יבמות יא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
קשיא רב אשי סבר לה כריש לקיש ומתרץ לה כר' שמעון רבינא סבר לה כר' יוחנן ומתרץ כרבנן רב אשי סבר לה כריש לקיש ומתרץ לה כר' שמעון החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין מאן אחין אחין הילודים כמאן כר"ש עמד אחד מן הנולדים וקדשה אין לה עליו כלום כמאן כר"ל רבינא סבר לה כרבי יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין מאן אחין אחין הנולדים כמאן כר' יוחנן עמד אחד מן הילודים וקדשה אין לה עליו כלום כמאן כרבנן איתמר הבא על יבמה ובא אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכרת אוחד אמר בעשה מ"ד בכרת כריש לקיש ומ"ד בעשה כר' יוחנן אמר רב יהודה אמר רב בצרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות מתיב רב חסדא רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה [אמר לך רב] אמינא לך אנא סוטה דאורייתא ואת אמרת לי סוטה דרבנן ודקארי לה מאי קארי לה קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מתיב רב אשי נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה גאסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה דואם מת חולצת
רש"י
עריכה
קשיא - לרב ששת דשנייה הכי:
רב אשי סבר לה כריש לקיש - דאמר בכרת וסיפא ניחא:
ומתרץ לה - לרישא דברייתא דקתני צריך חליצה באחים שנולדו לאחר חליצה וקדושין של שני וכר' שמעון דאמר ייבם ולבסוף נולד לא מהניא נפילתה מן הראשון למהוי עלה אשת אחיו שלא היה בעולמו הלכך זיקת ההיא נפילה לא אסרה לה עליה דהאי הואיל וכשנולד כבר קדשה זה:
רבינא סבר לה כרבי יוחנן - דאמר חייבי לאוין נינהו ורישא ניחא ומתרץ לסיפא דקתני אין לה עליו כלום באחין שנולדו לאחר מכאן וכרבנן דאמרי אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולא תקשי רישא לסיפא:
הילודים - שנולדו אחר קדושין של זה ולא איתסרא עלייהו בחליצתו דהא זיקה קמייתא לא רמאי קמייהו לייבומי ומשום אשת אחיו שלא היה בעולמו לא מיתסרא כר"ש דאמר ייבם ולבסוף נולד שריא:
עמד אחד מן הנולדים - שהיו בשעת חליצה ראשונה:
אין לה עליו כלום - כר"ל דאמר האחין חייבין על החלוצה כרת:
עמד אחד מן הילודים - אחר חליצה או אפילו אחר קדושין וכשמת זה החולץ קדשה אותו ילוד אין לה עליו כלום ולאו משום חליצה אלא משום דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו מנפילה ראשונה:
כמאן כרבנן - דאמרי אפילו ייבם ולבסוף נולד אסירא:
בעשה - בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה:
מ"ד בעשה כרבי יוחנן - דאמר איהו שליחותא דאחין קעביד וכי היכי דלדידיה הויא צרה בעשה לאחים נמי הויא בעשה:
ומ"ד בכרת כר"ל - דאמר לאו שליחות דאחים קעביד הלכך הוא ניהו דקאי עלה בעשה אבל אחים כדקיימי קיימי באיסור אשת אח:
צרת סוטה אסורה - היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה):
כעריות - דכתיב אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יח):
ביאתה או חליצתה וכו' - האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת היא לכתחלה את צרתה שהרי היא כשאר נשים לגבי יבם דלא קנסוה רבנן מיבם דודאי שריא ליה שאנוסה היתה ששמעה שמת אלמא נבעלה תחת בעלה שריא צרתה לייבם ואפי' רבנן לא פליגי אר"ש אלא בדידה אבל בצרתה מודו:
סוטה דאורייתא - שזינתה והתורה אסרה בה:
ואת אמרת לי סוטה דרבנן - דהא מדאורייתא שריא שניסת ע"פ ב"ד בעד אחד ואנוסה היא ורחמנא שריא דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה תרי אלא אחד והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ורבנן הוא דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר שמת בעלה עד שלא תנשא:
ודקארי לה מאי קארי לה - הא לא אמר רב אלא בסוטה דאורייתא דכתיב בה טומאה:
קסבר - האי דפריך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי סוטה דאורייתא היא וצרתה אסורה הכי נמי הוו אסרי רבנן צרה מייבום ומצרכי לה חליצה:
נכנסה עמו - המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני:
לביתה - לבעלה שמא זינתה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדיליף במסכת סוטה (דף כח.) נטמאה נטמאה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:
תוספות
עריכה
מאן אחין אחין הנולדים. אומר ר"י דנולדים קרי לאותן העתידין להולד בלשון הש"ס כדאמרינן בפרק ד' נדרים (נדרים ל:) למימרא דנולדים העתידים משמע ובספ"ק דגיטין (דף יג: ושם) קאמר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות ה"נ כו':
צריכה חליצה מן האחין. מתייבמת אינה מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ"ש:
כמאן כרבנן. הוה מצי לאוקומי כר"ש כגון שנולד קודם שקדשה אלא ניחא ליה לאוקמי כרבנן ונולד אפילו אחר שקדשה:
חד אמר בעשה. כן גירסת הקונטרס ופי' בקונטרס משום דדרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה וקשה כיון דאיצטריך קרא לגופיה שלא ייבם את שתיהן מנלן דאתיא קרא לנתקו מכלל כרת ללאו ואמר ר"ת דגרסינן חד אמר בלאו וכן פר"ח דכשייבם אחת קאי אצרה בלא יבנה דקרינא בצרה כיון שלא בנאה שוב לא יבנה אותה וכן האחים לא קיימא עלה אלא בלאו לרבי יוחנן וגרסינן שפיר וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה אבל לפ"ה דגרסינן בעשה לא פליגי אלא באחין אבל איהו לכ"ע בעשה.:
צרת סוטה אסורה. לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדפירש בקונטרס ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי חליצה כדמייתי בסמוך וקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה ודאי איירי כדמסיק לקמן אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה וא"ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה ואסורה לתרומה ודרשינן בפרק כשם (סוטה דף כח. ושם) שלשה פעמים ונטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וי"ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה וי"ל דעשה ספק כודאי כדאמר בפרק כשם (ג"ז שם) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה נשקית מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפטרה בלא חליצה ולמאי דפרישית לעיל (דף ג: ד"ה לפי) דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה אבל מ"מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א"כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה וא"כ היכי פריך. ותתייבם ייבומי:
רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה כו'. וא"ת ואמאי לא מקשה מת"ק דאמר אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולרב לא בעינן חליצה וי"ל דהא אתי ליה שפיר דחולצת דמדאורייתא בעיא חליצה דסוטה דרבנן היא ולא פריך מר' שמעון אלא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והיה לנו לאוסרה להתייבם וא"ת ודלמא ר' שמעון לא קאמר אלא דבדיעבד פוטרת צרתה אבל לכתחלה לא ואמר ר"י דבדיעבד מודה ת"ק דלא אשכחן דפליגי והא דלא נקט אחיו של ראשון רצה חולץ רצה מייבם דמשמע לכתחלה אמר ר"י דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאע"ג דאיכא צרה דשייך בה ייבום טפי אפ"ה ביאתה או חליצה שלה פוטרת לכתחילה צרתה דס"ד דלא פטרה דנראה כאשתו דשני וא"ת לרב חסדא שרוצה לדקדק דסוטה דאורייתא שריא תקשי ליה מתני' דפרק קמא דסוטה (דף ב. ודף ו. ושם) דמייתי בסמוך דספק סוטה אינה מתייבמת וי"ל דהוה אמינא דהא דקתני שאין מתייבמת היינו מדרבנן אע"ג דהתם מוכח דאסירא מדאורייתא מכל מקום מכח משנה עצמה אין להוכיח עליו כלום ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת ועוד פירש רבינו יצחק דלרבי שמעון אסורה להתייבם לכתחלה מדקתני סיפא ואין הולד ממזר דאי שרי לייבם לכתחלה פשיטא דאין הולד ממזר ועוד בירושלמי קורא לההיא דרבי שמעון חליצה פסולה ואם היתה מותרת להתייבם חליצה כשרה היא ופריך מהא דקאמר ר"ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה וייבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה וכ"ת ממה נפשך תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבא כסוטה א"כ שפיר פטרה צרתה דמסתבר ליה להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק א (עריכה)
לז א מיי' פ"א מהל' יבום הלכה י"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ב סעיף א':
לח ב מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה י"ט, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ג סעיף י"א:
לט ג מיי' פ"א מהל' סוטה הלכה ח', ומיי' פכ"ד מהל' אישות הלכה כ"ד, טור ושו"ע אה"ע סי' קט"ו סעיף ח':
ראשונים נוספים
רבינא סבר לה ברבי יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן. פי' אפילו לרבנן והוא הדין לרבי שמעון.
החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין. מאן אחין אחין הנולדים. שהיו בעולמו של מת הראשון כמאן כר' יוחנן עמד אחד מן הילודים אחר מיתתו של הראשון קודם חליצתו של אחרון וקדושה אין לו עליו כלום דהיינו נולד ואח"כ ייבם שמודה רבי שמעון ואין צ"ל נולד ולא ייבם כגון זה שחלץ.
ויש נוסחאות שכתוב בהם מאן אחין אחין הילודים ועמד אחד מן הילודים ופירוש ילודים שנולדו כבר אלו קודם שמת ראשון ואלו קודם שעשה בה שני דבר אבל אין הגירסא נכונה שכיון שאין פירושה שוה דין הוא שנפרש בלשונם ורש"י ז"ל פירש בילודים לאחר קידושי שני ודלא כר' שמעון.
ה"ג רב חננאל ז"ל: חד אמר בלא תעשה וחד אמר בכרת. ורבינו יצחק אלפסי ז"ל גורס בעשה וכן בכל הנוסחאות ובהלכות גדולות וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל ופי' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים לאו הבא מכלל עשה עשה. ואינו מחוור לי כלל דמי כתיב בית אחד הוא בונה אשר לא יבנה כתיב ואי מהתם נפקא מכלל לאו הוא בא.
והר"ר משה הספרדי ז"ל מפרש עשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא עליה ועל חברתה ואם כן הוה לן למדרש הכי בגמר' ועוד דהא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ד) מפרש בגמרא מבית אחד הוא בונה ולא שני בתים אלא יש לומר מדלא כתיב אשר לא ייבם מייתי לן קרא ודרשינן ביה דהכי קאמר ככה יעשה לאיש שלא יבנה אותו בית אחד שהיה לו לבנות ומדאמר דבית אחד היה לו לבנות ומשמע ולא שנים עשה מיקרי דהא לית ביה לאו.
ורבינו תם ז"ל הכריע כדברי רבינו חננאל ז"ל בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכמו צרת חלוצתו כך בצרת כנוסחו קרי כיון שלא בנה שוב לא יבנה דכל שלא בנה בית זה בין שנפטרה על ידי כניסה בין ע"י חציצה בין על ידי עצמו ובין על ידי אחיו כיון שלא בנה אותו בית שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים רהטי' נקט ואזיל.
וראיה הביא לדבר ממה שאמרו לקמן בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) אין אחר ביאה כלום. והתם אוקימנא רישא דמתני' כרבי עקיבא דאמר אין קידושיו תופסין בחייבי לאוין ובן מוקמינן להא דאין אחר ביאה כלום ואי ס"ד חייבי עשה נינהו הא מני דלא אשכחן תנא דסתם לן כרבי ישבב דאמר (לקמן יבמות דף מ"ט) כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ועוד דהא בשילהי פירקין דקידושין (דף ס"ח) ובריש פרק אלו נערות (כתובות דף כ"ט) דניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה נמי אלמא דברי ישבב נמי ספק אלא ש"מ בלא תעשה גרסינן כרבינו חננאל ז"ל ועוד עתיד אני לכתוב בסיוע השמים.
הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. בדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה מדכתיב בה טומאה איפטרא מן החליצה היא וצרתה אלא חדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
והא דאמרינן במסכת סוטה פרק קמא (דף ה'), אלא מעתה חליצה נמי לא ליבעי א"ל רב יוסף אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה רב לית ליה האי טעמא דכיון דכתיב בה טומאה כעריות פטורה מן החליצה ימן היבום אבל אין קדושין הראשונים נפקעין דהא גבי ומצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות ואם גרשה קידושין תופסין בה לכתחילה שכשם שאין הראשונים נפקעין ממנה כך אלו תופסין בה ולא ריבה הכתוב טומאה אלא לענין יבום וחליצה.
וצריך תלמוד, מה ראיתה לרבות קידושין ולמעט יבום וחליצה. ועוד הא דאמרינן במחזיר גרושתו למאן דאמר טומאה בה כתיב ואסורה צרתה חולצת ולא פטר לה מן החליצה כערוה קשיא לן מאי שנא מצרת סוטה ואפשר דסבירא ליה לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתיב בפי' חייבי לאוין היא וחייבי לאוין בני חליצה היא ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת ודיקא נמי דלא גמר רב פטור סוטה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסורה ואלו פטורה ופוטרת לא קאמר כנ"ל.
ופסק רבינו ז"ל ברב ופטורה מחליצה. והר"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב סוגיא דשמעתתא אע"ג דכתיב בה טומאה בעינן חליצה או היא או צרתה דאלו איתא לבעל מי לא בעיא גט השתא גמי בעיא חליצה וצרתה כמותה סמך לו הרב ז"ל עי הסוגיא שבמסכת סוטה שזו השמועה מפורשת היא לפוטרן מחליצה ויבום.
רבינא סבר לה כר' יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן: כלומר, אפילו לרבנן והוא הדין אליבא דר'שמעון צריכה חליצה מן האחין.
מאן אחין אחין הילודים: כלומר שנולדו קודם מתית הראשון.
עמד אחד מן הנולדים: כלומר שנולד (קודם) [לאחר _ כת"י] מיתת הראשון עד שלא הספיק השני לכנוס וקדשה אין לה עליו כלום ואפילו נולד לאחר שחלץ לה הראשון, ?לפי שחליצה אינה קנין אלא פטור, כדאיתא בירושלמי (יבמות פ"ג ה"א) ובין לרבנן בין לר' שמעון, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואע"ג דנולדים משמע בין עתידים להולד בין נולדו כבר כדאיתא בנדרים פרק ארבעה נדרים (ל, א). כיון שרוצה לחלק בין שכבר נולדו לעתידין להולד לא רצה להוציאן בלשון אחר. וילודין לא משמע אלא שנולדו כבר כדאיתא התם.
ה"ג רש"י ז"ל חד אמר בעשה וחד אמר בכרת: וכן הוא בפר"ח ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל (להלן פ"ד סוסי' נב) ומפרשי לה משום דכתיב אשר לא יבנה בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים, ולאו הבא מכלל עשה, עשה. ואינו מחוור דהא לא כתיב יבנה בית אחיו, דאשר לא יבנה כתיב. ועוד דלפירושו לא גרסינן בא הוא או אחד מן האחין, דלגבין אחין ודאי קאי בלא יבנה לר' יוחנן ולאו איכא כדאיתא בשמעתין (לעיל י, ב) ובכל הספרים גרסינן הוא או אחד מן האחין. והרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' יבום הי"ב) (הל' יבום פ"א הי"ב) פירש משום דכתיב (דברים כה, ה) יבמה יבא עליה, עליה ולא עליה ועל חברתה, כדדרשינן בעלמא אותה ולא אותה ואת חברתה בפרק ו? בסוטה. וגם זה אינו מחוור, מדגרסינן אחד מן האחין בכל הספרים. ועוד שלא מצינו כן בשום מקום, ובפירוש דרשינן ליה בפרק החולץ (מד, א) מבית אחד הוא בונה. אבל ר"ת ז"ל (בספר הישר סי' ל"ה מובא בתוס' ד"ה חד) גריס חד אמר בלאו והביא ראיה שהרי חלוצתו בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכן נמי צרת חלוצתו, והלכך הוא הדין לצרת כנוסתו דהא חליצה ויבום כהדדי נינהו, וכל שנפטרה בין על ידו בין על ידי האחין, בין על ידה בין על ידי חברתה, בין בחליצה בין ביבום, קרי בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ותלמודא דנקיט בפרק החולץ (שם) בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, לאו בית אחיו קא דריש, אאל משום לא יבנה קאמר, כלומר אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאו וריהטיה נקיט ואזיל, ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק ר"ג (להלן נג, א) אין אחר ביאה כלום ואוקימנא בגמרא (להלן כ, ב) כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ואי סלקא דעתך חייבי עשה נינהו הא מני, דלא אשכחן תנא דסתם לן כר' ישבב (להלן מט, א) דאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. ועוד דר' ישבב גופיה לא איבריר אי אפילו חייבי עשה קאמר או לא, כדאמרינן בקדושין פרק האומר (סח, א) ובכתובות פרק אלו נערות (כט, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי אלא טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה נמי מאי איכא למימר, ואם איתא תפשוט מהא דקתני בפר"ג אין לאחר ביאה כלום דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה אין קדושין תופסין לר' עקיבא. אלא ודאי שמע מינה דל"ת גרסינן. ובפר"ג (להלן נג, א ד"ה הניחא) הארכתי יותר בס"ד.
אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיבא בה כעריות: ובדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה דמיפטרא עצמה כערוה, אלא חדא דאית בה תרתי קאמר. ואסורה דקאמר לאו דוקא, דאפילו מן החליצה נמי פטורה, דכולה סוגיין מוכחת דרב כערוה ממש עביד לה לפטור צרתה מן החליצה ומן היבום, והכי נמי משמע בריש מכלתין דאמרינן ולרב אסי ליתנינו כלומר במתניתין, ודחינן לפי שאינן בצרת צרה. דאלמא לרב הרי היא כחמש עשרה נשים דמתניתין לפטור צרתה. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב)גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ואמאי תתיבם נמי יבומי, ואמר רב יוסף אמר קרא והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, ואקשינן אי הכי חליצה נמי לא תבעי, אמר ליה רב יוסף אלו איתיה לבעל לא בעיא גיטא הכי נמי בעיא חליצה. אלמא כל דבעיא גיטא מבעל בעיה חליצה מיבם. וסוטה ודאי נמי הא בעיא גיטא מבעל. ועוד דהא מחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר דאמר (להלן בע"ב) טומאה בדידה כתיבא, צרתה חולצת כדמוכח בכולה סוגיין (עי' חזו"א אה"ע סי' קל סק"א), דליכא דפטר לה בלא כלום, ומאי שנא צרת סוטה לרב מצרת מחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר, הכא והכא טומאה כתיבא בהו.
ויש לומר דרב לית ליה דר' יוסף דאמר דכל דבעיא גיטא מבעל בעיא חליצה מיבם, אלא סוטה גיטא (גרידא) הוא דבעיא מבעל, משום דאין קדושי סוטה נפקעין, דהא גבי מצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות אם גרשה קדושין תופסין בה לכתחלה כשם שאין הראשונים נפקעין ממנה, ולא אדכר בה הכתוב טומאה אלא לענין חליצה.
ונראה דמשמע ליה לרב הכי מדכתיב לאיש אחר ודריש ליה לאחר ולא ליבם (סוטה שם), ולגמרי משמע ליה לפטור אותה מן החליצה ומן היבום, ואלו לא כתוב בה לאיש אחר לא הוה פטר לה לגמרי אלא מן היבום, וכיון דכתיבה בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כיוצא בהן אף סוטה צרתה כיוצא בה. אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפי' מיבום (דהתם), חייבי לאוין היא, וחייבי לאוין בני חליצה הן, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה, הלכך חולצת כמותה ואינה מתיבמת (ודוקא) [ודיקא] נמי דלא גמר רב פטור סוטה עצמה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסור ולא קאמר סוטה פטורה ופוטרת הרמב"ן נר"ו.
וקשיא לי. מדאקשינן עליה דרב בסמוך ממתני' דסוטה דקתני נכנסת עמו לסתר או לחורבה כו' אסורה לביתה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ופריק אמינא לך סוטה ודאי ואת אמרת סוטה ספק, ואקשינן תו עליה מאי שנא סוטה ודאי דלא מתיבמא דכתיבא בה טומאה, סוטה ספק נמי טומאה כתיבא בה. ואם איתא מאי קושיא, דסוטה ודאי לאו היא גופה משום דכתיבא בה טומאה נפקא ליה לרב, אלא מלאיש אחר נפקא ליה. ויש לומר דרב לאו ודאי על איש אחר בלחוד סמיך, דאי לאו דכתיבא טומאה גבי סוטה, ודאי לא הוי פטריה לה מיבם כלל ואף על גב דכתיב לאיש אחר, משום דיבם נמי לגבי אחר כאחר דמי, וכדאמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות ?) גבי שומרת יבם. אלא השתא דכתיבא בה טומאה כעריות, דרשינן האי לאיש אחר ולא ליבם. ואלו נמי כתיב בה טומאתה ולא כתיב לאיש אחר, לא הוי אסרינן לה אלא ליבום וכדאמרינן במחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה. השתא דכתיב לאיש אחר גלי לן אטומאה דכתיב בה דתהוי כעריות ממש, ובא זה וגלה על זה. וכיון שכן אפילו סוטה ספק אי כתיבא בה טומאה לא חלצה, דהא גלי לן רחמנא דכל סוטה הטמאה תהיה לאיש אחר ולא ליבם כנ"ל.
ר' שמעון אומר ביאתה אי חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה: יש מפרשים דהכי קא פריך כיון דאמר ר' שמעון ביאתה או חליצתה פוטרין, משמע דאשווי משוי להו, וכי היכי דחולץ לה לכתחלה הכי נמי מיבם לה לכתחלה, אלמא לא קנסו ביבם כלל, ואם איתא לדרב לא הוה ליה לר' שמעון למשרי ליבם לכתחלה, אלא הוה ליה למיסר משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכדמסיק טעמיה דמקשה בגמרא. ואם תאמר אי לכתחלה קאמר הכי הוה ליה למימר, חולצת או מתיבמת לאחיו של ראשון. יש לומר דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דאיכא צרה דשייך בה יבום טפי, והוה סלקא דעתך דלא תפטור האי צרתה, משום דהיא נראית כאשת השני, דסבורים שגרש הראשון ונשא שני זה, קא משמע לן דאפילו הכי חולצת או מתיבמת לכתחלה ופוטרת צרתה. ואם תאמר אדמותיב ליה מדר' שמעון ליסייעיה מדתנא קמא. יש לומר תנא קמא קנסא הוא דקניס ואפילו ליבם, ולא משום גזרת סוטה ודאי דאורייתא קאמר ובתוס' (הרא"ש) הקשו דאי אפשר לומר דר' שמעון לכתחלה קאמר מדקתני והולד ממנו אינו ממזר, וממנו משמע דקאי איבם. וברוב הספרים גרסי ממנו. ואם איתא דר' שמעון לכתחלה קאמר שהיא מתייבמת, צריכה למימר דהולד אינו ממזר. ועוד דבירושלמי (להלן פ"י ה"ב ועיי' מה"פ) קרי לה לחליצתה חליצה פסולה ואפילו לר' שמעון (עי' תוס' ד"ה רבי שמעון) והם פירשו דמדקא שרי ר' שמעון צרתה בחליצתה או בביאתה ואפילו בדיעבד קא מקשה, דאם איתא דסוטה ודאי לאו בת חליצה ויבום היא אפילו סוטה דרבנן לא הוה ליה למיפטר צרתה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם תאמר ממה נפשך תועיל דאי כסוטה גמורה חשבת לה, צרתה אינה צריכה חליצה, ואי לא כסוטה גמורה חשבת לה א"כ ביאתה או חליצתה פטרה. יש לומר דהוה משמע ליה השתא דכיון דצרתה צריכה חליצה מדאורייתא או? כסוטה מדרבנן ודמיא לסוטה דאורייתא, חליצתה כמו שאינה דמיא ואין לה לפטור צרתה.
רש"י גריס ז"ל מאן אחרים הילודים פי' שנולדו אחר חליצה כמאן כר שמעון ובכולה סוגייא גריס רש"י ז"ל באותן שנולדו אחר החליצה או אחר הקדושין ילודים ובאותם שנולדו קודם לכן ואפי' קודם החליצה גורס נולדים ויש גורסי' להפך וכאידך גרסא מסתברא טפי דבמס' נדרים אסיקנא דלשון ילודים לשעבר משמע לאותן שנולדו כבר ולשון נולדים משמע בין על אותן שנולדו כבר בין שעתידים לילוד וכיון שא"א לתלמוד לומר על שתיהן נולדים שלא לערבב הענין ולהבדיל בין לשעבר בין להבא מיבעי לן למימר ילודים על שנולדו כבר ונולדו על אותם שנולדו אח"כ ואפשר לדברי רש"י ז"ל שהוא גורם הילודי' וכהוא שפיר משמע אפי' כשעתידים להולד כדכתיבנא. כל הבן הילוד והא דאמרי' כמאן כר' שמעון פי' דלר' שמעון דין האח שנולד אחר החליצה כדין עצמו וכשם שאם ייבם בהתר ונולד לו אח היא מותרת לאח הזה לאחר מיתתו בלא בנים כך ר"ש (סבר) כשחלץ וקדש נולד לו אח כיון דלגבי הייבם היא בלאו גרידא גם לגבי הנולד הזה הוא בלאו גרידא וחייבי לאוין בני חליצה וייבום מדאוריתא הילכך חולצת:
עמד א' מאותם שנולדו קודם החליצה וקדש אין לה עליו כלום כמאן כר"ל פי' דסבר דלגבי אחים בכרת קיימא ואין קדושין תופסי' בה וה"ה דמצי לאוקומה אף כר' יוחנן וכגון שקדשה אותם שנולדו לאחר מיתת הראשון קודם חליצה דבדידיה אף ר"י מודה שהיא בכרת אצלו דלאו שליחותא דידיה דחולץ כלל דהא לא נפק קמיה ולא חזייא ליה ואפי' לר"ש וליכא למימר ביה דאי בעי חליץ אלא דבעי לאוקומי אף בנולדים קודם מיתה ורש"י ז"ל כתב עמד א' מן הנולדים שהיו בשעת חליצת ראשון ודקשה אין לה עליו כלום כמאן כר"ל דאמר דאחים חייבים על חליצת כרת ע"כ. וה"פ עמד א' מן הנולדים קודם מיתה שהיו בשעת חליצת ראשון והא דאמרינן כמאן כרבנן דמשמע כרב' דוקא היינו משו' דאוקים לה כשנולדו אחר חליצת וקדושי' דאלו מוקים לה כשנולדו בין מיתה לחליצת קדושיה אף לר"ש ולר' יוחנן בכרת אצלו ואין לו עליו כלום:
אתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחים על צרתה וכו' פרש"י ז"ל דהאי עשה היינו מדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו דדרשינן במכילתיה בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וה"ל לאו הבא מכלל עשה קאמר והקשה ר"ת ז"ל דהא גופא דקרא לאו הוא כדאיתא לעיל והיכי דיינינן מאי דנפיק מיניה לאו הבא מכלל עשה דאי כתיב ולקחה לו לאשה ויבנה את בית אחיו הוה לן למדרש וזו ודאי קושיא גדולה והוא תמה היאך נעלמה מעיני המאור הגדול רש"י זכרונו לברכה ושאר הגאונים ז"ל אך נראה לי דמשמע להו שהכתוב אמר ככה יעשה לאיש כדי שלא יבנה עוד את בית אחיו שהיה לו לבנות ומבית אחיו שהיה לו לבנות דרשינן בית אחד היה לו לבנות ולא בית בתים ועוד הקשו דלגבי אחים שלא בנה אחד מהם אלא בית אחד היכי קריא שבנה שני בתים דלחייביה בעשה ונראה כי רש"י זכרונו לברכה נשמר מזה דכיון דסבר רבי יוחאי דאידך שליחותא דכולהו עבד הרי הבית שבנה הוא כאלו בנאוהו כל האחים ומיהו אין ענין זה מתחוור ועוד הקשו עליו דאמר לקמן בפר"ג אין אחר ביאה וחליצה כלום ואוקי' משום דלאחר ביאה קם ליה בבית אחד הוא בונה וכר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסי' בחייבי לאוין ואם אותה דחייבי עשה הוא א"כ אשכחי' לר"ע דסבר אין קידושי' בחייבי עשה ותנן נמי כוותיה ואלו אנן לא אשכחן הא בפרק אלו נערות ובמסכת קידושין אלא לר' ישבב לחוד ואפי' בר' ישבב גופי' מסתפקינן להא התם דאפשר דלאפוקי מדר' סימאי קאתי בלחוד לכ"נ לר"ת כגרסת ר"ת דלגבי חד אמר בלאו והיינו לאו ממש מדכתב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שחלץ ולא בנה כלום בין שבנה לאחד מהן דכיון שלא בנה לצרתה שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בפ' החולץ בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים לא מבית אחיו נפקא ליה אלא כי האי טעמא נקט וה"ק אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאם וגירס' רבותי':
אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה פרש"י אסורה מן התורה ופטורה מן החליצה ומן הייבום וכדנקיט רב אשי לקמן צרת אילוני' אסור' והיא פטורה לדבריו אפי' מן החליצה וכ"ש צרתה משום דבעי למנק' טומאה כתיב בה בעריות נקט לישנא דאיסורא וקסבר רב סוטה גופה מן התורה אסורה להתייבם וכיון שכן צרתה כמותה משום דכתיב בה טומאה בעריות ונקט איסור' בצרה לאשמועי' תרתי איסורה ואיסור סוטה גופה. והא דאותיב רב חסדא מדר' שמעון דקתני ביאתה או חליצה של א' מהן פוטרות צרתה פרש"י ז"ל דר"ש סבר דצרתה שרייא לייבם ואפי' לכתחלה ואע"ג דת"ק דידיה קתני אחים של זה ואחים של זה חולצת ולא מתייבמת הני מילי בסוטה גופה אבל צרתה אף (לכתחילה) מותר שמתייבמת לכתחלה אלא דסבר דלא מיפטרא משום חליצתה וביאתה דסוטה כיון דביאתה וחליצתה פסול:
א"ל רב יהודה לרב חסדא אמינא לך אנא דסוטה דאורייתא ואמרת לי את סוטה דרבנן כגון זו שהלך בעלה למדינ' הים ונשאת על פי עד א' דשריוה רבנן לאינסובי והויא כאנוס' ופריק דהכי קא מקשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם איתא דצרת סוטה ודאי אסורה להתייבם מן התורה והוה להו לרבנן למימר צרת סוטה דרבנן שלא תתייבם מיהת ותצא בחליצה ונימא בה חולצת מן התורה ואינה מתייבמת מדבריהם וא"ת ומהכא משמע ליה לרב חסדא מלישנא דר"ש דצרת סוטה דרבנן שריא להתייבם לכתחלה כדפרש"י ז"ל י"ל דלישנא דפוטר' צרתה הכי משמע צרתה הראויה לחליצה וייבום א"נ דהיינו רבותא דר"ש דהאי צרתה לא חזיא לכתחלה פשיט' שהוא פוטרת צרתה דאמאי לא אבל בתוס' הקשו דא"כ אמאי אצטריך למיתני סיפא והוולד ממנו אינו ממזר כלומר דל"ד שבא ממנו ואפי' הצרה הא כיון שהי' כשרה לייבום פשיטא שאין הוולד ממנו ממזר וי"ל כי רש"י ז"ל גורס שם והוולד ממנה וכן הוא בקצת נוסחי ור"ל מן הסוטה עצמה ומיהו בירושל' קרי לחליצתה פסולה ואפי' לר' שמ' והם ז"ל פי' דקושיי' הכא מדשרינן לצרה בחליצתה של סוטה ואי איתא דסוטה ודאי אינה בת חליצה כלל והוה להו לרבנן למימר דסוטה דרבנן שתהא ביאתה וחליצתה גריעא שלא תפטור צרתה כיון שהצרה כשרה ואינה סוטה אפי' מדרבנן וזו כסוטה דרב' שתהא חליצתה כמו שאינה וכאלו היא סוטה ודאי:
הדר אותי' רב יוסף מדקתני נכנסה עמו לסתר ואם מת חולצת ולא מתייבמ' אלמ' אפי' סוטה דאוריי' היא גופה עולה לייבום מן התורה ומדרבנן הוא דאינה מתייבמת וכ"ש צרתה שאינה פטורה מן החליצה ומן הייבום ופרוק דאיהו לא אמר אלא בסוטה שזינתה ונבעלה בודאי וכדמפרש ואזיל זו שיטת רש"י ז"ל והסוגיא מתפרשה יפה לפי' ז"ל גם סוגיא דשמעת קמיית' דמכילתי' הכי מדפרכי' ולרב אסי לתנינהו ואמר ולרב אסי מיעוטא למעוטי מאי וכדכתי' התם ויש שהקשו עליו התם האי משום טומא' דכתוב בה מיפטרא היא וצרתה מן החליצה ומן הייבום תקשי לן מחזיר גרושתו לר' יוסף בן כפר דכתיב ביה טומאה ואפילו הכי בצרתה חולצ' כדאית' לקמן בשמעתין ועוד דכמה שקלינן וטרינן על מתני' דנכנס עמו בסתר דמייתי' לעיל דפרכי' ותתייבם יבומי כלו' דהא אין בה ליבם שוה איסור ופרקי' והלכה והיתה לאיש אחר ולא לייבם כלו' ורחמנ' אסרה על היבם ודלעיל מיניה קאי דכתי' כי מצא בה ערות דבר והקשו. א"ה חליצה נמי לא תבעי פי' דהא אמרת דמדאוריית' אינו עולה לייבום כלל א"ל רב יוסף אילו אתו לבעל מי לא בעיא גיטא מניה ה"נ בעיא חליצה מניה פי' ולא אסרה הכתוב אלא בעון חייבי לאוין בבעל עצמו ואסור' בביא' שניה ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפי' חולצת ואע"ג דההיא בסוטת ספק איתמר ואילו רב יהודה לא אמר אלא בסוטת ודאי כדאיתא הכא מ"מ כללא כייל רב יוסף דכל דבעיא גיטה מבעל בעי' חליצה מיבם ואלו סוטת ודאי גיט' בעי' מבעל ועוד שהמקר' ההוא אפי' על סוטה ודאי נאמר ועליה קאי אשר לא הוטמא' הכתוב בסוף הפרשה אליבא דרבנן וכדאית' לקמן ויש מתרצי' מרבותי ז"ל לית ליה האי דרב יוסף וס"ל דכי כתיב והית' לאיש אחר ולא ליבם גבי סוטה ודאי היא ולא ליבם כלל ושלא תהא עולה לייבום כלל וכיון דכן וכתיב בה טומא' בעריות עושה צרת' כמות' ומעתה לא תיקשי נמי הא דמחזיר גרושתו לרב יוסף בן כפר דהת' היא גופה לא אסרה הכתוב על היבם וכיון דכן טומאה דכתב בה די לאוסרה בביאה שניה ולעשות צרתה כמותה שלא תתייבם וי"מ דרב יהודה אמר צרת סוטה אסורה להתייבם קאמר אבל צריכא חליצה ואפי' היא עצמה דחייבי לאוין בעלמא היא וטומא' דכתיב בה היינו לעשות צרתה כמותה לאוסרה בביאה שניה מדאוריית' בחייבי לאוין והא דפרכי' משמעת' קמייתא ולרב ולר' אסי ליתנייהו אגב ריהטא דרב אסי נקטי' דרב והא דאותיב רב חסדא מדר"ש מפרשי' כפירש"י ז"ל דשרי צרתה להתייבם וליכא למימר אדמותבי' מר"ש נסייעיה מדתנא קמא דקתני חולצין ולא מתייבמים שכבר פירש"י ז"ל דבדידי' הוא דפליגי רבנן אבל בצרתה מודו דשרייא להתייבם ואפי' מדרבנן והא דמותיב רב יוסף מדנכנס עמו לסתר הכי קא מותב דכיון דלא קתני היא או צרתה חולצת מכלל דהוא חולצת אבל צרתה או חולצת או מתייבמת וזו שיטת מהר"א הלוי ז"ל והדבר תמוה מה ענין (ז"ה) רב עם רב אסי דלנקטה בשמעתא קמייתא אגב דידיה בטיעותא:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק א (עריכה)
ר"א סבר לה כר"ל ורבינת ס"ל כר"י וקי"ל כל היכא דפליגי ר"ל ור"י הלכה כר"י בר מהנך תלתא: ואיתמר הבאר על בימתו וחזר הוא או א' מן האחין ובא על צרתה פליגי בה ר"א רבינא ח"א בעשה ס"ל בית א' הוא בונה ואל שתים ולוא הבא מכ"ע עשה, וח"א בכרת פי' איהו בלחודי' קאי על הצרה בעשה אבל כל האחים בכרת ומ"ד בעשה כר"י דאמר שליחותי' דאחים קעבדי הלכך כולן שני' בעשה ומ"ד דכרת כר"ל דאמר אחים קייי באיסור אשת אח שלא במקום מצוה וקי"ל דכל היכא דפליגי ר"א רבינא הלכה כדברי המיקל וכ"ש דמיקל קאי כר"י וש"מ נמי הלכה כר"י דקאי כמאן דמיקל:
אר"י א"ר צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות פי' מי שהי' נשוי שתי נשים וזנתה הא' תחתיו בעריות אעפ"י שאינה אסורה עליו אלא בלאו היכן דכתיב בה ונתפסה והיא נטמאה ה"ה כעריות דכתיב בהו טומואה אל תטמאו בכל אלה וכמו שהערוה פוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום אף סוטה נמי פוטרת צרתה מתחייב ר"י נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת פי' המקנא לאשתו וא"ל אל תסתרי עם פלוני והלכה ונסתרה עמו בעדים אם שהתה כשעור טומאה אסורה לבעלה שמא זנתה שרגילים לדבר ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדמפרשי' טעמא בסוטה נטמאה, נטמאה, נטמאה ג"פ א' לבועל וא' לבעל וא' לתרומה ואם מת חולצת וכו' כדמפרשי' טעמא בפ"ק דסוטה, אמר רבא ק"ו אם נאסרה במותר לה פי' בבעל באסור לה לא כ"ש פי' ביבם קתני מיהא חולצת וקשיא לרב דמשוי לה ערוה ופטר לה אף מן החליצה.
א) וע"ק מאי האי דמספקא ליה בקדושין אי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה או לאפוקי מר' סימאי קאתי תפשוט דטעמא דנפשיה קאמר מדאמרינן לקמן פ' ר"ג אין לאחר ביאה כלום בשתי יבמות ומוקים לה כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין וכו' ואי סבר ר' עקיבא קדושין תופסין בחייבי עשה אמאי אין לאחר בואה כלום הלא ליכא רק עשה דבית א' הוא בונה כדפ"ה הכא:
ב) וא"ת א"כ לא הוצרך קרא לר' יוחנן דבית א' בונה ואינו בונה ב' בתים דמלא יבנה נפקא דאינו בונה צרתה. וי"ל דסד"א דמייבם לא מייבמה אבל מחלץ חלצה להכי איצטריך לא יבנה א) דאפילו מחלץ נמי לא חלצה. ועי"ל דר' יוחנן סבר דאצטריך בית א' הוא בונה לייתר קרא דלא יבנה לנתוקה מכרת דאשת אח ולאוקמי אלאו. ומ"ד בכרת כריש לקיש כדפרי' דסבר דלא מיירי מן הצרה. עוד פי' ר"ס מ"ד בכרת כריש לקיש משום שיש לנו לעשות פטור דצרה בביאת חברתה כמו פטור דצרה בחליצת חברתה והיכא דמפטרה הצרה בחליצת [חבירתה] אמרינן לעיל דהוי בכרת כמו כן אמרינן הכא דמיפטרה בביאת חברתה דחליצה ויבום א' הם:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק א (עריכה)
תניא החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחים הנולדים אבל לא מן הילודים כרבנן דאמרי אפלו כנס ולבסוף נולד אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו עמד אחד מן האחים וקדשה צריכה חליצה מן האחים עמד אחד מן הילודים וקדשה אין לו עליו כלום ואפי' ילוד לאחר שקדשה החולץ כרבנן דאסרי אפי' כנס ולבסוף נולד:
אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות פירוש דאפי' חליצה לא בעיא ממאי מדפרכינן בריש מכלתין ולרב אסי ליתנהו ואם היתה צריכה [חליצה] אליבא דרב מאי קושיא והא קתני במתניתין פטורות מן החליצה ועוד דהא אותביה רב יוסף מהא דתנן נכנסה עמו לחורבה ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ובתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ש"מ דאליבא דרב אינה חולצת מיהו רב יוסף ס"ל דצריכה חליצה אפי' סוטה ודאית כיון דאילו איתיה לבעל בעיא גט השתא נמי תבעי חליצה והכי שמעינן ליה לרב יוסף בפ"ק דסוטה ורב יוסף לא שני ליה בין סוטה ודאית לספק סוטה דתרוייהו טומאה כתיב בהו וכיון דסוטה מספק בעיא חליצה משום דאיתיה לבעל בעיא גיטא הכי נמי בסוטה ודאית בעיא חליצה וקי"ל דסוטה ודאית לא בעיא חליצה טומאה כתיב בה כעריות אבל גבי ספק סוטה לא כתיב בה טומאה ובעיא חליצה והא והא דתנינן מה אני מקיים אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה מאי נסתרה נבעלה ולישנא מעליא נקט:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה