יבמות כה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אגזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה נימא רב מנשה דאמר כר' יהודה אמר לך רב מנשה אנא דאמרי אפילו לרבנן וטעמא דרבנן הכא כדרבא דאמר רבא באדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה אמר לך רב יוסף אנא דאמרי אפי' לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ורב מנשה דאמר כרבי יהודה:
הרגתיו כו' הרגנוהו תנשא כו':
מאי שנא הרגתיו ומאי שנא הרגנוהו אמר רב יהודה באומר אני הייתי עם הורגיו והתניא אמרו לו לרבי יהודה מעשה בלסטים אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא ואמר להם לכו אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה בכניסתי ללוד ואמרי לה בכניסתו ללוד והשיאו את אשתו אמר להם משם ראיה באומר אני הייתי עם הורגיו והא לסטים קתני שנתפס ע"י לסטיות והא יצא ליהרג קתני בי דינא דעובדי כוכבים דלא דייקי וקטלי:
מתני' גהחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד:
גמ' הא התירה ישאנה במאי עסקינן אילימא בחד חד מי מצי מתיר והאמר (רב אמר) ר' חייא בר אבין אמר רב עמרם דתנא התרת נדרים בשלשה ואלא בתלתא מי חשידי והתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין לעולם בחד וכדאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן הביחיד מומחה והכא נמי ביחיד מומחה:
מיאנה או שחלצה וכו':
טעמא דב"ד הא בתרי לא מ"ש מהא דתנן עדים החתומים על שדה מקח זועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה היא גופה קמשמע לן לאפוקי ממ"ד מיאון בפני שנים קמשמע לן מיאון בג' איבעיא להו כנס מהו שיוציא רב כהנא אמר כנס מוציא רב אשי אמר כנס אינו מוציא תני להו רב זוטי דבי רב פפי כדברי האומר כנס אינו מוציא אמרו ליה רבנן לרב אשי גמרא או סברא אמר להו מתני' היא הנטען משפחה ונשתחררה מעובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציא אלמא
רש"י
עריכה
גזלן דדבריהם - כמו מפריחי יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר"ה דף כב.) כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו': רבא פליג עליה דרב יוסף ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו:
ואין אדם משים - את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל (ב"מ דף ג:) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא:
ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן - הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה פסול:
אלא רב מנשיא דאמר כרבי יהודה - והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה:
אני הייתי עם הורגיו - אבל לא נגעתי בו:
ע"י לסטיות - לפי שהיה עמהן:
מתני' בנדר - שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה:
לא ישאנה - משום חשד:
שהוא ב"ד - כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי דקי"ל חליצה ומיאון בג' ותלתא לא חשידי:
גמ' הא התירה - ואח"כ מת בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן חשדא:
לעולם בחד - ודקשיא לך מדקתני שאסר מכלל דבר מישרי הוא אין ביחיד מומחה וכדרב חסדא בנדרי' בפרק נערה המאורסה:
ב"ד - ג':
לא חשו חכמים לדבר זה - לומר לא יקחו שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של גט לא ישא את האשה:
היא גופה - כלומר ה"ה דתרי נמי לא חשידי והא דקתני שהוא ב"ד לאו משום לאפוקי מחשדא אלא לאשמועי' דאין מיאון בפחות מג' ולאפוקי ממאן דאמר בפ' [ב"ש] (לקמן קז:) מיאון בשנים:
כנס מהו שיוציא - אחכם ואמביא גט קאי:
גמרא או סברא - האי דאמרת כנס אין מוציא:
תוספות
עריכהמשום דעד השתא איירי בהצלת הורג ורובע מסיק לה והרוג נמי לא משום שנאה פסיל ליה התם אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרי' בסנהדרין (דף עח. ושם) וה"ר יוסף מאורלינ"ש מפרש דפריך מהרוג ונרבע שיצילו כשהם קרובים להורג ורובע וקשה לר"י דאין ה"נ דנהי דבהרוג ליכא למימר דאין ה"נ שיציל דהרי חייב הכתוב מכה אביו מ"מ מנרבע מאי פריך וכ"ת בנרבע נמי דהא דרשינן בסנהדרין (דף נד.) ערות אביך ממש שרבעו ה"מ לענין כרת אבל מיתה לא אשכחן:
רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו. הקשה ר' יצחק בן אברהם דבפרק שני דכתובות (דף יח: ושם) מסיק רבא גופיה גבי הא דתנן התם אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים לומר אנוסים היינו לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון אין נאמנים ואמאי אין נאמנים דהוה לן לפלוגי דיבורא ולומר דאנוסים היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ואומר ר"י דלא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר דמדאוריית' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד א"נ התם בכל ענין שהם אנוסים אם לא מחמת נפשות הוו רשעים הלכך לית לן למיתלי באונס מחמת נפשות דהוי מיעוטא:
ואין אדם משים עצמו רשע. היינו לפסול את עצמו אבל נאמן הוא לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי כדאמר בכריתות (דף יב. ושם) דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו והא דקאמרינן בהאיש מקדש (קדושין דף נ. ושם) גבי הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא לומר מזיד הייתי לאו משום שלא יהא נאמן לומר מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר שאין ברצון אומר בענין דמשוי נפשיה רשיעא וא"ת דהשתא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) איכא למ"ד דחשוד על העריות כשר לעדות וי"ל דהתם בחשוד שהוא פריץ ומתייחד עם העריות ולא ודאי בא על הערוה כדפי' התם בקונטרס ומאן דפריך התם עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום דמלקין על לא טובה השמועה וא"ת וכי ודאי בא על הערוה אמאי פסול הא רשע דחמס בעינן שיהא רע לשמים ולבריות וזה אין רע לבריות כגון אוכל נבלות להכעיס דכשר לרבא בפרק זה בורר (שם כ"ז.) וי"ל דהוי כמו אוכל נבלות לתאבון דפסול לכולי עלמא אע"פ שאין רע לבריות דכיון דחשוד לעבור בשביל הנאת עצמו חשוד נמי להעיד שקר בשביל ממון והכי נמי בא על הערוה:
לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה. תימה דהכא לרבי יהודה לית ליה פלגינן דיבורא ובפרק החולץ (לקמן דף מז. ושם) אמרינן ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בעל דין וההיא דר' יהודה גופא. קשיא ושם נפרש בעזרת השם:
באומר אני הייתי עם הורגיו. אור"י דאע"ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו וכענין זה מפרש ר"ת ורבינו חננאל בפ' מי שאחזו (גיטין עג: ד"ה אמר) באומר מעת שאני בעולם נעשה כאומר:
במגיזת קפוטקיא. יש ספרים דגרסי במזיגת והוי כמו במגיזת עבראי כמו שמלה שלמה. ר"י:
טעמא דב"ד הא בי תרי לא. ואע"ג דאמרינן בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) דלתרי נמי בי דינא קרו להו מ"מ אור"י דדייק שפיר דמדתלי טעמא בבית דין ולא קאמר מפני שהיו ב' ש"מ דלא סגי הכא בתרי ועוד דומיא דחליצה דבג' אע"ג דאיכא מאן דמכשר בפרק מצות חליצה (לקמן דף קד.) ביחידי הך תנא לא סבר לה כוותיה דחד ודאי לא מיקרי ב"ד ואיכא נמי רננה בחד:
לא חשו חכמים לדבר זה. ואע"ג דשרי מ"מ בעל נפש יתרחק כדתני' עלה באלו טרפות (חולין דף מד: ושם) דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר וכן העדים שהעידו כולם רשאים ליקח אבל חכמים אמרו התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וא"ת הא אמרינן בסוף התקבל (גיטין דף סז. ושם) גבי חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וי"ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם:
אמר להו מתני' היא הנטען כו'. ולנטען על אשת איש לא דמי דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסירא ליה אבל הכא שאסר את האשה בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שריא לחכם מדאורייתא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ב (עריכה)
צ א מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה י"ז, סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ג':
צא ב מיי' פי"ב מהל' עדות הלכה ב', ומיי' פי"ג מהל' גירושין הלכה י', סמג לאוין ריד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ו:
צב ג מיי' פ"י מהל' גירושין הלכה י"ד, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ב סעיף ב':
צג ד ה מיי' פ"ו מהל' שבועות הלכה א' והלכה ה, טור ושו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף א':
צד ו מיי' שם, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ב סעיף ב':
צה ז טור ושו"ע אה"ע סי' י"ב סעיף א':
ראשונים נוספים
הא דאמר רבא פלגינן דבורא. במס' מכות (דף ז') אפרש בס"ד.
הא דאיבעיא להו כנס מהו שיוציא. נראה לי דאחכם קאי דליכא אלא רננא דלעז אבל היא מגורשת גמורה היא מכל מקום ומותרת לו ומשום הכי דמיא לנטען מן השפחה אבל מביא גט ומת הרגתיו הרגנוהו אע"ג דליכא עליה קלא כיון דנפישא חשדא דאיכא למיחש הוא דהא אלומיה אלים ורגלים לדבר לא.
ורבינו שלמה ז"ל כתב דאחכם ואמביא גט קאי ולא דמיא לנטען מאשת איש משום דמעיקרא נטען והוציאה בשבילו והשתא אלים לקליה וכן דעת רב אחא גאון ז"ל ובטלתי דעתי אע"ג דקשיא לי דלא דמיא לשפחה דאפילו בא עליה וודאי לא יוציא כדפרישית.
ומצאתי בתוספתא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ותניא נמי התם הנטען מן האשה לא ישא את אמה בתה ואחותה ואם כנס לא יוציא והני כולהו לא דמיין הנושא את אמה כיון דליכא רננא בדידה גופא לא אלים קליה ועוד דהתם אפילו הקול אמת אין אסור בנשואין הללו אלא משום חששא דעבירה דעלמא אבל בזה אין כאן איסור ובשבויה נמי יש לומר בשבויה הקלו ולהכי קתני הני ולא משתמיט ותני בעדות אשת איש לא יוציא אלא שכבר הורו ראשונים ז"ל.
ופירוש כנס בכל השמועה נשואין ממש, שכן מצינו בירושלמי (ב,י) קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו גירש מהו שיחזיר כלומר עבר וכנס וגירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא לעזה על בני' ונראה דווקא שהיו לו בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה.
גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה: כתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא מעיד, אבל מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה, דלא גרע מעכו"ם. וקשיא ליה דאם כן לימא ליה הכא הכין, כלומר כי אקשינן מינה למתניתין לימא מתניתין במסיח לפי תומו. ויש לומר דמתניתין דומיא דהמביא גט ממדינת הים קאמר שמתכוין להעיד. אלא דאכתי קשיא לי מדאקשינן בסמוך לר"י ממעשה דליסטים שאמר אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה והשיאו את אשתו, ומאי קושיא דלמא מסיח לפי תומו היה. ויש לומר דמדקאמר מרו לה לאשתו מתכוין להעיד או להתיר את אשתו היה, ואינו מסיח לפי תומו וכדאמרינן בשלהי מכילתין (קכא, ב) דבעכו"ם לכולי עלמא מסיח לפי תומו עדותו עדות, אבל מתכוין להתיר או נתכוין להעיד אין עדותו עדות. ואפילו פלוני מת השיאו את אשתו, זהו מתכוין להתיר, בא לבית דין ואמר מת פלוני זהו מתכוין להעיד.
אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע: כלומר ופלגינן דיבורא. והא דמשמע דאית ליה לרבא דהכא פלגינן דיבורא ובפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) משמע איפכא גבי אנוסין היינו מחמת ממון כתבתיו בארוכה בס"ד התם (בד"ה ואוקימנא), ומיהו איכא למידק דהא לרבא אינו נאמן אלא משום דפלגינן דיבורא הא לו הכין אינו נאמן והא אית ליה לרבא בפרק זה בורר (סנהדרין כז, א) דרשע דחמס בעינן. ויש לומר דהאי הוי לרבא כמו אוכל נבלות לתאבון, דאינו רע לבריות ואפילו הכי מודה בה רבא דפסול לעדות כדאיתא התם. וטעמא דמלתא משום דכיון שהוא חשוד לעבור על דעתו ועל דעת קונו משום גופו, חשוד נמי להעיד עדות שקר בשביל ממון, ואינו חושש אם הוא עושה דבר שהוא רע לשמים ורע לבריות. והכא נמי כשהוא חשוד על העריות פסול לעדות, דכיון שעובר על דעתו ועל דעת קונו מחמת הנאת גופו, גם כן חשוד להעיד עדות שקר בשביל ממון.
באומר הני הייתי עם הורגיו: פירשו בתוס' דלאו דוקא באומר כן בפירוש, אלא כל האומר הרגנוהו סתם כאומר אני הייתי עם הורגיו, שאלו היה בדעתו לומר שהוא בעצמו הרגו לא היה אומר הרגנוהו אלא היה אומר הרגתיו. וכענין זה פירש ר"ת ור"ח ז"ל בפרק מי שאחזו (גיטין עג, ב) באומר בעת שאני בעולם נעשה כאומר מעת שאני בעולם.
הא דאקשינן והא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני: מסתברא דלאו לר' יהודה בלחוד קא מקשה אלא בין לרבנן בין לר' יהודה קשיא ליה, ותלמודא הוא דקא מקשה הכי לכולי עלמא דהא אפילו לרבנן רשע דאורייתא פסול אפילו לעדות אשה אליבא דרב מנשה דקיימא לן כותיה, והאי רוצה הוא. אלא ודאי לכולי עלמא קא קשיא ליה, ואליבא דכלהו משני דנתפס על ידי לסטות ובבית דין של אומות העולם קאמר.
כנס מהו שיוציא: פרש"י ז"ל (ד"ה כנס) דקאי אמביא גט ואמר הרגתיו הרגנוהו ואחכם שאסר את האשה בנדר. ואסיקנא אם כנס לא יוציא. אבל מדברי התוספתא (פ"ד ה"ג_ה"ו) היה נראה לכאורה שלא אמרו כן אלא בחכם שאסר את האשה בנדר, דתניא הפודה את השבויה מותר לישא אותה, המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר כו' הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ישראל שבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ואם נשא לא יוציא. אלמא מדקתני בכלהו אם כנס לא יוציא, ושייר למת הרגתיו הרגנוהו ולא תני בהו מידי, משמע דהתם אפילו כנס יוציא, והכא נמי משמע מדאמר רב אשי ברננה לא מפקינן, דמשמע דהא בדלא אפשר למיתי אלא לרננה בעלמא ולא לידי איסור דאורייתא, כגון הנטען מן השפחה וחכם שאסר את האשה בנדר, והיינו דאייתי סיעתא מן הנטען מן השפחה ולא מותבינן מן הנטען מאשת איש דקתני אם קנס יוציא, ואסיקנא בגמרא (לעיל כה, א) דאפילו בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מוציאין ואף על גב דליכא עדי טומאה, והיינו טעמא כדאמרן, דהתם כיון דאפשר ליגע באיסורא דאורייתא אפילו כנס מוציא. והא דתני בתוספתא (שם ה"ה) הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. התם הוא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, וכיון דאפסקיה לקלא לא גזרינן בה כולי האי כנ"ל.
באומר אני הייתי עם הורגיו פר"י ז"ל לאו דוקא אבל שכל האומר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו דאילו קטליה איהו הוה אומר הרגתיו ויש כיוצא בזה במס' גיטין באומר מעת שאני בעולם וכדפר"ת ז"ל וכן בפ"ק דנדרים באומר יאסר פי לדבורי וכדכתיב התם בס"ד:
משם ראיה באומר אני הייתי וכו' וא"ת מה ראי' לר' יהודה דהא מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה אפילו פסול לעבירה של תורה י"ל דכיון שאומר אמרי' לאשתו מתכוין להעיד ולהתיר הוא:
והא ליסטים קתני פי' אפי' לרבנן פרכי' כיון דקתני מעשה בליסטים א' מכלל דבר ברור היה בעדים שהיה ליסטי' וכ"ע פסול לעדות:
ביחיד מומחה יש שפי' סמוך ויש שפי' מומחה וסביר ונקט רשותא מבי נשיאה לכ"ע וכבר ביררתו' במס' נדרים ובמקומות אחרים בס"ד:
מ"ש מהא דתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר פי' דכיון דבשעת העדות לא נתברר שהיו נוגעים בעדות לא פסלי' השתא למפר' מספיק' דדילמא ההיא שעת' לאו מהאי טעמ' אסהידו ואע"ג דקתני התם אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ההיא לעצה טובה ומידת חסידות וא"ת והא במס' גיטי' אמרי' עלה דמעשה לא עבדי אבל דיבור' עבדי ומתני' דיבור' הוא וי"ל דהתם דיבור שאין בו גמר עדות קאמרי' כדפרישנ' התם ויש אומרים בשדה מקח דומיא דגט אשה ומיאון דמתני' שלקחו א' מהם וכטעמ' דאמר בירוש' שאין שנים מצויין לחטו' בשביל א' אבל מ"ה הר"ם ז"ל היה אומ' דסתמ' קאמר ואפי' כשלקחו שניהם והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' במס' גיטי' באומ' אמרו דכשר ולא תנשא לכתחלה חיישי' שמא תשכור עדים ופרכי' ומ"ש מהא דתניא עדים החתומים על השטר לא חששו חכמים לדבר ופרקי' מעשה לא עבדי דבור' אמרי ומדק' מדמינן לה לההי' דשמא תשכור עדים ואתי למימר דכי היכי שלא חשו חכמים באלו שלא נחשוב שם מכלל דהכא נמי בשנים שלקחו מיירי דומי דהת' דמיירי בשנים שהעידו וחיישי' ששכרתם דלא לימא ליה שאני הכא שאין השנים חוטאי' בשביל אחד אבל התם חיישי' שמא שניהם העידו שקר להנאתם ששכר' אותם ומיהו אין הראיה מחוורת כל הצור' דדילמ' עדיף מינה משני ליה דמעש' לא עבדי אבל דיבור' אמרי:
איבעי' להו כנס מהו שיוצי' פרש"י ז"ל דאכולה מתני' קאי בין למביא גט ולאומר מת וכו' ובין לחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ולפום פשט' דסוגיי' הכי משמע מדקתני לה סתם והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי קא מייתי ראיה להתיר' מן הנטען על השפחה ונתגיר' שאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקי' דשאני התם דאפי' נתגיירו לשם כך והיית' הרננה אמת גיורת מיהא הויא ובהתר הוא מקיים אותה מש"כ במביא גט ואומר שמת בעלה שאם הרננה אמת אשת איש הוא ובאיסור עומדת אצלו אדרבה נימא דדמי' הא לנטען מאשת איש דאם כנס יוציא לפי פירוש התוספות דאחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה בלחוד דהתם נמי אפילו הויא בקושטא דמ"ה אסר לה מכל מקום הרי גרשה בעלה בגט גמור ועל מנת שלא תחזור לו וכדאיתא במס' גיטין על מתני' דהמוציא את אשתו משום נדר ולהכי מהימנינן ליה לנטען מן השפחה ומן בת העכומ"ז נמצא סעד לדבריהם דבתוספת' קתני החכם שאסר את האשה וטען מן בת עכו"מז ומן השפחה ועכו"מז ועבד שבאו על בת ישראל ונתגיירו שאם כנסו לא יוציאו ולא קתני בהם המבי' גט והאומר הרגתיו הרגנוהו אלמא בהנהו אם כנס יוציא כיון שיש חשש איסור ואע"ג דקתני התם המעיד על השבוייה ונשאה שאם כנס לא יוציא התם משום דשבוייה מנוול' נפשה לגבי שבאי ותו שאינה אלא איסור לאו לכהנת אקילו בה רבנן ומסתברא כדפרש"י ז"ל לפום סוגיי' והא דמדמינן ליה לנטען מן השפח' ולא מדמי' לה לנטען מאשת איש טעמ' דמילת' דמנטען מאשת איש אינו חשש בלבד דהא איכא קלא דלא פסיק או עדי דבר מכוער ורגלי' לדבר לחוש דכי נסבא אלימי לקליה אבל במביא גט ומעיד שמת בעלה אין כאן שום הוכחה ושום קול שאומר כן כדי שישאנה אלא חשש שבלב וכי העם מרננים ומפקפקים ולהכי לא חששי' ליה אלא ברננה בעלמא דומיא דנטען מן השפחה דלא חשיב לן אלא כנדה ולא דדמי רנני להדדי דהתם מקמי נשואין יש הוכחה כיון שבא עליה ונתגיירו והתם ליכא איסורא ובהא הוי איפכא דליכא שום הוכחה ואילו היכא דאיתא חשש איסורה אלא דמשום שאין באחד מהם מעשה מוכיח הראוי לאסור חשבי' ליה לרבנן לרננה שאין להוציא משום אומדן וחשד שבלב בלא שום ידים מוכיחות לאיסור ואסיקנא דכלן שנתגרשו נשיהם מותרות לישא אותן כל היכא דמקמי הכי הות להו קטטה עם נשותיהם או דילמא לא הות קטטה מעיקרא ורגילה היא בקטטה ואם מתו נשותיהם מותרים לישא לאלו ומיהו אם היתה חולנית כשהעיד חיישינן וכן משמע בירושלמי:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ב (עריכה)
מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו. פי' כך זה רשע כמו זה אמר ר"י באומר אני הייתי עם הורגיו פי' וראיתי כשהרגנוהו אבל אני לא נגעתי בו שיאן זה רשא ומקבלין עדותו ודייקינן לת"ק הרגתיו ל"י את אשתו הוא ניהו דל"י הא לאחר תנא רשע הוא ואר"י פלוני רבעוני לרצוני הוא וחאר מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא ושחורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד. פי' ואינו מצרף עמו דכיון דאמר לרצוני היה רשע ואין עדותו עדות ה"נ כשאומר הרגתיו רשע הוא והיכי מהימנינין לי' השיא את אשתו ע"פ וכ"ת שאני עדות אשה דאקילי בה רבנן פי' ואפילו רשע כשר לעדות זה והאמר ר' מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, דד"ת פסול לעדות אשה גזלן דדבריהם, פי' כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים אבל גזלן גמור מדברי תורה פסול וה"ה לכל שהוא רשע מה"ת לימא ר"מ דאמר כר"י דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא רשע דאורייתא פסול לעדות אשה אבל ח"ק אפילו רשע דד"ר כשר לעדות אשה א"ל ר"מ אנא דאמרי אפילו כרבנן וטעמא דרבנן הכא כדרבא דא"ר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פ' רבא פליג על ר"י ואמר פי' פ' רבעני לרצונו הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון דזה לעדות נאמן הוא על חבירו ואינו נאמן ע"ע ממה שאמר לרצוני לפי שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול נעדות בין טובה בין רעה הילכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו ואין עדותו עדות אצל עצמו לעשות רשע והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות ולפסול לא אלא לימא ר"י דאמר כר"מ, פי' ר"י דאמר לרצוני רשע הוא א"כ הכא כי אמר הרגתיו רשע האו ולמא תנשא אשתו לימא כר"י ס"ל דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו א"ל ר"י אלא דאמרי אפי' כרבנן ודין הי' שלא יהי' נאמן כשאומר הרגתיו אלא שאני עדות אשה דקילו בה רבנן להכשיר אפי' פסול מאורייתא ור"מ דאמר גזלן דד"ת פסול לעדות אשה הוא דאמר כר"י ולית הל' כר"י דהא רבא פליג עלי' בפ"ק דסנהדרין ואמר פי' רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין משים עצמו רשע ופלגינן דבורא ואמרינן נאמן לומר רבעי אבל אינו נאמן לומר לרצוני אלא לאונסו וה"נ נאמן ומר כי נהרג אבל אינו נאמן לומר שהוא הרגו אח אחים הרגוהו וקם לי' ר"מ כרבא, והל' כרבא דהוא בתרא וליתא לדר"י והוא דאמר כר' יהודה וקיי"ל כרבנן:
מתניתין חכם שמסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד וכולן שהיו להן נשים ומתו מותורת לינא להן וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן פי' כגון שנדרה האשה מבעלה ולא הפר לה ובאת מפני חכמים להתיר לה נדרה ואל מצאו פתח ואסרה וגירשה בעלה, לא ישאנה דאיכא חשדא מפני שאסרה עליו כדי שיגרשנה וישאנה הוא, ודייקינן הא היתרה ישאנה פי' הכי קא דייק מדקתבי שאסר מכלל דאי הוה חזי לה פתחא הי' שרי לה והאי דנקיט האי לישנא משום דהכי שייך לדיוקי לפרש דברי המשנה:
במאי עסקינן אילימא בחד מי מצי מפר והא ארחב"א אר"ע תנא הכפרת נדרים בג', אלא בג' מי חשידי והא תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד לעולם בחד וביחיד מומחה:
מיאנה או כו' טעמא דבב"ד הא בתרי לא ומ"ש מהא דתנן עדים חתומים על שטר מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים בדבר הא גופא קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים קמ"ל מיאון בג', פי' ה"ה בתרי נמי לא חשידי והא דקתני מפני שהוא ב"ד לא משום לאפוקי מחשד אלא לאשמיענין דאין מיאון פחות מג' ולית הל' כי הא מתניתין דלקמן בפ' ב"ש פסקינן הלכתא כמאן דמכשר מיאון בב':
איבעי' להו כנס מהו שיוציא ר"כ אמר מוציא פי' אע"ג דלגבי נטען תנן אפי' כנס אין מוציאין מידו הכא מוציאין דכיון דאיהו אפקע מבעלה ושריא לעלמא איכא ריננא טפי ר"א אמר כנס אינו מוציא א"ל רבבנן לר"א גמרא אי סברא א"ל מתני' היא נטען שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הא' לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא אלמא בריננא לא מפקי ה"נ בריננא לא מפקינן:
א) ועוי"ל דשאני הכא שיש לנו לומר פלגינן דבורא דכשאמר פלוני רבעני מעתה נהרג הרובע בין לאונסו בין לרצונו ולא צריך תו לומר לאונסו או לרצונו וא"כ כי אמר אחרי כן לרצונו פלגינן דבורא דמלתא דרבעו חשיבא בפני עצמה היא והוו כתרי דבורי אבל התם כי אמרו אנוסים היינו אין הדבר כלום עד שיפרשו אם מחמת ממון אם מחמת נפשות לכן לא שייך לחלק הדבור שאין זה בלא זה כלום:
באומר אני הייתי אם הורגיו. יש גורסים בכ"ף פי' כ"ש דמהני כשאומר הרגנוהו כמו אם היה אומר אני הייתי אם הורגיו והוי כדאמרי' בגיטין כאומר מעת שאני בעולם וניחא שאינו מגיה המשנה:
ב) ולהך פי' צ"ל דכי בעי לעיל כנס מהו שיוציא לא קאי אלא אחכם שאסר וכו' דאי קאי אכולהו כדפ"ה לעיל מאי שנא דלא מפקינן הכא ברננה ובנטען מפקינן אף ברננה. דגם הכא אם הרננה אמת שמשקר מהאי דאמר מת הרגתיו אסורה לו מן התורה שעדיין אשת איש היא אלא ודאי לא קא בעי אלא מחכם שאסר האשה בנדר על בעלה:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק ב (עריכה)
אמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות הא דדברי תורה פסול לעדות אשה:
הא דתנן החכם שאסר את האשה בנדר לא ישאנה וקי"ל ביחיד מומחה ולפום הכי אם התירה ישאנה אבל בתלתא אפילו אסרו ישאנה משום שהם ב"ד ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשים דכי אמרי' הפרת נדרים בשלשה הדיוטות במקום שאין שם מומחה ורבי יהודה ס"ל התם ואחד מהם חכם ולית הלכתא כוותיה ומקשינן התם מכלל דהנך כל דהו ומשנינן דמסברי להו וסברי:
גרסינן בשלהי נדרים ההיא איתתא דכל יומא דמשמש מקדמא ומשיא לגברא יומא חד אייתא ליה מיא לממשא א"ל הא מילתא לא הות האידנא א"ל א"כ חד מהני נכרים דהוו הכא אמר ר"נ עיניה נתנה באחר וכו':
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה