קטגוריה:ויקרא טז ג

ואפילו אם תאמר דודאי אף לעתיד גם כן נתקדש, לכך נאמר "בזאת יבא אהרן" לומר שיש הפרש, דלאחר שחרב הבית לא הוזהר עליו אביאה ריקנית, כיון שלא נבנה, עד שנבנה. ואף על גב דהאי קרא "בזאת יבא אהרן אל הקדש" בבית ראשון איירי, דהא כתיב "בזאת", והוא בגימטריא ת"י, אפילו הכי מרבינן ממנו בית שני שהוא בבל יבא, והיינו מדאפיק בית ראשון בלשון "אל הקדש", שמע מינה דהוא מחייב על בית ראשון משום קדושה, אם כן בית שני נמי קדוש - וחייב, כך פירושו:

[ו] כי אם ביום הכפורים. פירוש, אף על גב שהכתוב אומר "בזאת יבא אהרן", דמשמע לעולם כשהיה מקריב הקרבנות הכתובים כאן יכנס, זה אינו, דבפירוש כתיב בקרא (פסוק כט) "והיתה זאת לכם וגומר [בחודש השביעי בעשור לחודש]", דמשמע ביום הכפורים דוקא. והא דדרשינן בתורת כהנים "ואל יבא בכל עת" זה יום הכפורים, "אל הקדש" לרבות שאר ימות השנה, והכי פירושא, מדכתיב "ואל יבא בכל עת" שמע מינה דיש עת שהוא נכנס, והוה אמינא כיון דניתן רשות ביום הכיפורים - נכנס כל היום, לכך כתב "ואל יבא בכל עת". וכדי שלא תאמר דוקא ביום הכפורים אסור, כיון דביום הזה יש לו לכנוס במצוה - אין לו לכנוס שלא במצוה בחנם, אבל בשאר ימות השנה שאינו נכנס במצוה, אם נכנס פטור. ועוד, דעל ידי העבודה ביום הכיפורים השכינה שם, ואסור לו לכנוס תמיד, אבל בשאר ימות השנה אינו אסור, לכך אמר "אל הקדש", דתלה טעמא שאין לו לכנוס בכל עת למקום הקדושה מפני מעלתו של קדש, ומכיון דבשביל מעלתו של קדש, מהשתא בכל ענין אסור לו לכנוס, אפילו בשאר ימות השנה. דמשמע מזה שלמדו מדכתיב "אל הקדש" לרבות שאר ימות השנה, ולא למדו זה מן "והיתה זאת לכם וגו'", כמו שפירש רש"י, דזה לא קשיא, דרש"י לא בא ללמד רק שדבר זה "כי בזאת יבא אהרן" משמע מצוה שיבא כך אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ועל זה אמר כי אין המצוה בכל עת, רק בעשור לחדש, כמו שמבואר בסוף הפרשה (פסוק כט), ומכל מקום מהך קרא לא נוכל ללמוד אזהרה שאסור בלאו לכנוס בשאר ימות השנה, וזה צריך ללמוד מדכתיב "ואל יבא אל הקדש", יש עת שאסור בלאו "ואל יבא":