רבינו תם ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה אתי שפיר. אבל למה שכתב רש"י ז"ל דלטמא אחרים בעינן כביצה אבל לקבל טומאה אפילו בכזית נצטרך בכאן לפרש כטומאתו לאחרים:
[גמרא] אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל - פירוש דלא לימא ברכו. והקשו בירושלמי בברכת התורה הרי אדם מוציא עצמו מן הכלל. ומשני כיון דאמר המבורך הדר לכללא. ובהא נמי ניחא לן קושיא אחריתי דהא כתיב הבו גודל אלא דאיכא למימר דהא קאמר לאלהינו. וכן בגדלו לה' דהא הדר ואמר אתי וכל כי האי גונא בכללא הוא. וא"ת כיון שאומר ברוך שאכלנו כמו האחרים [אמאי נברך עדיף]. וכתב הראב"ד ז"ל מפני קושיא זו היה אומר שאין המזמן חוזר ואומר ברוך אלא חוזר ומתחיל למקום שפסקו לברכת הזן ומפרש שזהו למקום שפסק שאמרו למעלה בריש פרקין. ואין בזה ראיה דאם כן לטעמיך למה להו בירושלמי למימר טעמא משום המבורך דהא התם נמי חוזר ואומר ברוך אשר בחר בנו וכו' שהרי הוא מברך על קריאת התורה אלא שאנו רוצים שבברכה עצמה שהוא מתחיל בה יכלול בה עצמו כך כתב הרב ר' אברהם ז"ל. ואם תאמר למאי דתירצו בירושלמי תינח לר' ישמעאל דאמר במתניתין דצריך לומר המבורך. אלא לר' עקיבא דאמר ברכו את ה' ותו לא מאי איכא למימר. הא לא תיקשי לך דאיהו ממאי דנהיגי קא מקשה ליה דנהגינן למימר ברכו ולא נברך ואיהו נמי אהדר ליה כפום מנהגא דנהוג עלמא כר' ישמעאל. דשמואל ודאי גופיה לא אמרה אלא למצוה מן המובחר אבל לעיקר דינא ברכו ונברך שוין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה