יבמות נה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אתיא ביאה ביאה יבמה לשוק מנלן אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה אלא יבמה ליבם מנלן אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה מנלן אתיא קיחה קיחה אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה שכבת זרע באשת איש שכבת זרע בסוטה דשפחה חרופה אכדאמרן דאשת איש פרט למשמש מת הניחא למאן דאמר משמש מת בעריות בפטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר אלא גפרט למשמש מתה דסד"א [הואיל] לאחר מיתה נמי איקרי שארו אימא ליחייב עלה באשת איש קמ"ל דסוטה למה לי לכדתניא שכבת זרע פרט לדבר אחר מאי דבר אחר אמר רב ששת פרט לשקינא לה שלא כדרכה א"ל רבא משכבי אשה כתיב אלא אמר רבא פרט לשקינא לה דרך אברים א"ל אביי פריצותא אסר רחמנא אלא אמר אביי פרט לשקינא לה בנשיקה הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה אלא למ"ד זו נשיקה מאי איכא למימר אלא לעולם לשקינא לה דרך אברים ואיצטריך סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קא קפיד קמ"ל אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שמניח אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר כי אתא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן גמר ביאה בשפחה חרופה זו הכנסת עטרה מתיב רב ששת שכבת זרע אינו חייב אלא על ביאת המירוק מאי לאו מירוק גיד לא מירוק עטרה כי אתא רב דימי א"ר יוחנן דהעראה זו הכנסת עטרה אמרו ליה והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי אמר להו או איהו שקראי או אנא שקרי כי אתא רבין א"ר יוחנן העראה זו הכנסת עטרה אדרבה בר בר חנה ודאי פליג אדשמואל מי לימא פליג לא מנשיקה ועד הכנסת עטרה העראה קרי לה כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה גמר ביאה ממש
רש"י
עריכה
ביאה ביאה - מחייבי לאוין דכתיב בהו לא יבא ממזר:
יבמה לשוק - בלא חליצה מנין דהעראה דידה כגמר ביאה:
אי למאן דאמר לאו - דכתיב לא תהיה אשת המת (דברים כה) ילפינן העראה לחייבי לאוין:
אי למאן דאמר עשה - דכתיב (שם) יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה והאי לא תהיה מפיק לה לאין קידושין תופסין בה וה"ק לא יהא בה הויה לזר ופלוגתא דרב ושמואל היא בהאשה קמא (לקמן צב:):
אלא יבמה ליבם מנלן - דקני לה בהעראה:
אשה לבעלה - לענין מקדש בביאה מנלן דבהעראה מקדשה:
קיחה קיחה - כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כד) ומהכא ילפינן קידושי ביאה כתיב הכא קיחה וכתיב התם בחייבי כריתות קיחה (ויקרא כ):
למה לי למיכתב שכבת זרע באשת איש - ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (ויקרא יח) והא איתרבי בה העראה מהקישא דר' יונה:
שכבת זרע בסוטה - הנסתרה דנאסרת מספק כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע (במדבר ה):
כדאמרן - דבעינן גמר ביאה דלא תימא כי היכי דמחייב מלקות בהעראה ליחייב נמי אשם בהעראה:
למשמש מת - באבר מת בלא קישוי דאין ראוי להזריע:
הניחא למ"ד - בשבועות בפרק ידיעות הטומאה:
למשמש מתה - אשת איש לאחר מיתתה:
סד"א הואיל ולאחר מיתתה שארו - דבעלה מיקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו (ויקרא כא) ואמרי' שארו זו אשתו ליחייב עליה:
לשקינא לה שלא כדרכה - שהיה חושדה עמו בכך וכשאמר אל תסתרי עמו ידוע לכל דלדעת כן הזהירה דלא היה חושדה עמו בביאה אחרת לישנא אחרינא לשקינא לה שלא כדרכה אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה:
משכבי אשה כתיב - הוקשו שניהן:
דרך אברים - מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר אברים:
פריצותא קאסר רחמנא - בתמיה כלומר פשיטא דלאו קינוי הוא דמשום פריצותא לא מיתסרא עליה:
בנשיקה - אבר נושק במקום תשמיש:
הניחא למ"ד - לקמן בשמעתין העראה זו הכנסת עטרה אבל נשיקה לאו העראה היא ולא מיתסרא לבעלה בהכי שפיר קאמרת (דלא מיתסרא לבעלה) דלאו קינוי הוא:
אלא למ"ד נשיקה העראה היא - היכי ממעט לה:
גמר ביאה זו הכנסת עטרה - מכלל דנשיקה העראה היא כשמואל:
שכבת זרע - בשפחה חרופה קאי:
עטרה - ראש הגיד היא ואינה מן הגיד אלא בשר:
מירוק - שמזריע:
ודאי פליגא - דהא אמר הכנסת עטרה זו היא גמר ביאה והכא קרי לה העראה:
אדשמואל - דאמר נשיקה הוי העראה:
מי לימא פליג - דלשמואל הוי הכנסת עטרה גמר ביאה ולרבין נשיקה לאו כלום היא או דלמא תרוייהו בין לרבין בין לשמואל העראה נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
תוספות
עריכה
אתיא ביאה ביאה. והוי כאילו כתיב דור שלישי יערה משמע הא דור שני לא יערה ולא שייך לאקשויי מהא דאמר בסוף הנשרפין (סנהדרין פד.) דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה דהכא ביאה דאתיא לגזירה שוה כתיבא בהדיא ולא מן הכלל אתי כי ההיא דהתם דלא ילפינן חילול חילול מתרומה כהן העובד באנינות דלא כתיב חילול אלא דנפיק מכלל דכתב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כא) הא אחר שעבד חלל:
אי למאן דאמר עשה עשה. ל"ג לי' וברוב ספרים ליתא דבין לרב ובין לשמואל איכא לאו כדפרישי' בסוף החולץ (לעיל מט: ד"ה אי כרב):
אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה. פירוש דנקנית בהעראה הקשה ה"ר נסים דבפ"ק דקדושין (דף י. ושם) בעי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה שהערה בה וקבלה קידושין מאחר כו' ומסיק רבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה ותירץ הר' שמעון הזקן דהא דאמר הכא דקני בהעראה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד ולא גמר ביאתו אבל התם איירי כשעושה כל הביאה דלא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה וכן מוכח הלשון דקאמר התם כל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קאמר כל המערה וה"ר יצחק בן ה"ר מאיר פירש דכשמפרש שרוצה לקנות בהעראה קני בהעראה אפי' אם גומר ביאתו אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ור"ת פירש שם בע"א ושם פירשתי:
קיחה קיחה. תימה דנפקא לן בפרק קמא דקדושין (דף ט:) דאשה נקנית בביאה מדכתיב ובעלה ותיפוק ליה מקיחה קיחה וי"ל אי לאו דכתיב ובעלה מקיחה דעריות לא הוה גמרינן עיקר ביאה כיון דקיחה דעריות לא משתעי בקנין כלל אבל לענין שתיחשב העראה כגמר ביאה ילפינן שפיר מהתם ואם תאמר ונילף מקיחה דיבמה דאיירי בקנין דכתיב ולקחה לו לאשה וי"ל דאינו מופנה לג"ש וא"ת ונילף מקיחה דחייבי לאוין דכהונה דקיחה דידהו איירי בקנין כדאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עח.) קדש לוקה משום לא יקח ודרשינן ליה נמי לג"ש וי"ל דלא איירי בקיחה דביאה אלא בסתם קידושין כדאמר התם בעל לוקה משום לא יחלל ועוד י"ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקידושי ביאה משום דמסתבר למגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה ע"כ גמרינן קיחה משדה עפרון קידושי כסף דליכא למימר דאיצטריך קיחה להעראה דא"כ לשתוק מובעלה ונילף כולה מילתא מעריות:
לאחר מיתה נמי שארו איקרי כו'. והא דפשיטא לן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיד:). דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו וא"ת דבפרק ד' מיתות (סנהדרין סו:) ממעט משמש מתה מקרא אחרינא דדריש התם ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס והיינו משמש מתה כדאמר בבבא בתרא (דף ג:) דהטמין בדובשא ינוקתא דבי חשמונאי והיה בא עליה לייתובי יצריה ואר"י דאיצטריך דרשא דשמעתין למאן דדריש התם ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים והא דקאמר התם ואידך מעשה הורדוס לאו כלום הוא המ"ל דנפקא ליה מקרא דהכא אלא דניחא ליה לאוקמי ההוא תנא דדריש עד שיהו שניהם שוים אפילו כמ"ד משמש מת בעריות פטור ויש ספרים דגרסי התם פרט למעשה חידודין וכן גורס בערוך. ופי' רש"י שם דמעשה חידודין היינו דרך אברים וקשה דהכא פשיטא ליה לאביי דדרך אברים לאו כלום הוא וי"ל דהיינו כמ"ד התם דמעשה חידודין לאו כלום הוא ואפילו למאן דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא:
לשקינא לה דרך אברים. ואם תאמר הא אפילו אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי אל תסתרי ויש לומר דהכי פירושו שקינא לה דרך אברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה:
אינו חייב אלא על ביאת מירוק. נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע [אלא שתהא] ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה ש"ז ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה בספ"ב דכריתות (דף יא:) ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר בהעראה אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמי קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ו (עריכה)
כה א מיי' פ"ג מהל' איסורי ביאה הלכה ט"ו, סמג לאוין קפה, טור אה"ע סי' כ:
כו ב ג מיי' פ"א מהל' איסורי ביאה הלכה י"א והלכה יב, סמג לאוין קפה, טור אה"ע שם:
כז ד מיי' פ"ב מהל' איסורי ביאה הלכה י', וסמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' כ' סעיף א' בהג"ה:
ראשונים נוספים
הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה. נראה שר"ש גורס אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירוש דהיינו פלוגתא דרב ושמואל (דלקמן יבמות דף צ"ב) דלרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה מלא תהיה דהכי קאמר לא תהא בה הוי' לזר אינה אלא עשה יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשמואל דאמר ללאו הוא דאתא חייבי לאוין היא.
ובתוספות הקשו מדתניא התם זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין אבל חכמים אומרין אין ממזר מיבמה אלמא לדברי הכל חייבי לאוין ועוד מדאמרינן בפ"ק דמכלתין (דף י"ד) גבי בני צרות פשיטא בני חייבי לאוין כשרין נינהו ואיתמר נמי התם לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין קמ"ל ויש לתרץ קושיות הללו דגמרא תפיס לי' חייבי לאוין לרווחא דמילתא לומר דאנן אפילו חייבי לאוין לית לן וההיא דתנן דיש ממזר ביבמה לדברי ר' עקיבא משום חייבי עשה קאמר לרב אי כרבי ישבב דאמר אין קדושין תופסין בחייבי עשה אי משום דקסבר כל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזר [וה"נ לא תפסי בה קדושין לרב מלא תהי'] אבל חייבי עשה דעלמא קדושין תופסין בה ומשום הכי לא פשטינן מינה דרבי ישבב אפילו חייבי עשה קאמר ובתו' פירשו לפי גרסת הספרים אי לאו משום חייבי לאוין אתי אי משום עשה נמי דאית בה מחייבי עשה אתיא ולמה לך למילפה באפי נפשה ודכולי עלמא חייבי לאוין היא דאע"ג דלא יהא בה הויה לזר מתהיה נפקא אבל מ"מ קאמר רחמנא שלא תצא החוצה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו גרידא ותהיה דקאמר לומר שלוקה עליה משעת קדושין או שאינן תופסין בה כדרב, ויפה פירשו.
ויש לי לעיין בהאי עשה דילמא יבא עליה מצוה ואחר רשות כדאיתמר לעיל וי"ל אירעה כל הפרשה להוציא אחר הילכך יבמה ודאי מצוה ואחר אסור.
אשה לבעלה. מפורש במס' קדושין פרק ראשון.
אשה לבעלה מנין: כתבתיה בארוכה פרק קמא דקדושין (י, א ד"ה כל) בס"ד.
הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה: כתבתיה בארוכה בקדושין בשלהי פרק האומר (סח, א ד"ה הא) בס"ד.
יבמה לשוק מ"ל גרש"י ז"ל אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירש הוא ז"ל דלמאן דאמר אין קדושיה תופסים ביבמה ליכא לאו ביבמה לשוק דכי כתיב לא תהיה לאיש זר לא בא לאזהרת עונש אלא ללמד שלא תהא בה הויה לאיש זר דלא תפסי בה קדושין ולדידי ליכא ביבמה אלא עשה מדכתי' יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל למ"ד קדושי' תופסי' ביבמה יש לאו ג"כ ביבמה דלא תהיה אשת המת לאיש אחר ללאו בלחוד הוא דאתא והיינו דאמר הכא דלמ"ד שיש לאו ביבמה גמר מחייבי לאוין דעלמא ולמ"ד דיבמה בעשה גמר מחייבי עשה ויש קצת הוכחא לדברי הרב ז"ל מהא דאמרי' לקמן במכיל' דשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה האי לא תהיה אי ללאו יצאת אתא אי דלא תפסי בה קדושי' אתא ור"ת ז"ל מקשה דהא בכולה מכילתי' קרינן יבמה לשוק חייבי לאוין כדאמרי' בפ"ק דבני צרות דב"ה חייבי לאוין לב"ש ואמרי' נמי לאפוקי מדר"ע דאמר אין קדושין תופסי' בחייבי לאוין ולא משמ' דתהוי דלא כרב ולפי' פי' הוא ז"ל דלכ"ע אזהרת לאו ביבמה מדלא תהי' אשת המת החוצה אלא דרב דריש מינה נמי מדאפקי' בלשון הויה דרשי ליה שלא תהיה בה הויה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו בלחוד אתא אי למילף מינה נמי דלא תפסי בה קדושין ובכאן גורס רבי' ז"ל כדגרסי במקלת נוסחי יבמה לשוק מנ"ל אי ללאו לאו אי לעשה עש' כלו' אי משום לאו דאי' בי' הרי הוא בכלל חייב לאוין ואי משום עש' דאי' בי' ה"ה בכלל חייבי עשה ועוד יש להלם ג"ה לפי' וה"ק אי למ"ד ובעי על לאו הרי הוא בכלל חייבי לאוין ואי למ"ד על עשה דאית ביה מה דינו הרי הוא בכלל חייבי עשה וכבר ביארתי בזה יותר במסכת קדושי' בס"ד:
אשה לבעלה מ"ל פי' שנקנית בביאה בהעראה אתיא קיחה קיחה פי' וכתיב בה כי יקח איש אשה וגמר קיחה מינהון וחייבי לאוין ואע"ג דקיחה דהתם בקדושי כסף מיירי ולא בקדושי ביאה כיון דכתיב בה בהדי' שפיר גמרינן קיחה קיחה ללמד על ביאה האמורה וכו' וק"ל למה לי כולי האי נימא דאתיא ביאה ביאה כדאמרינן ביבמה וי"ל דמשו' דקנין ביאה נפקא לן מדכתיב כי יקח שהוא לשון קנין נקט קיחה ואשמועינן דאפילו בקיחה קיח' מצי למיגמר על הביאה ויש מקשים דהכא אמרינן דאשה לבעלה הנקנית בביאה סגי ליה בהעראה ואלו בפ"ק דקדושין משמע דלא קני עד גמר ביאה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה. והנכון דהתם כשגומר ביאתו סתם אבל בהעראה בלבד או שפי' שדעתו לקנות בהעראה קונה בהעראה כדאמרינן הכא ומיהו ביבמתו אפילו בגומר ביאתו ואומר שאינו רוצה לקנות אלא בגמר ביאה אין הדבר בדעתו שהתורה רבת' שוגג כמזיד ולפי' קונה בה העראה לעולם ושם הארכתי בס"ד:
ולמה לי למכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה וכו' כלומר למאי כתבינהו רחמנא כיון דהא עביד לן כלל דכלהו בהעראה. ופליגא אדשמואל פי' ודרבנן אמר רבי יוחנן כדרב ושמואל והעראה זו הכנסת העטרה למעוטי נשיק' דלא משוי' פלוגת' בין תלמידי ר' יוחנן בכדי:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ו (עריכה)
העראה דח"ל מנין מדגלה רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דח"ל בהעראה. העראה דח"ל דכהונה שאין איסורין שוה בכל מנ"ל. אתיא קיחא קיחא. דחייבי אעשה מנ"ל אתיא ביאה ביאה יבמה ליבם מנ"ל אתיא ביאה ביאה פי' בח"כ כתיב קיחא כי יקח אית את אשת אביו ובח"ל כתיב את אלה לא יקח ובח"ע כתיב דור שלישי יבא להם ובח"ל כתיב לא יבא ממזר, אשה ובעלה מנין אתיא קיחא קיחא, פי' ומה דאמרינן בפ"ק דקידושין איבעי' להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה פי' ופשט אמימר משמי' דאביי דכל הבועל דעתי אגמר ביאה, והכא אמרי דבהעראה בלבד היא מקודשת. התם כגון דא"ל התקדשי לי ביאה זו סתם. והערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם שיגמור ביאתו מקודשת לשני ואע"ג דבהעראה חשיבה ביאה. זה לא הי' בלבו וקדשה אל אבסוף ביאה דכל הבעול דעתו על גמר ביאה הוא בעול כי אמר בביאה זו אלו אמר בסוף ביאה ומ"ה אינה מקודשת בהעראה ולא משום דהעראה לא חשיבה ביאה לקידושין. דאלו פריש ואמר הרי את מקודשת בביאה זו מקודשת כדאמרי' הכא, תדע מדתלי טעמא כל הבעול דעתו על גמר ביאה, דאלמא בתר דעתו אזלינן ואל משום דהעראה לא חשיבי למיקני הלכך מאן דמקדש בביאה סתם אינה מוקדשת אלא בסוף ביאה. ומאן דמפרש בהעראה מקודשת.
אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שהניח אצבעו על פיו א"א שלא ידחוק את הבשר: כי אתא ר"ש ב"י רא"י העראה זו הכנסת עטרה. פי' ואע"ג שהזריע בך אינו חייב בשפחה חרופה שאין זו גמר ביאה, גמר ביאה ממש פי' שהכניס כל האבר והזריע וגמר ביאתו.
א) ולפי' זה קשה את שפרשתי דשמעינן מש"ז דכתיב גבי אשם דחיוב הלאו הוי משעת העראה וא"כ אפילו אי לא כתיב העראה בחייבי כריתות ידעינן דחייבי לאוין בהעראה ומצינן לתרץ כתירוץ שתרצתי בתי' הראשון:
א) עוד פר"ת דאחרי שרבינו העראה כגמר ביאה מעתה ביאה נקראת אע"ג דליכא אלא העראה ור"ל התם תחלת העראה קונה או סוף העראה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר העראה וכמ"ד העראה זו הכנסת העטרה דלמ"ד זו נשיקה לא שייך בה תחלה וסוף ומקשינן מהא דאמרינן לעיל אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת ומאי קאמר הלא [ביבמה] דעתו על גמר ביאה ממש דאי לאו הכי לא קני ליה ליבמתו דבעינן שיהא ראוי להקמת שם ומקודם שגמר ביאתו עשה בה העראה ונקראת בעולה בהכי וא"כ איכא עשה ול"ת אף [באלמנה] מן האירוסין עשה דבתולה ולא בעולה דלאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דאלמנה. וי"ל דלעיל ס"ל לתלמודא כמ"ד העראה זו נשיקה ולא שייך בה תחלה סוף וא"כ לא הוי א) בעולה בסוף העראה. עוי"ל דכיון דלא הוי בעולה רק מעצמו ליכא עשה דבעולת עצמו אינה רק מדרבנן וא"ת הא אמרינן לקמן ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג דכיון דלא חזיא למיקם קמיה וכו' וקאמר היכי דמי אילימא כדרכה תיפוק ליה דהויא לה בעולה. ומאי קאמר הלא אמרינן דבעולת עצמו לא הוי אלא מדרבנן וי"ל דה"ק תיפוק ליה דהויא בעולה וכחלוצה שויוה רבנן וא"כ אין לה קנס דלא חזיא למיקם קמיה. עוד יש מתרצים דהא דאמרינן הכא דהעראה קונה מקיחה קיחה היינו לאחר קדושי כסף לחשוב העראה כחופה והא דאמרינן דעתו על גמר ביאה היינו בלא קדושי כסף. וא"ת למה לי קרא בקדושין ובעלה מלמד שניקנית בביאה תיפוק ליה מקיחה קיחה וי"ל אי לאו דשמעינן מקרא דבעילה גמור' קונה באשה לא הוה ידעינן מקיחה קיחה העראה. ורבינו נתנאל תירץ דלפי' דלעיל מכוון הדבר הזה דובעלה דמשמע ביאה גמורה מיירי בלא קדושין דכסף ותחלת קניינו בביאה בעי' ביאה גמורה ומעתה ידעינן מקיחה קיחה העראה לאחר קדושי כסף שמועיל כמו חופה:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק ו (עריכה)
אמר רבה שכבת זרע דכתב גבי שפחה חרופה למעט מינה דכל חייבי לאוין בהעראה דא"כ לישתוק קרא מיניה דשפחה חרופה. שכבת זרע דאשת איש למ"ד משמש מת בעריות חייב פרט למשמש מתה. שכבת זרע דסוטה לאו למעקרה קינא לה שלא כדרכה דהא משכבי אשה [כתיב]. אלא פרט שקנא לה דרך אבריה ואע"ג דפריצות בעלמא איצטריך ס"ד בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קפיד קמ"ל. ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה פרט לשקנא לה בנשיקה מהו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה