יבמות עא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מעת לעת והתני לודאה יום הבראתו כיום הולדו מאי לאו מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראתו לא בעינן מעת לעת לא עדיף יום הבראתו מיום הולדו דאילו יום הולדו לא בעינן מעת לעת ואילו יום הבראתו בעינן מעת לעת רב פפא אמר כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין רב כהנא בריה דרב נחמיה אמר כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר ביני וביני רב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ומי חיי והתניא כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת הכא במאי עסקינן כגון דזנתיה אישתא אישתא דמאן אילימא אישתא דידיה אי הכי כל שבעה בעי אלא דזנתיה אישתא דאימיה ואיבעית אימא ה"מ היכא דלא מעוי אבל היכא דמעוי מחייא חיי אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה אערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנאמר (יהושע ד, יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא הזאה אימת עביד להו לאו כשהן ערלים ודלמא לא עבוד פסח כלל לא ס"ד דכתיב (יהושע ה, י) ויעשו את הפסח מתקיף לה מר זוטרא ודלמא פסח הבא בטומאה היה א"ל רב אשי תניא בהדיא מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר (יהושע ה, ב) בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו' ודלמא הנך דלא מהול דכתיב (יהושע ה, ה) כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו' א"כ מאי שוב אלא לאו לפריעה ומאי שנית לאקושי סוף מילה לתחלת מילה מה תחלת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין בו דתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את [רוב] העטרה ואין אוכל בתרומה אמר רבינא ואיתימא רב ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ובמדבר מאי טעמא לא מהול איבעית אימא משום חולשא דאורחא
רש"י
עריכה
מעת לעת - כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים:
והתני לודאה - שם חכם:
יום הבראתו כיום הולדו - צריך להמתין שמונה ימים:
מאי לאו - הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראה לא בעי מעת לעת:
לא עדיף יום הבראתו כו' - והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך להמתין עד יום שמיני:
דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח - בין עשיה לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה:
חבושין - בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו:
כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט.) יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה:
והתניא - בהמפלת במסכת נדה פיו סתום וטבורו פתוח וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום פיו ונסתם הפתוח טבורו:
אין יכול לחיות - משום דלא יניק:
דזנתיה אישתא - החולי זן את החולה:
אי נימא אישתא דידיה - שאחזתו חמה וכשיצא חלצתו:
כל שבעה בעי אמתוני - משיצא דהא אמרן יום הבראתו כיום הולדו:
מעוי - צועק כמו עוי עוי ולא אשגחו ביה בפרק בתרא דיומא (דף עז.):
ערל - ישראל שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה:
שכן מצינו באבותינו - בימי יהושע בפסח גלגל שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים:
בעשרה לא מהול - אותן שהיו במדבר שהיו ערלים:
הזאה אימת עבוד - לטומאת מת שעליהן שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הן בניהם כדכתיב (יהושע ה) ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת שלישי ושביעי כשהן ערלים או כל אחד ואחד קבל הזאה לשלישי ושביעי שלו בעודו במדבר או עכשיו הזו עליהן כולן יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאה שניה מחוסרת זמן ואית דמפרש להו הזאה משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולאו מילתא היא דהא אמר רבי יוחנן בפרק האשה במסכת פסחים (דף צב.) לא שנו אלא ערל עובד כוכבים אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל מיד את פסחו לערב ולשון ראשון שמעתי מפי הזקן:
א"כ מאי שוב - דמשמע זמנא אחריתי אלא לאו ש"מ לפריעה:
ומאי שנית - השתא דדרשת שוב שנית מאי תדרוש ביה: ל"א מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה ולהאי לישנא גרסינן ודלמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב:
סוף מילה - ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה:
את רוב גובהה - אע"ג דאין רוב הקיפה:
תוספות
עריכה
ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעורה. פי' שהטבור אין מעורה לאמו אבל מעורה מחייא חיי ממה שאמו אוכלת:
ערל מקבל הזאה שכן מצינו כו'. תימה לר"י מה ראיה צריך למה לא יקבל הזאה אפילו לרבי עקיבא דמרבה (לעיל דף ע.) לערל כי טמא דהא טמא מקבל הזאה כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים דף צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה:
ודלמא פסח הבא בטומאה הוה. תימה אם כן קרא למה לי דבפרק בתרא דזבחים (דף קיח.) דייק רבי שמעון דאף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן מדכתיב (יהושע ה) ויעשו את הפסח בגלגל למה לי קרא אלא הא קמשמע לן דחובה דהוי כעין פסח קריב דלאו כעין פסח לא קריב ורבנן ההוא מיבעי ליה כדר' יוחנן משום רבי בנאה דערל מקבל הזאה ואמר רבינו יצחק דעדיפא קמשני הכא דתניא בהדיא שעשו פסחיהם בטהרה:
לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. ומ"מ אברהם פרע מילתן אע"ג דלא נצטווה כדאמר בב"ר. (פ' (ס"ד) [מ"ז]) דאפי' עירוב תבשילין קיים וא"ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא:
בקונטרס גרס אם כן מאי שוב. ומאי שנית בעיא באנפי נפשה היא ומשני לאקושי ול"ג אלא לאקושי ולא ודלמא ור"ח מפרש דמאי שוב ומאי שנית כולה חדא מילתא היא וגרסינן ודלמא לאקושי כו' ולהכי אתא ולא לפריעה ולגי' זו לא משני במסקנא מידי אהך קושיא:
סוף מילה כו'. הק' הר' יצחק הלבן דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה והתם (לקמן דף עב.) דרשי המול ימול לציצין כו' ותירץ לו ר"ת דהכא ציצין המעכבין את הפריעה קאמר ולר"י נראה דאע"ג דנצטווה אברהם על הציצין דריש להו שפיר מקרא דיהושע דהא כי פריך נמי דלמא הנך דלא מהול אין שום חדוש בקרא דיהושע אלא מה שכבר נצטווה תחלה ואם תאמר אם כן שוב נמי דאיירי בפריעה מצי למימר דנצטווה אברהם והיכי מוכח מינה דלא ניתנה פריעה לאברהם ויש לומר דאין לנו לומר שנצטווה אלא מאי דכתיב ביה בהדיא כגון ציצין דדרשינן מהמול ימול דמשמע דלציצין אתא ולא לפריעה דהמול ימול משמע דבר המעכב גוף המילה וה"ק לא ניתנה פריעה לאברהם כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע:
מאי טעמא לא מהול. משמע דלא מהול כלל ובפרקי דר' אליעזר (פ' כט) משמע שמלו דקאמר מי מנה עפר יעקב ראה כל המדבר שהיה מלא מערלותיהן של ישראל ובמגלת סתרים דרבינו נסים נמי משמע שמלו ולא פרעו דכתב בהו כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים מפני עינוי הדרך:
מאי טעמא לא מהול כו'. ואם תאמר ואיך היו אוכלים קדשים או אפילו בשר כלל כיון שלא מלו שלא הותר להם בשר תאוה אלא על ידי שלמים וערל אסור בקדשים ואפילו אם מלו ולא פרעו כמו שמשמע בפרקי דרבי אליעזר ובמגלת סתרים מ"מ כיון דנצטוו על הפריעה ולא פרעו כאילו לא מלו דאי לאו הכי היאך מדקדק דערל מקבל הזאה מאבותינו וי"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו ואותם אכלו קדשים אבל הילודים במדבר שלא מלו לא אכלו קדשים אבל בבשר תאוה היו מותרים שלא נאסרה להם מאחר שאין יכולין לאכול קדשים מידי דהוה אצבי ואיל דהיכא דלא אפשר בהקרבה שרי בשר תאוה כדפירש בפ"ק דחולין (דף יז. ושם):
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ח (עריכה)
ראשונים נוספים
ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים. פירש"י ז"ל שהיו טמאים שקברו אבותיהם מתי מדבר ואע"ג דתני באיכה רבתי שהן עצמן היו יוצאין לחפור וקוברים את עצמן אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים אי נמי טמאי מתי עכו"ם היו מכמה מלחמות שנצחו כגון סיחון ועוג ומדין שהן מטמאין במגע ומשא שנאמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו והאי דלא אייתי האי קרא משום דמי יימר שקבלו הזאה כשהן ערלים מיד הא תתחטאו קאמר להו לומר שצריכין הזאה אם אפשר מיד כגון מולי' שבהן מיד אי לא אפשר לכשיהי' אפשר להזות יזו.
והרב אב"ד ז"ל כתב כך איכא למתמה טובא אמאי לא אייתי ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וערלים הוו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים הי' משמת אהרן ונתכהן אלעזר ויש שמתרץ דילמא פחות מבן כ' או יותר מבן ס' היו שלא נגזרה עליהם והיו מולין ואית דבעי מימר דממדין לא מוכחא מילתא שפיר דדילמא האי דכתיב תתחטאו ראויין לקבל הזאה קאמר כשתהיו נמולין ולא עכשיו כשאתם ערלים.
הא דאמרי' לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא. אי קשיא, והא כתיב אלה המצות אין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה לא קשיא דמשה נצטווה וכך אנו אומרים לא ניתנה לעשות פריעת מילה אלא ליהושע ולא לאברהם ואע"ג דאמרינן בבראשית רבה הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן אומר את בשר ערלתו אלא לאברהם ע"י שנתמעך ע"י אשה בשר ערלתו אבל ישמעאל שלא נתמעך ע"י אשה את בשר ערלתו ופירש"י בפי' התורה דישמעאל הצריך ליפרע מילה יש לומר לא נצטווה עליה אלא כענין שאמרו קיים אברהם אבינו עירובי תבשילין ומ"מ בסוף מ' שנה נצטווה משה עליה בערבות מואב דאי ס"ד מעיקרא הוו להו ערלים והאיך אכלו פסח וקדשים א"נ על פי הדבור נצטוו עליה לעשותה בכניסתן לארץ שעכשו אינן מלין.
והאי דאמרי' מאי שוב ומאי שנית אלא לאקושי סוף מילה לתחילת מילה כו' אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין [ולקמן (יבמות דף ע"ב) דרשינן מהמול ימול ציצין המעכבין] אלמא לאברהם אבינו נתנה איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבא כך תירץ רבינו תם ז"ל ויש אומר דלישנא דקרא מתרץ מאי שוב ומאי שנית אבל לאו לחדותי מידי במצות מילה אתא קרא [ולעולם בציצין דמילה] כדאמרינן [לקמן] ודילמא הנך דלא מהול כלל. כלומר וקרא להזהיר עלי' בשעת מעשה אתא.
מאי טעמא לא מהול. איכא דקשיא ליה אי לא מהול כלל קדשים היכי אכלי ועוד שהרי בשר תאוה נאסרה להם ומדרש אגדה ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נימולין היו שלא כתקנן והיו כורכין הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב לא מלו וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל ערלות ועשה אותן גבעה גדולה לכך נאמר אל גבעת הערלות ועוד אמרו באגדה בפרק י"א כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב מכאן התקינו שיהו מכסין את הערלה עם הדם בעפר הארץ מכל הני משמע דמהול.
ואיכא למימר קדשים לא תיקשי שאותן שיצאו ממצרים שהיו מולין היו אוכלין אותן ואף על פי שלא פרעו לא ניתנה פריעת מילה אלא ליהושע כדפרישית ובשר תאוה שמא הותר לערלים כיון שלא היו יכולין להקריבם שלמים א"נ בשר נחירה אישתרי להו אי נמי אכלי בשר צבי ואיל ועופות כגון שליו שהי' להם שאינן קרבין לגבי המזבח שלא נאסרו כלל כדאיתא במסכת חולין (דף י"ז) ומדרשי אגדה י"ל שהוציאו ערלותיהן ממצרים או ערלות של אותן הנולדים קודם נזיפתן ראה אותו רשע ומה שאמרו וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני והלא היוצאים ממצרים נמולים היו ואי משום בנים הנולדים עד שעמדו על הר סיני קודם נזיפתן הי' ונמולו, מיהו ללישנא דלא נבדרו ענני כבוד משעת יציאתן ממצרים לא מלו.
ואיפשר שזו היא קושיתו של רבי ישמעאל ולא אתיא כשמעתי' דהכא משמע דאותן היוצאים ממצרים לא נפרעו והנולדים במדבר לא מלו כלל ולר' ישמעאל כל הנולדים נמי מלו ולא פרעו ולפיכך אמר ר' ישמעאל שלא היו כערלים לפי שמילתן כתקנה אלא שלא היו פורעין שעדיין לא נתנה פריעת מילה.
מהא דרב פפא דאמר בדכאיב ליה עיניה לינוקא שמעינן דאפילו משום כאיבא דינוקא דעלמא דחינן לה למילה: ולא תימא דוקא משום עיני דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאיתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כח, ב) גבי מתרפאין רפוי ממון, דכאיב ליה כל דהו משמע. וטעמא דמלתא משום דאי מהיל ליה דלמא מתוך כאבו וכאבה של מילה אתי לידי סכנה. והכי אשכחן לגאון ז"ל (מובא ברמב"ן) דכתב כך ראיתי כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא, ואם מחמת חולי כבר שנינו חלצתו חמה נותנין לו שבעה ימים להברותו, אי מחמת דבר אחר כדתניא (חולין מז, ב) אמר ר' נתן פעם אחת וכו', הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.
בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני: קשיא לי והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא, ואי אמרת דלא בקי למקרעיה והוה ליה כחבוש בבית האסורים, אם כן אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול. ויש לומר דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום, ומכאן דלא בר מימהל חשבינן ליה עד שיקרע כנ"ל.
ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהיו טמאין: פירש רש"י ז"ל (להלן בד"ה הזאה) שהיו טמאין שקברו מתי מדבר. ואף על גב דתניא (באיכה רבתי בפתיחתא אות לג) שהן עצמן היו קוברין עצמן שהכרוז יוצא ואומר צאו לחפר צאו לחפר, אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים. אי נמי יש לפרש שהיו טמאין מהרוגי מלחמת העמים שנצחו כסיחון ועוג ומדין שאף הן מטמאין במגע ובמשא כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (לעיל סא, א) וכדכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל. והר"א אב"ד ז"ל כתב איכא למיתמה טובא אמאי לא אייתא ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, וערלים היו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים היה משמת אהרן ונתכהן אלעזר. ויש מתרצים דלמא פחות מבן עשרים או יותר מבן ששים שלא נגזרה עליהן גזרה והיו מולים[3].
וממאי דעבוד פסח. כלומר אחר שכלו מתי מדבר, דלמא לא עבוד לא סלקא דעתך דכתיב ויחנו בני ישראל בגלגל וכו'. ואפשר היה לו להקשות דלמא אותם שלא נגזרה עליהם גזרה כגון יתרים על בן ששים ופחותים מבן עשרים, אי נמי אותם שלא נטמאו במלחמה שהיו קטנים מבן עשרים בשעת המלחמה שלא נטמאו. אלא דעדיפא מינה אקשי ליה
דלמא פסח הבא בטומאה עבוד: כלומר לטעמיך דרובא של קהל טמאין היו אם כן לא היו צריכין ליטהר דרובו של קהל אינו נדחה אלא עושין בטומאה.
לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא: ואי קשה לך דהא כתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה (שבת קד, א), לא קשיא דמשה נצטוה, אלא שלא נתנה לעשות אלא מיהושע ואילך. ואי קשיא לך הא דאמרינן בבראשית רבה (פר' מז פי' ח) הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן את אמר את בשר ערלתו, אלא אברהם אבינו ע"י שנתמעך על ידי אשה בשר ערלתו, אבל ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה את בשר ערלתו. ופירש רש"י ז"ל בפירוש התורה (בראשית יז, כה) דישמעאל הוצרך לפרוע מילה. יש לומר אף על פי שלא נצטוה קיים כענין שאמרו (יומא כח, ב) קיים אברהם עירובי תבשילין.
אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה כו': הקשה ר"י הלבן (בתוס' ד"ה סוף) דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה, והתם (להלן עב, א) דרשינן המול ימול לציצין אלמא לאברהם נתנה. איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבי. כן תירץ ר"ת ז"ל.
בכתב יד: מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין את המילה: וא"ת א"כ אף אנו נאמר ליהושע נאמר ולא לאברהם והתניא המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה אלמא וכו'.
מאי טעמא לא מהול: איכא למידק אי לאו מהול קדשים היכי אכלי. וכי תימא דלמא לא אכיל והלא בשר תאוה נאסר להן במדבר. ויש לומר דאותן שיצאו ממצרים אכלי להו קדשים ובשר תאוה לא נאסר אלא לאותם שהיו ראוין לאכול קדשים. אי נמי צבי ואיל אכלי שלא נאסר כדאיתא בפרק קמא דחולין (יג, א). ואיכא למידק עוד מדאמרינן באגדה[4] ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נמולין היו שלא כתקנן והיו כורתין את הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב ולא מלו, וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל הערלות ועשה אותן גבעה גדולה לכך נאמר אל גבעת הערלות. ועוד באגדה בפרקי רבי אליעזר (פכ"ט) כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו שיהיו מכסין הערלה עם הדם בעפר הארץ. אלמא משמע דמהול. ויש לומר דמעמד הר סיני קודם נזיפתן היה והיו מלין עד שעת נזיפה. ומדרשי אגדה סבירא להו כמאן דאמר בגמרין (להלן עב, א) טעמא דלא מהול משום דלא נשיב רוח צפונים משום דנזופין היו.
ר' פפא אמר כגון דכייב ליה עיניה לינוק' ואיתפח ביני ביני פי' בין עשייה דהיינו שחיטת פסח לאכילה דבשעת עשייה דכיון דכייב ליה עיניה לאו בר ממהל הוא. ובשעת אכילה דכיון דאיתפח דהא חזי לממהל דמשום כיבא דעינא בעלמא לא יהבי ליה זמן להבראה כלל דהכא בכיבא כל דהו עסוקי' דאלו בכאב גדול הא חמיר מחלצתו חמה דשורייקי דעינא בליבא תלו כדאיתא בפ' אין מעמידין במ' עכומ"ז ושמעינן מינה דמשום צער וחולי כל דהו משהין אותו למול עד שיבריא מיהת כדי שלא יבא לידי סכנה וכן כתב הגאון ז"ל דכל תינוק שהיא מצטער בין מחמת חולי בין משום דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא:
שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשרים ערלים פי' כי אבותינו היו טמאים מתים והצרכו להזאה וקבלוה כשהם ערלים ועלתה להם אותה הזאה להתירם כשמלו מערלתם לאכול בפסח וא"ת מהיכן היו אבותינו טמאים מתים פרש"י ז"ל שהיו טמאים מחמת מתי מדבר והקשו עליו ז"ל דבמתי מדבר לא נתעסקו בהם כי הם עצמם נכנסי' לקברותיהם מחיים כשהכרוז יוצא וכדאיתא באיכה רבתי וי"ל דאה"נ לא סגיא אלא דאילו מחיים כשהלכו לעסוק בהספדם. וי"מ כי אבותינו היו טמאי' מתים ממלחמו' מדין ושאר מלאכים שבעבר הירדן דאומות העולם מטמאי' הם במגע ובמש':
בעשרה לא מהול משום חולש' דאורח' פי' וא"כ מלו בי"א ואם לא הזו הזאה ראשונה עד י"א לאחר מילה א"כ הזו הזאה שנייה ביום י"ד של ניסן לשחיטת הפסח ואכילתו לערב הא ליכא בין הזאה להזאה ד' ימים אלא א"כ הזו עליהם בעשור או קודם לכן כשהם ערלים ומלו מי"א ועד י"ד ועלתה להם הזאה דמעיקרא בעודם ערלים. וא"ת ולמה לא הביאו ראיה ממלחמת מדין שאמר להם הכתוב תתחטאו ביום הג' וביום הז' וי"ל דדילמא מצוה להתחט' כשימולו ולא נתחטאו עד שמלו א"נ שנתחטאו באותה שעה שהיו מולים מיוצאי מצרים שהרי לא נגזרה גזרה לא על פחות מבן עשרים ולא על יותר מבן ששים:
ודילמא לא עבוד פסח כלל לא ס"ד דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח. ק"ל ומעיקרא היכי פרכי' לה כלל וזיל קרי בי רב הוא ועוד נימא דדילמא עבוד פסח אותם שהיו מיוצאי מצרי פחות מבן כ' או יותר מבן ששים ונ"ל דהכי פרכי' ודילמא לא עבוד פסח כלל אותם שהיו ערלים כשעלו מן הירדן ופרקי' דהא כתיב ויעשו בני ישראל אלמא רוב ישראל עשו אותו והנשארים מיוצאי מצרים לא היו רוב ישראל. ולהכי הדר פרכי ודילמא פסח הבא בטומאה היה דהא רוב ישראל היו טמאים שלא היה להם פנאי לטהר להזות:
אמר רב אשי תנא בהדיא וכו' ועל הא סמיך ר' בנאה ומייתי ראייה מאבותינו:
א"ר יצחק לא נתנה פריע' מילה לאברהם ק"ל שהרי אמרו במדרש דלהכי כתיב גבי ישמעל בהמולו את בשר ערלתו לפי שלא נתמעך ע"י אשה והוצרך לפרוע מילתו וי"ל דהשת' סבי' לן דר' יצחק לית ליה ההיא דרשא דדריש את בשר ערלתו במילת' אחריתי. א"נ דאברהם אבי' מעצמו עשה כשם שקיים אפי' ערובי תבשילין:
שנאמר בעת ההיא אמר ה' ליהושוע וכו' וא"ת א"כ אף מרע"ה לא נצטו' ואמאי נקט אברהם י"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חדוש והנכון כי מרע"ה נצטוה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמ' הדבר ע"י יהושוע:
א"כ מאי שוב ומאי שנית לאקושי סוף מילה וכו' גרש"י ז"ל ופירוש הוא ז"ל אם כן דבאותם דלא מהול כלל מיירי מאי שוב ומאי שנית ולדבריך דדרשא האי לישנא דריש לן נמי מאי שנית. ומהדרי דשני' אתא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה ולפי גרסא זו ופי' זה לא אדחויי הא דר' יצחק וי"ג ודילמא לאקושי סוף וה"פ דמעיקרא אמרי' דא"כ דקר' מיירי בהנהו דלא מהול כלל מאי שוב ומאי שנית ודחינן ודילמא להכי כתב שוב ושנית לאקושי סוף מילה. ואידחייה לה לדר' יצחק ויש שאין גורסי' ודילמ' וגורסי' אלא לאקשויי סוף מילה וה"פ ולדבריך מאי שנית אלא לעול' בין שוב ובין שנית לא אתא אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה:
אף סוף מילה מעכבת פי' ציצין המעכבין את המילה וזה היאך אפשר והא תניא לה המול ימול לרבות ציצין המעכבי' את המילה ותי' ז"ל ציצי' דמילה עצמה והכא ציצין דפריעא דאינהו נמי מעכבי:
אי בעית אימא משום חולשא דאורחא פירש שהדרך סכנה להמול וכיון דע"פ ה' יחנו וע"פ יסעו לא היו יכולים למול ע"מ להתעכב עד שיתרפא וכ"ת א"כ למה נענש מרע"ה על ערלת בנו לפי שלא מל אותו בדרך י"ל לפי שהיה יכול להתעכב במקום אחד עד שיתרפא הנמול שהרי לא קבע לו הקב"ה זמן לשוב במצרים:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ח (עריכה)
תני לודאה יום הבראתו כיום הולדו מה יום הולדו בעי יום יח' אף כשחלצתו חמה ממתינים לו עד יום ח' להבראתו ודוקא לחמה אבל אם כאיבין עיני' ואיתפח מהלינן לו לאלתר:
מתניתין איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו א' מהן וכרות שפכה כל שנככרת הגיד אם נשתייר מן העטרה אפילו כחוט השערה כשר. פצוע דכה וכ"ש מותרים בגיורת ומשוחררת ואינן אסורים אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבא פצוע דכה וכ"ש בקהל ה' פי' אפילו א' מהם והא' קיימת יקרא פצ"ד. וכ"ש כל שנחתך ונכרת ראש הגיד. אם נשתייר מן העטרה אצל הגוף אפילו כחוט א' מהבשר שיש מן העטרה ולמטה הוי כשר דבשר בעלמא הוא ואינו פוסל אלא אם נחתך מן העטרה ולמעלה שאל נשתייר מן העטרה אצל הגוף אפי' מל אחוט ועטרה האו כמין טבעת המקפת ראש הגיד וממנה ולמטה משפיע ומוריד.
לא עדיף יום הבראתו מיום הולדו והאי דקאמר יום הבראתו כיום הולדו היינו לענין דצריך להמתין שבעה:
ערל מקבל הזאה פי' ערל שנטמא במת מקבל הזאה ואצטריך לר' עקיבא דאמר דמרבה ערל כטמא וסד"א דכיון דגם לאחר הזאה הוי ערל הוי לעולם כי טמא קודם הזאה:
מאי שוב. ופריך תלמודא ומאי שנית ומשני לאקושי סוף מילה לתחלת מילה וכו'. י"מ א"כ מאי שוב ומאי שנית וגרסי ודלמא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה ולא נהירא דא"כ תלמודא לא משני מידי מן הקושיא דקאמר ודלמא לאקושי לכן נראה כפי' קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה