אמרי במערבא/מסכת יבמות
מסכת יבמות
עריכהפרק א - חמש עשרה נשים
עריכהפתיחת המסכת
עריכהלפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתירה הראשון וכו' (פותח מיד בסוגיית היתר יבמה).
בבבלי - פותח באריכות בענייני סדר המשנה (סדר העריות), הלשון (פוטרות מן החליצה) והמניין שבה (חמש עשרה)1.
מחלוקת האם בנה של יבמה לשוק הוא ממזר
עריכהדרבי עקיבא אמר יש ממזר ביבמה (לשוק).
בבבלי - לא דן האם יש ממזר מיבמה לשוק (ומחלוקת ר"ע וחכמים (ביבמות מט. ועוד) היא על חייבי לאווין בכלל, ולא הזכיר שם יבמה לשוק). מראה הפנים הוכיח מהירושלמי כאן (וכן לקמן פ"י ה"ד נו:, וכן סוטה פ"ב ה"ה (יב:)) שלרבנן אין ממזר מיבמה לשוק, והביא שזו מחלוקת ראשונים, שהרמב"ם (יבום פ"ג הי"ט) סובר שאין ממנה ממזר, והתוס' (יבמות צב. ד"ה אמר) סוברים שממזר מדרבנן, והוכיחו כך מהבבלי (גיטין פ:).
ביאה דרך סדין
עריכהדרבי יוסי בן חלפתא ייבם את אשת אחיו, חמש חרישות (בעילות) חרש, וחמש נטיעות (בנים) נטע, ודרך סדין בעל (שבעילות אלו היו לשם יבום, וסובר כאבא שאול שאסור ליבם ליהנות בביאה).
בבבלי - שבת קיח: גם כן הובא מעשה זה ברבי יוסי, אך לא הוזכר שהוא לגבי יבום, ולא שבעל דרך סדין. בנדרים כ: מסופר על רבי אליעזר שכאשר בעל (לא ביבום דווקא) היה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד.
כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"א (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
המחלוקת האם דורשים סמוכים - אינה בירושלמי
עריכהבבבלי - האריך כאן במחלוקת רבי יהודה וחכמים האם דורשים סמוכים, ובחילוק לרבי יהודה בין משנה תורה לשאר התורה, וכן הביא את הדרשה על כך מ"סמוכים לעד לעולם". ובירושלמי לא הביא כלל את דין "סמוכים"2.
לימוד דין מכשפה ממיתת בהמה
עריכההירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז הי"ג (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור לר"י שאוסר את אנוסת אביו ומפותת אביו
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פי"א ה"א (סב.), ועיין מה שכתבנו שם.
כולכם חייבין בכבודי
עריכההירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ב ה"י (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
הבערה ללאו יצאת - אינו בירושלמי, אלא לבתי דין בשבת
עריכההירושלמי דן בזה בשבת פ"ז ה"ב (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה ש"פרט שיצא מהכלל" לא נאמר כשהם סמוכים
עריכההירושלמי דן בזה בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם "פרט שיצא מהכלל" נאמר גם כשהפרט קודם
עריכההירושלמי דן בזה בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
ההיקש של אשת אח לשאר העריות - אינו בירושלמי
עריכהוכתיב כי את כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרת, והלא אשת אחיו בכלל כל העריות הוות (היתה) וכו'.
בבבלי - כאן (ובעוד מקומות) סובר שהוא היקש, שהוקשו כל העריות לאשת אח. ובירושלמי לא הובא היקש זה כלל.
בטל הגורם בטל הדבר
עריכהכל דבר שהוא בא מחמת הגורם - בטל הגורם בטל האיסור, ודבר שאינו בא מחמת הגורם - אף על פי שבטל הגורם האיסור במקומו.
בבבלי - כלל זה לא הובא.
מדוע אשת איש לא נמנית בחמש עשרה עריות
עריכההירושלמי דן בזה בגיטין פ"ט ה"א (מט:), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת ר"י ור"ל בחלוצה וצרותיה
עריכהרבי יסא אמר: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר הוא אינו חייב על החלוצה והאחין חייבין על החלוצה, בין הוא ובין אחים חייבין על הצרה, רבי שמעון בן לקיש אמר בין הוא בין אחין אינן חייבין לא על החלוצה ולא על הצרה. רבי אמי מחליף שמועתא (מחליף את דעות רבי יוחנן וריש לקיש).
בבבלי - מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כדעת רבי אמי, ודעת רבי יסא לא הובאה3.
האם חליצה היא קניין או פטור
עריכההירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם ביבמות פ"ג ה"א (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
מותר לישא את אשת בן אחיו
עריכהאמר רבי יוסי: זאת אומרת שמותר לאדם לישא את אשת בן אחיו.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת מה הטעם שצרת סוטה אסורה
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"י ה"א (נה.), ועיין מה שכתבנו שם.
קטנה שעיברה
עריכהאמר רבי רדיפא רבי יונה בשם רבי אילא איתא: עיברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות - היא ובנה מתים, משהביאה שתי שערות - היא ובנה חיים, עיברה עד שלא הביאה שתי שערות וילדה משהביאה שתי שערות - היא חיה ובנה מת.
בבבלי - החילוק הוא שכאשר היא בת פחות מי"א שנה לא מתעברת, מי"א עד י"ב מתעברת ומתה, יותר מי"ב חיה.
בנים אינם כסימנים
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פי"ג ה"א (ע:), ועיין מה שכתבנו שם.
חומרתן של שש העריות
עריכהמה אינה (הינה) חמורה (במה חמורות שש העריות הללו יותר מחמש עשרה העריות)? הכא כרת והכא כרת הכא ממזר והכא ממזר מהו! חמורות שאינן יכולות להינשא לאחים שלא בעבירה.
בבבלי - לא הובאו שאלה ותשובה זו.
צרת ערווה שלא במקום יבום
עריכהותהא צרה מן השוק (מקשה שצרת ערווה תהיה אסורה אפילו שלא במקום יבום, ולא מתרץ).
בבבלי - כתב שלומדים מ"עליה" שמותרת שלא במקום יבום.
התקנה שצרות יחלצו
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ג ה"א (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
לא תתגודדו בפורים בי"ד וט"ו
עריכההירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ד ה"א (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.
ולד כדברי ב"ה ממזר לב"ש
עריכהאמר רבי יוחנן בן נורי: ראה היאך הלכה זו רווחת בישראל, אם לקיים דברי בית שמאי הוולד ממזר מדברי בית הלל, אם לקיים דברי בית הלל הוולד ממזר מדברי בית שמאי.
בבבלי - הלשון "נעשה כדברי בית הלל הוולד פגום לדברי בית שמאי", ולא "ממזר".
נישואי צרת הבת
עריכהאמר רבי טרפון: תאב אני שיהא לי צרת הבת שאשיאה לכהונה.
בבבלי - הלשון "ואשאנה", הקשה על כך, והסיק שהגירסא היא "ואשיאנה", כמו בירושלמי.
שאלו על צרת הבת, אימו של ר' יהושע לקחתו לביהכ"נ
עריכהמעשה שנכנסו זקינים אצל רבי דוסא בן הרכינס לשאול לו על צרת הבת וכו' (כמו המעשה בבבלי). ראה את רבי יהושע וקרא עליו את מי יורה דיעה, זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. (ראה) את רבי עקיבה וקרא עליו כפירים רשו ורעבו, מכירו אני שאדם גיבור בתורה הוא. ראה את רבי לעזר בן עזריה וקרא עליו נער הייתי גם זקנתי, מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועינוי (העיניים שלו) דמיין לדידיה. אמר רבי חנינה דציפורין (מציפורי): אף רבי טרפון הוה עמהן וקרא עליו כהדא דרבי לעזר בן עזריה.
בבבלי - לא מובאים הפסוקים והשבחים שאמר עליהם, רק שאמר על רבי אלעזר בן עזריה את הפסוק "נער הייתי".
מקבלים גרים קרדויים ותדמוריים לכו"ע
עריכהמקבלין גרים מן הקרדויין ומן התדמוריים.
בבבלי - לגבי קרדויין חילק שקרתויים פסולים וקרדויים כשרים, ולגבי תרמודיים הביא שנחלקו האם מקבלים מהם.
תדמוריים - תרמודיים, תדמור - תרמוד
עריכהמקבלין גרים וכו' ומן התדמוריים וכו'. גירי תדמור וכו'.
בבבלי - כאן ובכל המקומות שמם הוא "תרמודיים", ושם המקום הוא "תרמוד". ובירושלמי בכל המקומות "תדמוריים" ו"תדמור".
שר העולם - אינו בירושלמי
עריכהראה (רבי דוסא בן הרכינס) את רבי לעזר בן עזריה וקרא עליו נער הייתי גם זקנתי.
בבבלי - מוסיף שפסוק זה אמר שר העולם, ובירושלמי "שר העולם" לא הובא בשום מקום4.
המקום משמר שב"ה וב"ש לא נכשלו
עריכהרב ושמואל, חד אמר אילו ואילו כהלכה היו עושין (גם בית הלל וגם בית שמאי היו מחמירים על עצמן), וחד אמר אילו כהילכתן ואילו כהילכתן (כל אחד פסק כדעתו). ממזרות בנתיים ואת אמר הכין? המקום משמר ולא אורע מעשה מעולם.
בבבלי - גם כן הובאה מחלוקת דומה, ופירש שרב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם אלא פסקו כב"ה, ושמואל אמר עשו ועשו, והסיק שעשו ועשו (ובירושלמי נשאר במחלוקת). ועל הקושיא "ממזרות בינתיים" הבבלי תירץ דמודעי להו ופרשי5.
יצאה בת קול שהלכה כבית הלל
עריכהמשיצאת בת קול - לעולם הלכה כדברי בית הלל וכו'. יצאתה בת קול ואמרה אילו ואילו דברי אלהים חיים הם אבל הלכה כבית הלל לעולם. באיכן (היכן) יצאת בת קול? רבי ביבי בשם רבי יוחנן אמר: ביבנה יצאת בת קול.
בבבלי - מקום הבת קול לא הובא, אך המעשה שיצאה הבת קול הובא בעירובין ז: ועוד. כמו כן בעירובין שם הלשון "הלכה כבית הלל" ולא מוזכר "לעולם".
פרק ב - כיצד
עריכהמקור מפסוק לכך שמאמר קונה
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ה ה"א (ל.), ועיין מה שכתבנו שם.
לכו"ע אין זיקה
עריכהוצד שלא קנה בה מאמר כנגדו היתר בצרה (משום שלכו"ע אין זיקה ולא יכולה להיאסר. וכן כתב על זה מראה הפנים פ"ג ה"ה (כ:) שלירושלמי לכו"ע אין זיקה).
בבבלי - היא מחלוקת האם יש זיקה (ועיין לקמן בסמוך).
שומרת יבם שמתה מותר באימה, אין זיקה
עריכהדמר (דאמר) רבי יעקב בר אחא בשם רבי לעזר: שומרת יבם שמתה מותר באמה, זיקה היתה לו בה כיון שמתה בטלה זיקתה (דהיינו אין זיקה).
בבבלי - היא מחלוקת האם מותר באימה, ותולה זאת במחלוקת האם יש זיקה. ומהירושלמי משמע שפשוט שאין זיקה (ועיין לעיל בסמוך).
לא אומרים סברת "מה נפשך" להתיר עריות
עריכהאת אמר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, מה נפשך: קנה מאמר - שתיהן נשיו נפטרה בחליצת חבירתה, לא קנה מאמר - אין הראשונה צריכה חליצה וכו'. אמר שמי (שם חכם): וכי ומה נפשך בעריות? (לא אומרים סברת "מה נפשך" להתיר עריות).
בבבלי - כלל זה לא הובא6.
דעת ר"ש בנשים שנעשות צרות זל"ז
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ג ה"ג (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.
המחלוקת האם מאמר קונה שלא לדעתה
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ה ה"ד (לג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מצוה מהתורה לשמוע לחכמים
עריכהאיסור מצוה - עריות מדברי סופרים, (והטעם שנקרא "איסור מצוה" הוא:) מצוה מן התורה לשמוע את דברי סופרים.
בבבלי - לא הסביר שמצוה מהתורה לשמוע לחכמים.
כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"א (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
גזירה ביאה ראשונה אטו שניה - אינה בירושלמי
עריכהאלמנה לכהן גדול וכו'.
בבבלי - הביא כאן (ולקמן סא.) שיש גזירה ביאה ראשונה (שמעיקר הדין היתה מותרת משום שעשה דוחה לא תעשה) אטו ביאה שניה (שאסורה משום שכבר קיים את העשה בביאה הראשונה), ובירושלמי גזירה זו לא הובאה כלל.
אלישע נקרא קדוש
עריכהכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש, שכן שונמית אומרת לאישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא (אלישע) וכו'. (מניין ידעה שאלישע קדוש?) רבי אבין אמר: שלא הביט בה, ורבנן אמרין: שלא ראה טיפת קרי מימיו.
בבבלי - ברכות י: הדעות הן שלא ראתה זבוב על שולחנו ושלא ראתה קרי על סדינו.
לאלו שניות לעריות יש הפסק
עריכהתני רבי חנין אומר: כולהון (כל השניות לעריות) אין להן הפסק חוץ מאשת אביו מאמו, בר קפרא אמר: כולהון יש להן הפסק, דבר קפרא מוסיף אם אבי אמו ואם אבי אביו, רב אמר: כלת בנו יש לה הפסק.
בבבלי - אמר רב ארבע נשים יש להן הפסק וכו' וזעירי מוסיף אף אשת אבי אימו.
מחלוקת אם יש יחוס לגוי
עריכהרבי יוחנן אמר: גוים יש להם יחסים (שבנו של הגוי מיוחס אחריו), רבי שמעון בן לקיש אמר: גוים אין להן יחסין.
בבבלי - יבמות סב: נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש לגבי הוליד בנים ונתגייר, האם קיים פרו ורבו. הפני משה פירש שזוהי אותה המחלוקת שבירושלמי, וקרבן העדה הוסיף שבירושלמי נחלקו גם אם בנו שנולד לו לאחר שנתגייר הוא בכור לנחלה.
הלשון "קוצץ בן קוצץ"
עריכהוהא כתיב וישלח המלך אסא אל בן הדד בן טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק לאמר (ומוכח שיש יחוס לגוי)! קוצץ בן קוצץ (הוא רק לכנותו שרשע כמותו), כמה דאת אמר בי המן בן המדתא - וכי בן המדתא היה, אלא צורר בן צורר, אוף (גם) הכא קוצץ בן קוצץ.
בבבלי - לא הובא, וביוצרות לפרשת זכור הובא "אץ קוצץ בן קוצץ" על המן בן המדתא.
האם יוצא ידי חובת
עריכהרבי אבין בעי: ובנו לכל דבר (הממזר) אפילו לפרייה ורבייה (שיוצא בו ידי חובה)?
בבבלי - לא דן בזה.
האם בעל מיטמא לאשתו הפסולה מדרבנן
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ט ה"ד (נב.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין מלקות מדברי קבלה
עריכהמן הקבלה (פסוקים מהנביאים ומהכתובים) את מלקיני? (בתמיה).
בבבלי - לא הובא.
קידושין שאין מסורין לביאה
עריכההירושלמי דן בזה בקידושין פ"ב ה"ו (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם איסור חלוצה לכהן הוא דאורייתא
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ה ה"ד (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
המתגייר לשם סיבות שונות
עריכההירושלמי דן בזה בקידושין פ"ד ה"א (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
הלשון "אמינא כי ניים ושכיב" - אינה בירושלמי
עריכההנטען על אשת איש - רב אמר: בנטען בעדים. רבי יוסי בעי: אם בנטען בעדים בהא תני והוציאוה מתחת ידו וכו'!
בבבלי - גם כן הובאו דברי רב והקשה עליו אותה קושיא, אך הוסיף את הלשון "אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא", וכן הובאה לשון זו בבבלי בכמה מקומות נוספים, ובירושלמי לשון זו לא נמצאת כלל7.
מעשי פריצות של האשה
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"ו (מה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מכרתי אחד משדותי ואיני יודע למי
עריכההירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"ג ה"ז (לח.), ועיין מה שכתבנו שם.
קיסרין שבקפודקיא
עריכהמעשה בליסטים אחד שנתפס בקיסרין שבקפודקייא וכו'.
בבבלי - הלשון היא במגיזת קפוטקיא.
בממונות בית דין חשודים, ובעריות לא
עריכהתמן תנינן: המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אובדין לא יגע בהן, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכור בפני בית דין מפני השב אבידה לבעלים וכו'. תניי: בית דין לא יקחו. רבי עקיבה אמר רבי חייה בי רבי שבתי מקשי: הכא את אמר מיאנה או שחלצה בפניו שאינה מפני שהוא בית דין, והכא את אמר הכין (בפירות חושדים גם בבית דין ובמיאון וחליצה לא)? אמר רבי יוסי תמן המקח דרכו להשתלש (יוכלו להתחלק ברווח), ברם הכא אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד.
בבבלי - לא הקשו מדיני ממונות.
כשנחשדו להתיר אשה היו להן נשים ונתגרשו
עריכהלא אמרה אלא מתו, הא אם נתגרשו לא.
בבבלי - הביא זאת, הקשה מברייתא שאפילו נתגרשו, וחילק אם היתה קטטה ומי הרגילה.
פרק ג - ארבעה אחין
עריכההאם אפשר לצמצם שימותו שניים בבת אחת
עריכהרבי יוסי בי רבי חנינה בעא קומי (לפני) רבי יוחנן וכו'. אמר ליה: איני יודע טעם אחיות מה הן וכו'. אמר רבי ירמיה: תיפתר שנפל הבית על שניהן כאחת. רבי יוסה בעי: אם בשנפל הבית על שניהן כאחת בדא אמר רבי יוחנן איני יודע טעם אחיות יבמות מהו? אלא כשמתו זה אחר זה.
בבבלי - גם כן אמר רבי יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן. והוסיף לנסות ליישב שמתו בבת אחת ולפי רבי יוסי הגלילי שאפשר לצמצם, ודחה דלא סתם לן תנא כריה"ג.
התקנה שצרות יחלצו
עריכהדרבי יוחנן בן נורי אומר: בואו ונתקן שיהו צרות חולצות ולא מתייבמות. והתקינו? לא כן תני לא הספיקו להתקין עד שנטרפה השעה.
בבבלי - הוסיפו שבדור שאחריו חזרו ותיקנו.
האם קולא היא שבח או גנאי
עריכהאבא שאול אומר קול (קולא) הווי בית הלל בדבר הזה (שהצרות מותרות לאחים). מה לגנאי? לשבח, מליזים מה איסור יש כאן (שואל האם הוא גנאי שבית הלל מקילים, ומשיב שהוא שבח).
בבבלי - לא הובא.
האם חליצה היא קניין או פטור
עריכהרבי אומר: חליצה קניין, שמואל אמר: חליצה פטור, רבי זעירא אמר: חליצה קניין, רבי הילא אמר: חליצה פטור, מיליהון דרבנין אמרין (וחכמים אומרים) חליצה פטור. שמעון בר בא (אבא) בעא קומי (לפני) רבי יוחנן: מה בין חולץ מה בין מגרש? אמר ליה: את סבור חליצה קניין (כך הגיה קרבן העדה) אינה אלא פטור.
בבבלי - לא דן כלל בשאלה האם חליצה היא קניין או פטור. ובירושלמי הובאה שאלה זו במקומות רבים, בחלקם המחלוקת בזה, ובחלקם דברי שמעון בר בא ורבי יוחנן.
דעת ר"ש בנשים שנעשות צרות זל"ז
עריכהורבי שמעון פוטר וכו'. רבי שמעון פטר את השנייה.
בבבלי - ביאר שרבי שמעון פוטר בשתיהן. ולעיל יט. רצה לומר שרבי שמעון פוטר רק בשניה ודחה שפוטר בשתיהן.
קידושי מאה תופסים
עריכהרבי יודן בעי: קידש אשה מעכשיו לאחר שלשים יום, ונפלה לו אחותה בתוך שלשים יום - אפילו כן אשתו עמו והלז תצא משום אחות אשה. אמר: לא אמרו בית שמאי אלא על ידי זיקה ועל ידי מאמר. וההיא דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו קידושין מאה תופשין בהו - לא כבית שמאי.
בבבלי - קידושין ס. הובא רבי יוחנן שאפילו קידושי מאה תופסין בה, לגבי אמר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלושים יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום. ומעין דברי הבבלי הנ"ל כתב גם הירושלמי בקידושין (פ"ג ה"א (לא:)).
לכו"ע אין זיקה
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ב ה"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
כל הנודרת על דעת בעלה נודרת - אינו בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו בנדרים פ"י ה"ד (לג.).
מדוע המשנה לא הזכירה ספק גירושין
עריכהלית כאן ספק גירושין ממש, כיצד ספק קידושין - זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק קידושין, והכא זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק גירושין (מקשה מדוע המשנה לא הביאה מקרה של ספק קרוב לו או קרוב לה)!
בבבלי - גם הקשה אותה הקושיא, אך גם תירץ עליה. אמנם הפני משה פירש שהירושלמי אינו בקושיא אלא בניחותא, שמובן מדוע המשנה לא הביאה קרוב לו קרוב לה, ואם כן הוא כבבלי.
ספק קידושין ונתקדשה לאחר - האם תצא
עריכהרבי יוחנן בשם רבי חלפתא דמן הוה (שם מקום): וכולן אם נישאת בו לא תצא שלא להוציא ליזה (לעז) על בניה.
בבבלי - גיטין פו: היא מחלוקת האם לא תצא רק כשיש לה בנים כדי שלא להוציא לעז עליהם, או אפילו אם אין לה בנים. ושם דעת רבי יוחנן בשם רבי חלפתא שלעולם לא תצא ואפילו אין לה בנים.
קורדייקוס לפעמים שוטה ולפעמים פיקח
עריכההירושלמי דן בזה בגיטין פ"ז ה"א (לח:), ועיין מה שכתבנו שם.
שתי מלאכות יחד - מחלוקת האם חייב אחת או שתיים
עריכההירושלמי דן בזה בשבת פ"ב ה"ה (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
זר שאכל מליקה - לכו"ע חייב שתיים
עריכההירושלמי דן בזה בשבת פ"ב ה"ה (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.
הבערה ללאו יצאת - אינו בירושלמי, אלא לבתי דין בשבת
עריכההירושלמי דן בזה בשבת פ"ז ה"ב (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
קטנה שזינתה מותרת לבעלה
עריכההירושלמי דן בזה בפסחים פ"ח ה"א (נז:), ועיין מה שכתבנו שם.
החלפה בכניסה לחופה נחשבת כאונס
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"י ה"א (נג.), ועיין מה שכתבנו שם.
שש עשרה חטאות
עריכהתני רבי חייה: פעמים ארבע, פעמים שמונה, פעמים שתים עשרה, פעמים שש עשרה. הרי אילו חייבין משום אשת איש - ההן (אלו) תרתיי ההן תרתיי. אם היו אחין משם אשת אח - ההין ארבע וההן ארבע. אם היו אחיות משם אשה אל אחותה - ההין שיתא וההין שיתא. אם היו נידות משם נידה - ההין תמני וההין תמני.
בבבלי - סתם רק: תנא רבי חייא הרי כאן ט"ז חטאות, ולא פירט.
אנוסה לא ממתינה ג' חודשים
עריכהרבי בא (אבא) בשם רבי ירמיה: אנוסה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים (עד שתינשא לאחר).
בבבלי - רבי יהודה אומר שאנוסה ומפותה צריכות להמתין שלושה חודשים, ורבי יוסי אומר שאינן צריכות להמתין. ובירושלמי לא דן בדין מפותה.
פרק ד - החולץ ליבמתו
עריכההלשון "לא נגע בה חליצה"
עריכהאם בן קיימא הוא (העובר) לא נגע בה חליצה (דהיינו החליצה לא מועילה כי היתה פטורה מחליצה).
בבבלי - לא נמצאת לשון זו.
חליצת מעוברת וביאת מעוברת לא מועילות
עריכהרבי יודן בעי: חלץ לה מעוברת והפילה וכו'? חליצה פטור וביאה פטור, כמה דתימר בביאה כך (שביאת מעוברת לא מועילה) את מר (אומר) בחליצה (שלא מועילה).
בבבלי - היא מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש על ביאת מעוברת וחליצת מעוברת.
האם נחלקו כשהקיפו אחד או ארבעה
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פי"ג ה"ז (עא.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם חליצה היא שבח או גנאי
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פי"ב ה"ו (סט:), ועיין מה שכתבנו שם.
נוסח גט חליצה
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פי"ב ה"ו (סט.), ועיין מה שכתבנו שם.
כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה
עריכהמאן יבמי - את שאומרין לו ייבם אומרין לו חלוץ, ואת שאין אומרין לו ייבם אין אומרין לו חלוץ.
בבבלי - לומדים זאת מ"אם לא יחפוץ" - כל העולה ליבום עולה לחליצה, כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.
המזכה לעובר
עריכהשמואל אמר: זכין בעוברין, רבי לעזר אמר: אין זכין בעוברין. אמר רבי יוסי: אף על גב דשמואל אמר זכין לעוברין, מודו (מודה) והוא שיצא ראשו רובו בחיים.
בבבלי - סז. (ובעוד מקומות) הלשון האם "המזכה לעובר קנה".
גדרי מתנת שכיב מרע
עריכההאומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה וכו' - רבי לעזר אמר: לא אמרו אלא בנו (שדעתו של אדם קרובה אצל בנו) הא אחר לא, רבי יוסה אמר: אפילו אחר. על דעתיה דרבי לעזר ובלבד שכיב מרע, הא בריא לא. בלבד מטלטלין, הא קרקעות לא.
בבבלי - בבא בתרא קמא. לא חילק ותמיד קונה. ונחלקו הראשונים האם לפסוק כירושלמי לחלק בין שכיב מרע לבריא, אך בוודאי שלהלכה לא מחלקים בין מטלטלין לקרקעות (הובאו בפני משה).
האם יאוש מועיל ברשות המתייאש
עריכההרי אינו בן קיימה (העובר שהפילה, ואם כן יזכו הראשונים בירושה)! אמר רבי יצחק בר אלעזר: משום ייאוש (שכיוון שחשבו שלא תפיל התייאשו ולא זוכים בירושה. קרבן העדה פירש שהוא דין יאוש ממש, ומדין הפקר. ובשיירי קרבן הקשה על זה איך שייך יאוש כשהוא ברשות המתייאש. אך הפני משה פירש שהראשונים לא התכוונו להחזיק חזקה גמורה).
בבבלי - בבא בתרא קמב. אביי תירץ ירושה הבאה מאליה שאני, ורבא תירץ שאני התם דרפוי מרפיאן בידייהו. והוא כפירוש הפני משה בירושלמי.
מחלוקת האם חייב אשם תלוי בספק שאפשר לבררו
עריכהאמר רבי יוסי: כל שאיפשר לך לעמוד על וודאו - אין חייבין על ספיקו אשם תלוי. היך עבידא (כיצד)? היו לפניו שני זיתים אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן וחבירו מונח בתיבה (כך הגיהו פני משה וקרבן העדה), ואמר מאחר שאילו אמצא את המפתח יכול אני לעמוד על וודאו (אפשר לברר מהי החתיכה שבתיבה וממילא איזו חתיכה אכל) וכו'. רב אמר: כל שאיפשר לו לעמוד על וודייו (גם בזה) חייבין על ספיקו אשם תלוי.
בבבלי - כריתות יז: נחלקו להיפך: באפשר לברר (שהיו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואכל אחת מהן) פשוט שחייב אשם תלוי, ובאי אפשר לברר (חתיכה אחת שספק אם היא שומן או חלב) היא מחלוקת.
האשה מעוברת וחוזרת ומתעברת
עריכהאת שמע מינה שהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת (כשהיא עדיין מעוברת).
בבבלי - נידה כז. כתוב שאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, ר"ת כתב שאינה מתעברת כלל ורש"י כתב שאינה מתעברת בבן קיימא אך מתעברת בנפל (תוס' נידה כה: ד"ה קא). וקרבן העדה הגיה שגם בירושלמי צריך לגרוס שאינה חוזרת ומתעברת.
האם האשה מתעברת משני בני אדם כאחת
עריכהאת שמע מינה שהאשה אינה מתעברת משני בני אדם כאחת. ופליגא על דרבנן דאגדתא, דרבנן דאגדתא אומרים: ויצא איש הביניים ממערכות פלשתים - ממאה ערלות פלשתים שהערו בה מאה ערלות פלשתים. אמר רבי מתנייה: ולא פליגין, עד שלא נסרח הזרע האשה מעוברת משני בני אדם כאחת, משנסרח הזרע אין האשה מעוברת משני בני אדם כאחת.
בבבלי - סוטה מב: גם כן הובא שבאו על ערפה מאה אנשים, רש"י (שם ד"ה בר מאה) פירש שהתעברה מאחד מהם, ותוס' (שם ד"ה מאה) הביאו את הירושלמי כאן ולכן פירשו שהתעברה מכולם יחד. עוד הוסיפו תוס' (שם) שבא עליה גם כלב אחד.
מחלוקת כמה יוחסין עלו מבבל
עריכהעשרה יוחסין עלו מבבל. על דעתיה דרבי ליעזר בן יעקב שמונה, על דעתיה דרבן גמליאל ורבי ליעזר תשעה, על דעתיה דרבנן עשרה.
בבבלי - קידושי סט. פשוט שהם עשרה יוחסין.
חליצה וביאה הן פטור
עריכהשלא תאמר חליצה פטור וביאה פטור, כמה דתימר הכונס את יבמתו זכה בניכסי אחיו, ודכוותה החולץ ליבמתו זכה בניכסי אחיו, לפום כן צריך מימר (לכן המשנה צריכה לומר) הרי הוא כאחד מכל האחין לנחלה.
בבבלי - לא הוזכר המושג "פטור" לא לגבי חליצה ולא לגבי ביאה.
המקור שיבם לא יורש פי שניים
עריכהטעמא דרבי יהודה והיה הבכור אשר תלד מקישו לבכור מה הבכור אינו יורש בחיי אביו אף זה אינו יורש בחיי אביו. אי מה בכור יורש לאחר מיתת אביו (פי שניים) אף זה (היבם) יורש לאחר מיתת אביו! אמר רבי זעורה: מינה, מה הבכור לא יורש בשעה שהוא ראוי לירש, אף זה אינו יורש בשעה שהוא ראוי לירש עוד אינו יורש.
בבבלי - תירץ: יקום על שם אחיו כתיב ולא על שם אביו.
האם חליצה היא קניין או פטור
עריכההירושלמי כאן הובא גם (יותר באריכות) ביבמות פ"ג ה"א (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
הקפדה של רב על תלמידו, משה ויהושע
עריכהאמר רבי בא (אבא) בר כהן קומי (לפני) רבי יוסי: רבי ירמיה אמרה. אמר ליה רבי חזקיה: לא אמרה רבי ירמיה. ואיקפד רבי יוסי לקיבליה, אמר ליה: שכן אפילו יהושע שהיה קושר למשה לא אמר כן, ואת אומרת כן?
בבבלי - לא הובא.
אורך עיבוריהן של בהמה וחיה
עריכהחמרתה (חמור נקבה) פוחתת - אינה פוחתת (אורך עיבורה) מימות הלבנה (שנ"ד יום), והמוספת - אינה מוספת על ימות החמה (שס"ה יום). מילתיה דרבי יהושע בן לוי פליגא, דאמר ריב"ל בקורת (בקר נקבה) משל מלכות עיברה והרביעי של בית רבי ממנא שוורים, ויש מהן שילדו עכשיו ויש מהן שילדו לאחר זמן (ולא ילדו ביום קבוע)! כאן בבהמה טהורה (אין זמנה קבוע) כאן בבהמה טמאה (זמנה קבוע). והא כתיב הידעת עת לדת יעלי סלע וגו' תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה! הידעת עת לדת חיה טהורה כבהמה טמאה (בפסוק מדובר בחיה, וזמנה של חיה קבוע אפילו בטהורה).
בבבלי - בכורות ח. מפרט את עיבוריהן של הבהמות והחיות, ומשמע שיש להן זמן קבוע. ולגבי בהמה גסה טמאה (כגון חמור) כתב שהוא שנים עשר חודש.
אנוסה לא ממתינה ג' חודשים
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ג הי"ב (כב.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת בטומאת גיורת נידה
עריכההגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו וכו'. ובדמים (שראו דם מיד לאחר שנתגיירו וכו') - רבי יודה אומר: מטמא מעת לעת, רבי יוסי אומר: דייה שעתה.
בבבלי - כתובות לז. הדעות הפוכות: רבי יהודה אומר דייה שעתה ורבי יוסי אומר מעת לעת8. ובירושלמי נידה (פ"א ה"ד (ד.)) הגירסא כמו בבבלי כאן.
מחלוקת האם סתם משנה היא רבי מאיר או חכמים
עריכהאמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה סתם משניות - דרבנן, עד שיפרש לו רובו (אלא אם כן המשנה פירשה מי התנא - הרב). רבי שמעון בן לקיש אומר: כל סתם משניות - דרבי מאיר, עד שיפרש לו רבו.
בבבלי - סנהדרין פו. פשוט שסתם משנה רבי מאיר.
הלך בעלה למדינת הים צריכה להמתין לכו"ע
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ז ה"ד (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
כללי הפסיקה במחלוקת ואח"כ סתם
עריכההירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"ב הי"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
במשפחת עובד אדום ילדו שני בנים בכל חודש
עריכהכתיב וישב ארון ה' עם עובד אדום בביתו שלשה חדשים ויברך ה' וגו'. במה בירכו? בבנים, הדא הוא דכתיב כל אלה מבני עובד אדום המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבודה שישים וגו', דהוות כל חדא מינהן ילדה תריי (יולדת שני בנים) בכל ירחא.
בבבלי - ברכות סג: כתב שאשת עובד אדום וכלותיו ילדו כל אחת שישה בכרס אחת.
המקור שיבום אחד פוטר את כל הצרות
עריכהאף בביאה כן (שביאה אחת פוטרת את כל הצרות), חליצה פוטר וביאה פוטר, כמא דאת אמר בחליצה כן (שחליצה אחת פוטרת את כל הצרות) את אמר בביאה.
בבבלי - מקורו מהפסוק "אשר לא יבנה את בית אחיו" - בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים.
רבי טרפון קידש שלוש מאות נשים כדי להאכילן
עריכהוכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים? קידש שלש מאות נשים בימי רעבון על מנת להאכילן בתרומה.
בבבלי - לא הובא מעשה זה, וכן לא הובא הכינוי "אביהן של כל ישראל"9.
המחזיר גרושתו - האם אוכלת בתרומה
עריכהרבי חייה בשם רבי יוחנן: המחזיר את גרושתו משנישאת פסלה מן הכהונה. בלא כך אינה פסולה מן הכהונה (שהרי היא גרושה)? אלא פסולה מלוכל (מלאכול) בתרומה.
בבבלי - סט: לדעת חכמים היא כשרה לאכול בתרומה, משום לאיש זר אמר רחמנא, מי שזר אצלה מעיקרא.
ג"ש מעיני מעיני - מע"ז לשאר המצוות
עריכההירושלמי כאן הובא גם בהוריות פ"ב ה"ד (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
גר שמל ולא טבל ולהיפך
עריכההירושלמי דן בזה בקידושין פ"ג הי"ב (מא.), ועיין מה שכתבנו שם.
המחלוקת אם דנים אפשר משאי אפשר - אינה בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו בסוכה פ"ה ה"א (כב:).
מחלוקת האם רוב גובהה או רוב גגה של עטרה
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ח ה"א (מה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מה צריך גר תושב לקבל עליו
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ח ה"א (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.
דיני גר תושב
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ח ה"א (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
מגילת יוחסין
עריכההירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
המעשה שמנשה הרג את ישעיה
עריכההירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"ב (נא:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם שנה רבי משנה שאינה צריכה
עריכהאשתו שמתה מותר באחותה וכו' - בגין דתנינן (בסיפא) חלץ לה ומתה מותר באחותה הא באמה אסור, לפום כן (לכן) תנא (ברישא) אחותה (שמותר באחותה).
בבבלי - כתב ש"מותר באחותה" היא משנה שאינה צריכה.
פרק ה - רבן גמליאל
עריכהמקור מפסוק לכך שמאמר קונה
עריכהיבמה יבא עליה זה הביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר וכו'. רבי לעזר בן ערך אומר: המאמר קונה קניין גמור ביבמה. מה טעמא דרבי לעזר בן ערך? ולקחה לו לאשה - הרי היא כקידושי אשה, מה קידושי אשה קונין קניין גמור אף המאמר קונה קניין גמור ביבמה.
בבבלי - בפשטות מאמר הוא מדרבנן, ותוס' (נא: ד"ה כולהו) כתבו שדעת בית שמאי שמאמר קונה מדאורייתא. ומראה הפנים (פ"ב ה"א (ט:)) הוסיף שאפשר שגם דרשת הירושלמי היא רק לבית שמאי ואם כן לא נחלקו כלל.
המקור שיבמה לא יוצאת בגט ואשה לא יוצאת בחליצה
עריכהויפטור הגט פטור גמור ביבמה מקל וחומר, מה אם האשה שאין חליצה פוטרת בה הגט פוטר בה, יבמה שחליצה פוטרת בה אינו דין שיהא הגט פוטר בה. תלמוד לומר וחלצה, בחליצה היא ניתרת ואינה ניתרת בגט וכו'. ותתיר חליצה באשה מקל וחומר, מה אם היבמה שאין הגט פוטר בה חליצה פוטר בה, אשה שהגט פוטר בה אינו דין שתהא חליצה פוטרת בה. תלמוד לומר וכתב לה ספר כריתות וכו'.
בבבלי - קידושין יד. הובא אותו מקור לכך שאשה לא יוצאת בחליצה. במקור שיבמה לא יוצאת בגט האריכו שם, ולמסקנה הוא "נעל" - נעל אין מידי אחרינא לא.
גדרי מאמר וגט ביבמה
עריכהכמה דרבי שמעון אומר המאמר או קונה או לא קונה כן הוא אומר הגט או פוטר או לא פוטר (האם ר"ש מסתפק אם גט פוטר, או שסובר שפוטר ומשייר)? נישמעינה מן הדא וכו' הדא אמרה שהגט פוטר ומשייר. רבן גמליאל כרבי שמעון אומר (כך הגיהו הרשב"א, הפני משה וקרבן העדה) המאמר או קונה או לא קונה והכא מדרבי שמעון הגט פוטר או לא פוטר (האם ר"ג מסתפק אם מאמר קונה, או שסובר שקונה ומשייר)? נישמעינה מן הדא וכו' הדא אמרה שהמאמר קונה ומשייר.
בבבלי - בדעת רבן גמליאל - רבא סובר שמסתפק אם מאמר קונה, ואביי חולק. ובדעת רבי שמעון לא דנו כלל.
קידושי מאה תופסים
עריכההירושלמי כאן הובא (בשינוי קל) גם ביבמות פ"ג ה"ד (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
יבמה לא יכולה להיפטר לחצאין
עריכהחליצה פסולה פוטרת וכו'. ולא תפתור בה לקול (לקולא) ותפטור בה לחומר (לחומרא), וליידא מילה (לאיזה עניין), שאם בא אחד וקידש את הצרה תפשו בה קידושין! אמר רבי יודן: קיימתיה, כל יבמה שאין כולה לחוץ (שאינה פטורה לגמרי) לעולם היא בפנים עד שתצא לחוץ (ואינה יכולה להיפטר לחצאין).
בבבלי - לא הובא כלל זה שיבמה לא יכולה להיפטר לחצאין.
האם איסור חלוצה לכהן הוא דאורייתא
עריכהבלא כך (שאילו לא בעל אחר החליצה) אינה פסולה מן הכהונה? (בתמיה, שהרי חלוצה אסורה לכהן).
בבבלי - כד. מסיק שאיסור חלוצה לכהן הוא מדרבנן, והדרשה מהפסוק "ואשה גרושה מאשה" היא רק אסמכתא. ושיירי קרבן ומראה הפנים הקשו על הירושלמי, שמשמע ממנו שאיסורה הוא מדאורייתא. ומראה הפנים תירץ שאפשר שהירושלמי סובר שהוא מדאורייתא, וסובר ש"ואשה גרושה מאשה" היא דרשה גמורה.
המחלוקת האם מאמר קונה שלא לדעתה
עריכההמאמר קונה בין לדעת בין שלא לדעת דברי רבי, וחכמים אומרים אין קונין אלא לדעת וכו'. וכמה דרבי אומר המאמר קונה בין לדעת בין שלא לדעת, כך הוא אומר הגט פוטר בין לדעת בין שלא לדעת.
בבבלי - יט: גם הובאה אותה מחלוקת, אך לא הובאה התוספת שכך דעת רבי גם לעניין גט.
מחלוקת האם חליצת בן ט' כגט בגדול
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"י ה"ח (נט:), ועיין מה שכתבנו שם.
עשה קניין בנכס וסבור שהוא שלו
עריכהפרק ו - הבא על יבמתו
עריכהיבום של חרש ושוטה
עריכההוון בעיי מימר (רצו לומר בהו"א) בפיקח שיש בו דעת שהוא קונה בין לדעת בין שלא לדעת, וחרש שאין בו דעת לא יקנה אלא לדעת. אשכח תני רבי חייה: אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות.
בבבלי - לא דנו כלל ביבום חרש ושוטה.
ביאה מן הצד
עריכהויבמה - אפילו מן הצד (פני משה: כעין ביאה שלא כדרכה. קרבן העדה: שיש לה נקב בדופן. רידב"ז: שבא עליה שלא כמו הדרך שהוא למעלה והיא למטה).
בבבלי - הובא שביאה שלא כדרכה מועילה ביבמה, אך לא דן לגבי ביאה מן הצד.
גדרי ביאה ביבום
עריכהיבמה יבוא עליה - לדעתו, ולקחה לו לאשה - שלא לדעתו, ויבמה - אפילו על כורחו. יבמה יבא עליה - לדעתה, ולקחה לו לאשה - שלא לדעתה, ויבמה - אפילו על כרחה. יבמה יבא עליה - כדרכה, ולקחה לו לאשה - שלא כדרכה, ויבמה - אפילו מן הצד. יבמה יבא עליה - ביאה גמורה, ולקחה לו לאשה - ביאה שאינה גמורה, ויבמה - אפילו בהערייה.
בבבלי - גם כן דרש מ"יבמה יבוא עליה" כמה דרשות, אך הקשה על כך כיצד אפשר ללמוד מאותם מילים כמה דרשות, ותירץ שלומדים כל דרשה ממילים אחרות10.
העראה בזכר ובבהמה
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"א ה"ג (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
ההיקש של אשת אח לשאר העריות - אינו בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו ביבמות פ"א ה"א (ב.).
ערירים - לא מולידים או שקוברים את בניהם
עריכההירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז ה"ה (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
המחלוקת בגדר העראה
עריכהויבמה - אפילו בהערייה. אי זו היא הערייה? רב יהודה בשם רבי שמואל: עד כדי שתהא אצבע (אבר התשמיש) נראית בין השפיות (שפתי אותו מקום), רבי יוחנן אמר: עד שתיכנס העטרה.
בבבלי - גם כן הובאה המחלוקת הזו בגדר העראה, אך הלשון היא: נשיקת אבר או הכנסת עטרה.
המקור שקידושין בעבירה פוסלים בתרומה
עריכהמה טעמון דרבנין (טעמם של חכמים שקידושין בעבירה פוסלים בתרומה)? נאמר כאן הוייה וכתוב להלן הוייה כי יהיה נערה מאורסה לאיש, מה הוייה שנאמר להלן אירוסין אף כאן אירוסין.
בבבלי - מקורו מק"ו מקידושי רשות לקידושי עבירה.
הלשון "נשבר קל וחומר"
עריכהוהלא דין הוא וכו', לא אם אמרת וכו', נשבר קל וחומר.
בבבלי - לא מצאנו לשון זו, אלא הלשון היא "פירכא", "איכא למיפרך".
קטנה שנישאת לכהן לא אוכלת בתרומה
עריכההירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ו (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת מה חמור יותר - מוכת עץ או בוגרת
עריכהלא ישא (כהן גדול) את הבוגרת, רבי לעזר ורבי שמעון מכשירין בבוגרת. שוין שלא יקח את מוכת עץ. מה בין בוגרת מה בין מוכת עץ? בוגרת כלו בתוליה במעיה, מוכת עץ יצאו בתוליה לחוץ. ואית דמחלפין: לא ישא את מוכת עץ, רבי לעזר ורבי שמעון מכשירין במוכת עץ. ושוין שלא ישא את הבוגרת. מה בין בוגרת מה בין מוכת עץ? בוגרת עברו ימי הנעורים, מוכת עץ לא עברו ימי הנעורים.
בבבלי - לא הובא.
נבעלה כדרכה לבהמה פסולה לכה"ג
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"א ה"ג (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
עייתלו
עריכההירושלמי דן בזה בנידה פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
אנוסת ומפותת חבירו לכה"ג
עריכהאנוסת חבירו ומפותת חבירו לא יכנוס (כהן גדול), ואם כנס מוציאין מידו.
בבבלי - לא ישא, ואם נשא - רבי אליעזר בן יעקב אומר הוולד חלל וחכמים אומרים הוולד כשר.
יהושע בן גמלא הערים להוציא קול שמרתא מקודשת לו
עריכההערמה עשה (יהושע בן גמלא), שאל פיריו מהו ייתב לאמה בגויה, שמעת וקיבלת עליה (ריצה את מרתא בת בייתוס לקבור את אימה בקברי אבותיו, והסכימה. והשומעים סברו שנתקדשה לו). ותניא יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת (והיתה צריכה ממנו גט, והתביישה בזה, ולכן שילמה למלך כדי שימנה אותו לכהן גדול ונישאת לו).
בבבלי - לא הובא.
האם חליצה היא קניין או פטור
עריכההירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם ביבמות פ"ג ה"א (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
דור המבול בעלו שלא לשם בנים
עריכהשלא היתה בעילתן (של דור המבול) לשם בנים. כתיב ויקח לו למך שתי נשים, עדה - שהיה מתעדן בגופה, צילה - שהיה יושב בצילה של בנים.
בבבלי - לא הובא. בבראשית רבה (כג ב) הגירסא הפוכה - עדה לבנים וצילה לתשמיש, ורש"י על התורה (בראשית ד יט) הביא את גירסת הבראשית רבה.
כה"ג מותר לקדש בביאה
עריכהכהן גדול שקידש אשה בבעילה אינו כבא על הבעולה (ומותר).
בבבלי - לא דן בזה. ומראה הפנים (כאן) כתב שלבבלי אסור משום שלמסקנת הבבלי (קידושין י.) כל הבועל דעתו על גמר ביאה. והמשנה למלך (איסורי ביאה פי"ז הט"ו ד"ה ונסתפקתי) הסתפק בזה.
לכו"ע אין חלל מחייבי עשה
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ח ה"ב (מח.), ועיין מה שכתבנו שם.
גזירה ביאה ראשונה אטו שניה - אינה בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו ביבמות פ"ב ה"ד (יא:).
קטנה שזינתה מותרת לבעלה
עריכההירושלמי דן בזה בפסחים פ"ח ה"א (נז:), ועיין מה שכתבנו שם.
המחלוקת אם דנים אפשר משאי אפשר - אינה בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו בסוכה פ"ה ה"א (כב:).
הקב"ה ניסה לחטוף את הלוחות ממשה
עריכההירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ה (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף - אינו בירושלמי
עריכהבבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) שאין בן דוד בא11 עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (רש"י סג: פרגוד שחוצץ בין שכינה12 למלאכים ושם רוחות ונשמות העתידות להינתן בגופים), ובירושלמי לא הובא כלל.
מחלוקת האם בני בנים הרי הן כבנים
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"ד ה"ח (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם יש יחוס לגוי
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ב ה"ו (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
דין אשה שלא יולדת תלוי במנהג המדינה
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"ו ה"ד (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.
חזקה בפעמיים או בשלוש לגבי נבעלת ורואה דם
עריכהנבעלת ורואה דם, נבעלת ורואה דם - אית תניי תני: שנייה תיבעל שלישית לא תיבעל, ואית תניי תני: שלישית תבעל רביעית לא תבעל. הוון בעיין מימר מה דמר (מאן דאמר) שנייה תיבעל ושלישית לא תיבעל כמאן דמר שלישית אין לה כתובה, ברם כמאן דמר שלישית תיבעל רביעית לא תיבעל כמאן דמר שלישית יש לה כתובה.
בבבלי - גם כן דן במחלוקת האם חזקה בשתי פעמים או שלוש לגבי סוגיות שונות. אך הסוגיא של נבעלת ורואה דם לא הובאה כאן אלא בנידה סה:, ושם פשוט ששלישית תיבעל ורביעית לא, ולא קישר זאת למחלוקת בחזקה.
המעשה שמתו שלושת בניה מהמילה
עריכהתני אמר רבי נתן: מעשה שהלכתי לקיסרין של קפוטקייא והיתה שם אשה אחת והיתה יולדת זכרים והיו נימולים ומתים, ומלה הראשון ומת, שני ומת, שלישי ומת, רביעי הביאתו לפני. נסתכלתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, אמרתי להם: הניחוהו לאחר זמן. והניחוהו ומלוהו ונמצא בן קיימא והיו קורין אותו נתן בשמי.
בבבלי - שבת קלד. הובא אותו מעשה, אך שם מתו שני בניה ובשלישי באה לרבי נתן, יעץ לה להמתין וחי.
היו לה בנים ומתו, האם יגרשנה
עריכההיו לה בנים ומתו - מונה משעת מיתה (ולא משעת לידתם), יכולה היא מימר: רוחא חנקת בנים דההיא איתתא ועקרתא (פני משה: היא יכולה לומר שנעשתה עקרה רק לאחר שמתו, שהרוח שהרגתם עשאתה עקרה. קרבן העדה: הצער של מיתתם עשאה עקרה).
בבבלי - לא הובא.
פרק ז - אלמנה לכהן גדול
עריכהעבד שקנה עבדים ומת
עריכהעבד שקנה עבדים על מנת שלא יהא רשות לרבו בהן ומת, כל הקודם בהן זכה.
בבבלי - לא הובא.
הכניסה לו שני כלים
עריכההכניסה לו שני כלים וכו' היה אחד ומחצה יפה בכתובתה - רב הונא ורב נחמן בר יעקב, חד אמר הוא נותן דמי השני ונוטלו, וחורנה (והאחר) אמר היא נותנת דמי השני ונוטלתו.
בבבלי - הובא מקרה דומה, שהכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפיים, אחד נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו.
המזכה לעובר
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
צא וראה היאך הציבור נוהג
עריכהכל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה - צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג.
בבבלי - ברכות מה. (ובעוד מקומות) יש לשון שונה - פוק חזי מאי עמא דבר.
האם אשקלון מארץ ישראל
עריכהרבי ורבי ישמעאל בי רבי יוסי ובר הקפר נמנו על אביך אשקלון וטיהרוהו, מפי רבי פינחס בן יאיר שאמר יורדין היינו לסירקי של אשקלון ולוקחין חטים ועולין לעירינו וטובלין ואוכלים בתרומתינו. למחר ביקשו להימנות עליה לפוטרו מן המעשרות, ומשך רבי ישמעאל בי רבי יוסי את ידיו שהיה מסתמך על בן הקפר. אמר לו: בני למה לא אמרת לו לא משכת את ידיך והייתי אומר לך אתמול אני טימאתי ואני טיהרתי עכשיו אני אומר לך שמא שנתכבשה מדבר תורה היאך אני פוטרה מדבר תורה.
בבבלי - לא דן בזה. ותוס' (גיטין ב. ד"ה ואשקלון) דנו האם אשקלון היא מארץ ישראל, ולא הביאו את הירושלמי הזה.
מחלוקת האם המעשר בימי עזרא היה דאורייתא
עריכהכמאן דמר (דאמר) מאיליהן קיבלו עליהן (עם ישראל) את המעשרות (בימי עזרא, ולא מדאורייתא משום שמדאורייתא צריך שיהיו כל יושביה עליה והארץ ביד ישראל ואין עליהם שום מלך או שר מהאומות) וכו', (והחולק סובר - ) שנתכבשה מדבר תורה (בימי עזרא התחייבו מדאורייתא).
בבבלי - לא הובאה מחלוקת זו, ותוס' (יבמות פב. ד"ה ירושה) הביאו זאת בשם המדרש.
האם שייך שאדם יפסול בתרומה ולא יאכיל
עריכההעובר והיבם והאירוסין וכו' פוסלין ולא מאכילין. אמר רבי שמעון: בזו מידת הדין לוקה (דין זה לא מסתבר), שאם מעשה הוא לפסול - יהא מעשה להאכיל, ואם אינו מעשה לפסול - לא יהא מעשה להאכיל. יאות (יפה) אמר רבי שמעון, ומה טעמון דרבנין (רבנן)? הם יאכלו והם יאכילו - הראוי לוכל (לאכול) מאכיל ושאינו ראוי לוכל אינו מאכיל.
בבבלי - לא הובאה דעת רבי שמעון, והובאו כמה פסוקים שעובר ויבם וכו' פוסלים ולא מאכילים.
מה הקשר לנפל הבית עליו ועל אימו
עריכהנפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זו מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת - והכא אתינן מיתני ספיקות (הרי איננו דנים בזה)? אלא בגין דתנינן צרות תנינן ספק צרות.
בבבלי - לא דן בזה, אך רש"י (סז: ד"ה צרתה) כתב שהוא איידי דאיירי בספק לחומרא.
ספק אם הביא ב' שערות - כמי שהביא
עריכהספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא שתי שערות - כמי שהביא שתי שערות להאכיל (ומאכיל בתרומה. והקשו על כך המפרשים איך יאכיל מספק. ולכן היפה עיניים סח. הגיה "כמי שלא הביא שתי שערות").
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת האם חליצת בן ט' כגט בגדול
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"י ה"ח (נט:), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור שביאת פסול פוסלת אשה מתרומה
עריכההירושלמי דן בזה בסוטה פ"ד ה"ה (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
המתנת ג' חודשים לתרומה וליוחסין
עריכהרבי בא (אבא) בשם רבי אבא בר ירמיה: אנוסה אינה צריכה להמתין ג' חדשים (בין לתרומה ובין לעובר). אמר רבי יונה קומי (לפני) רבי יוסה, אמר ליה: לא תקבל עליו, קל הוא באכילת תרומה (שאינה צריכה להמתין, אך לעניין העובר החמירו משום שהוא יוחסין).
בבבלי - גם כן חילק בין תרומה ליוחסין, אך דחה והסיק שגם לתרומה חששו13.
אנוסה לא ממתינה ג' חודשים
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ג הי"ב (כב.), ועיין מה שכתבנו שם.
הלך בעלה למדינת הים צריכה להמתין לכו"ע
עריכהאילו בת כהן שנישאת לישראל והלך בעלה למדינת הים ושמעה עליו שמת שמא אינה אוכלת בתרומה מיד? ולעניין העובר צריכה להמתין שלשה חדשים.
בבבלי - מב: הביא ברייתא דומה, ומוסיף שרבי יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד (ובעירובין מז. וכתובות ס: הגירסא רבי יוסי במקום רבי יהודה).
המחזיר גרושתו - האם אוכלת בתרומה
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד הי"ג (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם בני בנים הרי הן כבנים
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"ד ה"ח (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
גוי ועבד פסולים שבאו על בת ישראל
עריכהממזר פוסל כו' - לית הדא פליגא על רב, דרב אמר גוי ועבד שבא על בת ישראל הוולד כשר (ובמשנה משמע שהוולד פסול)? פתר לה בגוי פסול ובעבד פסול (כגון נתין, ולכן הוולד פסול).
בבבלי - העמיד את המשנה ע"פ הדעה שגוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר.
פרק ח - הערל
עריכהמחלוקת מתי מלו בפסח גלגל בימי יהושע
עריכההירושלמי דן בזה בנזיר פ"ח ה"א (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור שטומטום לא אוכל בקודשים
עריכהטומטום ואנדרוגינס (המקור שאינם אוכלים בקודשים) ממקום אחר באו (פני משה: דין זה לא כתוב בפסח אלא נלמד ממעשר שני לפסח. קרבן העדה הגיה: טומטום וערל ממקום אחד באו, ופירש שטומטום לא אוכל בתרומה משום שהוא ספק ערל).
בבבלי - הטעם שטומטום לא אוכל בתרומה הוא משום שהוא ספק ערל. וא"כ לקרבן העדה הירושלמי כבבלי, ולפני משה נחלקו בזה התלמודים.
דבר הנלמד בג"ש, האם חוזר ומלמד בק"ו
עריכהקדשים מהו שיהו אסורים בערל? ללמד מן הפסח אין את יכול שאין בו שבירת העצם, ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד (שתרומה עצמה נלמדת בגזירה שווה מפסח שערל אסור בו, ואין למדין מן הלמד בקודשים).
בבבלי - לא הובא. והקשה מראה הפנים שהרי (זבחים נ:) דבר הלמד בגזירה שווה חוזר ומלמד בק"ו, וא"כ נלמד מתרומה בק"ו לקדשים, ותירץ ששמא הירושלמי סובר שדבר הלמד בגזירה שווה לא חוזר ומלמד בק"ו14.
מה צריך גר תושב לקבל עליו
עריכהרבי שמואל בר חייה בר יהודה רבי חנינה בשם רבי: גר תושב צריך לקבל עליו על מנת שיהא אוכל נבילות וכו'. אית תניי תני: גר תושב אין מקבלין אותו עד שיקבל את כל המצות שכתוב בתורה. אית תניי תני: גר תושב אין מקבלין אותו עד שיכפור בעבודה זרה שלו. רבי בא (אבא) בשם רבי חייה בר אשי: גר תושב אין מקבלין אותו עד שיכפור בעבודה זרה כגוי. אמר רבי זעירא: מדברי כולהון עד שיכפור בעבודה זרה כגוי.
בבבלי - לא מפורש מה צריך לקבל עליו, ותוס' (יבמות מח: ד"ה זה) כתבו שצריך לקבל עליו שבע מצוות בני נח.
דיני גר תושב
עריכהוהוא (גר תושב) שווה לישראל בשלשה דברים: בלא תעשוק ולא תונה (שהמאנה אותו עובר בלאו) וגולה כישראל וכו'. מאן תנא בלא יעשוק? רבי יוסה בי רבי יודה, דתני: גר תושב הרי בלא תעשה דברי רבי יוסי בי רבי יודה. רבי יודה אומר: גר תושב בשבת כישראל ביום טוב, מה ישראל ביום טוב אופה ומבשל ואסור בכל מלאכה, אף גר תושב בשבת כן. רבי יוסי אומר: גר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד, מה ישראל בחולו של מועד מגבב מעל פני השדה ואסור בכל מלאכת השדה, אף גר תושב בשבת כן. רבי שמעון אומר: גר תושב בשבת כישראל בשאר ימות השנה, מה ישראל בשאר ימות השנה חורש וזורע וקוצר, אף גר תושב בשבת כן.
בבבלי - לא מפורש באלו מצוות מחויב גר תושב, ולבבלי (בבא מציעא נט:) לא תונה נאמר רק על גר צדק (מראה הפנים כאן)15. ולגבי דינו בשבת נחלקו רש"י ותוס': לרש"י (יבמות מח: ד"ה גר תושב) חייב בשמירת שבת, ולתוס' (שם ד"ה זה) לא.
מחלוקת מדוע המשוך לא אוכל בתרומה
עריכההמשוך וכו' - רבי זריקן רבי ינאי בי רבי ישמעאל בשם רבי יוחנן: משום קנס, רבי ירמיה רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב: גזירה גזרו. מה נפק מן ביניהון? משך לו אחר ערלה או שנמשכה מאיליה: אין תימר (אם תאמר) קנס - אין כאן קנס, אין תימר גזירה גזרו - אפילו כן גזירה גזרו.
בבבלי - כתוב שגזרו על המשוך מפני שנראה כערל16.
המקור לפריעה ולציצין המעכבין
עריכההמול ימול - גזירה לשתי מילות: אחד למילה ואחד לפריעה, אחת לפריעה ואחת לציצין. עד כדון (עד כאן) כרבי עקיבה דו אמר (שאמר) לשונות ריבויין הן, כרבי ישמעאל דו אמר לשונות כפולין הן (דיברה תורה כלשון בני אדם), התורה דיברה כדרכה - הלוך הלכת, כי נכסף נכספת, גנב גונבתי - מנלן? אמר רבי יודה בר פזי: אז אמרה חתן דמים למולות, מיכן לשתי מילות: אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצין.
בבבלי - הביא את הפסוק "אמר ה' אל יהושע וכו' ושוב מול את בני ישראל שנית" - מ"שוב" לומדים פריעה, ומ"שנית" לומדים ציצין המעכבין, והוכיח מכך שלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו. ולדעה בירושלמי שנלמד מ"המול ימול" שנאמר לאברהם אבינו, מוכח שכן ניתנה לו פריעה.
לשונות ריבויין או כפולין, האם דיברה תורה כבני אדם
עריכהעד כדון (עד כאן) כרבי עקיבה דו אמר (שאמר) לשונות ריבויין הן, כרבי ישמעאל דו אמר לשונות כפולין הן (דיברה תורה כלשון בני אדם), התורה דיברה כדרכה - הלוך הלכת, כי נכסף נכספת, גנב גונבתי - מנלן?
בבבלי - במקום "לשונות ריבויין הן" ו"לשונות כפולין הן" הלשון היא "לא דיברה תורה כלשון בני אדם" ו"דיברה תורה כלשון בני אדם", כגון בקידושין יז: ובעוד מקומות רבים (ציין להם מסורת הש"ס בקידושין שם).
המקור לר"י שמלים אנדרוגינוס בשבת
עריכההירושלמי כאן הובא גם בשבת פי"ט ה"ג (פח.), ועיין מה שכתבנו שם.
לפני יום שמיני לא נחשב ערל
עריכהמהו לסוכו (את הקטן) שמן של תרומה? וכו' אין ערלה אלא משמיני והלאה (ולכן לפני יום השמיני מותר לסוכו).
בבבלי - נשאר בספק בזה.
מחלוקת האם רוב גובהה או רוב גגה של עטרה
עריכהתמן תנינן אילו הן ציצין המעכבין את המילה. רבי אבינא בשם רבי ירמיה: בחופה רוב גובהה של עטרה, רבי יוסי בן יוסי אמר: בחופה רוב גגה של עטרה.
בבבלי - פשוט שהוא רוב גובהה של עטרה.
ספק אם לוקה על אכילת מעשר שני טמא
עריכההירושלמי דן בזה בסוטה פ"ה ה"ב (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מנלן שפצוע דכא הוא בביצים
עריכהפצוע - הייתי אומר עינו! תלמוד לומר שפכה, פצוע שבצד שפכה. אם פצוע שבצד שפכה, עינו שבצד חוטמו! תלמוד לומר דכא, שבא בין עקיביו. אמר רבי חגיי קומי (לפני) רבי יוסי: אין לך נמוך באדם בשעה שהוא יושב אלא ביציו בלבד. אמר רבי יוסי בי רבי בון: ויאות (זה נכון), תדע לך שהוא כן שבכולן כתיב דורות חוץ מזה שאינו מוליד.
בבבלי - הביא את המקור מכך שלא כתוב בו דורות, דחה אותו, והסיק שהוקש לכרות שפכה. המקור שאין לך נמוך מביציו לא הוזכר בבבלי כלל. כמו כן הבבלי דן גם מה המקור שכרות שפכה הוא באותו מקום.
פצוע דכא ביבשו ביציו
עריכהולא סוף דבר נפצעה אלא אפילו נימוקה אפילו יבשה.
בבבלי - מובא אפילו נימוקו, אך לא דן ביבשה.
בעל ביצה אחת
עריכהשמואל אמר: אם יבוא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו וכו'. אמר רבי יודן בר חנין: ובלבד של ימין.
בבבלי - גם כן כתב שכל שאין לו אלא ביצה אחת כשר. תוס' (עה: ד"ה שאין) הביאו את הירושלמי הזה, ודנו האם הגירסא היא "של ימין" או "שלימין", כלומר שביצה אחת נשארה שלימה.
מחלוקת בפצוע דכא בידי שמים
עריכהאית תניי תני (פצוע דכא) בידי אדם פסול (בקהל), בידי שמים (ע"י רעמים או ברד או שנולד כך) כשר. אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול.
בבבלי - לא הובא.
חילוק בין עטרה עליונה לתחתונה
עריכהוכרות שפכה כל שנכרת הגיד ונשתייר בעטרה אפילו כחוט כשר - רבי יוסי בשם רבי חנינה: בעטרה העליונה, רבי חייה בשם רבי חנינה: בעטרה התחתונה.
בבבלי - לא חילק בין עטרה עליונה לעטרה תחתונה.
החילוק בין פצוע דכא לכרות שפכה
עריכהאין בין פצוע דכא לבין כרות שפכה אלא הלכות רופאין, שפצוע דכא חוזר (מתרפא) שבכרות שפכה אינו חוזר. כיצד הוא עושה וכו' מביא נימולין (נמלים) ומנשכין (את הנקב) וקוצץ (את הנמלים).
בבבלי - פירט יותר את רפואה זו, אך לא הביא שאין בין פצוע דכא לכרות שפכה אלא הלכות רופאין.
מחלוקת האם פצוע דכא מותר בממזרת
עריכהתמן תנינן כל האסורין לבוא בקהל פטורין לבוא זה בזה, רבי יודה אוסר. רבי ירמיה אמר: כללא (ממשנה זו משמע), פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת. אמר רבי יוסי: בלבד פסול משפחה (המשנה דיברה רק על פסולי משפחה), הא פסול גוף לא בדא.
בבבלי - לא הובא.
לכו"ע אין חלל מחייבי עשה
עריכהוולד בוגרת (מכהן גדול) כשר (ואינו חלל), שהיא בלא תעשה שהוא בא מכח עשה - והוא אשה בבתוליה יקח ולא בוגרת, כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה הוא, ודכוותה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולא בוגרת, כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה הוא (ואין חלל מחייבי עשה).
בבבלי - דף ס. היא מחלוקת האם יש חלל מחייבי עשה.
מחלוקת ב"ש וב"ה בנשים המסוללות
עריכההירושלמי דן בזה בגיטין פ"ח ה"ח (מח.), ועיין מה שכתבנו שם.
יתרא התגייר ונשא את אביגיל
עריכהונתגייר (יתרא) ונתן לו (ישי) את ביתו (אביגיל).
בבבלי - לא הובא.
מי שעובר על הלכה זו - בחרב זו אני הורגו
עריכהכתוב אחד אומר ושמו יתרא הישראלי, וכתוב אחד אומר אליתר הישמעאלי וכו' שחגר מתניו כישמעאלי ונעץ את החרב בבית דין או נהרוג או נהרג או נקיים דברי רבי, כל מי שהוא עובר על הלכה זו - בחרב זו אני הורגו, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.
בבבלי - הלשון שונה וקצרה יותר: אמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב17.
בא לידיו מעשה ולימד הלכה - נאמן רק לאחרים
עריכההירושלמי דן בזה בסנהדרין פי"א ה"ג (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.
עברת ג' נהרות וטעית
עריכהתנא רבי זכיי קומי (לפני) רבי יוחנן: בת גר עמוני כשירה בת גיורת עמונית פסולה. אמר ליה רבי יוחנן: בבלייא, עברת בידך תלתא נהרין ואתבדת (וטעית).
בבבלי - הלשון זו "עברת ג' נהרות" לא הובאה, והיא נמצאת בירושלמי גם בשבת (פ"ז ה"א (מ:)).
הקב"ה הורג ממזרים
עריכהאחת לששים ולשבעים שנה הקב"ה מביא דבר בעולם ומכלה ממזיריהן ונוטל את הכשירין עמהן שלא לפרסם את חטאיהן, ואייתינה כיי דמר (כמו שאמר) רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' - שלא לפרסם את החטאים (שלא ידעו מי מביא חטאת ומי עולה). שאפילו רעה שמביא הקב"ה בעולם בחכמה הוא מביאה וכו'. אמר רבי בא (אבא) רב הונא בשם רב: אין ממזר חי יותר משלשים יום, אימתי בזמן שאינו מפורסם, הא אם היה מפורסם חי הוא.
בבבלי - גם כן הובא שממזר שאינו ידוע לא חי, אך לא הובא שישים ושבעים שנה ושלושים יום, וכן לא הובא הטעם "שלא לפרסם את החטאים"18.
סוגיית הגבעונים באריכות, ג' סימנים בישראל
עריכההירושלמי דן בזה בקידושין פ"ד ה"א (מב.-מג.), ועיין מה שכתבנו שם.
פירוש המילה "סריס חמה"
עריכהאי זהו סריס חמה? רבי חייה בשם רבי יוחנן: כל שלא ראתו החמה בכושר אפילו שעה אחת.
בבבלי - הלשון היא כל שלא ראה שעה אחת בכשרותו, ולא הוזכר "שלא ראתו חמה", כך שלבבלי לא מוכרח שזהו הטעם של השם "חמה".
גירסא הפוכה במחלוקת האם נעשה סריס למפרע
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"י ה"ח (ס.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם המשנה של סריס כר"ע או כחכמים
עריכהרבי חייה בשם רבי יוחנן: זו דברי רבי ליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה, אבל דברי חכמים אחד סריס אדם ואחד סריס חמה אינו לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין את אשתו, דו מתניתא הסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה, בעלה פסלה, מפני שהיא בעילת זנות (שמהמשנה משמע שבין סריס אדם ובין סריס חמה לא חולצים, כחכמים).
בבבלי - פירש שהמשנה דווקא בסריס חמה, וכרבי עקיבא.
גירסא הפוכה במחלוקת האם אנדרוגינוס מאכיל בתרומה
עריכהרבי יוחנן אומר: אוכלת (בת ישראל שנישאת לאנדרוגינוס כהן) בתרומה ואינה אוכלת בחזה ושוק, רבי שמעון בן לקיש אמר: כמה קולי חומרין בדבר (ק"ו, שאם אוכלת בתרומה כל שכן שאוכלת בחזה ושוק).
בבבלי - הדעות הפוכות: רבי יוחנן אומר שאוכלת בחזה ושוק וריש לקיש אומר שלא19.
אנדרוגינוס שקידש או נתקדש
עריכהקידש (אנדרוגינוס) - אינן חוששין לקידושיו, נתקדש - חוששין לקידושיו.
בבבלי - לא הובא.
פרק ט - יש מותרות
עריכהתנא ושייר
עריכהלית כלליה (הכללים) דרבי כללין (כלומר, יש עוד מקרים שרבי לא הביאם במשנה).
בבבלי - הלשון "תנא ושייר".
האם הוזהרו כשרות להינשא לפסולים
עריכהכשירין הוזהרו על הפסולות, ופסולים על הכשרות, אבל לא פסולות על הכשירין, ולא כשירות על הפסולין. והתני לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש (וגם כשירות הוזהרו לינשא לפסולים)! סברין מימר בכשירות על הפסולות, ואינן בפסולות על הכשירות (פני משה וקרבן העדה פירשו שלמסקנה לא הוזהרו כשירות לפסולים, אך היפה עיניים ביאר שלירושלמי כן הוזהרו. ובקידושין פ"ג הי"ב (מ.) הגירסא שונה).
בבבלי - כתב רק שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים, ולא הקשה על כך.
האם יש כתובה לשניה לבעל ולא ליבם, ולהיפך
עריכהשנייה לבעל ולא שנייה ליבם, אסורה לבעל ומותרת ליבם - מהו שיהא לה כתובה אצל היבם: מאחר שהיא מותרת לו יש לה כתובה, או מאחר שכתובתה על ניכסי בעלה הראשון והיא אסורה לו אין לה כתובה? שנייה לייבם ולא שנייה לבעל, אסורה ליבם ומותרת לבעל - מהו שיהא לה כתובה אצל היבם: מאחר שהיא אסורה לו אין לה כתובה, או מאחר שכתובתה על ניכסי בעלה הראשון והיא מותרת לו יש לה כתובה? (ונשאר בספק על שתי השאלות).
בבבלי - שאל רק את השאלה הראשונה, והסיק שאין לה כתובה.
האם בעל מיטמא לאשתו הפסולה מדרבנן
עריכהומיטמא לה (לאשתו שפסולה עליו מדרבנן), ותני כן: מטמא הוא אדם לאשתו הכשירה ואינו מיטמא באשתו פסולה (פני משה והפירוש הראשון בקרבן העדה: "ותני כן?" בתמיה, שמהברייתא מוכח שלא מיטמא לאשתו שפסולה לו אפילו מדרבנן. הפירוש השני בקרבן העדה: בניחותא, שמהברייתא מוכח שלא מיטמא רק לפסולה מדאורייתא, אבל מיטמא לפסולה מדרבנן).
בבבלי - כב: וצ: הובאה הברייתא שמיטמא לאשתו הכשרה ולא לפסולה, ולא דן בפסולה מדרבנן.
בת ישראל הנשואה לכהן נקראת בת כהן
עריכהבת ישראל שנישאת לכהן הואיל והיא ראויה לוכל (לאכול) למה אינה אוכלת? אמר ליה כן אמר רבי זעירה רב ענן בשם רב: מהו בת כהן? מתלמדתה (מתלמדת ומורגלת) של כהן, כמה דתימר בת בבל השדודה - וכי בת בבל היתה? אלא שנעשית כמעשה בבל.
בבבלי - לא הובא.
פרק י - האשה רבה
עריכההחלפה בכניסה לחופה נחשבת כאונס
עריכהכמה דתימר תמן (לגבי נשים שהוחלפו בטעות בכניסתן לחופה) מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות ולא היו ראויות לוולד מחזירין אותן מיד (ולא קונסים אותן שיצאו מזה ומזה), ואמר אף הכא כן (ומדוע כאן קונסים אותה)! שנייא היא תמן שאחרים הטעו בהן (החלפה בכניסה לחופה נחשבת כאונס).
בבבלי - לא הובא.
קנסו אשה שאמרו שמת בעלה ונישאת
עריכהקנס קנסו בה (באשה שאמרו לה מת בעלך ונישאת ואח"כ בא בעלה) שתהא בודקת יפה (אם בעלה באמת מת).
בבבלי - הלשון: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה20.
ריח ערווה
עריכהויקנסו בה (האשה שנישאת לאחר כשהיא אשת איש) אצל השיני (השני) ולא יקנסו בה אצל הראשון! אמר רבי יוחנן: מריח ערוה נגעו בה (כלומר חשש שנראה דומה לאיסור).
בבבלי - לא הובא.
שתי נשים ואיש כפלגא ופלגא
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פט"ו ה"ו (פ:), ועיין מה שכתבנו שם.
אליהו הקריב בשעת האיסור ע"פ הדיבור
עריכההירושלמי דן בזה במגילה פ"א הי"א (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש - אינו בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו בגיטין פ"ד ה"ב (כ:).
האם בעל מיטמא לאשתו הפסולה מדרבנן
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פ"ט ה"ד (נב.), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעם שבת לוי נפסלת ממעשר
עריכהוהתנינן בת לוי (נפסלת) מן המעשר (ומדוע)! אמר רבי יוסי: תיפתר שבא עליה ישראל וילדה ממנו בן.
בבבלי - מתרץ שנפסלת משום קנסא.
מחלוקת מה הטעם שצרת סוטה אסורה
עריכהצרת סוטה למה היא אסורה? רבי יוחנן אמר: מריח ערוה נגעו בה, רב אמר: מפני שכתוב בה טומאה כעריות.
בבבלי - יא. הובאה רק דעת רב.
הלשון "אמינא כי ניים ושכיב" - אינה בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו ביבמות פ"ב ה"י (יד.).
בי"ד שהורו שאשת איש מותרת
עריכהויהא כן בהורייה, בשהורו (בית דין) מותר לבוא על אשת איש! ולא עקירת גוף הוא (וכשעוקרים מצוה שלימה היחיד לא נפטר בהוראת בית דין)? בשהורו עד חמש שנים (אחר שהלך בעלה) אסורה, מיכן ואילך מותרת (שהיא לא עקירת כל המצוה).
בבבלי - לא הובא.
מביא אשם תלוי גם בלי עדים
עריכהאפילו אמר ליבי נוקריני (נוקפי, בלי עדים כלל) מביא אשם תלוי.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת האם בנה של יבמה לשוק הוא ממזר
עריכההירושלמי כאן הובא (בשינוי לשון) גם ביבמות פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
הלשון "זיהום כהונה"
עריכהאין לה אלא משום זיהום כהונה ואין בית דין מזהמין אותה (כלומר חומרא של הכהנים בלבד).
בבבלי - ישנה הלשון "נהגו כהנים סילסול בעצמן", כגון בקידושין עח:
המקור שאין קידושין תופסים בעריות
עריכהומניין שאין קידושין תופסין באשת איש? רבי אימי בשם רבי ינאי: ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר - כשתצא מביתו יהא לה הויה אצל אחר. ומניין שאין קידושין תופסין בכל העריות? רבי תנחומא בשם רב הונא: ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ומת, תלמוד לומר אחר - פרט לפרשת עריות.
בבבלי - קידושין סז: הביא את המקור מ"ויצאה והיתה", דחה אותו, והסיק שהמקור מאחות אשה או מיבמה21 (שיירי קרבן כאן כתב שלבבלי למסקנה לומדים מ"ויצאה והיתה" את ההיקש של קידושין לגירושין, וסיים שדוחק לומר שהירושלמי לא סובר את ההיקש הזה. יש להעיר שמפורש בירושלמי קידושין פ"א ה"א (א.) שגם הוא סובר את ההיקש הזה).
הטעם שהנושא את אחות אשתו - אשתו מותרת
עריכהמי שהלכה אשתו למדינת הים וכו' גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי, דרך האיש לצאת למדינת הים, אין דרכה של אשה לצאת למדינת הים (לא מצוי שהאשה תלך למדינת הים ולכן כאן לא גזרו, אך לעיל, לגבי האיש שהלך למדינת הים שהוא כן שכיח, כן גזרו).
בבבלי - לא הובא.
ק"ו מבן לאח, הפירכא אין יבום כשיש בן - אינה בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו בקידושין פ"א ה"ב (ט.).
אין יעוד לבן הבן
עריכההירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מי שיענה לי אשקה אותו יין קונדיטון
עריכההירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם מייעד לבנו קטן ושלא לדעת
עריכההירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ב (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
קטן שהביא שתי שערות וגדל - האם גדול למפרע
עריכהבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה ויום אחד שהביא שתי שערות הרי זו שומא, רבי יוסי בי רבי יהודה אומר: הרי אילו סימנין. רבי יעקב בי רבי בון בשם רבי יוסי בן חנינה: והן שעמדו בו בשעת סימנין. רבי יוסה בעי: עמדו בו בשעת סימנין - למפריעו הוא נעשה איש (האם נעשה גדול למפרע מאז שנולדו בו שתי שערות) או מיכן ולבא (מכאן ולהבא)?
בבבלי - קידושין טז: גם כן הביא את מחלוקת רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים, אך לא דן בספק האם נעשה גדול למפרע22.
הרן הוליד בן שש
עריכהאחז הוליד בן תשע והרן (הוליד) בן שש.
בבבלי - סנהדרין סט: כתב שהרן הוליד בן שמונה (משום שאברהם הוא הגדול שבאחים, וכן סברת הירושלמי), ודחה זאת23 (שייתכן שאברהם הוא הקטן שבאחים).
מחלוקת האם חליצת בן ט' כגט בגדול
עריכהדברי רבי מאיר: עשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול, וכמה דאת אמר עשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול, ודכוותה נעשה חליצת בן תשע שנים ויום אחד כגט בגדול. ורבנין (רבנן) אמרין: אין חליצת בן תשע שנים ויום אחד כלום, ולמה עשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול? שכן ביאה בגדול קונה בין לדעת בין שלא לדעת, נעשה חליצת בן תשע שנים ויום אחד כגט בגדול? וחליצה בגדול אינה פוטרת אלא לדעת!
בבבלי - הלשון היא: עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול, רבי מאיר אומר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול. ומשמע שאין בזה מחלוקת כלל.
האומר דבר בשם אומרו
עריכההירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"א (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת האם נעשה סריס למפרע
עריכהמה פליגין בבן עשרים (שהביא שתי שערות), שמואל אמר: למפריעו (למפרע משנת י"ג) הוא נעשה איש, רב אמר: מיכן והילך הוא איש.
בבבלי - פ. הדעות הפוכות: רב אומר למפרע ושמואל אומר מכאן ולהבא24.
פרק יא - נושאין על האנוסה
עריכההיתה הו"א שאדם ישא את אחותו כקין
עריכההירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ט ה"א (מה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין
עריכהדרבי ישמעאל אמר למידין (מזהירין) מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר.
בבבלי - מכות יז: הוא להיפך, שאפילו למאן דאמר עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין25.
המקור לר"י שאוסר את אנוסת אביו ומפותת אביו
עריכהומאי טעמא דרבי יודה (שאוסר את אנוסת אביו ומפותת אביו)? לא יקח איש את אשת אביו - זו אשת אביו, ולא יגלה כנף אביו - זו אנוסתו.
בבבלי - פירש שהלימוד הוא משום שסמוך לו "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף", שהוא באנוסה. וביבמות ד. גם הוסיף במפורש שהלימוד הוא מסמוכים26.
ר"י פוטר מעונש על אנוסת אביו ומפותת אביו
עריכהמודה רבי יהודה במכות, מודה רבי יהודה בקרבן (שפטור על אנוסת אביו ומפותת אביו).
בבבלי - לא הובא, ומשמע שלרבי יהודה גם לוקה ומביא קרבן עליה.
מחלוקת אם גר חייב על קללת אימו
עריכהוהלא הגר חייב על (קללת) אמו ואינו חייב על אביו כדברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבה אומר: אביו ואמו קלל - את שהוא חייב על אמו חייב על אביו, ואת שאינו חייב על אמו אינו חייב על אביו.
בבבלי - לא הובא.
מקום ששמו "חמץ"
עריכהרבי יסא אזל לחמץ.
בבבלי - לא הובא מקום זה.
בא לידיו מעשה ולימד הלכה - נאמן רק לאחרים
עריכההירושלמי דן בזה בסנהדרין פי"א ה"ג (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.
גר שנשא אחותו מהאב
עריכהגר, אחותו בין מאב בין מאם יוציא, דברי רבי מאיר. רבי יודה אומר: אחותו מאם יוציא, מאב יקיים.
בבבלי - גם רבי מאיר מחלק בין אחותו מהאב לאחותו מהאם.
אין הקב"ה עונש אלא אם כן הזהיר
עריכהובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך - מלמד שאין הקדוש ברוך הוא עונש אלא אם כן הזהיר.
בבבלי - לא הובא.
מותר לישא את אשת בן אחיו
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"א (ה:), ועיין מה שכתבנו שם.
לדעת חכמים מותר לאדם לשחרר את עבדו
עריכהכיני מתניתא (פירוש המשנה): מותר לשחרר בתחילה (את העבד), אף רבי יוסי הגלילי אמר (שאמר) אסור לשחרר - מודה הוא הכא שהוא מותר מפני תיקון הוולד.
בבבלי - גיטין לח: בפשטות המשחרר עבדו עובר בעשה, ורק דעת רבי ישמעאל שמותר. ובירושלמי משמע להיפך, שבפשטות מותר ורק דעת רבי יוסי הגלילי שאסור27.
אנוסה לא ממתינה ג' חודשים
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ג הי"ב (כב.), ועיין מה שכתבנו שם.
התראת ספק בספק שיתברר למפרע
עריכההכה את זה וחזר והכה את זה (שני אנשים שעל כל אחד יש ספק שמא הוא אביו של המכה), קילל את זה וחזר וקילל את זה - פטור. רבי חנניא בעי: לית הדא פליגי על רבי יוחנן, דאיתפלגון בשני ימים טובים של גליות - רבי יוחנן אמר מקבלין התרייה על הספק (התראת ספק שמה התראה), רבי שמעון בן לקיש אמר אין מקבלין התרייה על הספק (לא שמה התראה)? אמר רבי חנינא אמר רבי: לית היא פליגא, תמן איפשר לך לעמוד עליו (יתברר לבסוף איזה יום הוא יום טוב), ברם הכא אי איפשר לך לעמוד עליו (מי הוא אביו).
בבבלי - מכות טו: (ובעוד מקומות) גם כן נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בהתראת ספק, אך לא הובא החילוק אם אפשר לעמוד עליו, ותוס' (יבמות פ. ד"ה נעשה) כתבו את סברת הירושלמי מעצמם.
גירסא הפוכה במחלוקת בהתראת ספק
עריכההירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בשבועות פ"ג ה"ז (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
אם גיד הנשה בימין או בשמאל
עריכהאכל מזה כזית ומזה כזית (גיד הנשה של ימין ושל שמאל) - סופג שמונים, רבי יודה אמר: אינו סופג אלא ארבעים (שסובר שהוא רק באחד מהם, אלא שמסתפק האם הוא בימין או בשמאל).
בבבלי - חולין צ: דן האם רבי יהודה מסתפק (כירושלמי כאן) או שפשוט לו שהוא של ימין, ומסיק שפשוט לו שהוא של ימין.
אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - אינו בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו בכתובות פ"ב ה"ז (יא.).
האם שתוקי כשר לכהונה
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"א ה"ט (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
קטנה שעיברה
עריכהפרק יב - מצות חליצה
עריכהמחלוקת האם חליצה בגרים מועילה
עריכהאית תניי תני: חליצה בגרים כשירה, ואית תניי תני: חליצה בגרים פסולה. מאן דאמר חליצה בגרים כשירה כמאן דאמר בישראל לרבות את הגרים, מאן דאמר חליצה בגרים פסולה כמאן דאמר בישראל פרט לגרים.
בבבלי - מובאת רק הדעה שממעטת בישראל פרט לגרים.
האם ריב"ב חלץ במנעל או בסנדל
עריכהבמה היה חולץ (רבי יהודה בן בתירה) במנעל או בסנדל? אמר לו: רבי, וכי יש סנדל במקומינו? (ופשוט שהיה חולץ בסנדל).
בבבלי - הובא אותו מעשה אך תשובתו הפוכה, שהיה חולץ במנעל.
קשירת המנעל לחליצה
עריכהכיצד הוא עושה? קושרו כדי שיהא יכול להלך בו מאיליו. כיצד הוא עושה? אמר רבי חנניה בריה דרב הילל: עונבו כדי שיכול להתירו באחת מידיו.
בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה ואע"ג) הביאו את הירושלמי.
חליצה ביד ימין
עריכהכיצד הוא (היא) עושה? מתרתן בימין ותופסתן בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין.
בבבלי - מפורש שגידמת חולצת בשיניה, ומוכח שלא צריכה לחלוץ ולהתיר דווקא בימין. תוס' (קב. ד"ה ואע"ג, וכן קה. ד"ה מי) הביאו את הירושלמי וכתבו שדבריו הם רק לכתחילה. והירושלמי נפסק להלכה בשו"ע (אה"ע סי' קסט סעיף ל).
עיקר החליצה הוא התרת המנעל
עריכהרב אמר: עיקר חליצה התרת הרצועה (פני משה וקרבן העדה הביאו (כל אחד מהם) שני פירושים: צריך רק להתיר ולא לשלוף את הנעל, ההתרה היא העיקר ולא הרקיקה - כרבי עקיבא).
בבבלי - קב. מפורש שצריך גם לשלוף את הנעל מרוב העקב, ולגבי חליצה בלא רקיקה מפורש במשנה קד. שהיא מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר.
עיקר חזקה הוא הכנסת פירות
עריכההירושלמי כאן הובא גם בבבא בתרא פ"ג ה"ג (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
חלץ הוא והתירה היא ולהיפך
עריכהאמר רבי ינאי: חלץ הוא והחזירה (פני משה וקרבן העדה הגיהו: והתירה) היא, חלצה היא והתירה הוא - חליצתה פסולה.
בבבלי - הלשון: אמר רבי ינאי בין שהתיר הוא וחלצה ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא.
אלו מהחליצות הפסולות פוסלות על האחים
עריכהאמר רבי לעזר: יש מהן שאמרו חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר (שפוסלת על האחין), ויש מהן שאמרו חליצתה כשירה ואם רצה להחזיר לא יחזיר (שאינה פוסלת על האחין משום שאינה חליצה כלל). באמפילייא (מנעל של בגד) והחולצה לקטן חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר.
בבבלי - גיטין כד: אמר שמואל כל מקום שאמרו חליצה פסולה - פסולה ופוסלתה מן האחין, במערבא אמרי משמיה דרבי אלעזר שמאל ולילה (חלצה בשמאל או בלילה) פסולה ופוסלת, קטן ואנפיליא פסולה ואינה פוסלת (שאינה חליצה כלל). ואם כן דברי הירושלמי כאן הם האמרי במערבא שבבבלי שם.
פירוש "ובשלייתה היוצאת מבין רגליה"
עריכהובשילייתה היוצאת מבין רגליה - וכי מבין רגליה היא יוצאת? אלא נראית כמבין רגליה.
בבבלי - פירש שנועצת עקביה בירכותיה ויולדת.
הנחש הטיל בחווה זוהמה - אינו בירושלמי
עריכהבבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) את האגדה שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עכו"ם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. ובירושלמי אגדה זו לא הובאה כלל28.
חילוק בין לולב של ע"ז לשופר של ע"ז
עריכההירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"ג ה"א (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.
"למען ילמדון" ממעט גם חרש וגם אילם
עריכההירושלמי כאן הובא גם בחגיגה פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
תנא ושייר
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ט ה"א (נא.), ועיין מה שכתבנו שם.
המעשה ששאלו את רבי עקיבא בבית האסורין
עריכהרבי יוחנן הסנדלר עבד גרמיה רוכל יומא, עבר קומי בית חבישה (עשה עצמו כרוכל ועבר לפני בית האסורין) דרבי עקיבה, והוה מכריז ואמר: מאן בעי מחטין? מאן בעי צינורין? חלצה בינו לבינה מהו? אודיק ליה רבי עקיבה מן כוותא (מהחלון), אמר ליה: אית לך כושין? אית לך כשר.
בבבלי - לא סיפר מה היה המעשה, אלא רק לשון המשנה "בא מעשה לפני רבי עקיבא"29, והתוס' (שם ד"ה ובא) הביאו את הירושלמי.
המקור לכך שהיבמה הולכת למקומו של היבם
עריכהביבמה מי מרדף אחר מי (האם היבם ילך למקום היבמה או להיפך)? התיב רבי ליעזר: והכתיב ועלתה יבמתו השערה (שהיבמה הולכת למקום היבם).
בבבלי - סנהדרין לא: מקורו מ"וקראו לו זקני עירו" ולא זקני עירה.
נוסח גט חליצה
עריכהתמן אמרין (נוסח גט חליצה): קרבת קדמנא ושלפת סיניה מעילוי ריגליה דימינא ורקת קדמנא רוק דמיתחזי על ארעא, ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו.
בבבלי - לט: הנוסח הוא: איך פלונית בת פלוני אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא, ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו, ואמרי ליה: אי צבית ליבם - יבם, ואי לא - איטלע לה רגליך דימינא. ואיטלע לה רגלא דימינא, ושרת סיניה מעל רגלוהי, וירקת באנפוהי רוקא דמתחזיא לבי דינא על ארעא. ורבי חייא בר אויא מסיים בה משמיה דרב יהודה: ואקרינהו מה דכתיב בספר אורייתא דמשה. ובירושלמי לא הוזכר שאמרו לו "אי צבית ליבם יבם וכו'".
חטאם של בית עלי מתכפר בתפילה, רב כהנא מבית עלי
עריכההירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ב ה"ה (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מעשה בחכם שלא ענה משום ענווה
עריכהבני סימונייא אתון לגבי רבי, אמרין ליה: בעא תתן לן חד בר נש דריש דיין וחזן ספר מתניין ועבד לן כל צורכינן (תן לנו תלמיד חכם שיהיה רב עלינו). ויהב לון לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה והושיבוה עליה. אתון ושאלון ליה: הגידמת במה היא חולצת? ולא אגיבון (לא ענה להם). רקה דם? ולא אגיבון. אמרין: דילמה דלית הוא מרי אולפן, נישאול ליה שאלון ליה דאגדה (אולי אינו יודע הלכה, נשאל אותו באגדה). אתון ושאלון ליה: מהו הדין דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת - אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת? ולא אגיבון. אתון לגבי דרבי, אמרון ליה: הדין פייסונא דפייסנתך (למה לא נתת לנו תלמיד חכם)? אמר לון: חייכון, בר נש דכוותי יהבית לכון (הוא תלמיד חכם כמותי). שלח אייתיתיה ושאל ליה, אמר ליה: רקה דם מהו? אמר ליה: אם יש בו צחצוחית של רוק כשר. הגידמת במה היא חולצת? אמר ליה: בשיניה. אמר ליה: מהו הדין דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת - אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת? אמר ליה: עד שלא נתחתם גזר דין - רשום, משנתחתם גזר דין - אמת. אמר ליה: ולמה לא אגיבתינון? אמר ליה: עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה, וטפח רוחי עלי (ומשום ענווה לא עניתי). וקרא עליו: אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה - מי גרם לך להתנבל בדברי תורה, על שנישאתה בהן עצמך.
בבבלי - לא הובא המעשה. בברכות סג: דרשו "אם נבלת בהתנשא" - כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא.
המחלוקת מהי חליצה מוטעת
עריכהאי זו היא חליצה מוטעת (שכשרה)? אמר רבי שמעון בן לקיש: כל שאומרים לו חלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן וכו'. אי זו חליצה מוטעת על דעתיה דרבי יוחנן? כל שאומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה.
בבבלי - הובאה אותה מחלוקת, אך לשונו של ריש לקיש היא: שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה.
מחלוקת האם חליצה היא שבח או גנאי
עריכהאית תניי תני: חליצה גנאי, אית תניי תני: חליצה שבח. אמר רב חסדא: מאן דאמר חליצה גנאי כמשנה הראשונה, מאן דאמר חליצה שבח כמשנה האחרונה (שאין מתכוונים לשם מצוה). אמר רבי יוסי: אפילו תימר כאן וכאן כמשנה ראשונה, כאן וכאן כמשנה אחרונה, מאן דאמר חליצה גנאי - על ידי שפגם דבר אחד מן התורה יבוא ויטול פגמו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, ומאן דאמר חליצה שבח - נאמר כאן קרייה ונאמר להלן ויקרא בהם שמי, מה קרייה שנאמר להלן שבח אף כאן שבח.
בבבלי - לט: (ובעוד מקומות) הובאה מחלוקת אבא שאול וחכמים, ומשנה ראשונה ומשנה אחרונה. אך לא הובאו הסברא שפגם מהתורה והפסוק "ויקרא בהם".
פרק יג - בית שמאי
עריכהמיאון בקטנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה
עריכהנכנסה לחופה ולא נבעלה מה את עבד לה (לבית שמאי)? כארוסה (וממאנת, או) כנשואה (ולא ממאנת)?
בבבלי - משמע שפשוט שלא ממאנת.
ממאנת גם לאחר שילדה, בנים אינם כסימנים
עריכהכלתו של רבי ישמעאל מיאינה ובנה על כתיפה (משום שבנים אינם כסימנים, ואע"פ שיש לה בן עדיין היא קטנה ויכולה למאן).
בבבלי - יב: נחלקו בגדרי בנים כסימנים, אך לכו"ע נחשבת גדולה.
נוסח גט מיאון
עריכההירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"ב (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
נוסח מיאון "תלך אמא ותינשא לו"
עריכהמעשה בתינוקת שירדה לכבס בנהר, אמרו לה: הא ארוסיך איעבר (ארוסך עובר כאן). אמרה: תלך אמה ותינשא לו (שאיני רוצה בו)! ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין מיאון גדול מזה.
בבבלי - הובאה הלשון "אי אפשי בפלוני בעלי".
רבי אליעזר נשא קטנה ולא הכירה עד שגדלה
עריכהמעשה באמו של רבי ליעזר שהיתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו, והיה אומר לה: בתי לכי הינשאי, בתי לכי הינשאי (שלא רצה לשאתה). עד שאמרה לו: הרי אני שפחה לך לרחוץ רגלי עבדי אדוני! אף על פי כן כנסה ולא הכירה עד שהביאה שתי שערות (כשיטתו שאין מעשה קטנה כלום והיא כמפותה).
בבבלי - לא הובא מעשה זה.
גירסא הפוכה במחלוקת בתרומת קטן שלא הביא ב"ש
עריכהקטן שלא הביא שתי שערות - רבי יודה אומר: תרומתו תרומה, תנא בשם רבי מאיר: לעולם אין תרומתו תרומה עד שהביא שתי שערות.
בבבלי - נידה מו: הגירסא: רבי יהודה אומר אינה תרומה, רבי יוסי אומר תרומה30.
מהי עכבה מהאיש ומהי עכבה מהאשה
עריכהתני רבי לעזר בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש כאלו שהיא אשתו - בגט (שנתן לה גט), ושאינו מן האיש כאילו שאינה אשתו - במיאונים (שמיאנה בו).
בבבלי - יש לזה עוד פירוש נוסף - אם אמרה "מחמת בעלי" היא עכבה מהאיש, ואם אמרה "מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי" היא עכבה שאינה מהאיש.
הלשון "זיהום כהונה"
עריכההירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"י ה"ה (נו:), ועיין מה שכתבנו שם.
טעמו של רבי אלעזר ביבום גרושה שהוחזרה
עריכהמאי טעמא דרבי לעזר (שאוסר ליבם גרושה שהוחזרה)? מפני שעמדה עליו באיסור שעה אחת.
בבבלי - הביא את טעם זה, דחאו, והביא טעמים אחרים31.
מחלוקת בצרת גרושתו שהחזיר
עריכהצרתה (של גרושתו שהחזיר) מהו? רב אמר: צרתה אסורה, רבי יוחנן אמר: צרתה אסורה, רבי שמעון בן לקיש אמר: צרתה מותרת.
בבבלי - שאל אותה שאלה והשיב שמותרת.
לא אומרים סברת "מה נפשך" להתיר עריות
עריכהמה נפשך: צד שקנה בה כנגדו אסור בצרתה, וצד שלא קנה בה כנגדו התיר בצרה. אמר רבי שמי: וכי יש מה נפשך בעריות? (לא אומרים סברת "מה נפשך" להתיר עריות).
בבבלי - כלל זה לא הובא32.
יבום גרושה שהחזירה - הגירסא היא רבי אליעזר
עריכהליתני יכול למיקשי לה (א"א להקשות) על דרבי אליעזר, דרבי ליעזר שמתי (מבית שמאי), בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות.
בבבלי - לא הובא, ובבבלי הגירסא במשנה היא רבי אלעזר. ומהירושלמי מוכח שסובר שהגירסא היא רבי אליעזר, שהרי רבי אליעזר הוא שמותי ולא רבי אלעזר.
רבי אליעזר שמותי
עריכההירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"ב ה"ח (יא:) ובנזיר פ"ו הי"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם חליצה היא שבח או גנאי
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פי"ב ה"ו (סט:), ועיין מה שכתבנו שם.
הנודר כאילו בנה במה לע"ז
עריכההירושלמי דן בזה בנדרים פ"ט ה"א (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
הלשון "אמינא כי ניים ושכיב" - אינה בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו ביבמות פ"ב ה"י (יד.).
מחלוקת בקידשה סתם וכנסה סתם
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"ז (מו.), ועיין מה שכתבנו שם.
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש - אינו בירושלמי
עריכהעיין מה שכתבנו בגיטין פ"ד ה"ב (כ:).
פירוש "דרך בקשה"
עריכהפרק יד - חרש שנשא
עריכהקידושי חרש בביאה כן מועילים
עריכהמתניתא (המשנה שקידושי חרש לא מועילים) - בשקידשה בכסף, אבל אם קידשה בבעילה - קידושיו מעשה (מועילים) וגירושיו אינו מעשה.
בבבלי - פשוט שקידושי חרש לא מועילים ואין חילוק בין קידושי כסף לביאה. והמפרשים דנו בחידושו של הירושלמי (שיירי קרבן, מראה הפנים, רשב"א (על הבבלי), בית יוסף), ושיירי קרבן הוסיף שהירושלמי חזר בו ולמסקנה גם קידושי ביאה לא מועילים בחרש.
ירושה בנישואי חרש ובנישואי חרשת
עריכההירושלמי דן בזה בכתובות פ"א ה"ב (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.
הבא על אשת חרש ושוטה פטור מאשם תלוי
עריכהרבי לעזר שאל לרבי יוחנן: אשתו של חרש ושל שוטה (מה דינו של הבא עליה)? אמר ליה: אפילו אשם תלוי אין בה.
בבבלי - יש שתי לישנות האם חייבים אשם תלוי על אשת חרש, ולא הזכיר לעניין זה אשת שוטה.
מחלוקת האם שוטה לא מתגרשת מדאורייתא או מדרבנן
עריכהנשתטה (האשה) לא יוציא. דבית רבי ינאי אמרי: מפני גדירה (ויש גורסים: גרירה. ולשתי הגרסאות פירושו הוא שלא ינהגו בה מנהג הפקר), רבי זעירה ורבי אילא תריהון אמרין: שאינה יכולה לשמר את גיטה (והוא מדאורייתא). רבי נחמיה בר מר עוקבן בריה דרבי יוסי אמר תלתא (שלוש נפק"מ): עבר וגירש - מאן דאמר מפני גדירה גירש, מאן דאמר שאינה יכולה לשמר את גיטה אסור (לא מועיל אפילו בדיעבד) וכו'.
בבבלי - הביא סתירה האם מה שלא מתגרשת הוא מדאורייתא או מדרבנן, והסיק ששוטה שאינה יודעת לשמור את גיטה - מדאורייתא לא מתגרשת, ואם יודעת לשמור את גיטה - מדאורייתא מתגרשת ורק מדרבנן לא, שלא ינהגו בה מנהג הפקר.
פרק טו - האשה שלום
עריכהעד אחד נאמן בזמן מלחמה
עריכהעד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה? נישמעינה מן הדא: חד בר נש ביומוי (בימיו) דרבי אמר ליה הן ההוא פלן (היכן אותו פלוני)? אמר לון: מית (מת). הן ההוא פלן? אמר לון: מית. אמר ליה: וכולהון מתים? אמר לון: ואילו הויין בחיין לא הוון מייתי? (לא היו באים? ועל כורחך מתו. ומוכח שעד אחד נאמן).
בבבלי - הסתפק בזה ונשאר בספק.
האם אשה נאמנת ע"י מיגו לומר שבעלה מת במלחמה
עריכההיתה מלחמה בצפון ובאת (האשה) מן הדרום, והיא אומרת מן הצפון באתי, ואני אומר מן הדרום באת, והיא אומרת מן הדרום באתי (פני משה וקרבן העדה הגיהו: מן הצפון באתי) סבורה להתיר את עצמה (ונאמנת).
בבבלי - הסתפק בהחזיקה היא מלחמה בעולם האם נאמנת, משום שיש לה מיגו נגד החזקה שאומרת בדדמי, ובירושלמי לא הובא. והיפה עיניים ביאר שדברי הירושלמי "היתה מלחמה בצפון וכו''" הם משום מיגו נגד החזקה, וכבבלי.
אמרה שבעלה מת על מיטתו - אינה נאמנת
עריכההיא אמרה על מיטתו מת ואני אומר למלחמה הלך - היא אומרת על מיטתו מת סבורה להתיר את עצמה (ואינה נאמנת).
בבבלי - סובר שכן נאמנת.
מחלוקת מהי קטטה, אין אשה מעיזה - אינו בירושלמי
עריכהאי זו היא קטטה? רבי בא (אבא) בשם רב חייה בר אשי: לא קידשתני ולא גרשתני ולא הייתי אשתך מימיי - אין זה קטטה, קידשתני וגירשתני אלא שלא נתתה לי כתובתי - הרי זה קטטה. אמרה רבי בא (אבא) קומי (לפני) רבי חייה בר אבא, אמר ליה: לוי בני, אלא אפילו היא תובעת בודאי להתגרש.
בבבלי - שתי דעות אלו נדחו, שאם אומרת גירשתני הרי כן נאמנת משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, וזה שתובעת להתגרש אינה קטטה שהרי כל הנשים אומרות זאת. ולמסקנה אמרה "גירשתני בפני עדים" והעדים אמרו שלא היו דברים מעולם33. הדין שאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה - לא הובא בירושלמי כלל.
קושיא נוספת על בית הלל
עריכהאמרו להן בית שמאי (לבית הלל): והלא כל השנה כולה קציר, הא באי זה צד? יצא קציר שעורים ונכנס קציר חטים, יצא קציר ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק, נמצאת כל השנה כולה קציר! וקיימו את דבריהן (הודו בית הלל לבית שמאי).
בבבלי - לא הובאה קושיא זו.
סברא לשעת הקציר
עריכהולמה קציר? אמר רבי מנא: דאונסא שכיח, שאין החמה קופחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר וכו'. ורבנן אמרי: דריחשא שכיח.
בבבלי - לא הובא טעם מדוע דווקא שעת הקציר, ותוס' (ד"ה לא) הביאו את הירושלמי.
גוג והעולם הבא
עריכהסכותה לראשי ביום נשק - ביום שהקייץ נושק את החורף, דבר אחר: ביום נשק זה נשקו של גוג, דבר אחר: ביום ששני עולמות נושקין זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס.
בבבלי - לא הובא.
האם אשה נאמנת שבעלה מת גם לעניין מזון הבנות
עריכהבנות מהו שייכנסו למזונות על פיה? (האם כמו שהיא נאמנת לגבות את כתובתה כך נאמנת גם לעניין מזון הבנות. ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובא.
תנאים שדרשו את לשון הכתובה
עריכהבית הלל עבדין כתובה מדרש, דרש הלל הזקן לשון הדיוט וכו', רבי לעזר בן עזריה עבד כתובה מדרש וכו', רבי מאיר עבד כתובה מדרש וכו', רבי יודה עבד כתובה מדרש וכו', רבי יוסי עבד כתובה מדרש וכו', רבי יהושע בן קרחה עבד כתובה מדרש וכו', רב חונה עבד כתובה מדרש וכו'.
בבבלי - לא הביא עוד דעות שדרשו לשון כתובה (חוץ מבית שמאי שדרשו זאת במשנה).
כדת משה ויהודאי
עריכהבאלכסנדריאה שהיה אחד מהן מקדש אשה, וחבירו חוטפה מן השוק, וכשבא מעשה לפני חכמים ביקשו לעשותן ממזרים. אמר להן הלל הזקן: הוציאו כתובת אימותיהן. והוציאו כתובת אימותיהן ומצאו כתוב בהן: לכשתיכנסי לביתי תהויין לי לאינתו כדת משה ויהודאי (ועד שתיכנס לביתו אינה מקודשת לו, ולכן אינם ממזרים).
בבבלי - לא הובאה הלשון "כדת משה", והתוס' (כתובות ג. ד"ה אדעתא) הביא שאומרים בשעת הקידושין "כדת משה וישראל".
כתובה היא דין דאורייתא
עריכהכתובה דבר תורה.
בבבלי - דעת חכמים היא שכתובה דרבנן, ורק דעת רשב"ג (כתובות קי:) ורבי מאיר (כתובות נו:) שכתובה דאורייתא34.
מחלוקת האם גם זכרים חשודים לקלקל את העגונה
עריכהבן חמותה כבת חמותה, בן בעלה כבת בעלה (גם הזכרים פסולים להעיד) וכו'. אמר רבי יוסי: מתניתא אמרה כן שלא עשו זכרים כנקיבות (והזכרים כשרים להעיד).
בבבלי - לא הובא.
הבעל לא חשוד לכתוב במזיד גט פסול
עריכההירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"א ה"א (א.), ועיין מה שכתבנו שם.
ממזר קמי שמיא
עריכהאתא עובדא קומי (לפני) רבי אימי (שטעו בית דין והתירוה להינשא), אמר ליה: אין (כן) בריא דהיא שריא לך (מעיקר הדין), אלא תהא יודע דבניה דההוא גברא ממזירא קומי שמייא (שאם היא באמת אשת איש - בניה ממזרים לפני המקום).
בבבלי - לא הובא שיש ממזר לפני המקום.
יש דעה שהמחלוקת בשתי כיתי עדים היא דווקא במונה
עריכההירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ג ה"ז (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור אחר למצוה להפך בזכות הנידון
עריכההירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ה ה"ב (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
שתי נשים ואיש כפלגא ופלגא
עריכהתני בשם רבי נחמיה: הולכין אחר רוב הדעות. היך עבידה? שתי נשים ואשה אחת - עשו אותן כשני עדים ועד אחד (שפוסקים ע"פ השתיים). הדה את אמר (במה דברים אמורים) באשה ונשים, אבל אם היו מאה נשים ועד אחד - כעד אינון (כפלגא ופלגא).
בבבלי - יש דעה נוספת, שגם בשתי נשים נגד איש אחד פוסקים ע"פ הנשים.
תמות נפשי עם פלישתים
עריכהחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה.
בבבלי - הלשון "תמות נפשי עם פלישתים".
מחלוקת ר"ע ור"ט בגזל בעילה ומלווה
עריכההירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ג ה"ג (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
שליח בי"ד שעשאו גזלן ושעשאו נגזל
עריכהרבי יוחנן סבר מימר (לומר) בית דין שעשאו גוזל לא בית דין שעשאו נגזל, רב אמר בית דין שעשאו נגזל ולא בית דין שעשאו גוזל (ובבבא מציעא פ"ג ה"ג (יא:) הגירסא שונה).
בבבלי - בבא קמא קד. כתוב ששליח בית דין שעשאו נגזל הוא שליח לכו"ע, שליח בית דין שעשאו גזלן היא מחלוקת, ושליח שעשאו בעדים הוא שליח רק אם עשאו נגזל.
פרק טז - האשה בתרא
עריכהכי ישבו אחים יחדיו - ודאי ולא ספק
עריכהטעמון דרבנן כי ישבו (אחים יחדיו וגו' ובן אין לו) בודאי ולא בספק.
בבבלי - לא הובאה דרשה זו, ולא דן בסוגיא זו בפסוקים אלא בסברות של רוב וחזקה. אמנם במקומות אחרים דרש דרשות דומות, כגון ממזר ודאי ולא ספק (קידושין עג.), עשירי ודאי ולא ספק (בבא מציעא ז.).
"ספק ספיקא" נקרא "שני ספיקות"
עריכהשהן שני ספיקות - ספק זכר ספק נקיבה, ספק בן קיימא ספק אינו בן קיימא, שתי ספיקות מדברי תורה להקל.
בבבלי - לא הוזכר כאן, אלא במקומות רבים אחרים, אך לא נקרא "שני ספיקות" אלא "ספק ספיקא"35.
חשודה לעשות חללים כדי לקלקל את צרתה
עריכההאשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי תינשא ותטול כתובה וצרתה אסורה וכו'. ולית רבי לעזר פליג (ומתיר גם את צרתה)? וכו'. וחש לומר שמא שילח לה גיטא ממדינת הים (ואולי היא מגורשת וצרתה אסורה)! הגע עצמך שהיה כהן (נישאת אחר כך לכהן, ומוכח שהיא אלמנה ולא גרושה). אמר רבי בא (אבא) בר זימנא: חשודה היא לעשות כמה חללים כדי לעשות בני צרתה ממזרין (ואפשר שהיא גרושה ונישאת לכהן כדי לקלקל את צרתה).
בבבלי - הובאה כל השקלא וטריא הזו, אך בלי הדחייה שחשודה לעשות בניה חללים.
תמות נפשי עם פלישתים
עריכההירושלמי דן בזה ביבמות פט"ו ה"ז (פ:), ועיין מה שכתבנו שם.
אנשי ציפורי הסתתרו מפני המלכות, מרד ציפורי
עריכהביומי (בימי) דארסקינס מלכא, הויין ציפוראי מתבעין (המלכות חיפשה את אנשי ציפורי. והוא מרד ציפורי שבסופו נחרבה), והוון יהבין איספלני על נחיריהון (מסתירים את האף) ואינון לא מתחכמין. ובסיפא איתמר עליהון לישן ביש, ואיתצידון כולהון מן בידו (הלשינו עליהם ונתפשו כולם).
בבבלי - הובא מעשה אחר על אבא בר מניומי שהסתיר את האף מאנשי ריש גלותא. ומרד ציפורי לא הוזכר בבבלי כלל (בעניין מרד ציפורי דן בספר דורות הראשונים חלק שני מחברת שנייה פרק לה).
אביה השחית את הנהרגים כדי לעגן את נשותיהם
עריכהכתיב ויכו בהם אביה ועמו מכה גדולה מאד - אמר רבי אבא בר כהנא: שהעביר הכרת פניהם של ישראל וכו', זה החוטם (שחתך חוטמם של הנהרגים כדי שיהיו אלמנותיהם עגונות עד מותם). רבי אמי אמר: שהושיב עליהם משמרות שלשה ימים עד שנתקלקל צורתן (ונתעגנו נשותיהם).
בבבלי - לא הובא.
על איזה חטא נענש אביה
עריכהכתיב ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביה ונגפהו ה' וימות. אמר רבי שמואל: את סבור שהוא ירבעם (שמת), אינה אלא אביה. ולמה ניגף? רבי יוחנן אמר: על שחישד את ירבעם ברבים וכו'. ריש לקיש אמר: על שביזה את אחיה השילוני וכו'. ורבנין (רבנן) אמרין: על ידי שבאת עבודה זרה לידו ולא ביערה.
בבבלי - לא הובא.
מקור אחר למצוות השבת גופו
עריכהמנין לאחיך שטעה אתה מחזירו בין בגופו בין בכיליו (בגירסת הירושלמי שלפנינו חסר הפסוק. פני משה הגיה: תלמוד לומר לכל אבדת אחיך (והוא אבידת גופו), קרבן העדה הגיה: עד דרוש אחיך אותו (והוא אבידת ממון)).
בבבלי - סנהדרין עג. מצוות השבת גופו נלמדת מ"לא תעמוד על דם רעך" ומ"והשבותו לו". ולגירסת הפני משה הירושלמי לומד זאת מפסוק אחר.
שלושה ימים הנפש עפה על הגוף וחושבת שתחזור אליו
עריכההירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"ג ה"ה (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין מעידים שהצלוב מת, שמא פדאוהו
עריכהוצלוב על הצלוב (אין מעידים שמת) - אומר אני מטרונא עברה עליו ופדאתו.
בבבלי - לא הובא הטעם לזה.
נפל לבור אריות ולכבשן - אין מעידים שמת
עריכהנפל לבור אריות אין מעידין עליו (שמת), אומר אני נעשה לו ניסים כדניאל. נפל לכבשן האש אין מעידין עליו, אומר אני נעשה לו ניסין כחנניה מישאל ועזריה.
בבבלי - גם כן סובר שנפל לבור אריות אין מעידים עליו, אך לא הביא את הסברא ששמא נעשה לו נס. ובנפל לכבשן האש הבבלי סובר שכן מעידים, ולא חוששים שנעשה לו נס36. ותוס' (קכא: ד"ה אין) הביאו את הירושלמי.
גם בעקרבים אין מעידים שמת
עריכהנפל לבור מלא נחשים ועקרבים אין מעידין עליו (שמת). רבי יהודה בן בבא אומר: אומר אני חבר היה.
בבבלי - לגבי עקרבים היא מחלוקת, שלתנא קמא מעידים שמת משום שאגב איצצא (שדוחקן כשעומד עליהם) מזקי, ורק לרבי יהודה בן בתירה אין מעידים שמא חבר היה (ולגבי נחשים גם בבבלי לכו"ע אין מעידים שמת).
גופה שנשתמרה י"ז יום ע"י צינה
עריכהמעשה באחד שנפל לירדן ועלה (גופתו) לאחר שבעה עשר יום והכירו שצרפתו הצינה (פני משה: המים צמתוהו. קרבן העדה: הקור צמתו) והשיאו את אשתו (שלא נשתנתה צורתו).
בבבלי - הובא מעשה דומה שעלה לאחר חמישה ימים והמים צמתוהו, ולא הוזכר שהקור צומת.
מקרה שמתירים בנפל לים
עריכהמים שאין להם סוף אשתו אסורה, מים שיש להם סוף אשתו מותרת. אמר רבי אבהו: אם הים גליני (פני משה: שיש לו גבולות מסביבו. הגהה בפני משה: שהוא שקט. קרבן העדה: שכולו גלוי) והביט לארבע רוחותיו וראה שאין שם ברייה - משיאין את אשתו.
בבבלי - לא הובא חילוק זה, אלא רק שאם עומד ורואה מארבע מרוחותיו נחשב שיש לו סוף ומתירים.
מוזכר "רבי יונתן" במקום "יונתן שידא"
עריכהאמר רבי חנינא לימדני רבי יונתן: והן שראו בוביה (בבואה) של אדם וכו'. אמר רבי אבון: המזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות.
בבבלי - את מימרא זו אמר רבי חנינא בשם יונתן שידא, ופירש רש"י (ד"ה לימדני) שהיה שד או שהיה בקי בשדים. ובירושלמי מפורש שהוא אדם37, וכן בבבלי גיטין סו. מפורש שהוא אדם.
בן סטרא הסית ונסקל
עריכההמסית וכו', שכן עשו לבן סטרא בלוד שהכמינו לו שני תלמידי חכמים והביאוהו לבית דין וסקלוהו.
בבבלי - לא הובא מעשה זה. יתכן שהוא בן סטדא (באות דל"ת, במקום רי"ש בירושלמי) שהוזכר בשבת קד: שעסק בכישוף, שיש מפרשים שהוא ישו, ובסנהדרין מג. בהשמטות הצנזורה כתוב שישו נסקל על שהסית.
שיעור לאלתר במציאת גט שאבד
עריכההירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ג ה"ג (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם סומכים על שטר שכתוב בו שפלוני מת
עריכהמצאו כתוב בשטר מת פלוני, נהרג פלוני - רבי ירמיה אמר: משיאין את אשתו, רבי בון בר כהנא אמר: אין משיאין את אשתו.
בבבלי - לא הובא. ותוס' (ד"ה דחזו) הביאו את הירושלמי.
לא האמינו לפונדקית מדין מסל"ת אלא מדין חיה
עריכהלית הדא (המשנה שהאמינו לפונדקית) פליג על רבי שמעון בן לקיש, דרבי שמעון בן לקיש אמר כל ששואלין אותו והוא משיב (שכאשר שואלים אותו ומשיב אינו מסיח לפי תומו, ואת הפונדקית שאלו)? לית כן כההיא דאמר רבי שמואל בר סוסטרא (ריש לקיש לא סובר כמותו שנאמנת מדין מסיח לפי תומו), אית כן כההיא דמר (שאמר) רבי חנינה עשו אותה כחיה שהיא נאמנת על אתר (אלא שנאמנת משום שעשו אותה כחיה שנאמנת על הוולד).
בבבלי - מתרץ שבכתה לפני ששאלו אותה, ולכן כן נאמנת מדין מסיח לפי תומו.
סיום המסכת
עריכהעשו אותה כחיה שהיא נאמנת על אתר (מסיים בדיני נאמנות של מסיח לפי תומו).
בבבלי - מסיים באגדתא "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"38.
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 מצאנו בכמה מקומות שהבבלי מביא את לימוד סמוכים, והירושלמי לא מזכיר את לימוד זה בשום מקום. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סו.
3 דומה לכך שבכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
4 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
5 יתכן שמחלוקת זו, שהירושלמי סומך שהמקום משמר והבבלי לא, קשורה לשיטת הירושלמי להתחשב בכך שיקרה נס, שלא כבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מד.
6 מצאנו בעוד מקום שלירושלמי לא אומרים מה נפשך בעריות, והבבלי לא הביא זאת בשום מקום. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כו.
7 דרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נג. אמנם בשו"ת חוות יאיר קנ"ב (הובא בסוף ספר חפץ חיים) ביאר שהלשון "אמינא כי ניים ושכיב" אינה גנאי אלא שבח.
8 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
9 מצאנו את כינוי זה לרבי טרפון בעוד מקום בירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף פב.
10 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
11 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
12 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מח.
13 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
14 דרך הירושלמי למעט בלימודים מן הלמד (מדבר שאינו מפורש אלא הוא עצמו נלמד ממקום אחר), והבבלי לומד כך במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סז.
15 קשור לכך שהירושלמי סובר בכמה מקומות שצריך לגמול חסד גם עם הגויים (ובדומה לזה כאן לא להונות גר תושב), והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מב.
16 בכמה וכמה חיובי תשלומים, לירושלמי הם קנס ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כח.
17 קצת קשור לכך שהירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה (ובדומה לזה נוקט כאן לשון הריגה), והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מא.
18 מצאנו בעוד מקום שהירושלמי מביא שלא מפרסמים את החוטאים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נט.
19 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
20 בכמה וכמה חיובי תשלומים, לירושלמי הם קנס ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כח.
21 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
22 בכמה מקומות הירושלמי מסתפק האם הדין חל למפרע, והבבלי לא מביא ספק זה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ד.
23 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
24 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
25 מצאנו בכמה מקומות שהירושלמי סובר שמזהירין מן הדין (מקל וחומר), והבבלי סובר שלא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף טז.
26 מצאנו בכמה מקומות שהבבלי מביא את לימוד סמוכים, והירושלמי לא מזכיר את לימוד זה בשום מקום. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סו.
27 יתכן שקשור לכך שהירושלמי סובר בכמה מקומות שצריך לגמול חסד גם עם הגויים (ובדומה לזה כאן לשחרר את עבדו), והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מב.
28 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (והוא חידוש לומר שזוהמת הנחש דבקה בבניה של חווה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
29 כדרך הבבלי לקצר במעשים שהובאו בירושלמי באריכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לד.
30 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
31 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
32 מצאנו בעוד מקום שלירושלמי לא אומרים מה נפשך בעריות, והבבלי לא הביא זאת בשום מקום. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כו.
33 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
34 מצאנו בעוד מקום שלירושלמי לדעת חכמים כתובה דאורייתא, ולבבלי לדעת חכמים דרבנן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כז.
35 בכמה מקומות הירושלמי קורא לספק ספיקא "שני ספיקות" וכד'. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף פ.
36 שיטת הירושלמי להתחשב בכך שיתכן ויקרה נס, והבבלי לא מתחשב בכך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מד.
37 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
38 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עד.