יבמות לט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אית דאמרי בביאה כולי עלמא לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצת קטן והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר אחליצת גדול עדיפא וחד אמר כי הדדי נינהו מאן דאמר חליצת גדול עדיפא דהא מצוה בגדול ואידך כי אמרינן מצוה בגדול לענין יבום אבל לענין חליצה כהדדי נינהו תנן לא רצו חוזרין אצל גדול מאי לאו לא רצו לייבם אלא לחלוץ וקתני חוזרין אצל גדול וש"מ חליצת גדול עדיפא לא לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם דכוותיה גבי גדול לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם אלא אמאי חוזרין אצל גדול למכפייה לכפייהו לדידהו כיון דמצוה עליה דידיה רמיא לדידיה כייפינן ת"ש תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס"ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ ולטעמיך בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו אמאי נינטר דלמא גדיל ומייבם (אי נמי אתי איהו ומייבמה) אלא כל שהויי מצוה לא שהינן תנן התם במצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה געכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב דאין כופין כי אתו לקמיה דרב אמר להו אי בעית חלוץ אי בעית ייבם בדידך תלא רחמנא (דברים כה, ז) ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ אי בעי חליץ אי בעי ייבם ואף רב יהודה סבר אין כופין המדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה איך פלונית בת פלוני אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו ואמרי ליה אי צבית ליבם יבם ואי לא איטלע לה רגליך דימינא ואיטלע לה רגלא דימינא ושרת סיניה מעל רגלוהי וירקת באנפוהי רוקא דמתחזיא לבי דינא על ארעא וורבי חייא בר אויא מסיים בה משמיה דרב יהודה ואקרינהו מה דכתיב בספר אורייתא דמשה אשתמודעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו קרוב אפילו אשה זוהלכתא גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה:
בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רמי בר חמא א"ר יצחק חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה א"ל רב נחמן בר יצחק אכשור דרי מעיקרא סברי לה כאבא שאול ולבסוף סברי לה כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר וחכמים אומרים (דברים כה, ה) יבמה יבא עליה מכל מקום מאן תנא להא דתנו רבנן יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל יבמה יבא עליה מצוה מאן תנא אמר רבי יצחק בר אבדימי אבא שאול היא וה"ק יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה לשם נוי כונסה רצה לשום אישות כונסה נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל יבמה יבא עליה למצוה רבא אמר אפי' תימא רבנן והכי קאמר יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה בכלל היתר רצה כונסה רצה אינו כונסה נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון רצה כונסה רצה אינו כונסה רצה אינו כונסה הא אגידה ביה בכדי תיפוק אלא אימא רצה כונסה רצה חולץ לה ת"ל יבמה יבא עליה חמצוה אימא רישא (ויקרא ו, ט) מצות תאכל במקום קדוש מצוה
רש"י
עריכה
התם תנן - במסכת בכורות:
אמר רב אין כופין - ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם ומיהו היכא דהוא צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוייה ולומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת (לעיל ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר (כתובות עז.) מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא באע"פ (שם סד.) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו:
איקרבת - הקריבה:
אטלע - צדד לה רגל ימין:
דאיתחזי לנא - דבעינן רוק הנראה לעיני דיינין בפרק מצות חליצה (לקמן דף קו:):
ואקרינהו - לא חפצתי לקחתה:
בעדים - שצריך להביא שני עדים שהוא אחי המת מאביו:
אכשור דרי - בתמיה וכי נתכשרו הדורות:
יבמה יבא עליה מצוה - גרסינן ולא גרס הכא למצוה אלא לקמן בתירוצא דרב יצחק בר אבדימי:
שבתחלה - עד שלא קדשה אחיו:
נאסרה - כשקדשה אחיו:
וחזרה והותרה - כשמת בלא בנים:
יכול תחזור להיתירה הראשון - מפרש לקמן:
מאן תנא - ומאי קאמר:
אבא שאול היא - וה"ק יבמה יבא עליה למצוה משמע לשם מצות יבום דכתב ויבמה:
רבא אמר אפי' תימא רבנן - ולא תיתני למצוה אלא מצוה:
יבמה יבא עליה מצוה - מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה:
יכול תחזור להיתירה הראשון - ותו לא דאי בעי לא כניס לה ת"ל יבמה יבא עליה מצוה:
בכדי תיפוק - בתמיה:
מצות תאכל - קרא יתירא הוא דכתיב ברישא דקרא והנותרת מן המנחה יאכלו:
תוספות
עריכה
אמר רב אין כופין. פירש בקונטרס כי ניחא לתרוייהו לייבם אין כופין לחלוץ משום מצוה דנימא דלאו למצוה מכווני אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה אם אין יכולין להטעותו כפינן ליה וחליץ וממוכה שחין ובורסי שהביא בקונט' נראה דאין ראיה שהן מאותם שכופין להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה לומר דכופין דאל"כ למה היו טורחין לקמן בפרק מצות חליצה (דף קו.) להטעותו יכפוהו לחלוץ ומאגרת מרד אין ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק ועוד דקאמר התם רבי יוחנן תבע לייבם אין נזקקין לו השתא לחלוץ כופין ואין נזקקין לייבם . מבעיא ועוד מדקאמר בדידך תלה רחמנא משמע אפי' בזמן הזה דמצות חליצה קודמת ור"ת גריס מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין וקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה וקאמר דאין כופין לייבם וכי הוו אתו לקמיה דרב אותן שהיו מתכוונים לשם מצוה ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית לייבומי באותן שבאין לפנינו לחלוץ איירי שאותן אם היו מייבמין היו מכוונים לשם מצוה שהרי לא היו מתכוונים לשם נוי ולשם אישות שלא היו חוששים לייבם אלא לחלוץ אבל אחריני אין מניחין לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ ואר"ת דהלכה כאבא שאול כסתם מתני' דבכורות (דף יג.) ולא כרמי בר חמא דאמר חזרו לומר דמצות ייבום קודמת כרבנן ועוד . דבריש מכילתין אוקי מתניתין דפ"ק (דף ג. ושם) כאבא שאול ובפרק בית שמאי (לקמן דף קט. ושם) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דגמרא בפרק אע"פ (כתובות דף סד. ושם) כאבא שאול ולעיל בשמעתין דמשמע דביאה עדיפא במתכוין לשם מצוה איירי ור"ח פסק כאן דמצות יבום קודמת וחזר בו בפ' מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמת:
דמתחזיא לן בבי דינא על ארעא. נראה דל"ג על ארעא דלא צריך כדאמר בפרק מצות חליצה (לקמן דף קו: ושם) גבי הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח:
ולשום אישות. דתיפוק ליה עליה שם אישות אר"י כי אין פירושו כההיא דבסמוך רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה דההוא לשם אישות היינו לשם מצות יבום וכה"ג איכא בפרק הבא על יבמתו (לקמן דף נג: ושם) אפילו שניהם שוגגין או מזידים דההוא מזיד . לשם זנות ולא הוי כההוא דקאמר התם. דרבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד דההוא מזיד במתכוין לשם מצוה וכן אפילו הוא שוגג והיא מזידה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ד (עריכה)
נא א טור ושו"ע אה"ע סי' קס"א סעיף ו':
נב ב מיי' פ"א מהל' יבום הלכה ב', ומיי' פ"ב מהל' יבום הלכה ז', סמג עשין נב, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ה סעיף א':
נג ג טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ה סעיף א' בהג"ה, וטור ושו"ע אה"ע סי' קס"א סעיף ו' בהג"ה:
נד ד טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ה סעיף א' בהג"ה:
נה ה ו מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה ל', סמג עשין נב, טור אה"ע סימן קסט:
נו ז מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה ל"א, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף ח', וטור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ז סעיף ב', ובפירוש סדר חליצה סעיף לח:
נז ח מיי' פ"א מהל' יבום הלכה ב', סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
אמר רב אין כופין. פירש"י ז"ל דאמצות חליצה קודמת קאי כלומר שאם רצו שניהם ליבם אין כופין אותן לחלוץ וקשיא לן א"כ למה להו לרבנן למפתח ביבום תחלה לימרו להו זילו חלוצו ואם לא רצו ילכו ויבמו. ועוד מאי האי דאמר רב דבדידיך תלא רחמנא י"ל יבום רמא עליה למצוה ומיהו כדי שלא יהא כפוגע בערוה אמרו חכמים שיחלוץ.
ועוד כתב רש"י ז"ל ומיהו היכי דאיהו צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרין אי מצינן לאטעויי ולומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כייפינן ליה וחלץ לה דאמר רב ששת (בפרק קמא דף ד') מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' כמו שכתוב בפירושיו
ואין דבריו בכאן נכונים, דמאי דאמר רב ששת שומרת יבם שנפלה לפני מוכה שחין דוקא קאמר והוא מן הנמנין במשנתנו בכתובות (דף ע"ו) שכופין אותן להוציא וקמ"ל רב ששת שלשם שכופין בבעל כך כופין ביבם ואין אומרין יבעול ויוציא כדי לקיים מצות יבום וכן נמי בורסי מאותן שכופין אותן להוציא הוא וזהו שאמרו יכולה היא לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך איני רוצה לקבל טעמא משום דאיכא למימר הכי הא איניש אחרינא אין כופין ולפי' שנו אותה משנה גבי אלו שכופין אותן להוציא.
ומה שהביא ראיה מדאמרינן התם (שם דף ס"ד) אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אדרבה קשיא ליה ז"ל דאי ס"ד כופין אותן לחלוץ אגרת מרד מבעיא דלא כתבינן אטואלו ששנינו שכופין אותן להוציא צריך הדבר לומר שמוציאין ונותנין כתובה אלא שמע מינה שאין כופין לחלוץ ולפי' נחלקו אם כותבין עלי' אגרת מרד אי לאו ואסיקנא התם דאין כותבין מדרבי יוחנן דאמר מצות חליצה קודמת וכיון שקודמת אין חוסמין אותה שלא לקיים מצוה כהלכתה ורבינו אלפסי ז"ל פסק שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם משום דהלכה כמשנה ראשונה שהרי חזרו לומר מצות יבום קודמת וכן עיקר.
ותו קשיא לדברי רש"י ז"ל מהא דתני בפרק ב"ש (דף קי"ז) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת כופין אותו לחלוץ לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו ואין כופין אלמא מותרת ביבמה אין כופין אותו לחלוץ.
והיה נראה מדברי רש"י ז"ל שהוא אינו דן לכופו לחלוץ אלא כשנתנה אמתלא לדברי' אלא שלא היה לו להביא ראיה מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם.
ובעל הלכות ז"ל כתב הכי דכי אמרה לא ניחא ביבם לית לה כתובה דכי אמור רבנן אית לה כתובה ה"מ כי נפלה קמי מוכה שחין דלא חסמינן לה ואי לא מיבמה פקעה כתובתה ואית רבנן דפליגי ואמרי מ"מ מבעי למיתן לה כתובתה בין דנפלה קמי מוכה שחין בין דלא נפלה קמי מוכה שחין ושדרו ממתיבתא דסורא דלית לה ועבדינן לה ככלתיה דרב זביד כי תפיסא לא מפקינן לה וכי לא תפיסא לא יהבינן לה ע"כ.
וזו היא מחלוקתן של שתי ישיבות בכותבין אגרת מרד כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל בכתובות אבל אף מכאן נלמוד שלא אמרו כופין אלא במוכה שחין וכן כתב רבינו ז"ל בענין אלו שכופין אותן להוציא בשילהי המדיר (כתובות ע"ז ע"א) .
ומי שרוצה לפרש דלאו דוקא מוכה שחין יכול הוא לומר שפירוש אין חוסמין אותה לא שכופין אותו לחלוץ אלא שאין כופין אותה להתיבם ואין כותבין עליה אגרת מרד אלא משיאין להם עצה ההוגנת להם ודאמר רב אין כופין ארישא דמתניתין קאי דאף על גב דמן התורה מצות יבום קודמת אין כופין אותו ליבם דבדידיה תלא רחמנא וכן נמי תיקן רב יהודה בגמרא משום דחזרו לומר יבום קודם הא למאן דאמר חליצה קודמת אין אומרין להם כלום.
ומזה נמי מסתייעין דברי הגאונים שפוסקין יבום קודם כמסקנא דשמעתא וכתרצתא דרבא במתניתא ואין בה בית מיחוש ואף על פי שהצרפתים חוששין לה מהא דתני בר קפרא בפרק בית שמאי (יבמות דף ק"ט) כאבא שאול ומדקאמר רבי פדת אמר רבי יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו בפרק אעפ"י (כתובות דף ס"ד) ולכל זה אין לחוש דמסקנא דשמעתא בדוכתה עדיפא דהא סלקא גמרא בהכי ודבתרה הוא ולפי נוסחתו של רבינו ז"ל שהוא גורס אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אמוראי נינהו לדידי' א"נ למשנה אחרונה אין נזקקין וליה לא סבירא ליה מ"מ דרבים ומסקנא עדיפא מכולהו בלא ספיקא.
ומשמע לי דלהך סברא דאבא שאול הבא על יבמתו אנוס ומזיד לא קנה דהא איהו דריש יבמה יבא עליה למצוה ואנן דרשינן בעל כרחה והאיך איפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמנא רביי' לקניי' אלא ודאי לאבא שאול לא קני מעתה הדבר מוכרע שהלכה כדברי חכמים מכמה סוגיות שבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ג ונ"ד) דכולהו אמוראי מודו בהו דקנה.
אמר רב ואין כופין: רש"י ז"ל פירש דאמשנה אחרונה קאי, כלומר אף על גב דחזרו לומר מצות חליצה עדיפא דלמא מתכוין לשום נוי ולשום דבר אחר וקא פגע בערוה, אפילו הכי לא כייפינן לחלוץ. ור"ח ז"ל פירש דאמשנה ראשונה קאי כלומר אף על גב דמצוה ביבום יותר מבחליצה אפילו הכי לא כייפינן (עיין נמוק"י). וכתב רש"י דכי אין כופין לחלוץ דוקא בשלא נתנה אמתלא לדבריה וכו' וכדאמרינן בריש מכלתין (ד, א) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו, ולאו דוקא מוכה שחין אלא הוא הדין לכל שאר אמתלא שתתן ועוד דאמרינן במסכת כתובות (סד, א) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו זצ"ל בראיה זו דמהני שמעינן דאין כופין אותה, אבל לכוף אותו לא שמענו והדברים צריכין תלמוד (עיין ריב"ש סי' ר"ט וערל"נ). ולולי שיצאו מפי קדוש היה נראה לי בהפך מדתניא בפרק מצות חליצה (להלן קו, א) חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר. ובודאי חליצה מעושה מן הדין על ידי חכמי ישראל קאמר דומיא דגט מעושה, דאי לא גט נמי אי שלא כדין אינו גט וכדאיתא התם בגיטין (פח, ב) וצל"ע.[2].
ת"ר (בגירסת' תנן התם) מצות יבום קודמת למצות חליצה וכו' חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב אין כופין פרש"י דאסיפא קאי דאע"ג דמצות חליצה קודמת אי תרוייהו ניחא להו אין כופי' אותם לחלוץ אבל ר"ת ור"ח ז"ל פי' דארישא קאי דאע"ג דמצות יבום קודמת אין כופי' עליה אם לא רצו לייבם אלא לחלוץ אבל אסיפא דאמרו מצות חליצ' קודמת דילמא פגע בערוה וכופין לחלוץ והא דמייתי ראיה דרב יהודה סבר אין כופי' מדאמרינן ליה אי ניחא ליה לייבומי יבם ק"ל מנא לן דלמ"ד מצות יבום קודמת אין כופי' דילמא משום דסבר מצות חליצה קודמת ומש"ה אין כופי' י"ל דודאי למאי דקי"ל מצות חליצה קודמות כופי' היו אלא לפי שהיו מכירין בהם שהיו מתכוני' לשם מצוה לא היו רוצים לכופן ואומר להם אי ניחא ליה ליבומי יבום בדורות הראשונים ואלו היו כופי' בדורות הראשונים על מצות יבום לא היו אומר אי ניחא לך:
ורב יהודה דאיתקין בגיטין למימר אי ניחא לך בדורות הראשונים למילתא בעלמא דמוקמי' להו ולקיומי פשטיה דקרא בפר"ת ז"ל וכל זה דוחק ולישנא דנקט רב לומר ואין כופי' משמע דאסיפא שזה לשון אע"פ היא והיינו דקאמר אעפ"י שחזרו לומר מצות חליצה קודמת מפני חשש זה שאינם מתכוונים למצוה מ"מ אין כופים מפני כן לחלוץ ואתיא כולה סוגייא כפשטיה ומיהו כתב רש"י ז"ל שאם היבמה נותנ' אמתלא לדברי' שאין היבם הגון לה כופי' אותה לחלוץ אע"ג דלא ניחא ליה וכדאמרי' יבמה שנפל' לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ומוכה שחין לאו דוקא אלא ה"ה לכל שאינו הגון לה וכדאמרי' נמי בפ' אעפ"י שיבמה שנפלה לפני אח בורסקי שיכול' לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך אי איפשי לקבל וכדאמרינן נמי שאין כותבי' אגרת מרד על שומרת יבם ומכל אילן טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלא כתובה זו שיטת רבינו ז"ל ולא נהירא דשאני התם דמוכה שחין או בורסקי שכופים אותו להוציא בעלמא ומנא לן דהנהו לאו דוקא וה"ה לאמתלא אחרת ועוד דמהתם משמע שיכולה לומר כן ואין סותמים לה טענותיה לכוף אותה ליבם אבל היכי משמע מהתם שכופי' אותו לחלוץ ובאידך נמי דפסקינן הלכתא שאין כותבים עליה אגרת מרד להפסיד' כתובתה אבל לכוף אותו לחלוץ מנא ליה תדע דההיא אפילו בשלא נתנה אמתלא אמרי' שאין כותבים עליה אגרת מרד ור"י ז"ל ואחרים מב"ה ז"ל כתבו שאין כופי' לחלוץ אלא במוכה שחין ובעל פוליפוס וכל אותם שכופי' להוציא באשה דעלמא וגם בזה י"א דאין כופי' כי היאך כופי' לחלוץ והכתוב תלה בדידי' ואי משום דרב ששת דיבמ' שנפל' לפני מוכה שחין שאין חוסמין ההיא שלא לכופה אם רוצה להתעגן. ויש מביאים ראיה לזה דאמרינן גט מעושה כשר חליצה מעוש' פסול' והא ודאי גט מעוש' דכשר היינו באותם שכופי' להוציא ודכוותה אמרינן דחליצה מעושה פסולה ואין ראיה זו כלום כדמוכח בהדיא בפ' מצות חליצה מ"מ כן שורת הדין נותנת לפי פשוטן של שמועו' שאין לנו כפיה לחלוץ בכל שרוצה ליב' אלא שמטעי' אותו כל מה שאפשר דחליצ' מוטע' כשרה ומיהו כשאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ כו' פי' אותו לכנוס או לפטור כדאיתא במתני' לעיל. ומיהו לרש"י ז"ל שפי' דהא דקאמר אין כופין לחלוץ כששניה' רוצים לייבם ותימא לי כולי האי דהא אעפ"י שהיא רוצה לחלוץ אין כופי' אותו כשלא נתנה אמתלאה לדבריה כדפי' הוא ז"ל דאילו כשנתנה אמתלאה כופי' אותו וי"ל דמ"מ מתני' דקתני מצות חליצה קודמת למצות יבום לא מיירי אלא בבאין לעשות בין חליצה בין יבום ושואלים מי ראוי להקדים דאמרי' להו מה שראוי להקדי' והיינו דפריש רב דווקא קדימה שמשום מצות חליצה אבל אין לנו כפיה משום זאת כיון ששניה' רוצים ביבום שגם זה מצוה:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ד (עריכה)
א"ד בביאה כ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי אתמר חליצה קטן וחליצת גדול ר"י וריב"ל ח"א חליצת גדול עדיפא וח"א כי הדדי נינהו מ"ד חליצת גדול עדיפא דהא מצוה בגדול, ואידך כי אמרי' מצוה בגדול ה"מ לענין יבום אבל לענין חליצה כי הדדי נינהו:
וקיי"ל כלישנא בתרא וחליצת גדול עדיפא, והאי קטן לאו קטן בשנים הוא, דקטן בשנים לאו בר חיוב הוא אלא קטן באחים שיש גדול ממנו אבל הוא בן י"ג שנים ויום א':
תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהי' מכונים לשם מצוה ועכשיו שאינם מכונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר ר"נ אין כופין אותו כי אתו לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך ייבומי ייבם דבדידך תלי רחמנא דכתיב אם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם אי ניחא לך ייבם ואי לא ניחא לך חלוץ פי' המורה אי ניחא להו לתרווהו ליבומי אין כופין אותם לחלוץ דילמא לאו לשמה מיכוני לפגע בערוה אלא אי בעי ליבומי מייבם ומיהו היכא דהוא בעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא לי' ואמרה דברים ניכרים אי מצינן למטעי חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז מטעינן לי' ואי לא כיייפינן לי' לחלוץ דאר"ש מנין ליבמה שנפלה לפני מוכת שחין אין חוסמין אותה ולא תימא מוכ"ש דוקא דכל אמתלא שתתן לדברי' דאמרי' בהמדיר מעשה בציידו בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמור חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד מסיק הל' בפ' אע"פ כותבים אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על ש"י ומכל הלין טעמא כייפינן ליה לחלוץ ושקלי כתובה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרווייהו ניחא להו, ואניו נ"ל דסברת דברי רב הכי מוכחא אע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת אפ"ה אין כופין אלא ב"ד מחזירים ומיצים לחלוץ אבל אם היבם אינו רוצה בשום ענין כ"א לייבם אין כופין אותו לחלוץ משום דבדידי' תלא רחמנא וכך מוכחה כל השיטא ומאי דאסתייעי ממוכ"ש ובורסי אדרבה מהתם הוה תיובתי' דדוקא במוכ"ש ובורסי דאיכא טענה שהן מאותן שכופין להוציא ככל הנשים דעלמא אבל היכא דל"ל טענה אין כופין היבם כלל, וממאי דאין כותבין אגרת מרד על ש"י לא הוי סייעתי' למישמע מהתם דכופין ואדרבה מהתם משמע דאין כופין אותו לחלוץ דאי כופי אותו מאי איצטריך שמואל למימר דאין כותבין אגרת מרד על ש"י השתא ב"ד כופין אותו לחלוץ והיא מפסדת כתובתה בעבור ששאלת חליצה אלא פני שאין כופין אותו לחלוץ, ומ"ה אצטריך שמואל למימר דלא אפסדה כתובתה דאע"ג דא"כ כיון דמצות חליצה קודמת לב"ד מחזירים אחר חליצה לא הוי מורדת בכך אם תובעת חליצה אבל מיהו לייבם נמי לא כייפינן לי' אלא משתדלין אותי בדברים לחלוץ וא"ל לא כייפינן לי' אלא מעגנה עד שהתרצה:
ובמקצת ספרים ראיתי כתוב מצות יבום קודם למצות חליצה א"ר ואין כופין אותו, ומשמע דרב קאמצות יבום קודמת קאי ואתא למימר דאע"ג דקודמת לא כייפי' לי' ליבום אם אינו רוצה לייבם וכך פי' ר"ח ז"ל ואל תימא כיון דקודמת כופין אותו לייבם אל אא"ר אין כופין ואינו נ"ל כלל לפרש כן דאתא רב לאשמועינן דאין כופין אותו לייבם דהאי פשיטא הוא, דמקרא הוא אם לא יחפוץ האיש ואיך תסיק אדעתין שנכפנו לייבם א"ו אין כופין אותו לחלוץ קאמר ואסיפא קאי כשחזרו לומר מצות חליצה קודמת ובא לומר לך שאם אינו רוצה לחלוץ א"כ אותו:
עיין לקמן בפ' ב"ש שהוכחת בפירוש כן מה הירושלמי דאע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת במשנה ראשונה אין כופין אותו לחלוץ אם אינו רוצה:
ואף ר"י סבר אין כופין מדאיתקין ר"י בגיטה דחליצה איך פ' בן פ' הקריבת ית פ' יבמה קדמנא ואישתמודענא דהדין פ' אחוה דמיתנא מן אבוהי הוא ואמינא לי' אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ואיטלע לה רגלא דימינא ושרת סיני' מעל רגלוהי ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומא בב"ד ור"א ברי' דר"א מסיים בי' משמי' דר"י ואקרינהו מ"ד בספר אורייתא דמשה, מר זוטרא משרטט וכתב כל הני קריאה, א"ל ר"א ברי' דר"א ואמאי להא לא ניתנו לכתוב והל' כמר זוטרא, מר זוטרא אמר כתבינן מגלה לתינוק להתלמד בה ומאן דלא כתב להו סבר אין כותבין:
ואשתמודעינוהו פליגי בה ר"א ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' קרוב אפי' אשה פי' בכל מילתא דעבידי לגלוי לא משקר ופסיק תלמודא דה"ל גלויי מילתא בעלמא הוא:
אמר מר בראשונה שהי' מכוונים לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חיצה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה מצות חליצה קודמת ארב"ח וחזרו לומר מצות יבום קודמת למ"ח אר"נ אכשר דרי פי' בתמיה וכי חזרו הדורות להיות כשרים כראשונה שהי' מתכוונים לשם מצוה, ומהדר, מעיקרא סברוהו כאבא שאול ולבסוף סברוהו כרבנן דתנאי אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם ד"א פ' שרוצה לירש נכסי אחיו כאלו פגע בערוה קרוב להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עלי' מ"מ וקיי"ל כחכמים דהוי רבים, ועוד דאר"י חזרו לומר מצות יבם וכו'. עיין בתשובות שכתבתי כי מכח תקנות הישיבות שהקנו לכוף המורדות ליתן לה גט ונדוניתה ומו"מ משלו ולא תוס' כמו כן נמי כופין היבם לחלוץ וליתן לה נדוניתה ומו"מ ועיי' בפ' אע"פ בהל' המורדות:
ננטר דלמא אתי וחליץ. וא"ל אפי' לדידיה תקשי דלמא אתי ומייבם דהא כ"ע מודים דביאת גדול עדיפא דאיכא למימר ששמענו ממנו שלא היה רוצה לייבם:
למה חוזרין אצל גדול למכפייה וכו'. פי' אא"ב דר"ל לא רצה לייבם אלא לחלוץ וכן האחים לא רצו לייבם אלא לחלוץ ניחא שחוזרין אצל גדול לחלוץ כי חליצתו טובה מהם. אא"א שלא רצה לייבם ולא לחלוץ ודכוותה גבי אחין. א"כ אמאי חוזרין אצל גדול היינו ודאי למכפייה וכן נמי נכפייה לדידהו:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק ד (עריכה)
כתב הרב אלפס ואשתמודעינן דאחוה [דמיתנא] מאבא הוא אפי' מפי אשה ואפי' מפי קרוב וכיון דמודעי ליה הכי איתחזק גבי [ההוא] סהדא מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי איתתא דהאי ניהו פלניא והא ניהי פלניתא הלכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומיה ולמסהד עלוי דההוא [גברא]. או עלוי הך אתתא בין לענין ממונא בין לענין איסורא והוא כמ"ש הה"ל ברבי מדבריו שאם היו קרוב או אשה מעידין עכשיו בשעת חליצה דאחוה דמיתנא הוא לא סמכינן עלייהו. וכי סמיכנא עלייהו כגון שכבר קודם מעשה אמרו קמיה דהך סהדי שלא ע"י מעשה דאחוה דהאי הוא ולפיכך כתב הרב שאותו העד יש לסמוך ולהעיד בב"ד על אותו קרוב או אותה אשה שאמרו לו שלא ע"י מעשה דהוא אחוה דהאי גברא ב). ומיהו עיקר הדבר שע"י מעשה קרוב או אשה נאמן דגלויי מלתא בעלמא הוא. והלשון שכתב הרב ז"ל [דלא] שרי לסהדא למסמך אפומייהו משום עובדא דרבה בר חנן דאייתיה מיניה ראיה הוא דכתב עד לפי דברי הרב שכך פירש אמר לה אף אנא. ומיהו אמרי להו דלאו איהי היא ואמרו לי קרובים מקשא הוא דאקשו לה קלא ועתה אני מכיר כי האמת אתך והמניה אביי (לרבא) [לרבה] בר חנן ואילו היו שם עדים כשרים בודאי לא היה נאמן רבה בר חנן. אלמא במקום חשדא אין קרוב [נאמן] אבל לעולם בודאי קרוב או אשה בשעת מעשה נאמן אפי' לדעת הרב אלפס ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה