יבמות סד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל אבא חנן אמר משום רבי אליעזר חייב מיתה שנאמר (במדבר ג, ד) ובנים לא היו להם הא היו להם בנים לא מתו אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר (בראשית יז, ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך על מי שורה על העצים ועל האבנים:
מתני' אנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל בגירשה מותרת לינשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה י' שנים ואם הפילה מונה משעה שהפילה:
גמ' ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (בראשית טז, ג) מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין גלפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין א"ל רבא לרב נחמן ולילף מיצחק דכתיב (בראשית כה, כ) ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו' וכתיב (בראשית כה, כו) ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם א"ל יצחק עקור היה א"ה אברהם נמי עקור היה ההוא מיבעי ליה לכדר' חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב אמר רבי יצחק יצחק אבינו עקור היה שנאמר (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו על אשתו לא נאמר אלא לנוכח מלמד ששניהם עקורים היו א"ה ויעתר לו ויעתר להם מיבעי ליה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים א"ר יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור
רש"י
עריכה
מתני' אינו רשאי לבטל - אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה:
מותרת לינשא לאחר - ולא אמרינן עקרה היא דשמא הראשון לא זכה ליבנות ממנה:
גמ' מקץ עשר שנים - בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים:
לפיכך - הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו':
ולילף מיצחק - ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת:
עקור היה - ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה:
אברהם נמי עקור היה - כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה:
ההוא מיבעי ליה כו' - כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו' אבל מקץ עשר שנים דאברהם אע"ג דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים:
לייחס בהן - לידע שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר ובשלהי גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם:
ויעתר להם מיבעי ליה - בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח אשתו משמע ששניהם היו צועקים זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה:
לפי שאינו דומה - תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע לפיכך תלה בו הכתוב:
עתר - פל"א ([[:קטגוריה:{קטן (פיל"א: את|{קטן, (פיל"א: את]][[קטגוריה:{קטן (פיל"א: את]])} בלע"ז:
תוספות
עריכה
יוציא ויתן כתובה. בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) איכא פלוגתא דאמוראי כשנשא אשה ושהה עמה עשר שנים אם כופין אותו להוציא אם לאו וקשה דלמ"ד אין כופין תקשי ליה מהכא דקתני יוציא ולשון יוציא משמע בכפיה כדמשמע התם דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופריך עליה שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ונראה דלא משמע יוציא לכפיה אלא היכא שעושה לאשה שלא כדין אבל הכא שאינו אלא משום דאינו רשאי לבטל מפריה ורביה לא משמע לשון כפיה וכל הנהו דהמדיר (גז"ש) דתנן בהו יוציא ויתן כתובה בכפיה קאמר כיון שמתנהג עמה שלא כדין ולעיל בהחולץ (דף לט.) נמי אמרי' כשאין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לפי שמתנהג עמה שלא כדין שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור ונראה דכופין אותו בשוטים דאי במילי הא אמר בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) דבדברים לא יוסר עבד ותימה דכי פריך בהמדיר למאן דאמר כופין בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים דלתניי' בהדי אלו שכופין אותו להוציא תקשי ליה נמי מכל הנהו דתנן בהמדיר (ג"ז שם) וההיא דנערה שנתפתתה (שם מח.) דהאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וההוא . דסוף פירקין (לקמן דף סה.) דאמר ר' אמי הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וי"ל דלא קתני הנך דאתייה כפייה דידהו על ידי פשיעת בעל אלא הנהו דאתיין ממילא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס והא דקתני מצרף ומקמץ ובורסי אע"פ שנעשו אחר שנשאו הנהו אינן מתכוונים להקניט ולצער את האשה ומיהו קשיא דליתני באה מחמת טענה דאמר בסוף פרקין (שם:) דכופין אותו להוציא אע"פ שאין פושע דמה יכול לעשות שהוא עקור ונראה לפרש דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נישאו בין משנישאו בכולן אמר ר' מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל כו' והכא לא שייך למיתני בה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובן מיתרצי בההיא שנויא ובירושלמי משמע דאין כופין . בהנהו דתנן בהמדיר (כתובות עז.) ור"ח הביאו בשילהי אע"פ (שם סג:) וזה לשונו בירושלמי דסוף אלמנה ניזונית תנינן גט המעושה בישראל כשר בעובדי כוכבים פסול אמר שמואל פסול ופוסל לכהונה ואמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות . (אמר שמואל) והתנינן המדיר אשתו מלהנות כו' ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה ש"מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פירשו כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא וגר"ח כדברי האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ (לעיל לט.) דחוזרים אצל גדול למכפייה היינו טעמא דכופין לפי שמונעה מכל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין ומההוא עובדא דבי נשיאה בקיסרי דסוף פירקין (לקמן סה:) דקאמר רבי יוחנן יוציא ויתן כתובה דמשמע התם דכופין ליה אין ראיה דכופין כל היכא דקאמר יוציא דהתם לאו מימרא היא אלא כשבא מעשה לפניו צוה להם שיוציא משמע שאמר להם לכפותו וכל היכא דלא קאמר בהדיא כופין אין כופין שלא יהא גט מעושה בישראל שלא כדין ופסול:
יוציא ויתן כתובה. נראה דבכל הנהו דתנן (כתובות עז.) שכופין אותו להוציא שנותן כתובה אע"פ שמגרש בעל כרחו מדפריך התם דליתני בהדייהו הך דשהה י' שנים וקאמר הכא דאית לה כתובה ומשמע נמי התם (שם) דהוה תני בהדייהו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אי לאו משום דאורייתא לא קתני והנהו אית להו כתובה כדאמר ביש מותרות (לקמן פה.) ובאה מחמת טענה אמרינן לקמן (שם) דיש לה כתובה אע"פ שכופין אותו לגרש ורבינו גרשום כתב בתשובה דמוכת שחין אין לה כתובה ודקדק מדקתני גבי בורסי שנשא אשה יכולה שתאמר כסבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ואם היו כופין ליתן כתובה אם כן כל שעה תערים ותנשא ותאמר כן כדי לגבות כתובה לאלתר וי"ל דשמא אותה אין לה כתובה כיון שיכולה להערים אבל אחריני יש להם כתובה ובהדיא תני בתוספתא יוציא ויתן כתובה:
אע"פ שאין ראיה לדבר. ראיה גמורה אינה דמשם אין ללמוד שיהא זקוק לגרש אשתו אפילו אם אי אפשר בלא גירושין ואדרבה ראוי ללמוד מכאן דאפי' את"ל בעלמא הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היכא דשהה עמה י' שנים שרי להכניס צרתה כמו שמצינו באברהם אולי ירחמו מן השמים ויזכה עדיין ליבנות ממנה כמו שלבסוף זכה אברהם משרה:
ולילף מיצחק. ואם תאמר יצחק נמי לא שהה יותר מי' לפי מה שפי' שלא היתה רבקה אלא בת ג' כשנשאה ועד שהיתה בת י"ב לא היתה ראויה להוליד ויש לומר דמדרשים חלוקין כדפרישי' לעיל. ועוד דמוכח בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט:) שדורות הראשונים היו ראויין להוליד הרבה קודם הזמן הזה:
אי הכי אברהם נמי עקור היה. כדאמר לקמן אברהם ושרה טומטמים היו ואע"פ שמסתמא כבר נקרע כשנשא שרה הכא אליבא דרבי יהודה פריך דאמרינן בהערל (לקמן פא.) טומטום שנקרע אין מוליד ועוד דאפי' לרבנן נמי דפליגי עליה לא שכיח שיוליד:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ו (עריכה)
קח א מיי' פט"ו מהל' אישות הלכה ז', סמ"ג עשין מט, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ד סעיף י':
קט ב ג מיי' פט"ו מהל' אישות הלכה י"א והלכה יב והלכה יד, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ד סעיף י"א וסעיף יב וסעיף יז:
ראשונים נוספים
הא דתנן ואם הפילה מונה משעה שהפילה. ה"ה למי שהיו לו בנים ומתו שהרי לא זכה לבנות הימנה וכן מפורש בירושלמי (י,ו) . ומיהו היה לו ממנה בן אחד אין מוציאין אותה מידו שלא שנינו אלא לא ילדה הא ילדה כלל לא תצא ואף על פי שמוציאין ממנו [אם לא ילדה] עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת מ"מ כיון שילדה זו אינו מוציא.
ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לפי' וכו'. יש לפרש דלאו לדורות קאמר אלא אברהם עקור היה ולא זכה בחוצה לארץ לבנים דכתיב לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול וכשבא לארץ מקום שהובטח להיות לו זרע שהה עמה עשר שנים וכיון שלא ילדה אמר לא זכה ליבנות הימנה ונשא הגר ומה ששהה מקודם אין עולה להם מן המנין ואין אומרים כיון שעמדו אחר כן ביחד אילמלא זוכין ליבנות מיד נפקדין שהרי נשתהו עשר אלא עשר שנים כולן ראויין לפקידה בעי' אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהה עשר שנים כופין אותו להוציא וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש התורה מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו אעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ישראל.
וכתב הרב אב ב"ד ז"ל והאידנא עבדי מעשה ואפילו בחוצה לארץ ורבואתא פסקו דאפילו בחוצה לארץ ומשמע דמסתברא להו דכי אמרי' אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין באדם שרגיל לישב בארץ ויצא לחוצה לארץ וחזר לארץ דמאי דעבד בחוצה לארץ לא סליק ליה ומשמע נמי מדכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן כדאמרינן בסדר עולם חזר ועשה חמש שנים בחרן לאחר שנדבר עמו בין הבתרים לאחר חמש שנים של חרן חזר לארץ כנען ומכי חזר דהוה בר שבעין וחמש עד דנסיב הגר עשר שנים הוו כדכתיב ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם ומסתברא נמי דאפילו בח"ל מפקינן, זה נוסח דברי הרב ז"ל.
ולא הוצרך לכל זה אלא י"ל שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו לעולם לא יזכו ליבנות הימנה וכופין אותו להוציא.
שמא לא זכה ליבנות הימנה. פירש"י ז"ל ולפיכך יתן כתובה ואקשינן לקמן דילמא איהי היא דלא זכאי ולא תטול כתובה ואי קשיא והא אמרינן לקמן (יבמות דף ס"א) ואי ס"ד לא מפקדא כתובה מאי עבידתא אלמא אי מפקדא אית לה ואמאי נימא לא זכתה היא ליבנות הימנו א"ל ההיא בדאמרה מיניה ודאי שאינו יורה כחץ או שהוא זקן שאינו ראוי לבנים דאי מפקדא כדין תובעת ואי לא מפקדא בנים למה לא הויא לה מורדת וכן נראה מדברי ראשונים ז"ל כמו שפירש"י ז"ל.
אבל איפשר הי' לפרש דהאי שמא לא זכה ליבנות הימנה איוציא קאי כלומר לפיכך כופין אותו להוציא שמא לא זכה ליבנות הימנה ויזכה לבנות מאחרת ואין אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה והא דאקשינן ודילמא איהי הוא דלא זכאי אלישנא דברייתא בלחוד קאי אבל לא אעיקר דינא דאי איהי נמי לא זכאי ליבנות הימנו בדין הוא שיוציא ויתן כתובה אבל משהוחזקה בתרי זימני שוב אינה ראויה לינשא ואין לה כתובה דלא תלינן בזכות אלא במומי גופה.
מתניתין. ואם הפילה מונה משעה שהפילה: פירשו בירושלמי (ה"ו) דהוא הדין להיו לה בנים ומתו, דגרסינן התם הוו לה בנים ומתו מונה משעה שמתו. ומדקתני במתניתין ולא ילדה משמע דוקא כל שלא ילדה, הא ילדה ויש לה ולד חי ואפילו אחד אין כופין אותו להוציא, ואף על פי שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת, מכל מקום כיון שילדה זו אין מוציאין אותו ממנו. ואפשר דלא ילדה לו דקתני כדי שיעור פריה ורביה קאמר ארישא סמיך (לעיל סא, ב) דתני לא יבטל מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, עלה קתני לא ילדה לו כלומר כאותו שיעור, והראשון נראה לי עיקר[4].
הא דאמרינן ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין: לאו למימרא שאין עושין מעשה בחוצה לארץ דאף בחוצה לארץ כיון ששהא עמה עשר שנים ולא נבנה ממנה שוב לא יבנה, ומצות פריה ורביה לאו מצוה תלויה בארץ היא, אלא משום דאברהם אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ כדכתיב לך לך מארצך, וכשעלה לארץ מקום הראוי לו ליבנות אף על פי ששהה שם קצת ימים ולא ילדה לא נשא את הגר עד ששה שם עשר שנים, דאלמא ישיבתו עמה חוצה לארץ לא עלו לחשבון העשר, דכולן ראוין לפקידה בעינן. ולפיכך היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך למדינת הים (כ"ה בתוספתא פ"ח) או שהיו חבושין בבית האסורין אין עולין להן דכולן ראוין לפקידה בעינן. ורש"י ז"ל כן פירש בפירושי התורה (בראשית טז, ג) מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ והראב"ד פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין הני מילי באדם הרגיל לישב בארץ ויצא חוצה לארץ וחזר לארץ דזמן ישיבתו בחו"ל אין עולה לו, והא דאברהם הכי הוה [דאחר] שנדבר עמו בארץ בין הבתרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם (פ"א) וכשחזר שנית לארץ היה בן שבעים וחמש כדכתיב ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומאותו זמן ועד שנשא הגר עשר שנים דכתיב ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. וכדבריו נראה בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם צא מהם שנים שעשה בחוצה לארץ ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן ויש מפרשים (רמב"ן) דמי ששהה עם אשתו בחוץ לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו ואין כופין אותו להוציא עד שישהא עמה בארץ עשר שנים דשמא זכות הארץ תעמוד להם[5].
יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה: פירש רש"י זכרונו לברכה דשמא לא זכה ליבנות ממנה הוי טעמא ליתן כתובה. ולפיכך אקשינן (להלן בע"ב) ודלמא איהי היא דלא זכיא ואמאי נוטלת כתובה, ופרקינן איהי כיון דלא מיפקדא לא מיענשא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (סה, ב) ואי סלקא דעתך אשה לא מיפקדא כתובה מאי עבידתא דאלמא אדרבה כי מפקדא אית לה כתובה, ואמאי לימא שמא היא לא זכתה ליבנות. יש לומר דההיא בדקים לן דמיניה הוא כגון שאינו יורה כחץ, ואי נמי שהיה זקן ושאינו ראוי להוליד וכדמוכח התם דהיא רוצה להתגרש, והלכך כי מפקדא אית לה כתובה אבל אי לא מיפקדא והיא רוצה להתגרש הויא לה מורדת ולית לה כתובה[6].
מתניתין נשא ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל פי' ולא ילדה לאו דוקא דה"ה אם היו לו בנים ומתו מונה משעת שמתו. ויש שפי' דכל שילדה לו ולד אפי' אחד שהוא חי אין כופין אותו לגרש דהא ולא ילדה לו קתני ואחרים פי' דכל שלא ילדה לו זכר ונקבה קתני וארישא קאי דאמרי' ועלה קתני דוקא ולא ילדה הילכך אם ילדה לו ולד אחד ושהה י' שנים ולא ילדה לו אינו רשאי לבטל ואם מת אותו ולד אין מונים משעה שמת אלא משעה שפסקה מלדת ונראין הדברים שלא אמרו אלא שלא ילדה או שהוא מפלת נפלים וכדאיתא בגמ' אבל מפני שאינה יולדת אלא או כלם זכרים או כלם נקבות אין כופין אותו לומר שמא לא זכה ליבנות הימנה מצות פריה ורביה דמאן לימא לן כי האשה אחר' תלד לו זכר או נקבה וזה דבר פשוט והכי רהטא כלה סוגיי':
אינו רשאי לבטל אלא יוציא ויתן כתובה פי' נקט אינו רשאי כי אעפ"י שהיא רוצה לעמוד עמה כופי' אותו לגרש מפני קיום מצות פריה ורביה כמו שכופי' על שאר מצות ואם האש' טוענת שלא תצא אלא שישא אשה אחרת עליה יכול הוא לומר כל כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי וכדאי' בפ' אעפ"י ומיהו אם שניהם מתרצי' בדבר והוא נושא אש' אחר' אין ב"ד כופי' אותו לגרש וה"ה בעל כרחי' אם נשא אשה אחרת ויכולת למיקם בספוקייהו וכן כל שיש לו בנים מאשה אחרת ואפילו מפנויה כגון שקיים מצות פריה ורביה רשאי הוא לבטל דמשום דר' יהושיע אין כופי' אותו לגרש את אשתו אלא רצה ישא אשה אחרת משום ולערב אל תנח ידך:
ואעפ"י שהחרים רבינו גרשום בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תקן רבי' ז"ל וכן כתבו רבני צרפת בתשובה ותדע דתניא לקמן שאם נשאת לראשון ולשני ולא ילדה לו לג' לא תנשא אלא למי שיש לו בנים הא למי שיש לו בנים תנשא ותטול כתובתה דכיון שיש לו בנים אין כאן מקח טעות כלל וסתמא קתני לה ואפי' לר' יהושוע ומינה דכיון דנשאת אין כופי' אותו לגרש כלל ואם הפילה מונה משעת נפילה ופי' סתמא קתני ואפי' הפילה תוך מ' יום לעבורה דלא הוי אלא כמיא בעלמ':
גמרא ת"ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל שמא לא זכה לבנים ממנה פי' דאע"ג דלא ידעי' אם מחמתו הוא או מחמתה אולי הוא אינו ראוי להוליד אעפ"י כן חוששין מספק' שמא ראוי הוא להוליד אלא שלא זכה ליבנות ממנה וכ"ש אם יש שם סימנים שהיא עקרה שתולים בה ומ"מ היא אינה מפסד' כתובת' אלא כשיש בה סימני איילונית או סימני עקרה גמורה ולא הכיר בה. ואעפ"י שכבר היו לו בנים והוליד מהם ומתו ושהה עמו י' שנים ולא ילדה יש לה כתוב' שעדיין י"ל שמא לא זכה ליבנות ממנה והיא ראוי' לבנים היא ולהכי נקט תנא להאי לישנא. נראין הדברים שאם היה הוא טוען שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד שאין כופין אותו לגרש או לישא אשה מפני מצות פריה ורביה דבכל המצות כאלו נאמן הוא על עצמו כיון שאין בו הוכחה שהוא עושה דרך מרד וכן שמעתי מרבינו הר"ם ז"ל:
ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען וכו' ללמדך שאין ישיבת חוצ' לארץ עולה לו מן המנין פי' לאו למימרא שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לדרים בח"ל דא"כ בטלה תורת משנה זו וכל הסוגיא דעל' מבני בבל והא לא אפשר דתהוי כלה שמעתא לבני א"י ועוד דמצות פריה ורביה חובת הגוף שנוהגת בכ"מ ואם עון הארץ גזרה היאך נוהגת בח"ל אלא אין הדברים האלו אלא באברהם אבינו כדפרש"י ז"ל בפי' החומש לפי שאבר' אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ שלא נא' ואעשך לגוי גדול אלא בארץ ומייתי לה השתא ללמדנו דזמן הראוי לפקידה בעי' דנשמע מינה מאי דקתני סיפ' שאם היה א' מהם חולה או חבוש בבית האסורים שלא יעל' לו מן המנין ועי"ל כמו שכתב ר"י ז"ל שאם עלה שום אדם מחוצה לארץ לא"י שלא יעלה לו מה שדר בחוצה לארץ כלל ואפי' דר כמה שנים כי אולי בזכות הארץ יבנה ממנה ומונה משעת כניסתו לא"י עשרה שנים כשם שמנה אברהם אבינו אחר שנכנס לארץ וכ"כ בתוספת' מר' מהר"ם:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ו (עריכה)
מתניתין נשא אשה וישבה עמה י' שנים ואל ילדה אינו רשאי ליבעול. גרשה מותרת להנשא לאח רורשאי השני לשהות עמה י' שנים ואם הפילה מונה משעת שהפילה האיש מצווה על פו"ר אבל לא האשה ריב"ב אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלוקים ויאמר להם ואתם פו"ר. פי' אינו רשאי ליבטל אלא או וגרשה או ישא אחרת, מותרת לינשא לאחר פי' ול"א עקרה היא דשמא ראשון האו דלא זכי לבנות ממנה.
ת"ר נשא ושהה עמה י"ש ולא ילדה הימנו אינו רשאי ליבטל ויוצאי ויתן כתובה פי' אם אין מוצא אשה אחרת שאין מתרצים לתת לו אשה עד שיגרש את זאת א"נ א"י לפרנס את שתיהן יוציא ויתן לה כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה ומפני לא הוליד ממנה בנים. ולכך אין האשה מפסדת כתובתה אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אבדם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שהיו שניהם חבושים בב"ה אין עולם להם מן המנין, פי' כל השנים שהי' בת"ל הי' תולה אברהם בעון תי"ל וכיון ששהא י"ש בא"י לקח הגר. ולפיכך כל דבר המונע את ההריון אינו מן המנין:
א) וא"ת ומאי א) מקשר התם לרב תחליפא ליתיב מהך ברייתא דתני נשא אשה ושהה עמה וכו' יוציא ויתן כתובה וכל יוציא ר"ל כופין. לכ"נ דודאי יוציא לא משמע כופין אם לא שהתלמוד מפרש בהדיא [ונראה דאין כופין] אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין. אבל הכא אינו מתנהג שלא כדין דטעמא דאמרינן יוציא היינו משום דנכריח אותו משום שאינו רשאי ליבטל מפריה ורביה וגם ניחא דהתם פליגי אי ר"ל כופין אי לאו. ב) דודאי הכא לא ידעינן דיוציא ר"ל כופין כדפרישית ובהכי פליגי דחד אמר אין כופין ורב תחליפא אמר כופין א"נ י"ל דלכ"ע לא אמרינן יוציא כופין בשום מקום אם אינו מפרש בהדיא וגרסי' באיני זן ואיני מפרנס כופין וניחא הכל וכן משמע בירושלמי גבי גט המעושה תמן תנינן כו' עי' בתוס' מטו"ך:
מה עתר זה מהפך את התבואה. פ"ה עתר פילא. ולא נהירא ג) דאמרי' שהמהפכת הקש מעל התבואה וא"כ הוי פורקא ורחת היינו פיל"א:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק ו (עריכה)
והא דתניא שמא [לא] זכה להבנות ממנה. מקשי' עלה בגמ' ודילמא איהי היא דלא זכיא כלומר לא יתן לה כתובה ומשני איהי כיון דלא מפקדה אפריה ורביה לא מיענשא. משמע דלר' יוחנן בן ברוקא דאמר מפקדה לית לה כתובה ובשלהי פירקין גרסינן עובדא הוה קמיה ר"י בכנישתא דקסרין ואמר יוציא ויתן כתובה ואי ס"ד דלא מפקדה כתובה מאי עבידתה אלמא אי מפקדה יש לה כתובה קשיא הך. י"ל ולפרש דההיא דהבעל היה עקור תליה בדידיה ולא בדידה ואי מפקדה יש לה כתובה אבל היכא דאין הבעל עקור דאיכא למיתלא בדידה ובדידיה אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה ואיהי היא דלא זכאי ואין לה כתובה אי הוה מפקדה ואי לא מפקדה לא מענשא ואית לה כתובה והראב"ד פירש בהגהת ספריו דהא דמקשינן הכא ודלמא איהי היא דלא זכאי לישנא בעלמא הוא דקשיא ליה דקתני שמא לא זכה ליבנות הימנה ולא משום כתובה אקשי ליה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה