יבמות מו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עובד כוכבים גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה כדרבא דאמר רבא אהקדש חמץ בושחרור מפקיעין מידי שעבוד מתיב רב חסדא גמעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמן בני חורין לפניה אין לאחריה לא אמר רבא דלפניה בין בסתם בין במפורש לאחריה במפורש אין בסתם לא אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים האבל עובד כוכבים גופיה קני דכתיב (ויקרא כה, מה) וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה ולא הם קונים מכם למאי אילימא למעשה ידיו אטו עובד כוכבים לא קני ליה לישראל למעשה ידיו ווהכתיב (ויקרא כה, מז) או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה העובד כוכבים אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונין מהם אפילו גופיה פריך רב אחא אימא בכספא ובטבילה קשיא אמר שמואל זוצריך לתקפו במים חכי האי דמנימין עבדיה דרב אשי בעא לאטבולי מסריה ניהלייהו לרבינא ולרב אחא ברי' דרבא אמר להו חזו דמינייכו קבעית ליה רמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא להוי חציצה צמצמו ליה כי היכי דלא לקדים ולימא להו לשם בן חורין אני טובל בהדי דדלי רישיה ממיא אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך א"ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא א"ל איכו שכיבי לא אמרי לכו הא מילתא טהכי א"ר ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא חזא בנות ישראל דמעברן מגרים שמלו ולא טבלו וחזא חמרא דישראל דמזגי עובדי כוכבים ושתו ישראל וחזא תורמוסין דשלקי עובדי כוכבים ואכלי ישראל ולא אמר להו ולא מידי אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ועל יינם משום יין נסך ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה על בניהן שהם ממזרים ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ילעולם אין גר עד שימול ויטבול וכיון דלא טביל עובד כוכבים הוא ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כועל יינם משום יין נסך משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה הא בני תורה שרי והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב לכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עובדי כוכבים והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב מכל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים וטעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו וחכמים אומרים טבל ולא מל מל ולא טבל (מ)אין גר עד שימול ויטבול ורבי יהושע נמי נילף מאבות ור"א נמי נילף מאמהות וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר והתניא ר"א אומר נמנין לפסח דורות שאין בא אלא מן החולין נאמר פסח במצרים ונאמר פסח בדורות מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין א"ל ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר א"ל אע"פ שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה אלא
רש"י
עריכה
עובד כוכבים גופא לא קני - עובד כוכבים לא קנאו לגופו של זה מתחלה כדאמר לקמן ולא הם קונים זה את זה:
הקדש חמץ ושחרור - עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהויא קדושת הגוף פקע שיעבודא דקמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקעא כדתנן בערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים כולן או אם עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא מונח בידו של ישראל ובאו שש שעות של ערב הפסח פקע שיעבוד העובד כוכבים הואיל ולא הוי ממש דידיה וחייב זה לבערו:
ושחרור - עשה עבדו אפותיקי לחבירו ושחררו משוחרר ופקע ממונו של מלוה:
בבלוריא כו' לפניה אין - לפי שהן גרים והיא עובדת כוכבים והעובד כוכבים ישראל לא קני לגופיה:
לאחריה לא - אלמא גבי ישראל לא אמרינן קנה עבד עצמו בן חורין:
בין בסתם - שלא פירש הרי אנו טובלין לשם בני חורין:
במפורש - כדרב חמא בר גוריא דקתני וקדם וטבל לשם בן חורין:
אבל עובד כוכבים גופיה - עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל קנהו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין:
אלא עובד כוכבים מי לא קני ליה לישראל - למעשה ידיו והכתיב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה העובד כוכבים:
אימא בכספא ובטבילה - לשום עבדות הוא דקאמר רחמנא ליקני אבל אם קדם וטבל לשם בן חורין ה"נ דבן חורין הוא:
לתקפו במים - כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין ולא יהא ממשות בדבריו:
בעי לאטבולי - לשם יהדות לעבד:
מינייכו קא בעינא ליה - אם יקדים ויאמר לשם בן חורין:
ארויסא - קביסטרי (קיביסטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)) :
וצמצמו - דחקוהו לקשור בצוארו משום לתוקפו במים:
ארפו ליה וצמצמו ליה - שהיה לו עניבה וכשרוצים מושכין ראש החבל והוא דוחק מאליו וכשאין מושכין רפוי והמים נכנסים על בשרו:
זולטא דטינא - כלי מלא טיט:
דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו - כשאין נותנין כסף גולגולת למלך תופסים אותם גבאי המלך והני דבי פפא עשירים היו ופורעים המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם ועובדי כוכבים היו אותן הנקנין וקא מיבעיא ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא או לא:
מוהרקייהו דהני - חותמן של אלו:
בטפסא דמלכא - שהן לו לעבדים:
טפסא - ארגז אשקרי"ן (אישקרי"ן: קופסה (בעיקר לתכשיטים)) בלע"ז:
ומלכא אמר כו' - הילכך מכר הוא ובעו גיטא דחירותא אי בעו לאיגיורי ולאשתרויי בבת ישראל:
לפי שאינם בני תורה - אתורמוסין קאי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים כדמפרש לקמן אלא לפי שאינן בני תורה צא ואסור עליהן שלא יזלזלו בבשולי עובדי כוכבים:
ועל יינם משום יין נסך - דאע"ג דלא נגעי אלא כחו בעלמא הוא אסור משום לך לך אמרין לנזירא כו': תורמוס אינו עולה על שלחן מלכים:
באבותינו שמלו - בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה:
באמהות - נשותיהם שטבלו כדמפרש לקמן דאם לא טבלו במה נכנסו תחת כנפי שכינה:
משאי אפשר - אמהות אי אפשר למול:
אלא מן החולין - ולא מדמי מעשר שני דאכתי מעשר שני לא הוה:
אין בא אלא מן החולין - למעוטי מדמי מעשר שני:
ה"ג במנחות בהתודה (דף פב.) א"ל רבי עקיבא וכי דנין אפשר כו' - ומאן דגריס רבי יהושע קשיא האמר רבי יהושע דנין מאמהות:
משאי אפשר - מפסח מצרים דהאי דלא בא מן המעשר דאי אפשר הוא דאכתי מעשר לא הוה:
תוספות
עריכה
הקדש חמץ ושחרור. מפורש בהשולח (גיטין דף מ:):
כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לאו. מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואע"ג דלא קני גופיה הכא קני או דלמא הכא נמי לא קני אלא למעשה ידיו ובנכריותן מיירי אם היו באין להתגייר:
רבי יוחנן כאידך לישנא ס"ל. אומר ר"ת דכולהו מודו דכשנאכל כמות שהוא חי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דאמר באין מעמידין (ע"ז דף לח.) דאיכא בינייהו דגים קטנים ארזי ודייסא היינו דברים שאין עולים על שלחן מלכים ואין נאכלים כמות שהן חיין ולא נקט כמה דברים הנאכלים כשהן חיין ועולים על שלחן מלכים כמו פירות וגבינה וכיוצא בהן והא דאסר רבי יוחנן התם ביצה אע"ג דראוי לגומעה חיה אין זו אכילה חשובה דהכי נמי בשר מליח מותר לטלטלו בשבת (שבת קכח.) דחזי לאכילה ואפ"ה יש בו משום בישולי עובדי כוכבים:
אמר ליה ר' עקיבא וכי דנין אפשר
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ד (עריכה)
קיג א מיי' פ"ז מהל' ערכין הלכה י"ד, ומיי' פי"ח מהל' מלוה ולוה הלכה ו' והלכה ז, וסמג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קי"ז סעיף ז':
קיד ב מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה ט"ז, סמג עשין פז, טור ושו"ע חו"מ סי' קי"ז סעיף ו', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ח:
קטו ג מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה כ"א:
קטז ד מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה י"ט, ומיי' פי"ג מהל' איסורי ביאה הלכה י"א:
קיז ה טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף ט':
קיח ו מיי' פ"א מהל' עבדים הלכה ג', סמג עשין פג:
קיט ז ח מיי' פי"ג מהל' איסורי ביאה הלכה י"א, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ט':
קכ ט מיי' פ"ה מהל' גזילה הלכה ט"ז, ומיי' פ"א מהל' עבדים הלכה ח', סמג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' שס"ט סעיף י"א:
קכא י מיי' פי"ג מהל' איסורי ביאה הלכה ו', סמג לאוין קטז:
קכב כ מיי' פי"א מהל' מאכלות אסורות הלכה ג', סמג לאוין קמח, טור ושו"ע יו"ד סי' קכ"ג סעיף א':
קכג ל מ מיי' פי"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ד, סמג לאוין קמב, טור ושו"ע יו"ד סי' קי"ג סעיף א':
(מ) [ מיי' פי"ג מהל' איסורי ביאה , סמג ל"ת קטז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ח ]:
ראשונים נוספים
והא דאמרינן מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח דצריכי גיטא דחרותא. אפשר שהטבילום הלוקחים לשום עבדות שלא מדעתם והכי בעי מיניה מי אמרינן עבדים הם למלך יהיה ליה כקונה עבד מן העכו"ם ומטבילו אפילו בעל כרחו אי דילמא אין קנין המלך שבהם כלום ואין כפותן עושה אותן עבדים כלל וזה אינו מחוור שהיה לו לישאל בתוך זמן אם הם עבדים או עכו"ם וי"ל דעדיפא מיניה בעי וחד טעמא הוא.
ויש לפרשה משום דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה משום דכיון דמקבלים הם מלכותו ומקבלין הם גזרותיו הרי הם כנמכרים לדעת עצמם והוה ליה [קנין] על גופם והיינו דקאמר מיהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח וכיון דגופא משתעבד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם מהם דהא לדידהו משתרשי זוזי ואינהו פרעי להו חובם וזהו הנכון.
ובתוספות מפרשים שהם עצמם הלכו לרב פפא ושעבדו לו עצמן לכרגא שלהם ושאל אם הוא כמוכרין גופן או שעבוד בעלמא לפרעון הדמים ופשיט ליה דמכירת הגוף.
הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. כתב רש"י ז"ל דוקא הקדש מזבח דהויא קדושת הגוף ופקע לשעבודא קמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקע כדתנן (בעירובין דף כ"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן פר"ח ז"ל.
ורבינו ת"ם ז"ל הקשה דהא מכר נמי מפקיע וא"כ מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש (בב"ק דף י"א ול"ג) שאלו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו ואלו הקדישו לבדק הבית בעל חוב גובה ממנו ומה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים.
ולדידי לא קשיא לי דכי אמרינן הקדש מזבח מפקיע והקדש בדק הבית אינו מפקיע בדאקני לי' מטלטלי אגב מקרקעי דגבי הדיוט גבי מטלטלי ומקרקעי בדאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ד) דמדינא טריף ואין הקדש בדק הבית מפקיע את הדין וגבי הקדש מזבח מפקיע השעבוד אבל בדנא אקני לי' מטלטלי באגב ההיא לאו משום הפקעה הוא אלא מדינא לא גבי משום דלית לי' קנא ואפילו ממקבלי מתנה לא גבי וה"ה להקדש וכל שכן מלקוחות ואי שעבודא דאורייתא כדין טריף בעל חוב מהקדש דמים מקרקעי ומטלטלי דאגבן ומן התורה אפילו בלא אגב טריף ואי שעבודא לאו דאורייתא בעל חוב מהקדש דמים מדרבנן הוא [דטריף] כתקנתא דטריף מן הלקוחות מ"מ קדושת הגוף וכל דלית לי' תקנה בפדיון כגון איסורא דמת וחמץ מפקיעין שעבוד מן התורה דאיסורא דחאיל לא פקע.
ויש אומרים דלגבי הדיוט לא גבי משום דלית לי' קלא ואיכא פסידא ללקוחות ואפילו למקבל מתנה משום דאי לאו דעבד לי' נייח נפשא לא הוי יהיב לי' מתנה והויא לה מתנה כמכר אבל לגבי הקדש ליכא למימר הכי וזיל בתר טעמא ולאו מילתא היא דלא פלוג רבנן.
ואיכא נמי דקשי לי' מדתני רב תחליפא בר מערבא קמי דר' אבוה בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) שור תם שהזיק מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ואיתמר עלה מכרו אינו מכור ואפילו לר' ישמעאל דהא משעבדא לי' לניזק הקדישו מוקדש ואפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה דאמר ר' אבוה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וההיא ודאי כיון דמוקמינן ליה אפדיון כדר' אבוה ש"מ הקדש בדק הבית הוא ואמרינן הקדשו מוקדש אפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה הא לר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הקדישו מן הדין מוקדש לגמרי.
ולאו מילתא היא, דלר' ישמעאל נמי מדר' אבהו קדיש אלא אפילו לר"ע קאמרינן משום דאיתי' לטעמא אפילו לר' עקיבא תדע דהא תניא אידך התם (שם) מכרו מכור הקדישו מוקדש ומפרש לה בגמרא מכרו מכור לדידי' הקדישו מוקדש משום דר' אבהו וההיא אליבא דר' ישמעאל היא דלר' עקיבא כיון דאמר שותפי נינהו אפילו לרדיא אינו מכור דהא דידי' הוא ואפילו לא עמד בדין ואפילו לר' ישמעאל קאמרינן מוקדש משום דר' אבהו לאוקמי' אפדיון דינר בעלמא אבל מדינא לא קדיש ואי קשיא לך אי כר' ישמעאל לימא הקדישו למזבח מוקדש מן הדין ולא היה צריך לומר משום דר' אבהו לא קשיא דאי הכי ליפלוג וליתני בהקדש גופיה הקדישו לבדק הבית אינו קדוש ומאי שנא דקתני מכרו.
ויש לדחות ראי' זו שאין שום הקדש מפקיע מידי שעבוד שור תם שהזיק דאלים משאר שעבודי משום דלא מצי לסלוקה בזוזי ואפילו לר' ישמעאל כדעת מקצת חכמי הצרפתים ז"ל.
ואי קשיא לדברי רש"י ז"ל, והלא מת מפקיע מידי שעבוד כדאמרינן לקמן בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו) בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא לא קשיא דמת נמי כיון דאיסורי הנאה נינהו ולית להו פדיון כקדושת הגוף דמו דטעמא דכולהו משום דאיסורא דחאיל שעה אחת לא פקע והני כיון דממונו דמקדיש הוא חיילו עלי' ולא אתי שעבוד ומפקיע קדושי אלא קדושת דמים דכיון דפדיון מפקע ליה שעבוד דומיא דפדיון ומפקיע וכל דליתי' בפדיון בכלל הקדש דגוף הוא כדאמרינן התם (בכתובות דף נ"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ומהקדש נמי גמרינן דמת איתקש להקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה במס' ע"ז (דף כ"ט) .
ור"ת ז"ל פי' בספר הישר שכל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואפילו מטלטלין ובעלי מומין שהקדישו לבדק הבית והא דתנן בערכין (דף כ"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו שאני מקרקעי דכמאן דגביא דמיא כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"י) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמיא והכי נמי אמרינן בשנים אוחזין (דף ז') גבי מקדיש מקרקעי כי יכול להוציאה בדיינין אע"ג דלא אפקה ברשותא דמרה קיימא והא דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות דף נ"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הכי קאמר כמקדש גוף הידים דמי וחייל עלייהו נדר מהשתא דמפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל במעשה ידי' ולא בידי' עצמן ואף על גב דמהשתא לא קדושי לקמי' קדוש, זהו תורף פירושו של רבינו תם ז"ל.
ואין דבריו נכונים כאן לפי דעתי, דכי איתמר בפרק המקבל נכסי בחזקת בעל חוב קיימא לא איתמר אלא בדשוי' ניהלי' אפותיקי מפורש שאין היורשין יכולין לסלקו והיינו דאמרינן כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא אבל בדלא שוי' ניהלי' אפותיקי מפורש לאו כמאן דגביא דמיא והכי מוכחא שמעתא התם וכך פרש"י ז"ל וההיא נמי דאיתמר בפרק שנים אוחזין אע"ג דלא אפקה ברשותה דמרא קיימא בארעא דידי' היא אבל בשל לוה לאו כמאן דגביא היא דמלוה לא מצי מקדיש ולא מזבין ואע"ג דגבו בחובו בסוף דקיימא לן בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א) וה"ה דלוה מצי מקדיש ומצו מזבין אלא דאי לא פרע לי' אתי וטריף.
ובמקצת נוסחי כתיב פירושא דקמאי בפרק אעפ"י דלא מיתמר קדושת דמים משום קושיא דמוסיף עוד דינר ופודה וכו' ידחה הרב ז"ל קדושת דמים דההיא היינו קדושת קרקעות דלעולם תורת דמים עליהן אבל בקדושת מטלטלין קדושת הגוף היא שיש מהן ראוין למזבח ויש מהן ראויין לשקע בבנין ואין טענה זו כלום דעבד ובהמה טמאה מאי איכא למימר אלא גמרא דקמאי היא דדוקא בקדושת הגוף מפקיע אבל קדושת דמים אינו מפקיע.
ואי קשיא ולימני נמי רבא מת ועכו"ם שמפקיעין כההיא דבפרק אלמנה לכהן גדול איכא למימר היינו הקדש דמהתם גמרינן כדכתבינן לעיל א"נ היינו חמץ דהיינו איסורי הנאה.
אבל עכו"ם גופיה. ופי' כיון דקני ליה קנין הגוף בלא טבילה צריך גט שחרור ומספקא לי מילתא כיון דעכו"ם ליתיה כלל בתורת גיטין היכי אית ליה יד בשלמא עבד שטבל הא איתי' במצות וגמרי לה מאשה וגיטו וידו באין כאחד לשחרור אלא עכו"ם היכי מקבלו ליה ועוד מנא לן שטר בעכו"ם מלה לה גמר מאשה וגבי האי דליתי' כלל במצות ליכא ג"ש.
ואיכא למימר כיון דקנוי הוא קנין הגוף כעבד דמי שצריך שטר וקונה עצמו בשטר ע"י אחרים דקיימא לן זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו ואע"ג דליתי' בתורת שליחות כלל הך זכיי' לאו מדין שליחות נתרבה והכי משמע בקדושין (דף כ"ג) ואכתי לא שמיע לי דהא עכו"ם לא קני בשטר אלא כל קנינו בכסף כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף י"ד) אלא ודאי בכסף על ידי אחרים שקבלת רבו גרמה לו ויוצא הוא אפילו שלא מדעתו וזהו הדרך שמוציאתו מידי ספק.
ומדברי ר' משה הספרדי ז"ל נראה שאף העבד שהוא עודנו עכו"ם ייצא בגט על ידי עצמו ויש בו בית מיחוש.
מסרי' ניהלייהו לרבינא ולרב אחא. פי' לדידהו מסרי' שיטבילוהו עם אחר לשם עבדות דכיון דעכשיו מתחייב במצות צריך הוא לטבול בפני שלשה וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל ואין העבד טובל אלא בפני ג' וביום שמקצת גירות הוא ואיכא מ"ד לא בעי אלא ב' ולאו מילתא היא וכ' הר"ר יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד ולאו מילתא היא שהעבד הוא שעושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות והוא צריך לברך.
שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. כתב רש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ותמיהא לן מנ"ל דאיכא מילה כשבאו ליכנס תחת כנפי השכינה ובפ"ד מחוסרי כפרה (דף ט' ] אמרינן בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך אלא דמהכא לא משמע מילה בשעת מתן תורה.
ואיפשר שבשעה שאמר להם משה כל ערל לא יאכל בו מלו עצמן או הטיפו דם ברית מן המולים וע"מ ליכנס במצוה זו מעתה תחת כנפי השכינה ולקבל עליהם כל מה שיצום מלו עצמן ותניא במכילתא (פ' בא פ' ה') היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היה להם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושעריך צמח ואת ערום ועריה עריה מכל המצות נתן להם הקב"ה ב' מצות מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' פי' שני דמים דם הפסח ודם המילה וההוא קרא אחרינא דמייתי בכריתות מדכתיב כי מולים היו משמע לי' כשיצאו מלו מדכתיב כל העם היוצא.
והרב רבי משה ז"ל כתב, מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותם משה רבינו ע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ ואם כן שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם דם ברית.
ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו והכי איתא במסכת עבודת כוכבים ומזלות פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ז) ואם תשיבני בני קטורה לא נתחייבו אלא הם הא זרעם לא נתחייבו וכן פר"ש בפרק ד' מיתות הילכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי שכינה עם המילה שלהם.
הא דאמרינן וצריך לתקפו במים: פר"ח ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל כדי שתעלה לו טבילה. ואינו מחוור דפשיטא שאלו אין כל גופו במים לא עלתה לו טבילה, ותניא לקמן (מז, ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובבעל קרי. ונראין דברי רש"י ז"ל שפירש (בד"ה לתקפו) צריך כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו במים לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות, שאפילו יאמר לשם בן חורין לא יהא ממש בדבריו ע"כ. ויגד עליו ריעו הא דמנימין עבדיה דרב אשי דאמר להו רמו ליה אריסא בצואריה.
הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור: כבר כתבתיה בארוכה במקומות אחרים (גיטין מ, ב. כתובות נט, ב ועיין ב"ק צ, א).
כתב הרב אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד. אבל הרמב"ן ז"ל (בד"ה מספיק?) דאינו מברך אלא העבד שהוא עושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה למקצת מצות (ועיין מאירי). רש"י ז"ל נראה שגורס טבלו עבדיה לפניה. וכן בכל שמועתנו לפניה ולאחריה גרסינן ופירש לפניה קודם שנתגיירה היא ולאחריה לאחר שנתגיירה היא. ואסיקנא דלפניה לא צריך למימר לאחריה צריך למימר, הא בסתמא לא. ומינה דעבד של ישראל לעולם לא קנה עצמו עד שיפרש בין שטבל בפני הישראל בין שטבל שלא בפניו. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס בפניה ושלא בפניה, והא לאחר שנתגיירה היא ואפילו בעבד ישראל ממש כל שבפניו אפילו בסתמא ושלא בפניו עד שיפרש. ונראה לי קצת ראיה על זה מדמסריה רב אשי למנימין עבדיה רבינא ולרב אחא, ולא הטבילו הוא בעצמו כדי שלא יטבול סתם בפניו, ולפיכך כל המטביל עבדו ימסרנו לאחרים להטבילו שלא בפניו.
הא דאנחו למנימין עבדיה דרב אשי זוליתא דטינא ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך. נ"ל להחזיקו עבד בפני הכל בשעת מעשה ממש, כדי שלא יכול לטעון שלשם בן חורין טבל.
דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשתעבדי בהו עבידתא יתירתא: פירש רש"י ז"ל עכו"ם היו וכשאין נותנין כסף גולגלותם למלך תופסין אותן גבאי המלך. והני דבי רב פפא עשירים היו ופורעין המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם. וקא מיבעיא ליה אי הוה קנין, דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא ופשט ליה דצריכין. ויש מפרשין (רמב"ן ד"ה והא) דגיירם והטבילם בעל כרחן לשם עבדות, וקא מיבעיא ליה אי עבדים נינהו ויכול לגיירם בעל כרחם, אי שעבוד בלחוד הוא ועכו"ם נינהו ואינם גרים בעל כרחן כדאמרינן לקמן (מח, א) וכל עבד איש ומלתה אותו, עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ואי קשיא לך אם כן היה לו לשאול תוך זמן אם הם גרים אם לאו. יש לומר דחדא דאית בה תרתי קא בעיא, דאי פשיטא ליה צריכי גיטא דחירותא ודאי עבדים נינהו ומלין אותן בעל כרחן ומטבילן לשם עבדות.
ויש מפרשין שהן בעצמן לוקחין מהן ממון ופורעין לגבאי המלך, וקא בעיא אי הוי כעכו"ם גופיה שמכר עצמו לישראל וצריך גט שחרור, או דלמא אינו אלא שעבוד בעלמא. ולדידי קשיא לי אי עכו"ם נינהו היכי סתים לישניה ואמר דיהבי זוזי אאינשי, דהוה ליה למימר דיהבי זוזי אעכו"ם. ועוד מאי קאמר ומשתעבדי בהו עבידתא יתירתא. ור"ח ז"ל פירש דגרים תושבים הוו, ולפי פירוש זה אינו קשה. ואי לאו דמסתפינא אמינא דישראלי נינהו והיינו דקאמר דמשתעבדי בהו עבידתא יתירתא וכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד, ומיהו אינשי דלא מעלו הוו ובעא מיניה אי בעי גיטא דחירותא, כיון דגבאי המלך מוכרין לו. ופשט ליה דמוהרקינהו דהני בטפסא דמלכא מנח, דעל דעת כן הם באים לדור בארצו וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהן קנין גוף, דכתיב וישב ממנו שבי (גיטין לח, א) וזה שמכרן לו גופן קנוי לו דעבדים עבריים שנמכרו לו ע"י גבאי המלך, וכי נפקי גיטא דחירותא הוא דצריכין[2].
שכן מצינו לאבותינו שמלו ולא טבלו: כתב רש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ואיכא למידק מנא ליה דהואי מילה בשעת קבלת התורה, ואי משום דאמרינן בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות ט, א) בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים, אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, אכתי משעת קבלת התורה מנא לן דהוה. ואפשר דמשמע להו דקרא דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים שנימולו ביציאתן קאמר, כלומר שמלו אותן שלא היו נמולין, ונמולין הטיפו להם דם ברית, וכדאמרינן מבכילתא (פ' רבא פי"ה?) היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום שהוא גואל את בניו ולא היו להם מצות שיתעסקו בהן כדי שיתגאלו, שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, עריה מכל המצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות מצות פסח ומצות מילה שיעסקו בהן כדי שיגאלנו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמים. והרמב"ם ז"ל (אסו"ב פי"ג ה"ב) כתב מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותן משה רבינו עליו השלום שכולם בטלו מצות מילה בהיותם במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ. ולפי דבריו שבט לוי הטיפו מהן דם ברית שאלולי כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה. והרמב"ן ז"ל כתב דכל שהיו נמולין לא היו צריכין להטיף דם ברית, דהא סלקא להו מילה דהא מיפקדי עלה. ולא דמי לגבעוני מהול וערבי מהול, דהתם כיון דלא מיפקדי כמאן דלא מהילו דמו וכדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין (כז, א) ובני קטורה נמי לא נתחייבו אלא הם אבל זרעם לא. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נט, ב ד"ה לרבות), והלכך בני לוי וכל אותן שהיו נמולין כבר, נדונו כנשים להכנס תחת כנפי השכינה בטבילה ועם המילה שלהם.
אפקעיה לשעבודיה כדרבא וסברא דרבוותא ז"ל שכותבי' שטר על דמיו מדין מזיק שעבודו של חבירו וכדאמרי' בגמ' במסכתא גיטין גבי עשה עבדו אפותיקי לחבירו וכ"ש הכא דמשתרשי ליה דמיעבד ובודאי שאם ידעו ב"ד שהו' עבדו של זה והטבילוהו שלא מדעתו חייבים לשלם לו מאי דאפסדו' מדינ' דגרמי וכן דן מה' הר"ם ז"ל:
הא דרבא פי' בהרבה מקומות בארוכה:
מתיב רב חסדא מעשה בבלורי' הגיורת שקדמו עבדים וטבלו לפניה פרש"י ז"ל מדלא קא' בפניה ושלא בפני' דלפניה היינו שנפלו קודם טבילתה ועודה בת עכומ"ז ולאחריה שטבלה לאחר שטבלה ונתגיירה ולעולם עבד של ישראל בין בפניו בין שלא בפניו לא קנה עצמו ער שיפרש ורב אלפס ז"ל גורס בפניה ושלא בפני' והא והא לאחר שנתגייר וא"ה קונה עצמו כסתמ' כשטבל בפניו ושלא בפניו. צריך לפרש אבל עכו"מז לפניה פ' שנמכר לישראל קני ליה קנין גופיה כדמפרש ואזיל וכיון דצריך גט או כסף ולא סגי במחילה גם אינו רשאי לטבול אלא כדין עבד ישראל מדעתו וה"ה אם לקחו מן העכו"מז שלקחו מן המלחמה כה"ג עכו"מז קונה אפי' ישראל וכ"ש עכו"מז כדאית' במס' גיטין:
בהדי דדלי רישא שקלו זולטא דטינא ואנחו ארישא פי' לרווחא דמילתא עשו כן להחזיקו עבד בפני הכל שלא יהא שום פקפו':
חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אכירגא דאינשי ומשתעבדי בהו וכו' פרש"י ז"ל כי האנשי' עכו"מז וכשלא היו נותני' כסף גולגולתם היה הגזבר תופסים ומוכרם לעבדים להני דבי פפא שהיו עשירי' וקא מבעיא ליה אם הוא קנין דלכי נפקי מיניה צריכין גיטא דחרותא ושלא יוכלו להתגייר שלא מדעתם ובכלל זה ג"כ אם יוכל להטבילם לשם עבדות בע"כ כדין עבדים כדבעי' למימ' לקמן אלא דחדא מגו תרי בעי' ואין פי' זה נכון חדא דא"כ למה לן למקפד ולמנקט דמשעבדי בהו עבידתא יתירתא כיון דעכו"מז נינהו ועוד דלישנא דאינשי לא משמע משום עכומ"ז ועוד דפ' איזהו נשך הביאוה לענין רבית וגם לר"ח ז"ל שפי' בגרים ותושבים יש להקשות כן והנכון דהכי אינשי ישראלים היו וקא מבעיא לן אם כח במלך וגזבר שלו למוכרם לעבדי' שיהא נדון כעבד עברי שגופו קנוי וצריך גט שחרור או אינו קניין ואינו אלא כחוב בעלמא ואין להם להשתעבד בהם כדין עבד עברי ולא יותר מכדי המס שפרעו בשביל' ואם עשו יש בו איסו' עובד בישראל ואיסו' רבית ונקט עבידת' יתירתא מפני שהיו משתעבדי' בהם יותר מכדי הכרגא ופשיט ליה דמכירת הגזבר מכירת עבד גמור כי המלך קנאם במלחמות ועל מנת כן הניחם בארצו שאם לא יפרעו המס שיוכל למוכרם לעבדים הילכך הרי הם לעבדי' גמורי' וצריכי' גט חירות ממנו כדין עבד שגופו קנוי וא"ת והקי"ל שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג י"ל דההיא לענין דיני העבד לצאת בשש וסימני' או להתירו בשפחה אבל מ"מ קנוי הוא קנין הגוף לענין שעבוד ולהצריכו גט או לקנות עצמו בכסף ולא סגי במחילה:
ועובדא דאושפיזא דרב אדא דלא ליפרע כרגא ולזדבן כעבד עברי דאעפ"י שעשירים היו הרי יכולים להבריח נכסיהם אלא שהענין כמו שאמרנו דמ"ה לא משתרי בשפחה מפי הר"ם עובדא דר' חייא בר אבא דאיקלע לגובלא וכו' פי' במס' עבוד' כוכבי' בס"ד:
שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו פרש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינ'. ויש שואלים ומנא לן שמלו קודם מ"ת וי"מ דהא כתיב כי מולים היו כל העם היוצאים ומהכא דריש ליה בכריתות ומשמע דדרשי' היוצאי' שנמולו ביציאתן והרמב"ן ז"ל מפיק לה דהא כתיב ביה ובריתך ינצורו ובמדרש מצינו גבי מתבוססת בדמיך נתן להם דם פסח ודם מילה מצות שיתעסקו בהם וכיון דאשכחן שהיו מולין ולא אשכחן להו שטבלו קאמ' ר' אליעזר כי במילה זו בלבד נכנסו תחת כנפי השכינה ובודאי כי כל אותם שמלו במצרים כגון שבט לוי וכמצא בהם לא הוצרכו להטיף דם ברית ומילתם מילה גמורה וכבר נצטוו עליה כשהיו בני נח ומיהו טביל' היו צריכי' למאי דקי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וכ"כ הרמב"ם ז"ל (א"ה ובתי' הרשב"א יבמות יש דגם שבט לוי הטיפו ד"ב)
שכן מצינו באמהות פרש"י ז"ל בנשיהם של יוצאי מצרים ויש מקשי' דהא ק"ל שאין קורי' אמהות אלא ד' כדאית' במ' ברכו' ותירצו דההיא בתפל' לומ' מרים אמנו ויוכבד אמנו:
אעפ"י שא"א ראיה גדולה אתה למד ממנה פי' דכיון דעיקר פסח היו במצרים והוא היה אב לכל הפסחים ודאי שפיר גמרי' מיני' לשאר פסחי' וכן נמי לענין טבילת גרים שפיר גמרי' מטביל' אבותינו שהיתה ראשונה לכל הגרים הנכנסי' תחת כנפי השכינה הא בעלמ' דכ"ע אפשר לומ' שאין למדין אפשר משא"א וכן ראיתי כתוב:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ד (עריכה)
מתיב ר"ח מעשה בבלוריאה גיורת שקדמו עבדי' ושפחותי' וטבלו לפני' ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם ב"ח לפני' אין לאחרי' לא, פי' דוקא כשטבלו עבדי' תחלה שכבר נתגיירו ועודה עדיין גוי' אז קנו עצמן ב"ח אבל אם לאחר שנתגיירה היא טבלו עצמן לשם חירות לא מהני להו מידי אלמא גבי ישראל ל"א קנה עבד עצמו ב"ח א"ל רבה לפני' בין בסתם בין במפורש פי' שגם טבילת סתם לשם חירות היא שאין עבד גוי טובל לשם עבדות אבל לאחרי' במפרש אין בסתם לא שאם פירש ואמר אני טובל לשם ב"ח אז קנה עצמו ב"ח אבל בסתם לא שי"ל לשם עבדות טבל אר"א ל"ש אלא בלוקח מן הגוי אבל גוי גופי' קני, פי' דוקא ישראל שקונה עבד לא קנהו כ"א למעשה ידיו ויכול לקדם ולטבול לשם ב"ח אבל גוי ב"ח שמכר עצמו לישראל קני' גופו ואם קדם ואמר אני טובל לשם ב"ח לא קנה עצמו דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא קונים זה מזה ולא הם קונים למאי ה"ל אילימא למע"י אלא גוי לא קני לי' לי' לישראל למע"י והכתוב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה הגוי אלא לגופי' וקאמר רחמנא אתם קונים מהם:
גופא א"ש וצריך לתוקפו במים, פי' כשמטבילו לשם עבדות יתקפנו במים שלא יקדים ויאמר לשם ב"ח אני טובל אלא יראה שלשם עבדות הוא מטבילו מנימין עבדי' דר"א בעי' לאטבולי מסרי' ניהלי' לרבינא ולר"א ברי' דרבא א"ל חזו דמינייכו קבעיני' לי' רמו לי' רסנא בצווארי' פי' רצועה כעין אפסר ארפי' לי' כי היכי דלא להוי חציצה ואימצו לי' כי היכי דלא ליקדום ולימא, בהדי דדלי רישא ממיא אנחו לי' קולתא דטינא על ראשו א"ל זיל ואמטינה לבי מרך פי' כלי מלא טיט שמו עליו לכובשו מיד בעבודת ר"ח ב"א איקלע לגובלא חזא להנהו בנות ישראל דמעברן מגוים שמלו ולא טבלו ולא א"ל ולא מידי חזי להו חמרא דמזגי לי' גוים ושתו ישראל פי' כלי של יין הי' ביד ישראל וגוי מוזג המים לתוכו ולא א"ל ולא מידי חזא להאי תורמיסא דשלקו להו גוים ואכלי ישראל ולא א"ל ולא מידי אתא לקמי' דר"י א"ל צא והכרז על בניהן שהן ממזרין ור"י לטעמי' דאמר ר"ח ב"א אמר ר"י גוי ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר ולית הל' כוותי'. ועל יינן משום יין נסך משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ועל תורמסין לפי שאינן בני תורה ואסרן משום בשולי גוים, הא בני תורה שרי והאמר שמואל בר"י א"ר כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים פי' והאי תורמסא אינן נאכלין כמות שהם חי ויש בהן משום בישולי גוים ר"י כאידך לישנא ס"ל דאמר שמואל בר"י א"ר כל שאינו עולה ע"ש מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים ואע"פ שאין התורמס נאכל כמות שהוא חי כיון שאינו עולה ע"ש מלכים אין בו משום בשולי גוים טעמא דאינן ב"ת הא בני תורה שרי וכיון דר"י ס"ל הכי ה"ל כוותי' דקיי"ל רב ור"י ה"ל כר"י.
ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר ה"ז גר שכן מצינו באבותינו שעמדו על הר סיני שמלו ולא טבלו ונכנסו תחת כנפי השכינה במילה בלבד, טבל ולא מל ר"י אומר ה"ז גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו פי' ר"י סבר טבלו בהר סיני ור"א סר לא טבלו וח"א טבל ולא מל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול.
וכן אר"י אינו גר עד שימול ויטבול פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים מאן חכמים ר' יוסי דתניא הרי שבא ויאמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אתו ומה בכך סבר ר"י ר' יוסי אומר אין מטבילין פי' מטבילין אותו וה"ה כישראל מעליא וא"צ לבדוק בעדים אם מלתו לשם מצוה, ומה בכך אם אין מילתו לשם מצוה הואיל וטבל בטבילה סגי. ור' יוסי אומר אין מטבילין שמא ערבי מהול או גבעוני מהול הוא. וצריך להטיף ממנו דם ברית דר"י בעי תרתי לפיכך הואיל ולר"י בחדא סגי מטבילין בשבת גר שמל אתמול בפנינו דבמילה סגי לי' וכי מטבילין לי' בשבתא לא מתקין גברא. ור' יוסי אומר אין מטבילין דתרתי בעי. פי' מילה וטבילה ואע"ג דמל בפנינו טבילתו מתקנתו ותקוני גברא בשבתא לא מתקנינין:
א"ר עובדא הוה בר"ח ב"ר ור' יוסף מתני ר' אושעיא ב"ר ור"ס מתני ר' אושעיא בר"ח שגם הוא הי' עמהם אתא לקמייהו בלילה גר שמל ולא טבל א"ל טפי האי רבא ונטבלה למחר (בגמ' הגרסא שהי' כאן עד למחר ונטבלינך). ש"מ תלת ש"מ גר צריך ג', פי' מדאמר ר"ס שגם ר"א הי' עמהם והיו ג' וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול וש"מ אין מטבילין גר בלילה ארחב"א אר"י גר צריך ג' משפט כתיב ביה פי' משפט א' יהי' לכם ולגר, וה"נ אמרי' לקמן:
ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן אר"י גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר ואע"ג דבעי' מומחין דילמא דאיקלעי, ואי קשיא הא אמרן לעיל מי לא טבל לקירויו מי לא טבלה לנדתה והא התם דליכא תלתא והוא גר י"ל היכא צריך תלתא בשעה שנכנס תחת כנפי השכינה ורוצה לישא בת ישראל אבל אם עמד בחזרת ישראל והי' טובל לקירויו אע"פ שלא טבל בפני ג' די לנו ודמיא הא לקידושין שהמקדש בע"א אינן קדושין אבל אם ראינו שעמדה עמו בחזקת אשתו ונתייחדה עמו צריכה ממנו גט ואע"פ שלא ראו עדים שבא עלי' וקדשה בביאה אנו מחזיקין אותה כמקודשת כיון שיושבת תחתיו כאשה תחת בעלה ה"נ הכא כיון שאנו רואים שהוא נוהג תורת ישראל ה"ה גר גמור:
ת"ר מי שבא ואמר גר אני יכול תקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך פי' אי מוחזק לך שמל וטבל ה"ז גר ואם לאו אינו גר שמא ערבי מהול הוא עד שיטיף ממנו דף ברית ויטבול לפנינו באו הוא ועדיו עמו מנין שנאמן ותקבלנו ת"ל וכי יגור אתך גר בארצכם.
הקדש חמץ ושחרור מפקיעים וכו'. פירשתי פרק כל שעה בפסחים. וא"ת מאי קא מדמה האי דהכא להאי דשחרור מפקיע מידי שעבוד הא לא דמי דהתם מיירי כשהרב עצמו משחרר עבדו. אבל הכא מיירי שהוא משחרר עצמו כשטובל לשם בן חורין. וי"ל דמ"מ מדמי שפיר דהכא נמי כיון שטבל אפקע ליה שם עבדות ולא איתא לרב אלא מעשה ידיו דהא עובד כוכבים גופיה לא קני והעבד יכתוב לו שטר על חצי דמיו ולא יהיה לרב כלום צד עבדות עליו:
(לעיל) מי לא לא טבלה לנדותה. וא"ת הלא טבילתה בלילה וגר צריך לטבול ביום דמשפט כתיב ביה. וי"ל דאיכא טבילת נדות דהוי שפיר ביום כגון טבילה שלא בזמנה:
ומשתעבד בהו עבידתא ל"ג יתירתא רק בבבא מציעא גבי רבית ואי גרסינן ליה הכא יש ליישבו משום דאז מוכחא מלת' שגופם קנוי לעבדים:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק ד (עריכה)
תניא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמן בן חורין ואסיק רבא בפניה בין בסתם בין במפורש לאחריה במפורש אין בסתם לא ופירוש לפניה הוא קודם שנתגיירה לאחריה לאחר שנתגיירה והרב אלפס לא גריס לאחריה אלא שלא בפניה במפרש אין בסתם לא פירוש בפניה כיון שראתה ושתקה בין בסתם בין במפורש. שלא בפניה שלא ראתה כדטבלה במפרש אין בסתם לא וגירסת מכילתא מסייע לרב ז"ל דגרס' התם בפ' בא אל פרעה ר' נתן אמר מה ת"ל המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו להביא את העבד שטבל בפני רבו שיצא בן חורין ומעשה בבלוריא הגיורת שטבלו שפחותיה בפני' ומקצתן לאחריה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו את שטבלו בפני' בנות חורין ואת [שטבלו] לאחריה משועבדים ואעפ"כ משמשות אותה עד יום מיתה:
אמר שמואל וצריך לתקפו במים פירוש שיראה שלשום עבדות טובלין ולא לשום בן חורין והרב ז"ל פירש כדי שתעלה לו טבילה ומסתברא (בפ"ק) כפר"ש ז"ל א"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול דוקא מילה והדר טבילה אבל איפכא לא. וצריך לטבול (עד) אחר המילה וכן נעשה מעשה בלוניל מפי אבא מארי וחבריו ז"ל שהצריכוהו טבילה לאחר המילה. תניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר"י ור' יוסי אמר אין מטבילין. ומסקנא בהא פליגי דר"י סבר בחד מינייהו סגי או מילה או טבילה ור' יוסי תרתי בעי. והלכתא כר' יוסי דתרתי בעי. ושמעי' מהא דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וכבר וכבר כתבתי מזה כל הצורך בפר"א דמילה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה