ביאור:תוספתא/מעשר שני/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מעשר שני פרק חמישי

פרשנויות בהקשר של קודשים

(א)
מצא כלי וכתוב עליו אל"ף ראשית דל"ת דמע ריש ראשית תי"ו תרומה הרי זו תרומה

ראו משנה ד, יא.
אבל אם הכתב ניתן להסרה בקלות מודה ר' יוסי.

יו"ד 10 מ"ם - הרי זה מעשר. פ"א פדיון שי"ן הרי זה שני. וחכ"א כולן שמות אדם הן,
אבל מצא חבית מלאה פירות וכתוב עליה "תרומה" - ה"ז תרומה; "מעשר" - הרי זה מעשר
א"ר יוסי: אפילו מצא חבית מלאה פירות וכתוב עליה "תרומה" - הרי אלו חולין
שאני אומר אשתקד היתה מלאה תרומה ופינה וחזר ומלאה חולין
מודה ר' יוסי שאם כתוב בחרס, ונתון על גבי חבית; בנייר, ונתון ע"פ עגול
אם "תרומה" - ה"ז תרומה; אם "מעשר" - ה"ז מעשר.

(ב)

מצא כלי חרס וכתוב עליה "קרבן" - הוא קרבן, ומה שבתוכו קרבן - דברי רבי מאיר

וחכ"א: אין דרך אדם להיות מקדיש כלי חרס

ראו משנה ד, י.

מצא כלי מתכות כתוב עליו "קרבן", אם היה ריקן אפילו אם הוא ריק - אסור להשתמש בו
עד שיודע שהוא של הקדש ונפדה.

(ג)
מצא כלי חרס וכתוב עליה "קרבן" - ה"ז קרבן

המשך דברי ת"ק מהלכה א.

מצא כלי חרס וכתוב עליה "מעשר עיר" - ה"ז מעשר עיר מע"ש, של העיר י-ם.
לשם יוסף לשם שמעון - לא אמר כלום. "לעלות ולאוכלו בירושלים" - הרי אלו חולין
"מעשר" סתם - מטילין עליו שני חומרין. מפריש ממנו תרומת מעשר, שמא הוא ראשון, ופודה אותו שמא הוא שני

(ד)
האומר: "מעשר שני יש לי בבית" - ונמצא בעליה; "בעליה" - ונמצא בבית

ראו משנה ד, יב. מדובר בגוסס, שאי אפשר לשאול אותו אח"כ.

"בכיס" - ונמצא בדליסקיס; בתיבה "בדליסקיס" - ונמצא בכיס, הרי אלו מעשר שני.
"מעשר שני יש לי", והלך ומצאו, בין בבית, בין בעליה, בין בכיס, בין בדליסקיס - הרי אלו מע"ש.
"כיס מע"ש יש לי בתוך הבית", הלך ומצא שם ב' - ג' כיסין
הגדול מע"ש ושנים הקטנים חולין.
לא יאכל מן קטנים עד שיחללם על הגדול. שמא אחד מהם הוא מע"ש

(ה)
"שמונה של זהב יש לי בכיס", והלך ומצא שמנה דינרי זהב - הרי אלו מע"ש.

פרשנויות לדברי הגוסס

"שמונה דינרי זהב יש לי בכיס", והלך ומצא שמונה של זהב מטבעות זהב שאינן דינרים - הרי אלו חולין.
"שמונה של זהב יש לי בכיס" והלך ומצא חמשים סלע או מאתים זוז, שוי ערך לשמונה דינרי זהב
"מאתים זוז" או "חמשים סלע", ואח"כ מצא שמונה דינרי זהב - הרי אלו מעשר שני
"שמונה דינרי זהב יש לי בכיס" הזכיר "דינרים" והתכוון דווקא בצורת דינרים והלך ומצא חמשים זוז או מאתים זוז,
"מאתים זוז" או "חמשים סלע", אח"כ מצא שמונה - הרי אלו חולין
"הרי שם מנה" ומצא מאתים - חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה, דברי רבי. וחכ"א: הכל חולין. כי זה לא אותו סכום
"מאתים" ומצא מנה - מנה מונח ומנה מוטל, דברי רבי. וחכ"א: הכל חולין.

(ו)
היה חולה ומשותק, אמרו לו "היכן מעשר שני שלך?"

השוו גיטין ה, ז.
בעל החלום הוא רמאי לפעמים, למרות שתפסו אותו כאישיות המדברת לעניין.

הראן באצבעו: כך וכך הן, "שמא במקום פלוני הן?" - הרכין בראשו
בודקין אותו ג' פעמים: אם אמר על לאו "לאו" ועל הן "הן" - דבריו קיימין
היה מצטער: היכן מעשר שני של אבא?
בא בעל חלום, אמר לו: כך וכך הן, במקום פלוני הן
זה היה מעשה, ומצאו שם מעות, ובאו ושאלו את החכמים
ואמרו: הרי אלו חולין, שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

(ז)

האומר לבניו: "אפילו אתם מתים, אל תגעו בזוית זו!"
הלכו ומצאו שם מעות - הרי אלו חולין
ראו את אביהן שהטמין מעות בשידה בתיבה במגדל, ואמר: "של פלוני הן", "של מעשר שני הן"
אם כמערים שרצונו שלא יקחו את הכסף - לא אמר כלום. אם כמתכוין לעדות יזם את השיחה כדי להודיע להם על המע"ש - דבריו קיימין.
אמר להם אחד: "אני ראיתי את אביכם, שהטמין מע"ש בשידה בתיבה ובמגדל" ובארון - לא אמר כלום.
"...במקום פלוני", "...בשידה פלונית" - דבריו קיימין.
זה הכלל: כל המצוי להם שעליהם לחפש בתיבות ובארונות רבים - לא אמר כלום. כל שאין מצוי להם אלא בזכות עדותו מצאו את הכסף - דבריו קיימין.

(ח)

אמר לו כובס: כל אדם, ואפילו בעל מלאכה שאין לו חזקה "טלית זו של אביך היתה, ולקחתיה הימנו" – נאמן. הוא הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

אם יש עדים שהיה של אביו, ואומר "לקחתיה הימנו" - אינו נאמן.

ראו כתובות ב, ב.

כרם רבעי

(ט)
אחרים אומרים: הקדש - סוקרין אותו בסיקרא.

ראו משנה ה, א.
הסימנים מרמזים על האיסור: סיקרא מרמזת על המזבח שהיה מוקף בחוט של סיקרא (מידות ג, א), פחם מרמז על חובת השרפה. בית מנוגע – דינו נתיצה, וראו תוספתא נגעים ו, א, שהיו שרידי בית מנוגע בגליל.
הסבה לציון בדם היא כדי שלא יחפרו במקום ההרוג ויטמאו מהדם שלו. לכן מסמנים בדם ציפור וכשהוא יתיבש - יתיבש גם דם ההרוג. הציון בערימת אבנים למקום העגלה הערופה הוא כי אסור לעבד את האדמה שם, כשם שאי אפשר לעבד אבנים.

בית ע"ז - מפחמין אותו בפחמין. בית מנוגע - מטילין עליו אפר מקלה
 מקום הרוג - מציינין אותו בדם. עגלה ערופה - מציינין אותו במגורה של אבנים.

(י)

כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום לכל צד.
בד"א? - בכרם שיש בו חמשה גפנים.

אבל כרם שאין בו ה' גפנים, ושאר כל האילן - הרי זה נפדה סמוך לחומה

ראו משנה ה, ב.
לדעת ת"ק היתה חובת רבעי על שאר הפירות, והתקנה היתה רק על כרם לעניין כלאים, ראו כלאים ד, ה-ו.
ר' שמעון טוען שבצורה כזאת ירד מחיר הענבים, כי כל הענבים הם רבעי ולכן חייבים להימכר ולהיפדות. לכן הוא חולק על התקנה מראשיתה.
בית הדין הראשון חשב שאחרי החורבן אין נטע רבעי. בית הדין האחרון החזיר את המצב לתקופה שלפני החורבן, שנטע רבעי דינו כמע"ש.
ר' אליעזר רצה להפקיר את הכרם כדי שלא יצטרך להעלות את הפירות לירושלים. תלמידיו אמרו לו שדינו כדין מע"ש.

רשב"ג אומר: אחד כרם שיש בו חמשה גפנים ואחד כרם שאין בו חמשה גפנים,
הרי זה עולה לירושלים, ומחלק הימנו לשכיניו ולקרוביו ולמיודעיו, ומעטר בו את השוק
אמר ר"ש: אין בזה עיטור השוק, אלא פודהו בשער הזול ודמיו נאכל כמעשר שני
משחרב הבית, בית דין הראשון לא אמרו בו כלום
בית דין האחרון גזרו שיהא זה נפדה סמוך לחומה
מעשה בר"א שהיה לו כרם בצד כפר טבי במזרח ולא רצה לפדותו
אמרו תלמידיו רבי משגזרו שיהא זה נפדה סמוך לחומה - אתה צריך לפדותו
עמד ר"א ובצרו ופדאו
ושאר כל האילן - נטע רבעי כמעשר שני.
(יא)
כרם רבעי: בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור, ובה"א יש לו חומש

בד"א? שחולקים בית שמאי – בשביעית. אבל בשאר שני שבוע - יש לו חומש ויש לו ביעור, דברי רבי

ראו משנה ה, ג.
השוו לדברי רשב"ג במשנה ה, א. כאן טוען רבי שב"ש הודו לבית הלל שבשנים רגילות יש לנטע רבעי חומש וביעור. גם הוא וגם רשב"ג טוענים שב"ה מחייבים חומש אפילו בשביעית.
בסוף ההלכה מתברר שב"ש השתדלו שלא יהיה בכלל כרם רבעי בשביעית, כדי שלא יצטרך לבער את הפירות - ראו ספרא בהר פרק א ח.
בשנות הערלה מותר לגמום את הגפנים ולא להשאיר עליהן עלים ופרי, וראו בראשית רבה לח ט. בית הלל מתירים לגמום גם בשנה רביעית, למרות שפוגע בפירות הרבעי.
לדעת בית שמאי אין פודים ענבים מנטע רבעי, והתקנה להעלותו לירושלים שבהלכה י היא רק בשיטת בית הלל.

רשב"ג אומר: אחד שביעית ואחד שני שבוע בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור ובה"א יש לו
בש"א: אין גוממין אותו, ובה"א: גוממין אותו.
בש"א אין פודין אותו ענבים אלא יין, ובה"א יין וענבים
אבל הכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע לפני הבציר
בש"א אין נוטעין אותו ברביעית, שהרביעית שלו חל להיות בשביעית. וב"ה מתירין.

(יב)
אילן שנטעו בערב ראש השנה של שביעית

אם נטע בעבירה עץ בער"ה של שביעית, ולא עקר אותו – השנה החמישית של העץ, שבה חייבים פירותיו בביעור מעשר שני, היא השנה החמישית לשמיטה, ואין לבערם לפני השמיטה הבאה. ראו משנה ה, ו.
על מע"ש שהוקדש ונפדה חלים שני חומשים, וראו גם לעיל ב, ט.

אין מעשר שני שלו מתבער בשנה הרביעית אלא בשביעית
המקדיש מעשר שני שלו –
הרי זה פודה, על מנת ליתן להקדש את שלו, ולמעשר שני את שלו.

ווידוי מעשרות

(יג)
רבי יוסי אומר: (דברים כו יג) בערתי הקדש מן הבית - זו חלה

ראו משנה ה, י, וספרי דברים שג.
כיוון שהפרשתו מן הבית – ביעור מעשרות היה פעולה טכנית של הוצאה מהבית. אחר כך יכול להכניס בחזרה לביתו ולאכלו כרגיל, וראו גם תוספתא שביעית ח, ב.

ד"א: כיון שהפרשתו מן הבית אין אתה זקוק לו.

(יד)
כל העוסקין במצות - פיהם פתוח בתפלה לפני המקום

תפילת המבער נענית, וראו משנה ה, יג.
השמים הם גם המקום שממנו משקיף הקב"ה, והם גם מקום אוצר הגשמים.

שנא' (איוב כב כח) ונדריך תשלם - ותגזר אומר ויקם לך וגו'
ואומר (ישעיהו לח ב) ויסב חזקיהו פניו וגו' ויאמר אנא ה' זכר נא... והטוב בעיניך עשיתי
ואומר (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים -
זו מקום השקפה, שנאמר (תהלים פה יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף
מן השמים - מאוצר טוב שבשמים, שנאמר (דברים כח יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים
וברך את עמך - הכל בכלל הברכה (דברים כו טו) ברוך אתה בעיר
את ישראל - הכל בזכות ישראל, שנאמר (דברים לג כח) וישכון ישראל בטח... אף שמיו יערפו טל
ואת האדמה - בזכות המזבח, שנאמר (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה... וברכתיך.
אשר נתת לנו - הכל לפי המתנות, שנא' (דברים ו יא) לתת לך... ובתים מלאים כל טוב וגו'
כאשר נשבעת - זו שבועה של אברהם, שנאמר (בראשית כב טז) ויאמר בי נשבעתי נאום ה' יען כי וגו'
לאבותינו - הכל בזכות שבטים, שנאמר (חבקוק ג ט) שבועות מטות אומר סלה
ארץ - זו ארץ עצמה: מפאת קדים עד פאת ים דן אחד
מפאת קדים ועד פאת ים ראובן אחד
(יחזקאל מח ג) מפאת קדים עד פאת ים נפתלי אחד
זבת חלב ודבש - מלמד שהמעשרות נותנין טעם וריח ושמן ודגן בפירות בזכות המעשרות יורדים גשמים ונותנים וכו'
רבי שמעון בן אלעזר אומר: טהרה נטלה את הטעם ואת הריח, מעשרות נטלו את השמן ואת הדגן. (סוטה ט, יג)