יבמות פח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מ"ט קא מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא אלא סברא היא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא אדמהימן מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש בואין דבר שבערוה פחות משנים הא לא דמיא אלא לחתיכה דודאי חלב ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוה דלא מהימן מי דמי התם אפי' אתו בי מאה לא מהימני הכא כיון דכי אתו בי תרי מהימני חד נמי להימניה גמידי דהוה אטבל הקדש וקונמות האי טבל היכי דמי דאי דידיה משום דבידו לתקנו אלא דאחר מאי קסבר אי קא סבר תורם משלו על של חברו אינו צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר צריך דעת בעלים ואמר אנא ידענא ביה דמתקן היא גופה מנלן הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה אלא דאחר ואמר ידענא ביה דאיתשיל מריה עליה היא גופה מנלן קונמות נמי אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו ואי קסבר אין מעילה בקונמות ואיסור בעלמא הוא דרכיב להו אכתפיה אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה אלא דאחר ואמר אנא ידענא דאיתשיל מריה עליה היא גופה מנלן אמר ר' זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה לא ליחמיר ולא ליקיל המשום עיגונא אקילו בה רבנן:
תצא מזה ומזה וכו':
אמר רב לא שנו אלא שניסת בעד אחד אבל ניסת על פי שני עדים לא תצא מחכו עליה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא לא צריכא דלא ידעינן ליה אי דלא ידעינן ליה בעד אחד אמאי תצא לא צריכא דאתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדיה מכי נפק ועד השתא ואתון הוא דלא ידעיתו ליה דכתיב (בראשית מב, ח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ואמר רב חסדא מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן סוף סוף תרי ותרי נינהו
רש"י
עריכה
מאי טעמא מחייבי בה רבנן - כי אישתיק:
אי נימא כו' - אלא הא דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה סברא הוא:
ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן - והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו:
לא איתחזק איסורא - בההיא חתיכה:
הא לא דמיא - קושיא היא:
מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות - דאע"ג דאיתחזק איסורא סמכינן עליה:
אי קדושת הגוף - קדשי מזבח:
אי קסבר יש מעילה בקונמות - דקדשי בדק הבית הן משאמר קונם דבר זה עלי:
ואי קסבר אין מעילה - דקונם לשון נדר הוא:
שהחמרת עליה בסופה - שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדברים האלו שבמשנתנו:
הקלת עליה בתחלה - להתירה לינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר:
לא תצא - קס"ד לא תצא משני:
אנן הוינן בהדיה כו' - הלכך לגבי עד אחד מהימני אבל לגבי תרי הואיל וניסת לא תצא:
תוספות
עריכה
ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. אר"י דאין להקשות והא מיגו במקום עדים הוא דה"פ ומה אם ירצה לומר בפירוש מזיד הייתי השתא נמי דקאמר לא אכלתי הכי הוא דבעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד והכי מוכח בכריתות (דף יב. ושם) וא"ת והיכי מוכח הש"ס מדפטרי רבנן שהדבר תלוי בהודאתו להתחייב קרבן מדלא מחייבי ליה תרי קרבן אע"ג דמכחיש להו הא לא מכחשי ליה במאי דקאמר מזיד היה ואי אפשר לחייבו על פיהם בשום ענין ולעולם איכא למימר דלעיל מחייבי ליה משום דעד אחד מהימן בלא הודאתו דכיון שאין אומר דמזיד היה יש לנו לומר דמסתמא שוגג היה דלא מחזקינן ליה ברשיעא ואר"י דשפיר מוכח דסבר הש"ס דאי הוה לן למימר מסתמא שוגג היה לא הוה כל כמיניה למיפטר נפשיה מקרבן ולומר מזיד הייתי ולאפוקי נפשיה מסתמא. ומשמע ליה דאפילו באמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג פטרי רבנן משום דלא שכיח שיוכלו העדים לידע בירור הדבר אם שוגג היה או מזיד וע"כ הא דמחייבי רבנן כי שתיק משום דשתיקה כהודאה דמיא דאי אפשר לחייבו קרבן ע"י שום עדות ומספקא ליה לר"י אם אמר לא אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אם נאמן אם לאו דאין נאמן להכחיש העדים או שמא נאמן דהא לא מכחשי ליה עדים במה שאומר לא אכלתי שוגג ובמה שאומר לא אכלתי מזיד אע"ג דמכחשי ליה לא איכפת לן כי זה אינו שייך לחיוב קרבן ויפה עושה דלא מפרש חטאיה ובכריתות (ג"ז שם) דקאמר דאיכא בין טעמא דמתרץ בדבוריה לטעמא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דלא מתרץ דיבוריה ולא קאמר דנפקא מינה באמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד דאפילו אם תימצי לומר דלא מהימן ניחא למינקט נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דומיא דאכלת ולא אכלתי בלא שום תוספת דבור ועוד דנקט הכי משום דמייתי בתר הכי עלה ברייתות דלענין טומאה:
דשתיקה כהודאה דמיא. פי' כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר הודאה ממש שיודע ודאי שכן הוא כיון שהוא שותק דאם כן בפרק האומר (קדושין סו. ושם) דאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה אפילו גזלן נמי מאחר שהוא שותק כמו שמפר"ת התם מכח ההיא דגיטין (דף נד: ושם) דטעמא דאמר ליה עד אחד אכלת חלב ושורך נרבע ונטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן משום דשתיקה כהודאה דמיא כדמסיק הכא ועוד אם היא הודאה ממש לא הוה שייך למימר התם נאמן העד וההוא סמיא נמי (קידושין שם) היכי מצי לידע ודאי שזינתה אלא ודאי לאו הודאה ממש היא:
ברי לי דשומן דמהימן. י"מ דגמרינן מנדה דאמר בהמדיר (כתובות עב. ושם) וספרה לה לעצמה ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא נמי ואמר ר"י נדה נהי שעכשיו ראתה מכ"מ לא איתחזק איסורא שתראה לעולם:
מידי דהוה אטבל והקדש. וא"ת והיכי ילפינן אשה מטבל והקדש דאין דבר שבערוה פחות משנים ואר"י דאי הוה שייך למילף מטבל והקדש הוה אמינא דהאי דאין דבר שבערוה פחות משנים הני מילי לאוסרה על בעלה דאין אחד נאמן לאסור דלענין איסור כתיב כי מצא בה ערות דבר אבל להתירה חד נמי נאמן:
אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו. ואפי' דחבריה ולא דמיא לנטע רבעי דאין יכול לפדות אלא בעליו דחשיב ברשות בעלים אע"פ שהוא ממון גבוה כיון שהם אוכלים אותו בירושלים אבל הקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר משאר כל אדם:
אי קסבר יש מעילה בקונמות. הקשה רבינו יצחק בן רבינו מאיר דבשבועות פרק ג' (דף כב. ושם) משמע דאפילו למאן דאמר יש מעילה בקונמות אין להם פדיון דתניא התם ככר זו הקדש ואכלה בין הוא בין חברו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זו עלי הקדש הוא מעל וחברו לא מעל לפיכך אין לה פדיון וחכמים אומרים לא מעל משמע דברישא דהוי הקדש גמור יש לה פדיון אבל סיפא דקאמר עלי דהוי קונם אע"פ שמעל אין לה פדיון ותירץ רבינו תם דקונמות דאסר להו אכולי עלמא יש לה פדיון לרבי מאיר דהתם כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי ואם תאמר וליפלוג בקונם גופיה ונראה דרישא גופה איירי בקונם והא דקתני ככר זו הקדש כהקדש קאמר דרבי מאיר לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בסוף פרק קמא דנדרים (דף יג.) וה"ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם אי נמי כגון שפירש בהדיא כהקדש ואיידי דלא איירי לפרושי בסיפא דהא קאמר עלי לא פריש ליה נמי ברישא והשתא פליגי חכמים בין ארישא בין אסיפא וברוב ספרים גרס בריש אין בין המודר (נדרים לה.) וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא מעל וגרסינן נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש:
מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו'. נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (דף פט:) שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה:
אתא גברא וקאי כו'. ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמו ויש לומר דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק י (עריכה)
יב א מיי' פ"ג מהל' שגגות הלכה ב', ומיי' פי"א מהל' עדות הלכה ז', טור ושו"ע יו"ד סי' קכ"ז סעיף ג':
יג ב מיי' פכ"ד מהל' אישות הלכה י"ח, טור ושו"ע אה"ע סי' י"א סעיף א', וטור ושו"ע אה"ע סי' קע"ח סעיף ט':
יד ג ד מיי' פי"א מהל' עדות הלכה ז', טור ושו"ע יו"ד סי' קכ"ז סעיף ב' ובהג"ה:
ראשונים נוספים
מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא. וכיון דאיתחזק איסורא לא מהימן ועוד דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים בין הוחזק איסורא בין שלא הוחזק שאפילו להחמיר עלי' כגון אשתו זנתה בעד אחד אפילו במקדש בעד אחד אין דבר שבערוה פחות משנים ואתי' למיפשט לטעמא קמא מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות ומיהו א"נ פשיטא הכי אכתי איכא למימר דבר שבערוה מנא לן אלא בעיא למיפשט חדא ולא קמא לי' ואע"פ שצריכה תלמוד דמשמע בעלמא דעד אחד נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק אסורא אלא הכא משום דלא פשיט לי' מדאורייתא מנא לן ואיכא נמי למיפרך בדבר שבערוה מנא לן מש"ה אתא ר' זירא לתרוצי מתוך חומרא שהחמרת עלי' בסוף הוא.
וא"ת ותיפשוט לי' מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה אע"פ שהוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי ושמא אין בידי' לתקן עכשיו איכא למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת אפילו לבעלה. ועוד דהתם לטבילה קיימא ואע"פ שהיום נדה למחר פוסקת ומונה וטובלת אבל באשת איש שמא לא תצא מאיסורא לעולם וכן הקדש וקונמות וכן טבל ברשות אחר הוחזק איסור ולא יבא לכלל היתר לעולם.
ותמיה לי למאי דקאמרינן השתא היכא דאיתחזק איסורא לא מהימן אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק או באשפה ובא ישראל ואמר כשרה היא שבפני נשחטה מי לא מהימן ואע"פ שהוחזקה באיסור שבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והרי אם נבלה היא אין בידו לתקן ואפילו בשל עצמו לא יהא נאמן אלא בשוחט לעצמו או שראוהו שוחט [וא"נ נימא] בכל סתם בשר שחזקה הוא שחט ובידו לתקן הוה אע"פ שאם נתנבלה בידו עכשיו אין בידו אבל במוצא במקום שיש לחוש לנבילה ולשחיטת עכו"ם אינו נאמן [ובודאי פשיטא דמהימן] אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהן מדאורייתא מ"ל ולעולם עד אחד נאמן באיסורין.
הא דאמרינן אלא סברא הוא מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן: פירש רש"י ז"ל אלא הא דהמנוה רבנן לעד אחד באשה סברא הוא ע"כ. ומתוך לשונו משמע דעד השתא אתינן למיפשט דעד אחד באשה מהימן דבר תורה ושלא כפירושנו שכתבנו למעלה (פז, ב ד"ה הא) ונראה שהביאו רבינו ז"ל לפרש כן מדאמרינן אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה, דלפי מה שכתבתי דשאר איסורין מדאורייתא מנ"ל קאמר, מאי קאמר מידי דהוה וכו', לא הוה ליה למימר כהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר אלא מחתיכה ספק של חלב ספק של שומן. ועוד מדאמרינן מי דמי התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דאשת איש, אלמא לאשת איש קיימינן (וכן פסקו התוס' פז, ב ד"ה מכלל). ומיהו ודאי על כרחין נראה לי דהכי אית לן למימר, דאטו עד השתא מי אייתינן קרא לעד אחד שבאשה והא מהודע אליו חטאתו קא מייתינן דשבאר איסורין הוא. אלא משום דחתיכה ספק של חלב ספק של שומר דמהימן ביה עד אחד לאו בהדיא אשכחן אלא מסברא, שאם אין כן אין לך מתארח אצל חבירו וכמו שכתב רש"י ז"ל עצמו (בד"ה ואמר ברי לי ??), להכי אמרינן בהאי לישנא, ועוד דקושטא דמלתא ודאי עיקר בעיין משום עד אחד שבאשה הוא, והכי קאמר אלא שאר איסורין דמהימן בהו עד אחד סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן דמהימן, ועלה סמכו בעד אחד שבאשה להאמינו משום מגו. ואקשינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דאשת איש דאין דבר שבערוה פחות משנים, כלומר עיקרא דמלתא דבעית למידק מינה לאשת איש לא מצי למידק מינה, דכיון דלא אשכחן בשאר האיסורין דכותיה שיהיה עד אחד מהימן ביה בדבר כי היא כשנים היאך האמינו בו עד אחד, שהרי אפילו בשאר האיסורין אלו היה האיסור מוחזק כמו שאשה זו מוחזקת באיסור, יש לומר שלא היה עד אחד נאמן בו, וכל שכן באשה שאי אפשר להקל בה כל כך שהרי דבר תורה אין דבר בערוה מתקיים בה בכל דיניה בפחות משנים וכמו שכתבתי למעלה. ואתינן למיפשט מהקדש טבל וקונמות דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן ואף על פי כן עד אחד מהימן. ואף על גב דהכא שאני דהוי דבר שבערוה, מכל מקום אלו קמה לן דהתם מהימן דבר תורה, הכא נמי הוה מהימן מדרבנן דעשאוהו כשאר האיסורין להאמין בו עד אחד משום עגונה, דאי לא תימא הכי מאי קא מהדר לאתויי מהקדש וקונמות, דמכל מקום הכא שאני דהוי דבר שבערוה כדאקשינן בהדיא. ודוחק הוא לומר דלאו למילף מינה עיקר בעיין דעד אחד שבאשה הוא דשקלו וטרו בה, אלא אמאי דמדמו לה לודאי חלב ולומר דלא דמי לודאי חלב אלא לטבל והקדש, דאטו בכדי שקלו וטרו בה כיון דלא נפק לן מינה מידי.
ואף על פי שראיתי לגדולי המפרשים שפירשו כענין זה, אינו מחוור בעיני שאין זה שיטת התלמוד. ומסקנא אוקימנא טעמא דעד אחד מהימן בעדות אשה דמשום עגונה אקילו בה רבנן, כלומר כולה מלתא משום עגונה הוא ולא סמכו בה אשאר אסורין, אלא עיקרא דמלתא משום עגונה הוא. כך נ"ל לפרש שיטת שמועתנו.
ולענין פסק הלכה משמע מהכא בשאר האסורין שאין עד אחד נאמן בהם בדאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן, ואם כן מצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לנבלה או לשחיטת עכו"ם, אין עד אחד נאמן וכן כל כיוצא בזה. ואם תאמר תפשוט מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה (כתובות עב, א) ואף על גב דאיתחזקה נדה ואין בידה לתקן דבימים תלה רחמנא. איכא למימר דהתם כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת והיתר הבא מאליו נאמנת. ואי משום טבילה בידה לתקן הוא (וכ"כ בגיטין ב, ב ד"ה אימור). ויש מפרשים (רמב"ן) דסוגיא זו שאלות בעלמא נינהו מדאורייתא מנא לן, ולעולם עד אחד נאמן בכל איסורין. ואין הטעם הזה מספיק בעיני לסמוך עליו בשל תורה.
ול"נ דסוגיין כולה אליבא דלישנא דאתמר בכריתות בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דמשום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים איתמרא וכמו שכתבתי למעלה (פז, ב ד"ה אלא), ומשום הכי שקלינן וטרינן בדאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן מנא לן ולא קמה לן. אבל לאידך לישנא דאוקימנא לה משום מגו ומתניתין דעד אחד כי שתיק אידך דחייב משום נאמנותו של עד הוא דרחמנא הימניה, בעיין איפשיטא ומינה לכל האיסורין דעד אחד נאמן בהם אפילו בדאיתחזק איסורא ואין בידו של עד לתקן כנ"ל.
ומיהו ודאי לכולי עלמא היכא דלא איתחזקא איסורא בגוף זה ממש כאשת איש, אי נמי טבל והקדש דאינהו גופייהו איתחזקי באיסור עד אחד נאמן בהם אף על גב דאיתחזק איסורא במקום זה, כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואתא עד אחד ואמר זו של שומן נאמן, דאי לא כן אין לך מתארח אצל חברו דהא איתחזק בהמה בחלב ושומן והיאך יהא נאמן. ועוד מעשים בכל יום במנקרי הבשר שסומכין על אחד לומר אלו גידי הבשר ואלו גידי איסור, ואף על גב דאיתחזק ביה איסור גיד הנשה. וכן נמי בחלב הכליות ושומן הבשר ובחלב אקשתא ואיתרא וזה פשוט. ומינה למעשים בכל יום שנמצאת במקולין טרפה או נבלה ונתערבו חתיכות של התר בשל איסור, שעד אחד נאמן לומר זו של היתר אף על גב דאיתחזק איסור במקולין ואין בידו לתקן. ועוד תדע לך דאם כן אין לך לוקח בשר מן המקולין ביום שנמצאת שם טרפה אלא בעדים.
הא דאמרינן אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה: קשיא לן והתם נמי אין בידו לתקן דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וכדאמרינן בפרק האומר (קדושין סב, א) אמר ר' יוחנן כל דבר שהוא בידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ואקשינן עליה מדתניא בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי אחר שאתגייר לאחר שתתגיירי והא התם בידו לאיגיורי, ופרקינן כיון דאמא מר גר צריך שלשה משפט כתיב ביה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא. ויש לי לומר דכל שאתה בא לומר במה שלא נעשה שהוא כאלו נעשה משום שבידו לתקנו, איכא למיחש דלמא לא מזדקקי ליה דפעמים שאין נזקקין. אבל במה שאינו ידוע אם נזקקו לו כבר אם לא, כיון שרובן של בני אדם נזקקין לכך ברוב הפעמים, וזה מעיד שנזקקו לו נאמן. עוד יש לומר דלגבי הפרת נדרים לא בעינן מומחין ובשלשה הדיוטות היודעים לפתוח סגי ליה, וכיון שכן לא אמרינן מי יימר, דודאי משכח דמזדקקי ליה. והכין אמרינן בהדיא בשבת בשלהי פרק כירה (מו, ב) כנ"ל.
סוף סוף תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי: כבר כתבתי בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כב, ב ד"ה מכדי) דהיינו כמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא (לעיל לא, א) דמפקי מחזקתה ולא קאי אלא באשם תלוי, אבל למאן דאמר ספיקא דרבנן הבא עליה בחטאת קאי דבחזקת נשואה קיימא והכא לרווחא דמלתא קאמר הכין, לומר דאפילו למאן דאמר ספיקא דאורייתא מכל מקום באשם תלוי קאי. וכל שכן לכשתמצא לומר כמאן דאמר ספיקא דרבנן דקשיא טפי דהא לדידיה הבא עליה בחטאת קאי.
מי דמי התם לא אתחזק איסורא פרש"י ז"ל לא אתחזק איסו' בההיא חתיכה למדנו מדבריו ז"ל דכל שלא הוחזק איסו' בחתיכה זו אעפ"י שהוחזק איסור במקו' זה לא חשיב אתחזק אסור' ומכאן לבי' המקולין דאע"ג דאתחזק טריפה שם כיון שלא הוחזק אסור בחתיכה זו שמכר לה הטבח הרי הוא נאמן מן התורה ואפי' למאי דקס"ד השתא וא"ת ואמאי לא מייתי ראיה דאפי' היכא דאתחזק איסורא עד א' נאמן מדכתי' וספרה לה לעצמה תירץ ז"ל דהתם שאני שא"א אלא כן ועוד שכיון שדרך הדם להיות פוסלה רגלים לדבר ואי משום טבילה הא אמרי' לק' דכל שבידו נאמן וזה הטעם שנאמנות על נקור הבשר והדם וחלב דאתחזק אסורא:
הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותן פי' כיון שהם שלו או של חברו והיינו דלא מפליג בה כי היכי דמפליגי' באידך ודוק:
ואי קדושת הגוף פי' כגון קדשי מזבח תמימים שאין נפדין:
אי דידיה משום דבידו לאתשולי עלייהו פי' דקי"ל שנשאלים על הקדש כמו על נדרים דעלמא דק"ל כב"ה דאמרי' יש שאלה בהקדש ודוקא עד שלא בא לידי הגזבר וא"ת והיכי אמרי' דבידו לאתשולי עלייהו נימא מי יימר דמזדקיק ליה חכם י"ל שכבר פי' בפ' כירה דכיון דנדרי' סגי להו בג' הדיוטות שיודעים פתחי נדרים שפיר אמרי' דמצי לאתשולי עלייהו דמילתא דשכיח הוא דמזדקקי ליה הדיוטות כאלו:
היא גופא מ"ל אלא א"ר זירא וכו' פירוש שכלה תקנת' רבנן היא לגמרי ולא אסמכתא משום דעד א' נאמן באיסור כיוצא בזה מן התורה כך יש לפרש לפי הפי' האחרון דלעיל ומ"מ לפי סוגיי' לא איפשיט' לן שיהא עד א' נאמן באיסורין במידי דאתחזק איסור' כשאין בידו לתקנו ויש שכתבו מרז"ל דשפיר קים ליה לתלמודא דהכי דינא ומהימן אלא דקא שיילי מ"ל מדאורייתא והא איפשיטא לן וק"ל דהא אתו למפשט מחתיכ' ספק חלב ספק שומן ולית לן ראייה מן התורה אלה משום דקים לן כדפרי' לעיל וכפרש"י ז"ל מכלל דבאידך דאיתחזק איסורא לא איתחזק לן וי"ל דבחתיכת ספק חלב ספק שומן קים לן לגמרי במושכל ראשון והוא מוסכם בכל ישראל משום דלא סגיא בלאו הכי אבל באידך אע"ג דקים להו לרבנן משום דגמירי לה לא קים להו לכ"ע ומשום דאמרינן לה מגמרא אמרינן דמדאוריתא מ"ל ולא אפשיטא זהו דעת מהר"ם ז"ל:
וי"מ דאליבא דאביי דסוגיי' דקדושי' ולההוא לישנא דכריתות שפיר איפשיט מההיא דאכלת' חלב דעד א' נאמן באיסורי' וכההיא סוגיא קי"ל כדכתי' לעיל ואעפ"כ ראוי לחוש ולהחמיר:
מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלת' ותמיה מילתא היאך סמכי רבנן להתיר מפני זה איסור אשת איש חמור שאינו מן התורה בפחות משנים ולקמן בשמעת' דב"ד מתנו לעקור דבר מן התורה היאך לא הביאו ראיה מזו והביא' ראיה מכמה דברים שנדחו ומגופא דסיפא דמתני' דקתני הולד ממזר ואדחי' לה ולא פשטוה מהא דלית לי' שום דחיה וי"מ דאפקיענהו רבנן לקדושין מיני' ולא מחוור לרבי' ז"ל דא"כ הוה לן לאדכרוה הכא כמדכרי בכל דוכת' דמפקיעי' רבנן קדושין ועוד היכי לא מייתי להא לק' כדאותיבנ' הא דבטל' אינו מבוטרוך ונפרוקל ונפ כדעבדי' בההיא דהא עדיפא לה דהוי' בפרקי' והויה הלכה פסוקה ועוד כיון דרבנן אפקיעי' לקדושי ראשון היכי אמרי' לקמן אחיו של ראש' חולץ מן התורה ואחיו של ב' חולץ מדרבנן איפכ' הוה לן למימר וי"ל דקים להו לרבנן דמילתא דעבידא לגלויי שהחמרת עליה בסופה כ"כ ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא בדין מנסבא ואנן סהדי במילתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפי' מדאורית' והכתו' מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורס' שניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדו' וזה כפתור ופרח ממ"ה הר"ם ז"ל. הא דאמרי' משום עגונא הקלו בה רבנן ה"ק כלו' שחכמים שהם מחמירין כ"מ הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא יש עליו עדי הכחשה כראוי והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים אלמא עדות עד א' שנאמן כשנים בעדות אשה דאורית' הוא:
הבא עליה באשם תלוי קאי פר"י ז"ל דקושיי' כמ"ד תרי ותרי ספקא דאוריתא ולרבותא נקטיה הכי דאפי' להא תקשי לן וכ"ש למ"ד דתרי ותרי אוקי איתתא אחזקתא דתקשי לן דהא בחזקת אשת איש קיימא והבא עליה כבא על אשת איש גמורה:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק י (עריכה)
מסיק ר"ז מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופא הלקתה עלי' בתחילתה פי' שאם בא בעלה אתה נותן לה כל הדרים הללו הקלת עלי' בתחילה להתירה להנשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה ודייקא שפיר:
מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן וכו' דמהימן פ"ה דאי לא מהימן לא מצינו איש שיוכל לאכול עם חבירו שמא יאכילנו דבר איסור. ותימה ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל. ונ"ל דנפקא לן דמהימן מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה:
משום עגונא אקילו בה רבנן. וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דמן התורה הוכחנו דעד אחד לא מהימן וי"ל דאין זה עוקר דבר מן התורה שראו חכמים דאשה דייקא ומנסבא מהני שפיר כשני עדים דודאי לא משקרא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה