יבמות יב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהלכתא צרת אילונית מותרת ואפי' הכיר בה ואפילו צרת בתו אילונית ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחת צרת ממאנת ואחת צרת אילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול בנה וימות ואיזו היא קטנה מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר"מ וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א"כ מצינו חמותו ממאנת ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו אימא שמא תתעבר ותמות דאמר רבה בר ליואי גבול יש לה קודם הזמן הזה אינה מתעברת כל עיקר תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת לאחר זמן הזה היא חיה ועוברה חי איני והא תני רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו שכבר ילדו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא הך אמר רב ספרא בבנים הרי הם כסימנים ואית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה דאפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור בבנים מודה
רש"י
עריכה
הלכתא צרת אילונית מותרת - ואע"ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בהלכות גדולות:
צרת ממאנת - ביבם:
מחזיר גרושתו - משנישאת:
משמשות במוך - מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו:
סנדל - ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו:
שמא תגמול את בנה - אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל (בראשית כא) לשון הבדלה:
ואיזו היא - הראויה להתעבר ולמות:
מבת י"א שנה כו' - פחות מי"א ודאי לא תתעבר ויותר מי"ב אם תתעבר לא תמות:
משמשות - בלא מוך כדרכן והולכות:
ומדקאמר שמא תמות - ולא קאמר ותמות דאז הוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי:
מצינו חמותו ממאנת - כגון שילדה בקטנו' בתוך זמן האמור למעלה בשנת י"ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד י"ב שנה:
קודם הזמן הזה - האמור למעלה קודם י"א:
אחר הזמן הזה - אחר י"ב:
שכבר ילדו - ומדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה היא ליתני שכבר גדלו:
הרי הן כסימנים - הלכך אין לך יולדת ממאנת אפי' היא קטנה:
ואפי' לר"י דאמר - במסכת נדה אף משהביאה שתי שערות ממאנת עד שירבה השחור שיהיו שם שערות הרבה:
תוספות
עריכה
שלש נשים משמשות במוך. פי' הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע"ג דלא מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך:
שמא תעשה עוברה סנדל. פירש בקונטרס דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו והא דאמר בהמפלת (נדה דף כז.) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת צ"ל דהיינו דוקא בן קיימא ור"ת מפרש דסנדל הוא כשהאשה מתעברת תאומים אם משמשת בלא מוך נכנס השכבת זרע בין שני הולדות ודוחק אותם ועושה את האחד סנדל וכן משמע בהמפלת (שם דף כה:) דבעיבור אחד הוי דקאמרינן ולמה הוזכר סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד ומשני אי דאתיליד נקבה בהדיה ה"נ הב"ע דאתיליד זכר בהדיה מהו דתימא הואיל ואמר רבי יצחק אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומדהאי זכר האי נמי זכר הוא קמ"ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת ואם סנדל בשני עיבורים למה ה"ל למימר מדהאי זכר האי נמי זכר ולמה לי נמי למימר שניהם הזריעו בבת אחת:
שמא תתעבר ותמות. ולא בעי לשנויי דנקט שמא תמות משום דאינה ודאי מתה אלא כשילדה בקטנות אבל ילדה בגדלות אע"פ שנתעברה בקטנות פעמים חיה ולא משכחת חמותו ממאנת דאי ילדה בקטנות ודאי מתה ואי ילדה בגדלות שוב אינה יכולה למאן משום דברייתא דרב ביבי לא מיפלגא מידי בעיבור שנת י"ב בין ילדה בגדלות בין ילדה בקטנות ועוד לא מסתברא ליה שתגרום הלידה בקטנות מיתה אלא העיבור ועוד דמתרץ האמת כרבה בר ליואי דכל תוך הזמן היא מתה ועוברה מת:
אחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי. ואומר ר"י דאין לפרש אחר הזמן אחר שנת י"ב ויום א' אפילו בלא הבאת ב' שערות דא"כ מצינו חמותו ממאנת דעד רוב שנותיה יכולה למאן אם לא הביאה ב' שערות למ"ד אין חוששין שמא נשרו ואפילו למאי דפסקי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.) דחוששין היכא דבעל אחר זמן דהויא ליה ספיקא דאורייתא משכחת חמותו ממאנת כגון שפירש כשבעל אחר זמן שאין בועל לשם קידושין דהשתא לא הויא ספיקא דאורייתא אלא כשהביאה ב' שערות איירי ולא חש לפרש משום דאורחא דמילתא הוא דאיכא שערות אחר זמן וכן נמצא בירושלמי דתלי טעמא דרבה בר ליואי בשערות ולא בשנים:
שכבר ילדו. ומדקאמר שכבר ילדו משמע דבלא הביאה ב' שערות דאי איכא שערות כי לא ילדה נמי נפקא מתורת קטנות ואילונית ע"י שערות וא"כ איכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"ת מאי ס"ד דמקשה תקשה ברייתא דרבה בר שמואל גופיה דכיון דבלא הביאה ב' שערות איירי כי ילדה מאי הוי מ"מ תמאן ואר"י דסבר המקשה דאע"ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן לפי שנראית גדולה וסבורים העולם שהביאה ב' שערות ולא פריך אלא לרבה בר ליואי דוקא דאמר דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה אבל לברייתא דרב ביבי לא קשיא מידי דאע"ג דקתני שמא תמות דמשמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ"מ לא מצינו חמותו ממאנת שהלידה מונעתה מלמאן אע"פ שהיא קטנה כדפרישית אבל אין לפרש דלמקשה ניחא ליה ברייתא גופא דמסיק אדעתיה שפיר דלידה הרי הוא כסימנים ולכך אינה יכולה למאן ולא פריך אלא לרבה בר ליואי ומשני דבנים הרי הן כסימנים משעת העיבור כמו שאפרש דא"כ הל"ל בהדיא עיבור בנים הרי הם כסימנים כיון דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה דלידה הרי היא כסימנים:
הרי הם כסימנים. פי' משעת העיבור ושפיר תני רב ביבי שמא תמות דבשנת י"ב פעמים חיה אפי' לרבה בר ליואי ואז היתה גדולה משעת ההריון ואע"פ דקי"ל בנדה דתוך הזמן כלפני הזמן ולא הויא גדולה בהביאה שערות בשנת י"ב מ"מ עיבור בנים בני קיימא תוך הזמן כסימנים אחר הזמן והא דקאמר רבה בר ליואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מת לא קאי אשנת י"ב דאז פעמים חיה כשהיא גדולה בשעת ההריון כדפרישית אלא ה"פ דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות תוך הזמן היינו תוך שנה שלפני גדלות אחר זמן היינו אחר שגדלה כדפי' ר"י בתחלת הסוגיא:
דאפי' לר' יהודה דאמר כו'. משום דבעי לאוקמי מתני' כר"י דלא מצינו חמותו ממאנת קאמר הכי וא"ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים אפי' לא הוו משעת עיבור אלא כסימנים לא מצינו חמותו ממאנת לר' יהודה דמשעת עיבור עד הלידה יש זמן מרובה יותר ממה שיש מהבאת שערות עד שירבה השחור ומיהו למ"ד התם דרבוי שחור היינו עד שיקיפו השערות משפה אל שפה אפשר שריבוי השחור מאחר יותר מזמן עיבור עד שעת לידה אבל למ"ד שערות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור קשיא ונראה דאם הביאה שערות ונשרו יכולה למאן אפילו שהה כדי ריבוי שחור דאין הזמן גורם אלא ריבוי שחור ממש בעינן שתהא נראית גדולה לכל ע"י כך וא"ת אכתי בלא בנים עדיפי מסימנים מיתוקמא מתני' שפיר כר"י דהא מודה רבי יהודה כשבעל אחר גדלות דאינה יכולה למאן כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נב.) וזאת החמותו שנבעלה בגדלות כשנתעברה דבנים הרי הם כסימנים משעת ההריון תריץ דאי לאו דבנים עדיפי מסימנים משכחת חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי או שבעל בפירוש שלא לשם קידושין:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק א (עריכה)
מט א מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה כ' והלכה כא, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף א', וטור ושו"ע אה"ע סי' קע"ג סעיף ט':
נ ב מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה ט', סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף י"ב:
ראשונים נוספים
הא דאמרינן צרת איילונית מותרת. מצינו בירושלמי (א,א) ששאלו טעמו של דבר, וכך אמרו שם ר' בון בר' חייא אמר ר' אבא בר ממל בעי איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו היו בפרשה מה תמית מימר אילונית צרתה מותרת ואשת אחיו שלא הי' בעולמו צרתה אסורה א"ל איילונית מטעם אחר הוצאתה אשר תלד יצתה זו שאינה יולדת לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאתה מבקש לאסור צרתה אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה פי' איילונית כיון שלא פטרה הכתוב אלא לפי שאינה ראוי' להתייבם היאך נאסור צרתה והלא אף היא אם היתה ראוי' לילד כצרתה מתייבמת אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו הכתוב עשאה עליו ערוה אעפ"י שראויה להתייבם.
ואין הטעם הזה מספיק לצרת בתו איילונית, אלא שאמרו בירושלמי בסוף השמועה אלו בתו מן הנשואין בלא איילונית צרתה אסורה מפני שנתוסף לה אילונית צרתה מותרת א"ל איילונית כמי שאינה בעולם אלו שתי יבמות אחת איילונית ואחת שאינה איילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עלי' שמא פטר בחברתה כלום הרי איילונית כמי שאינה פי' כיון שאם בא על איילונית או חלץ לה אין צרתה פטורה אעפ"י שאין איילונית עליו ערוה נמצא שאין עליה זיקוק כלל וכיוון שכן הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כדברי רש"י ז"ל בשם ההלכות ז"ל ולקמן נמי אמרינן כיון דלא אתי איסור אשת אח וחאיל האיסור אחות אשה הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר שלא במקום מצוה דערוה אעפ"י שהיא מקום מצוה לצרה הכי נמי גבי איילונית כיון דלא רמיא מצוה דיבום האיילונית אעפ"י שהוא במקום מצוה לצרתה צרתה מותרת.
קודם הזמן הזה אינה מתעברת כלל כל עיקר. פי' אעפ"י שהביאה סימנין דשומא נינהו וכן נמי תוך הזמן הזה ואחר הזמן הזה היא ועוברה חי'. האי כשהביאה סימנין דגדולה היא הא אם לא הביאה סימנין קטנה היא ואינן חיין שאם לא תאמר כן. מצינו חמותה ממאנת דקיימא לן קטנה שלא הביאה סימנין יכולה למאן עד רוב שנותיה ואפילו למאן דאמר חוששין שמא נשרו הני מילי כשבעל אחר זמן דהו' לה ספיקא דאורייתא אבל לא בעל אין חוששין ואם כן מצינו חמותו ממאנת כגון שנישאת קטנה ואחר הזמן הזה פירש שבעל שלא לשום אישות וילדה בת ולא הביאה שתי שערות שזו חמותו ממאנת אלא כולה כשהביאה סימנין.
איני והא תנא רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שנמצאו איילונית או שמיאנו שכבר ילדו. פירש"י ז"ל מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו דקטנה היא ליתני שכבר גדלו. ואי קשיא דלמא נקט האי לישנא דשוי לאיילונית ולממאנת קטנה שבכלל ילדו גדלו איכא למימר טעמא דאיילונית לא איצטריך ליה ממאנת הוא דבעיא טעמא הוה ליה לפרושי משום גדלות ולא תתלי בולד.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אלא קשיא. פי' קשיא טעמא דמתני' אדרבה בר שמואל כיון דקטנה היא אמאי אינה ממאנת אבל לא קשיא א"כ מצינו חמותו ממאנת שהרי לא מצינו דקתני רבה בר שמואל שכל שילדה אינה ממאנת [מאיזה טעם שיהיה].
אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים. פי' רבינו הגדול ז"ל קטנה שילדה תוך הזמן הרי היא כנערה שהביאה סימנין גמורין דהיינו לאחר הזמן שכיון שיש לה בנים הדבר ידוע שאשה זו היא ממהרת לבא בגדלותה יותר מכל הנשים שאי אפשר לקטנה שתלד עד שתגדל. והוצרך לפירוש זה משום דקיימא לן תוך הזמן הזה אעפ"י שהביאה הסימנין שומא נינהו דהכי אפסיק הלכה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) תוך זמן כלפני זמן וכמו שפירשתי למעלה. ודברי רש"י ז"ל מטין כפי' הזה.
ולרב ספרא הא דתני רבה בר ליואי הכי פירושא קודם הזמן לעולם אין מתעברת תוך הזמן כלומר שלא מהרה גדלות שלה היא מתה ועוברה נמי מת ובזה אנו יודעין שהיא תוך הזמן שלה לאחר זמן שניהן חיין הילכך כל שאתה רואה ששניהן חיין לאחר זמן הוא שכבר הגדילה ויש לפרש דרכה בר ליואי מידחיא מדתני רבה בר שמואל דאיהו שמא תתעבר ותמות תגי וכן משמע לישנא דגמרא.
כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת וכו': ודוקא צרת ממאנת דעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, הכי נמי הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו ולקמן (יג, א) נמי אמרינן גבי כל שיכולה למאן ולא מאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ותמאן השתא ותתיבם, ואסיקנא כדרמי בר יחזקאל.
אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית כלומר הכיר בה. ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. צרת סוטה כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות שב א מדפי הרי"ף ובמאירי יא, ב בשם גדולי המפרשים) דחולצת ולא מתיבמת, וסמך על הא דאמר רב יוסף בפ"ק דסוטה (ה, א) אלו איתא לבעל בעיא גט השתא דליתא לבעל בעיא חליצה. אבל הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דרב, נראה דס"ל דפטורה לגמרי, דהא ודאי כולה סוגין הכין משמע דרב לגמרי פטר לה.
שלש נשים משתמשות במוך: פרש"י ז"ל רשאות. ואינו מחוור דא"כ כי קאמרינן קודם הזמן הזה משמשת כדרכו והולכת, אסורה לשמש במוך קאמר, ואמאי והא אינה מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר, משום סכנה דידה או משום סכנת ולד.
איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום א': כלומר, אף על פי שהביא שתי שערות, דקיימא לן (נדה מה, ב) תוך הפרק כלפני הפרק ושומא נינהו.
לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת: פירוש, והוא שהביאה סימנין, הא לאו הכי קטנה היא, ואכתי איכא משום שמא תתעבר ושמא תמות, דאי לא תימא הכי אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא קיימא לן (נדה נב, א) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.
איני והא תני רבה בר' שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שכבר ילדו: פרש"י ז"ל מדקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו שמע מינה דבקטנה בשנים קא מיירי. ואם תאמר דלמא לישנא דשויא באיילונית וממאנת נקט, שיש בכלל ילדו גדלו, משום איילונית ל"צ דהא פשיטא, אלא ממאנת הוא דצריכה, ומדנקט ילדו אשמועינן דאף על גב דלא הגיעה לכל שנותיה ובעלמא ממאנת הכא לא ממאנת לפי שכבר ילדה.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא: כלומר קשיא אמאי לא ממאנת מאי שנא מקטנה דעלמא דממאנת, אבל לא קשיא ליה מתניתין לומר שמצינו חמותה ממאנת, דהא אינה ממאנת קאמר.
ופריק רב ספרא דבנים הרי הן כסימנין: פירש הרב אלפסי ז"ל (ב, ב מדפי הרי"ף) הרי הן כסימני גדלות, דכיון שילדה אגלי מלתא דגדולה היא ומהרה להביא גדלותה יותר מן השאר, והרי זה כאלו הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין. והוצרך לפרש כך אם אתה אומר הרי הן כסימנין דהשתא, הא קיימא לן (נדה מו, א) תוך הפרק כלפני הפרק, ועדין קטנה היא ותהדר קושיין לדוכתא אמאי לא ממאנה.
ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים: מדלא קאמר רב זביד לעולם שמא תתעבר ותמות, משמע דלדידיה נמי איכא קטנה דמיעברא וילדה, וקאמר דכל שילדה ודאי הביאה סימנין, ועלייהו סמכינן ולא על הבנים. ופירש"י ז"ל דרב זביד סבירא ליה כמאן דאמר (נדה שם) תוך הפרק כלאחר הפרק. ויש לפרש דרב זביד נמי הכי קאמר אין בנים בלא סימנין דגדלות, וכל שילדה ודאי הביאה סימני גדלות קודם לשאר חברותיה. ואם תאמר אם כן שיש ממהרת להביא סימני גדלות קטנה שהביאה סימנין תוך הזמן היאך ממאנת, ונדריה נמי אמאי נבדקין, ניחוש שמא אף זו מהרה ואלו נשאת נתעברה וילדה. ויש לומר מיעוטא דמיעוטא נינהו שממהרות להביא גדלותן תוך הזמן הזה ולא חיישינן הרמב"ן ז"ל (יג, א ד"ה ובדבר זביד) .
הא דאסיקנא הכא שמא תתעבר ושמא תמות: איכא דקשיא להו אהא דאמרינן בפ' אלו נערות (לט, א) גבי הא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקרב ודאבוה הוי, ואקשינן ומי מיעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן קטנה שמא תתעבר ותמות, ואי שמא תמות קאמר מאי קושיא, הא איכא דמיעברא וילדה, ותרצו בתוס' (בתוס' שלפנינו ליתא הקושיא והתירוץ. ועי' רמב"ן בשם רבותינו הצרפתים, ובתוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור, דאלו קטנה היתה בשעת עבורה ודאי מתה וכדאמרינן לעיל. והא דתני רבא בר שמואל שכבר ילדו ולא קתני שכבר עברו, לפי שאין עבורן ראיה עד שילדו ולד חי, והלכך כל שילדה והיא וולדה חי, משעת לידה ודאי הויא לה בוגרת, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואם כן למאי דקא בעי רבא ודאי משמע דסבירא ליה דקטנה ממש מיעברא וילדה, דאי לא, הא בגרה קודם לקברה. ואם תאמר אם איתא דבנים הרי הן כסימנין משעת עבורה קאמר, מאי קאמרינן איכא דאמרי בנים עדיפי מסימנין, למאי נפקא מינה אפילו לר"י דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה, דהא אפילו למאן דאמר בנים הרי הן כסימנין על כרחין בבנים מודה ר"י, דעד כאן לא פליג ר"י אלא בסימני נערות אבל לאחר בגרות ודאי לא פליג, וכיון שילדה הא בגרה לה. יש לומר כגון שמאנה בין עבור ללידה, דלמאן דאמר הרי הן כסימנים מיאונה מיאון, ולמאן דאמר עדיפי מסימנין בשעת עיבורה איגלי מלתא דבשעת מיאונה גדולה הות, ואתיא הא כמאן דאמר התם בנדה פרק בא סימן (נב, א) דפליג ר"י אפילו בנבעלה אחר שהביאה שתי שערות. אבל לר' אבהו ור' אלעזר דאמרי התם דמודה ר"י בשנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות, אפילו תאמר בנים הרי הן כסימנין אינה יכולה למאן דהא משעת עבורה איגלי מלתא דגדולה הות כאלו הביאה סימנין. ורב ספרא דאמר בנים עדיפי מסימנין לית ליה דר' אבהו אלא כחבריה דרב כהנא דהתם. כנ"ל לפי דברי רבותינו בעלי התוס'.
ואפילו צרת בתה איילונית ואפילו הכיר בה דלא הוי מקח טעות דרבא מוסף והולך הוא וא"ת והאיך אפשר להתירה כיון דנשואי בתו קיימא הוי צרתה צרת ערוה גמורה דאסירא פרש"י ז"ל בשם ב"ה ז"ל דכיון דבתו אילונית היא ולא חזיא לייבום כלל ואפי' אינה ערוה (הוי) אלא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא וכדפי' בירושלמי:
והא דקתני שנמצאו ופרקינן תני שהיו כלומר שנמצאו אילונית קתני שלא הכרתיו עד עתה ואע"ג דאמרינן לקמן לעיל דייקא נמי דקתני שנמצאו דוקא כל דהו הוה עבדינן מדלא קתני בהדיא שהיו אבל השתא אמרי' דלא נחית תנא לההוא דיוקא ובצרת סוטה לא דק התלמוד והראב"ד ז"ל פסק' חולצת ולא מתייבמת וסמך על ההיא דרב יוסף במסכת סוטה והנכון דהלכתא כרב לפום שיטתא דרש"י ז"ל ומיהו למעשה ראוי להחמיר:
שלש נשים משמשות במוך פרש"י ז"ל מותרות לשמש במוך כדי שלא יתעברו פי' לפי' בשאר נשים אסורות לשמש אע"ג דלא מפקדי אפרייה ורביה מ"מ אסורות הן להשחית הראוי להוליד אע"ג דכל כי אורחיה אין בו משום השחתת זרע דהא ביאת קטנה ואילונית מותרת תשמיש במוך לאו אורח ארעא הוא וכל דה"ל מוך בשעת תשמיש אפילו לדידיה איכא איסורא דהוה ליה כמשמש על האבנים או על העצים וכי ליתא מוך בשעת תשמיש איכא איסורא בדידה ומיהו אין פי' רבינו ז"ל מחוור דאי ג' נשים מותרות לשמש במוך קאמר א"כ כי אמרי קודם הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת היינו שאינה מותרת לשמש במוך ואמאי כיון שאינה מתעברת כל עיקר אין המוך מעלה ומוריד כלום ועוד דרבנן דאמרי א' זו ואחד זו משמשות כדרכה אתו למימר דאפילו הני ג' אינם מותרות לשמש במוך ואמאי כיון דאיכא סכנה כלל היאך מכניסות עצמם משום שומר פתאים ה' והנכון דחייבות לשמש במוך קאמר וכדפר"ת ז"ל ופחות מכן ויותר על כן אינן חייבות אלא דפעמים מותרות כגון קטנה ופעמים אסורות כגון גדולה וה"א דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל דאע"ג דאמרינן אין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דוקא ולד שיהא ראוי ובר קיימא:
מניקה שמא תגמול את בנה פי' וכל דאיכא סכנה כלל לית לן למסמך דמשמש לה כדבעי:
איזו היא קטנה פי' לדין זה מבת י"א שנה ויום אחד ועד י"ב שנה ויום אחד פי' ואפילו הביאה סמנין למאן דסבר תוך הפרק כלפני הפרק וק"ל כוותיה פחות מכאן או יותר מכאן משמשת כדרכה והולכת פי' יותר על כן משמע כדרכה כשהביאה סמנים ג"כ דאי לא עדיין קטנה היא למיאון ואי אתה אומר שיכולה להתעבר ולילד בלא סכנה:
מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי כדאמרינן והא דלא פי' לה משום דפשיטא ליה דשנים בלא סמנים קטנות גמורות היא:
מדקתני שמא תתעבר ושמא תמות האי לישנא משמע דגרסי' במתני' שמא תתעבר ושמ' תמות ולפי זה הא דפרקינן בסמוך שמא תתעבר ותמות לישנ' דמתני' מתרצינן וכדפרש"י ז"ל ודוחק ועוד דברוב' דנוסחי אשכחן דלישנ' דמתני' שמא תתעבר ותמות ומורי הר"ם מפרש שכן היא הנוסח' אלא שאינן משמע לן דשמא אתרויהו קאי וכאלו אמר בפירוש שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בהדי' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בסמוך דלא אמ' הכי אלא שמא תתעבר ותמות ודאי דשמא דקתני אתתעבר בלחוד קאי:
א"כ מצינו חמות ממאנת פי' כי הקטנה זו תלד ויקדשנה אביה לאחר ואח"כ תמאן היא קודם הזמן אינה מאמנת כל עיקר ואע"ג דאשכחן בדורות הראשונים דאוליד בר תמני' דההי' ע"י נס הוה ומיעוטא דמיעוט' נינהו דליכא למיחש ליה כלל תדע דהא קיימא לן דפחות מבן ט' שנים אין ביאתו ביאה וא"ה דהוה בדורות הראשוני' דאוליד בר תמני אלא ודאי כדאמרן:
תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת פי' כל שנתעברה תוך זמן זה ואפי' ילדה לאחר כי הכל הולך אחר זמן העיבור תדע דכל זמן זה אמרינן שמשמשת במוך ולא אמרינן שתשמש כדרכה כל שהיא זמן לידתה לאחר שתגדיל ובירוש' אמרו שאם נתעברה בקטנות וילדה בגדלותה היא חיה ומת בנה ומדל' עביד ליה רבא בר ליואי להאי גבול מכל' דלא ס"ל הכי וכפר"י ז"ל:
והא תני רבה בר שמואל שכבר ילדו פרש"י ז"ל וכיון דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו משמע דעדיין קטנה היא וראויה למאן אלמ' שילדה ושמא דקטנה יולדת וא"ת ודילמ' משום אילונית הוא דקתני שכבר ילדו י"ל דהא לית' דבאיילונית לא שמעי' תנא שום רבות' וכיון דכן לא הוה נקיט אלא לישנא דדייק גבי קטנה וה"ל למיתני שכבר גדלו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ופרכינן ואלא קשיא וה"פ וכיון דאמר' דאפש' דהויא קטנה וילדה קשיא מתניתין למה אמרו שאינה ממאנת ומ"ש מקטנה בעלמא אבל ליכא לפרושי דקיימא לן דאם כן מצי חמות ממאנת דהא רבה בר שמואל שילדה קאמר שאינה ממאנת מאיזה טעם שיהא ויש אומרים דהכי פירושה ואלא קשי' דרבה בר ליואי דאמר שהיא מתה וקשה לפי' זה דמשני רב ספרא בנים הרי הם כסימנים מאי קמשני לרב' בר ליואי וי"ל דה"ק דרב' בר ליואי לא אמר אלא דעל הרוב היא ועוברה מת מפני שהיא קטנה ומיהו פעמים שיולד' מפני שממהרה להגדיל יותר משאר נשים והבני' היו סימני גדלות שלה ונכון כמו שפי' וההי' דרב' בר ליואי פליג אדרבה בר שמואל ולדידיה שמא תתעבר ותמות ודאי קאמר:
אמר רב חסדא בנים הרי הם כסמנים פי' לאו כסימנים השתא קאמ' דא"כ למאן דאמר תוך הפרק כלפני הפרק וקי"ל כוותיה עדיין קטנה היא והדרן קושיא לדוכתיה אלא ה"ק הרי הם כסימנים של גדלות כי בודאי מיהרה להגדיל קודם לשאר נשים וכן פי' רב אלפס ז"ל ועיקר וכן כתב ר"י הזקן ז"ל דלרב ספרא בני' כסימנים משע' עיבור קאמר והא דקתני שמא ילדו ולא קתני שמא עיברו משום הכי ילדה וחית' הוא שהוכיח על תחילתה שמיהרה להגדיל וכבר גדלה קודם שנתעברה תדע דהא כתיבנ' לעיל דכל שהיא קטנה בשעת עיבורה אינה חיה ואעפ"י שתלד כשתגדיל ואפי' לשיט' הירו' אין העוב' חי מיה' ואנן השתא אתינן למימר כי גם העוב' חי ומפני שגדלה אינה ממאנת והיינו שלא מצינו חמות ממאנת אלא ודאי כדאמרן והא מתרצה שפיר שמעתא דיש בגר בקבר שבפ' נערה שנתפתת' כדכתב' התם בס"ד וא"ת א"כ הא דאמרי' איכא דאמרי בנים עדיפי' מסימנים ופרישנא דנפקא מיניה לרבי יהודה מאי נפקא להו מינה כיון דבני' כסימני' משעת עיבור ע"כ כשילדה בוגרת היתה שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ובבוגרת מודה ר' יהושע שאינה ממאנת וי"ל דנפקא מינה כגון שמיאנה בין עיבור ללידה דלמ"ד בנים הרי הם כסימנים מיאנה מיאון לר' יהודה ולמ"ד עדיפי מסימנים אין מיאנה מיאון אפי' לר' יהודה ועוד צריך לפרש לפי שיט' רבינו ז"ל דמיירי בשלא נבעל לאחר שנתעבר' דאי לא אפילו תימא דבנים הרי הם כסימני' שוב אינ' יכול' למאן ואפי' לר"י למ"ד בפרק יוצא דופן דמודה ר' יהוד' כשנבעלה אחר שהביאה שתי שערות שאינה יכולה למאן ורב זביד אמר אין סימנים אלא שיש סימנים פי' דבנים בלחוד בלא סימנים אינן (סי') גדלות ומתני' ודרבא בר שמואל הכי מתרצה דכל שילד' חזקה הביאה סימנים וגדולה היא שלא תמאן וא"ת ואפי' היה לו סימני' אינה גדולה דקי"ל תוך זמן כלפני הזמן וי"ל דרב זביד כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן וכדפרש"י ז"ל והנכון דרב זביד ה"ק שאין בני' בלא סימנים של גדלות וכל שילדה ודאי הגדילה והביאה סימני' גדלות גמורים דאע"ג דבשערות כאלו לנשים דעלמא שומא ניהו תוך זמן. וא"ת כיון דשכיח להביא סמני גדלות תוך זמן למה אמרו בכל שאר נשים שיוכלו למאן ולא חששו שמא מיהר' להגדיל וי"ל דהא מיעוטא דמיעוטא הוא ולית לן למיחש לה כלל אלא ביש ראי' ועדו' גמור' כזה והיינו ליד' כן תירץ רבי' הרמ"בן ז"ל:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק א (עריכה)
אמר רבא צרת איילונית מותרת אע"פ שהכיר בה, ואפי' צרת בתו איילונית פי' אע"פ שהכיר בה שהיא איילונית וקדושיה הן קדושין גמורין וזו האי צרתה אפ"ה מותרת ליבם דאין זוהי צרת ערוה אסר רומנא ההוא דאלו לא הות ערוה הוה חזיא ליבומי השתא דהיא ערוה אסורה היא ואסורה צרהת, אבל בתו איילונית אפילו לא הות בתו לא חזיא לי' ליבומי דהיא איילונית ולא אסורה לי' משום ערוה הלכך צרתה מותרת דמחזאי כצרת ערוה שלא במקום מצוה דהא ערוה גופא לא רמיא קמי' דהיא איילונית ולא בת יבום היא, והא קתני שנמצאו נמצאו אין אלו מעיקרא לא תני' שהי' פי' קודם הנישואים, כי אתא רבין אר"י אמר א' צרת ממאנת וא' צרת איילונית וא' צרת מחזיר גרושתו כולן מותרת, וה"ל הכי, לב ממאנת גופא אסרהו לי' משום דמחלפא בבעלת הגט:
תני ר"ב קמי' דר"נ ג' נשים משמשות במוך, קטנה ומעוברת ומניקה, קטנה שאם תעבר ותמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה, איזוהי קטנה מבת עשר שנים ויום א' ועד בת י"ב שנה ויום א' פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכות דברי ר"מ וח"א א' זו וא' זו משמשת כדרכה והולכת ומן שמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה':
ואי קשיא האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן: תשובה איזה הוא מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופי' ואינו רוצה לקיים פו"ר ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר כדאמרי' בפ"ק דכתובות ההוא דאתא לקמי' ד"ר א"ל ערכתי לו שלחן והפכו והתירו, והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי' לקמן במס' א"ו הם שהיתה כונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ולא יקרא משחית זרעו שאלו כן אל ישכב אדם עם הקטנה והמעוברת ועקרה וקטנה:
וקטנה מבת י"א ועד י"ב שנים ויום א' יש לחוש שמא תתעבר ותמות אלב פחות מכן לא תתעבר ויתר על י"ב שנים אם מעברא לא תמות, ומעוברת שמא תעשה עיבורה סנדל שיאן לו צורת פנים שכשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק הא' את חברו ופותחת צורתו ואע"ג דאמרי' אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ה"מ לעשות ולהשלים בלי מום אבל חוזרת ומתעברת ועושה סנדל, ומניקה שמא תתעבר ויעכר חלה ותהי' צריכה לגמול את בנה ושמא ימות וחכמים סברי אע"פ שכונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפ"ה דומה למעשה עו"א אלא משמש כדרכה ויבטח בה' ואל ישחית זרעו והלכה כחכמים ולא כר"מ דהוא יחיד:
צרת אילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו דכיון דלאו בת ייבום היא הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק א (עריכה)
כי אתא רבין אר"י א' צרת ממאנת וא' צרת אילונית וא' צרת מחזיר מחזיר גרושתו כולן מותרות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה