יבמות קיג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מימנעי ולא נסבי לה ומאי שנא קטנה דאכלה בתרומה ומאי שנא חרשת דלא אכלה בתרומה דתנן העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן אשאוכלת בתרומה ואילו חרשת בלא אכלה גגזירה שמא יאכיל חרש בחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת וחרש בפקחת נמי ליכול בתרומה דרבנן גזירה דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא ומאי שנא קטנה דאית לה כתובה ומאי שנא חרשת דלית לה כתובה דא"כ מימנעי ולא נסבי לה וקטנה מנלן דאית לה כתובה דתנן דהממאנת הוהשנייה וואיילונית אין להן כתובה אבל זיוצאה בגט וקטנה יש לה כתובה וחרשת מנלן דלית לה כתובה דתניא חחרש ושוטה שנשאו פקחות אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להם עליהם כלום רצו לקיימן יש להם כתובה טופקח שנשא חרשת או שוטה אפי' כתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה לזוק בנכסיו טעמא דרצה הא לא רצה יאין לה דא"כ מימנעי ולא נסבי לה אי הכי פקחת לחרש ליתקן לה כתובה דא"כ מימנעי ולא מינסבי יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסיה אמר רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבה הוא קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל כאשת חרש אין חייבין עליה אשם תלוי לימא מסייע ליה לחמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה ואלו הן חרש שוטה וקטן והתורם את שאינו שלו ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפילו ברשות ישראל אין תרומתו תרומה הוא דאמר כרבי אלעזר דתניא ר' יצחק אומר משום רבי אלעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק אי סבירא כרבי אלעזר אשם תלוי נמי ליחייב מבעינן חתיכה משתי חתיכות ומי בעי רבי אלעזר חתיכה משתי חתיכות והתניא רבי אלעזר אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי שמואל סבר כר' אלעזר בחדא נופליג עליה בחדא ואיכא דאמרי אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי מיתיבי חמשה לא יתרומו סבר לה כרבי אלעזר בעא רב אשי מ"ט דר' אלעזר מיפשט פשיטא לי' דחרש דעתא קלישתא הוא ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא
רש"י
עריכה
מימנעי ולא נסבי לה - הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה:
מאי שנא דאכלה בתרומה - אם השיאתה אמה לכהן:
ומאי שנא חרשת - שלא השיאה אביה בקטנותה שאין נישואיה גמורין דלא אכלה כדתנן כו' אלמא לא אכלה:
על החרשת שהשיאה אביה - בקטנותה שיוצאה בגט ואפי' משתגדיל ואין אביה מקבל גיטה מקבלתו היא ויוצאה ואע"ג דקידושיה גמורין הוו וגירושיה בלא דעת הוי גיטא לפי שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה:
ועל קטנה בת ישראל - יתומה הנישאת ע"פ אמה שאוכלת בתרומה אע"פ שאין נישואיה נישואין גמורים אכלה בתרומה דרבנן כך אוקימנא בהאשה רבה (לעיל דף צ.):
ואילו חרשת לא אכלה - מדשבקה לחרשת דקעסיק בה ואתי ונקט קטנה ולא קתני ועל החרשת שנישאת מעצמה שאוכלת בתרומה:
גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת - והאי לאו שינויא מעליא הוא מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת שניהן אינן נשואין ואם זו מותרת אף זו מותרת שהרי צד היתר שלהן אינו אלא משום דלאו בני עונשין נינהו והוו כקטן אוכל נבלות אלא כולה משום גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת הוא דאיכא עליה חיוב מיתה כדאמרי' במסקנא דמילתא ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש בפקחת משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח והדר מיחלף חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת אבל קטנה לגדול ליכא למיגזר משום גדולה לקטן דאין לקטן נישואין:
וליכול - אפי' חרש בפקחת בתרומה דרבנן הא אית לה נשואין מדרבנן:
ומ"ש כו' - לקמן בעי תרוייהו מנא לן דהא אית לה והא לית לה:
מימנעי ולא נסבי לה - אבל בקטנה לא מימנעי דאתיא לכלל דיעה:
ממאנת - לית לה כתובה דהא בעל כרחו נפקא:
שנייה - מד"ס:
אין לה כתובה - דרבנן קנסוה כדאמר ביש מותרות (לעיל דף פה:):
איילונית - משום דמקח טעות הוא:
אבל יוצאה בגט כו' - מדיוקא דמתני' דקתני ממאנת שמעינן מינה טעמא משום דבעל כרחו נפקא הא הוציאה אית לה אלמא יש כתובה לקטנה:
אין להן עליהם כלום - דאין להם דעת ואין תנאו הראשון תנאי ואע"ג דתקון רבנן נשואין לחרש לא תקינו לה רבנן כתובה מיניה כדמפרש לקמן יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:
שרוצה לזוק בנכסיו - ואע"פ שלא (נשא) תקנו לה חכמים כתובה הרי הוא כתב לה הואיל ורוצה להפסיד ולהיות נזוק מנכסיו תנאו קיים:
הא לא רצה - דלא כתב לה אין לה מתקנת חכמים:
א"כ - דבעי למיתב לה כתובה מימנעי ולא נסבי לה:
אין חייבין עליה אשם תלוי - דנימא ספק אשת איש היא ספק היה בו דעת ספק אין בו והבא עליה באשם תלוי דודאי אין לו שום קנין מן התורה:
התורם את שאינו שלו - ולא צוהו בעל הבית דשליחות נפקא לן (קדושין דף מא:) מאתם גם אתם לרבות שלוחכם הלכך מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:
ועובד כוכבים שתרם את של ישראל אפי' ברשות בעלים אינה תרומה - דבעינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וקתני מיהא חרש אין תרומתו תרומה ומותרת לזר ואי ספק הוא תרומה ויחזור ויתרום מיבעי ליה:
הוא דאמר כר' אלעזר - כלומר מהא לא תסייעיה דגבי תרומה ס"ל לשמואל כר' אלעזר דספק הוא וגבי אשתו אע"ג דספק הוא אינה באשם תלוי דגבי אשם תלוי כתיב אחת מכל מצות ה' (ויקרא ה) וקרינן מצוות דמשמע חדא מתרתי שיש היתר ואיסור לפניו כגון אשתו וא"א עמו בבית וסבור אין שם אלא אשתו ובא על האחת ולבקר נמצאו שתיהן ולא ידע על אי זו בא וכן חלב ושומן לפניו וסבר שתיהן שומן ואכל אחת מהן ולסוף נודע לו שהאחת חלב ולא ידע אי זו אכל דאי ידע מייתי חטאת נקבה וכל דהו אפי' בת דנקא והשתא דלא ידע מביא אשם זכר בכסף שקלים אבל הכא שהספק תלוי בחתיכה אחת ספק איסור ספק היתר לא מייתי אשם תלוי:
כוי חייבין על חלבו אשם תלוי - והא הכא כל הספק תלוי בה:
מ"ט דר"א - באשת חרש:
קלישתא - דקה כלומר דעתו מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא היא אותה קצת הדעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה
תוספות
עריכה
ואילו חרשת לא אכלה. וא"ת מנלן אי משום דנקט קטנה דלמא כ"ש חרשת שלא תבא לכלל גדלות ואי הוה נקיט חרשת אכלה ה"א דקטנה לא אכלה כיון שבאה לכלל נישואין וי"ל דדייק מדלא תנא חרשת בהדי קטנה:
שמא יאכיל חרש בפקחת. אבל משום שמא יאכיל קטן בגדולה לא גזרינן שלא תאכל קטנה בתרומה דמשום זמן מועט לא גזרינן שהרי כשיגדיל ויבעול יהיו קידושין דאורייתא ובירושלמי מפרש בקטנה לא גזרינן משום חינא שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה ושמא בחרשת לא שייך האי טעמא משום דחרשותה גרמה לה ובקונ' פי' בהניזקין (גיטין ד' נה. ד"ה בפקחת) דלא גזרינן אטו קטן שישא גדולה משום דלית ליה נשואין כדאמר הכא ומילתא דלא שכיחא היא ואין נראה דהא משיאן סמוך לפירקן מעליותא היא כדפי' לעיל (דף סב: ד"ה סמוך):
דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא. אבל בקטנה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן כדאמר בהאשה רבה (לעיל דף צ. ושם) לא גזרו אטו דאורייתא כיון שתגיע לכלל גדלות:
דאם כן מימנעי ולא נסבי לה. ואי משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לא חשו חכמים לכך:
מאן חכים למיעבד הכי. דוקא במטלטלי תנן בהניזקין (גיטין דף נט.) חרש רומז ונרמז אבל במקרקעי לא ומה ששיעבד בכתובה מקרקעי משום שהיה לו אפוטרופוס וגם זכין לאדם שלא בפניו. ר"י:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק יד (עריכה)
טז א מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ו':
יז ב ג מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ד', ועי' בכסף משנה:
יח ד מיי' פכ"ד מהל' אישות הלכה ה', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' קט"ז סעיף ה':
יט ה מיי' פכ"ד מהל' אישות הלכה ב', טור ושו"ע אה"ע סי' קט"ז סעיף ד':
כ ו מיי' פכ"ד מהל' אישות הלכה ב', טור ושו"ע אה"ע סי' קט"ז סעיף ג':
כא ז מיי' שם, ומיי' פי"א מהל' אישות הלכה ג', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' קט"ז סעיף ו', וטור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ד':
כב ח מיי' פי"א מהל' אישות הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף י':
כג ט מיי' פי"א מהל' אישות הלכה ה', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ט':
כד י מיי' פי"א מהל' אישות הלכה ה', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ח':
כה כ מיי' פ"ח מהל' שגגות הלכה ב' והלכה ג:
כו ל מיי' פ"ד מהל' תרומות הלכה ב', סמג עשין קלד, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ל':
ראשונים נוספים
ואלו חרשת לא אכלה גזרה דלמא אתי לאוכולי חרש בחרשת: פירוש לא שיהא יותר אסור בחרש בחרשת מפקח בחרשת, אלא גזירות קשורות זו בזו הן, בכולהו משום פקח לחרשת הן, שאם אתה מאכיל חרשת הנשואה לפקח ודאי לא אתו לאוכולי פקחת הנשואה לחרש, דמימר אמרי פקח מאכיל בחרשת מפני שהוא עדיף מינה והיא נגררת אחריו, ולא גרעה אשתו חרשת משפחתו חרשת. אבל פקחת שחשובה יותר מבעלה חרש אינה אוכלת בגינו, שאינה נגררת אחריו, אלא דאיכא למיגזר אטו חרש בחרשת דאף היא אינה חשובה יותר מבעלה, וכיון דחרשת אכלה בגין בעלה פקח, אף היא אוכלת בגין בעלה חרש שהוא כמוה. ואם אתה מתיר חרש בחרשת אתי לאוכולי פקחת בחרש, דיאמרו חרש מי לא מוכיל חרשת זרה אף הוא יאכל את הפקחת דזו וזו נכריות הן כנ"ל. [הגה"ה: ולא הבנתי מה חדש הוא שזה יראה שהוא פירוש רש"י ז"ל].
העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה: פירש רש"י ז"ל בתרומה דרבנן. ומסתברא דלמ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפריש אפילו בתרומה דאורייתא קא אכלה, והכין נמי משמע מדמייתינן עלה בגמרא (קיד, א) ההיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות וכבר הארכתי בה יותר בגטין פרק הנזקין (נה, א ד"ה ועל) בס"ד. ומיהו אפשר דאוכלת בתרומה משמע למימר לה למיכל. אי נמי למספ' לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור וכדדרשינן לקמן (שם) לא תאכלו קרי בה לא תאכילום. אבל בתרומה דרבנן מותר למיספ' לה בידים ומשום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן.
קטנה דאית לה כתובה מנא לן דתנן הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה ממאנת הוא דלית לה כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה: ואף על גב דתניא בהדיא ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה, ניחא ליה טפי לאתויי מדוקיא דמתניתין ולא לאתויי מברייתא מפורשת.
יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא: פירוש ואפילו בלא כתובה, ואף על פי שאמרו (כתובות נז, א) אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה ואפילו שעה אחת, הני מילי בבן דעת דכיון דשאר בעלי דעת כותבין לנשותיהן וזה לא כתב או שנאבדה כתובתה, אף היא לבה נוקפה ואומרת למחר הוא מגרשה לפי שהיא קלה בעיניו להוציאה ועושה בעילתו בעילת זנות. אבל בחרש כיון דלאו בן דעת הוא אף על פי שאלו רצה להוציא מוציא ברמיזה, מכל מקום אינו עשוי לגרש דרובן אינן מבחי' לגרש ואף היא אינה עושה בעילתו בעילת זנות שאינה מעלה בדעתה שיגרשנה. וחרשת לפקח נמי כיון דלאו בת דעה היא לא מסקא אדעתה ואינה עושה בעילתה זנות ועוד דאי לא הא לא קיימא בה תקנתא דרבנן דלא נסבי לה.
ואלו חרשת לא אכלה פי' לא אכלה אפי' בתרומה דרבנן מדתני לה גבי קטנה ובודאי דר"מ בתרומה דרבנן הוא דקתני שהיא אוכלה דאלו בתרומה דאורייתא לא אכלה בנשואי' דרבנן ואפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו מ"מ אין אומרי' לו קום אכול וכדאמרי' לקמן בקטן העושה על דעת אביו וכדבעי' למימר לקמן בס"ד וכי קתני אוכלת בתרומת משמע שאוכלת ברשות ב"ד ומניחין לפניה ואוכלת והא דמייתי לקמן בגמ' על פסק' דקטנה אוכלת בתרומה שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות לאו משום דמתני' מיירי בקטן אוכל נבלות אלא דלפי שהקלו חכמים בנשואי קטנה להאכילה בידים תרומה של דבריהם הביאו דין קטן האוכל נבילות מעצמו אין ב"ד מצוין להפרישו ואף אלו לא נתמה אם האכילו לקטן איסורי' של דבריהם משום תקנתא ולא חשו דילמא אכלה מנפש' מתרומ' דאוריית' דהא כי אכלה נמי קטן אוכל נבלות הוא ולמאן דסבר אין ב"ד מצוין להפרישו ניחא ולמ"ד מצוין להפרי' הכא מחתינ' לספק' משום תקנת' כנ"ל:
גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת פי' וא"ה צריכי' אנו לגזירה דשמא יאכיל חרש בחרשית דאילו פקח בחרשת לא מיחלפ' ביה פקחית בחרשת כי ב' הפכים הם ואע"ג דפקח מאכיל החרש משום דעדיף מינה ונגרר' אחריו והיא כעבדו ושפחתו ולא יאכילו חרש פקחת דעדיפא מיניה ואינה נגררת אחריו גזרו פקח בחרשת אטו חרש בחרשת שהן שוין ואז נגררת אחריו וכיון דאיכא חרש שהוא מאכיל תו לא דייקי בין חרש לחרש ואכיל גם חרש בפקחת וכ"נ מפרש"י ז"ל:
גזירה דילמא אתי למיכלה בתרומה דאורייתא ופי' ואע"ג דדמיא גזירה לגזירה כלה חדא גזירה היא ובקטנה ליכא למיגזר אטו קטן בגדולה דהא לא תיקון רבנן נשואי' לקמן כלל:
ממאנת הוא דלית לה כתובה ואע"ג דהא מיתניא במתני' בהדיא ניחא ליה לתלמודא טפי לאתויי מדיוקא דמתני' מפני שרצה ליזוק בנכסיו פי' ואין בעל השוטה יכול לטעון מתנה בטעות הוה כי סבור הייתי שהיה ליה עליה נשואין מדרבנן:
טעמא דרצה וכו' והא דלא דייק לה מרישא דאפי' חרש בפקחת לא תקינו לה כתובה וכ"ש חרש בפקחת דגריעא י"ל דניחא ליה טפי לאתויי מדיוקא דחרשת גופא דסיפא:
יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' ואפי' בלא כתובה כי הכא וא"ת והרי אמרו אסור לאדם להשהות את אשתו אפי' שעה א' בלא כתובה י"ל דהתם הוא בפקחין דהוו בני כתובה וכי לא כתבי נראה להם כבעיל' זנות אבל כל היכא דאיהו דלאו בר מיכתב לא קפדה עליה ואע"ג דאיהי פקחת ואין צ"ל בלא קפידה היכא דהוי חרשת בפקח וזה ברור:
אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כ"ש הכא דאיכ' תרתי פי' דאע"ג דרבנן לא תקינו כתובה מ"מ ב"ד אביהן של חרשי' והם רשאי' לקיים כתוב' לאשתו על נכסיו אם רואים שאינו מוצא אשה וכשם שמפקיחי' בשאר ענייניו לוקחים אשה לשמשו ומכאן אתה דן לקטנה יתומה שיש רשות לב"ד לפסוק על נכסיה נדוני' הראויה לה להנשא לבעל ההגון לה ולא עוד אלא שיכוף להתקי' על נכסיה שאם תמאן שתפסיד נדוניא דכל שהוא לתקנתא ולתועלת יש להם רשות בנכסים אבל קטן ושוטה שאין לו נשואי' אפשר שאין להם רשות בכך דנשואין אין כאן וכתובה אין כאן מ"מ אם הוא כתב לה ורצה ליזוק נכסיו אפשר שאין מבטלי' דבריו והא דקתני לעיל חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אין להם עליהם כלום ההיא כשלא כתבו לה ואין להם עליו כלום מתקנתא דרבנן דהא גבי חרש אם כתב לה מהני כי היכי דמהני כשכתבו לו ב"ד. ומסתברא דשוטה וחרש וקטן אעפ"י שכתבו אין מעשיהם כלום שאין מעשיהם כלום בחוב ומשא ומתן בעלמא וסתמא קתני לעיל שאין עליהם כלום ואעפ"י שכתבו להם דאי לא ניחא חרש אבל שוטה כיון דלא תקון ליה נשואין פשיטא שאין להם כתובה מתקנת' דרבנן. הילכך אין לנו אלא כשכתבו ב"ד קיום כתובה בשביל חרש דתקון ליה רבנן נשואי' אבל כתו' חרש אינה כלום ואין צ"ל דלשוטה וקטן אין להם עליו כלום לא על ידיהם ולא ע"י ב"ד:
הוא דאמר כר' אלעזר הלשון הזה הוא זר דבעלמא אמרי' הכא כדמותבי' לאמורא משום תנא ואמרי' אע"ג דהא מתני' או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלו' תנא ואלו הכא אתי לסיועי מהאי תנא ואמרי' דדילמא האי תנא לא מסיע' ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וזה מלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד:
ומ"ש קטנה דאית לה כתובה ומ"ש חרשת דל"ל כתובה דא"כ מימנעו ולא מנסבה לה, פי' הלואי ויקחהו בלא כתו'. אבל קטנה דאתי' לכלל דעת לא מימנעי, וקטנה מנ"ל דאית לה כתובה דתנן הממאנת והשנייה והאיילנות אין להן כתובה. והחרשת מנ"ל דל"ל כתובה דתניא חרש ושוטה שנשאו פחקת אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין עליהן כלום רצו מקיימין יש להן כתובה מנה. ופקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכתב לה מאה מנה. כתובתה קיימת מפני שרצה להחזיק בנכסיו טעמא דרצה הא לא רצה אין לה. א"ה פקחת וחרשת נמי לתקיו לה כתובה דא"כ מימנעה ולא נסבא להו. יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:
ההוא חרשא דהות בשביבותי' דר"מ אנסבי' וכתב לה ד' מאה זוזי מנכסיה א"ר מאן חכים כר"מ דגברא רבא הוא וקסבר אלו רצה שפחה למשמשו מי לא זבנינן להי. וכ"ש הכא דאיכא תרתי. וי"ל ה"ה אם משיאו מידי דהוה אקטן דתנן בשלהי פ' הותב קטן שהשיאה ואביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה אבל איהו דוקא אם נתפקח דומיא דקטן שהגדיל אבל היכא דפסקה לה ב"ד אע"ג דלא נתפקח כעובדא דרב מלכוי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה