יבמות קי א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי לאו אדלא בעל לא דבעל אי דבעל מאי טעמא דשמואל קסבר כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל והא פליגי בה חדא זימנא דאיתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט רב אמר בצריכה הימנו גט כיון דנסבה אחולי אחליה לתנאיה ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל צריכא דאי איתמר ההיא בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאה וכיון דבעל אחליה לתנאיה אבל בהא אימא מודה ליה לשמואל ואי איתמר בהא בהך קאמר שמואל אבל בהך אימא מודה ליה לרב צריכא ומי אמר רב כי בעל אין אי לא בעל לא והא ההיא עובדא דהוה בנרש ואיקדישה כשהיא קטנה וגדלה ואותביה אבי כורסייא ואתא אחרינא וחטפה מיניה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ולא הצריכוה גיטא מבתרא אמר רב פפא בנרש מינסב נסיבי והדר מותבי אבי כורסייא רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר וכן אמר רבי אלעזר הלכה כרבי אליעזר:
מתני' גמי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה וכן שתי חרשות קטנה וחרשת דאין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה הפקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת וגדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה:
גמ' וחרשת בת חליצה היא והתנן חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר רב גידל אמר רב זאביאה רבא אמר אפילו תימא אחליצה כאן בחרשת מעיקרא כאן בפקחת ואח"כ נתחרשה חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק פקחת ואחר כך נתחרשה לא דמעכבא בה קרייה איתיביה אביי וחרשת מעיקרא בת חליצה היא והתנן שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין לשתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם מאי לאו בחרשת מעיקרא וקתני כונס אין
רש"י
עריכה
מאי לאו דלא בעל - ראשון משגדלה וקאמר רב אינה צריכה גט משני דחלו קידושין הראשונים כשגדלה:
כשבעל - לפיכך אינה צריכה גט משני דבעילה שבעל הראשון משגדלה סתמא לשם קדושין נתכוון דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום:
על תנאי - שאין עליה נדרים או מומין:
וכנסה סתם - ואח"כ נמצאו עליה נדרים צריכה גט דביאה לשם קידושין הואי דיודע היה שאין קידושין הראשונים כלום: ה"ג צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאי והכי איתא בכתובות פ' המדיר (דף עג.):
דאי איתמר בהא - גבי קטנה שלא מיאנה בהא קאמר רב דאסיק אדעתי' לבעול לשם קידושין משגדלה משום דליכא תנאה אין פסול קידושין הראשונים משום תנאי אלא משום קטנות ואדם יודע שאין קידושין הראשונים כלום וחזר ובעל לשם קידושין:
אבל בההיא - דאיכא תנאי אימא מודה לשמואל ואדעתא דתנאי בעיל כסבור שאין עליה נדרים וקיימא תנאי שביניהן:
אבי כורסייא - באפריון וקס"ד כשאר חופות שעדיין לא בעלה ואפ"ה לא הצריכוה גיטא מבתרא אלמא חלו קדושי קמאי:
מינסב נסבי - ונתקדשה בבעילה משגדלה:
וקא אפקעינהו לקידושין מיניה - דכל דמקדש תולה בדעת חכמים הוא דהא כדת משה וישראל קאמרינן ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא ניהוי קידושין:
תינח דקדיש בכספא - איכא למימר דאפקעינהו לקידושין ושוו מעות מתנה דהפקר ב"ד היה הפקר:
קדיש בביאה - מאי הפקר ב"ד איכא למימר:
שויוה לבעילתו בעילת זנות - והוא בדעתם תלה:
כר' אליעזר - דמלמדין הקטנה למאן:
מתני' שתי יתומות - נכריות:
או חליצתה - לאחר שתגדיל:
קטנה וחרשת - לא ידעינן בהי ניחא ליה והי חשיבה אשתו טפי:
גמ' וחרשת בת חליצה היא - דקתני מתניתין וכן שתי חרשות:
כי היכי דעל - לבעל הראשון שכנסה ברמיזה הכי נמי נפיק מיבם ברמיזה:
נשואין שתי נכריות - פקחת לפקח וחרשת לחרש:
כונס - שאינה בת חליצה משום קרייה אלא כונסה ואם רצה להוציאה אח"כ מוציאה בגט שכשם שנכנסה ברמיזה כך תצא ברמיזה ולא צריכה חליצה:
כונס ואין מוציאה לעולם - שאין גיטו מפקיע קידושי אחיו פקח שהזקיקוה לו ליבום:
תוספות
עריכה
קסבר שמואל כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל. וא"ת לשמואל דלית ליה דקדושין גדלי בהדה מ"ט דר"ג ולעיל בריש פ"ב (דף יח.) משמע דשמואל אית ליה מילתא דר"ג דפריך אמילתיה ואי אין זיקה תיבטל דהא אמר ר"ג כו' וי"ל דלשמואל צ"ל דמיירי כדמפרש בהדיא שבועל לשם קידושין ועוד אור"י דהתם כיון דיבמתו ואשתו שתיהן לפניו אפילו בסתמא בועל לשם קידושין כדי לדחות יבמתו ממנו דבאשתו ניחא ליה מיבמתו ומיהו קשה דתיקשה לשמואל מדרבנן דרבי אליעזר כשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דמסתמא בועל לשם קידושין דליכא למימר דאיירי כשפירש שבועל לשם קידושין דא"כ היכי פריך מיניה בהמדיר (כתובות דף עג: ושם) לרב אלא ע"כ כשבועל סתם ולא מצי לאוקומי כשפירש דא"כ היינו החזירה כשהיא גדולה ואר"י דשמואל סבירא לי' כר"ש בן יהודה (משום ר' ישמעאל) דאמר בהמדיר (ג"ז שם) אם בעלו לא קנו אי נמי כר' ישמעאל דאמ' שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו':
והא אפליגו בה חדא זימנא. תימה לר"י והא תרוייהו צריכי דאי אתמר ההיא דאמר רב צריכה הימנו גט ה"א צריכה מספק דלא ידעינן אי בעל לשם קידושין אם לאו קמ"ל דאין צריכה גט משני דודאי ראשון בעל לשם קידושין ואי אתמר ההיא דקאמר שמואל צריכה גט משני ה"א היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט מדאורייתא דשמא לשם קידושין בעל ואר"י דהכי פריך והא איפליגו בה חדא זמנא ואמאי פליגי בשני מקומות דבחד מהנך הוה מצי לאשמועי' ולימא הכי קדשה על תנאי ובעל רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר אין צריכה גט מראשון אלא משני אי נמי ליתני באידך קטנה שהגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני אלא מראשון ושמואל אמר צריכה גט משני ולא מראשון מה"ת אבל מדרבנן צריכה:
בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאי אחולי אחליה לתנאיה. פי' משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דאחליה לתנאיה והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף מדלא הזכיר התנאי אבל בהא דליכא בעילת זנות שהרי יש שם קדושין דרבנן ועוד דליכא קדושין הראשונים דנימא שיחולו אימא מודי ליה לשמואל ובקונטרס הגיה הכא צריכותא דכתובות ואין למחוק גירסא זו דהא למ"ד בהמדיר (כתובות דף עד.) קידשה ע"ת ובעל ד"ה צריכה הימנו גט ואפ"ה פליגי (שם דף עג. ושם) בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת א"כ פשיטא ליה טפי במקדש ע"ת דצריכה גט מבקטנה שלא מיאנה דכוותיה מיתוקמא הך צריכותא דהכא וצריכותא דכתובות (ג"ז שם) אליבא דאביי:
לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לקידושי מיניה. מספקא לר"י אי טעמא דאפקעינהו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש או משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מדלא הזכיר כאן כמו שהזכיר בכל מקום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש:
וחרשת בת חליצה היא והתנן כו'. וא"ת תיקשי נמי מקטנה דתנן במתניתין דחליצת אחת מהן פוטרת צרתה ואילו בפרק מצות חליצה (לעיל דף קד:) תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ומיהו בקונט' פי' דחליצתה לכשתגדיל פוטרת צרתה ועוד דאיכא לאוקמא מתני' דהכא כר' יוסי דאמר אשה בין גדולה בין קטנה ולפי הירושל' דגרסי' לעיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה אתי שפיר טפי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק יג (עריכה)
כה א מיי' פי"א מהל' גירושין הלכה ו', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף כ"א:
כו ב מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה כ"ג, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ח סעיף ל"ה:
כז ג מיי' פ"ה מהל' יבום הלכה כ"ג, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"א סעיף ב':
כח ד מיי' פ"ה מהל' יבום הלכה כ"ד, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"א סעיף א':
כט ה מיי' פ"ה מהל' יבום הלכה כ"ה, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"א סעיף ד':
ל ו מיי' פ"ה מהל' יבום הלכה כ"ה, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"א סעיף ג':
לא ז מיי' פ"ה מהל' יבום הלכה כ"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"א סעיף ב':
ראשונים נוספים
רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו בו שלא כהוגן. פירש"י ז"ל דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא ליהוו קדושין ותמהני בדין זה שאם הדין הזה בכל הנשים הוא צריך לפרש מאימתי נקרא חוטף דהא בקדושין (דף מ"ה ע"ב) אמרינן באתא קריבי' וקדשה [דאי היינו אומרים דנתרצה האב] דמקודשת ובקדושין דף י' אמרי' סוף ביאה קונה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני ועוד לא מצאתי לאחד מן הגאונים הדין הזה בחבורו אבל י"ל דהאי גברא על כרחה חטפה וכגון תלוה וקדיש הוה ורב אשי לטעמי' דאמר עלה בב"ב (דף מ"ח) אפקעינהו רבנן לקדושי' ואין לשון הגמרא מרווח.
עוד י"ל שאין הדין הזה אלא בנושא את הקטנה וגדלה עמו והוא רוצה לחזור ולישא משגדלה והיא נשמעת לכך שאין חכמים רוצין שיהו קדושין אלא לזה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר דהא מ"מ אסורה היא לשני משום קדושי קטנות שגדלה בהן ולא מיאנה אבל במתקדשת לאחר [אף] אם פשטה ידה לאחר אין זה מוציא אשה מביתו של חבירו אלא הוא קדם וזכה במקחו.
רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן: פירש רש"י ז"ל (בד"ה וקא אפקעינן וכו') דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוו קדושין. ואיכא למידק הא אמרינן בקדושין פרק האיש מקדש (מה, ב) בעובדא דהוא אמר לקריביה והיא אמרה לקריבה, אדאכלי ושתו אתה קריביה וקדשה, ואי לאו דאמרינן התם דשלא לדעת האב נתקדשה היתה מקודשת. ובפרק קמא דקדושין (ס, א) איבעיא לן סוף ביאה קונה או תחלת ביאה קונה, ואמרינן למאי נפקא מינה אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ביני ביני, ומסתברא דלא דמי דהתם באתא קריביה אי לדעת אביה קדשה ודאי הדין נותן שתהא מקודשת, דאטו מי שנתרצה לקדש את בתו לראובן אינו יכול לחזור ולקדשה לשמעון. וכן היא שנתרצית להתקדש לראובן אם חזרה אין שומעין לה, הא ודאי הרשות בידה. והלכך אם פשטה ידה וקבלה קדושין קודם גמר ביאה מקודשת, אי סוף ביאה קונה. אבל הכא שהיתה אשתו, דרבנן תקינו לה נשואין, וגדלה אצלו ולא מיחת שהיא כאשתו גמורה שאינה יכולה לצאת מביתו אלא בגט, אם בא זה ושבשה וקדשה לעצמו אחר שנתרצית לזה לחזור ולינשא לו נשואין גמורים, הרי זה כחוטף אשה מבעלה. וזהו שכתב ז"ל החוטף אשה מבעלה, דאלו קודם שנכנסה לביתו ולא נתקדשה לו, ודאי מקודשת לשני זה, כההיא דאתי קריביה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אין זו אשתו.
ואין הדין הזה אלא בנשואי יתומה בלבד, והוא שחטפה ואף על פי שלבסוף נתרצית ונתקדשה לו מדעת, וכדאמרינן אתא חבריה וחטפה מיניה, ולאו למימרא שכפאה עד שנתרצית לו, דהא משמע הכא דמום דחטפה מחבריה הוא דאפקוה מיניה בלא גיטא, הא לאו הכי לא. והתם בפרק חזקת הבתים (ב"מ מח, ב) אסיק רב אשי תלויה וקדיש קדושיו לאו קדושין ואפילו בפנויה בעלמא. אלא הכא משום דפיתה ושבשה ונשתבשה ונתקדשה לו, אבל אי לאו דשבשה ונתקדשה לו מדעת, אין זה חוטף אלא היא הוא דאינה רוצה בו ורוצה הוא בחברו וצריכה גט משני והיינו דרב תניא בריש פרק המקבל (בבא מציעא קיז, א) אנשי אלכסנדריא היו מקדשין ובשעת כניסתן לחופה באים אחרים וחוטפים אותה ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. אמר להם הלל הזקן הוציאו כתובות אמותיכם הוציאו כתובות אמותיהם ומצא שכתוב בהן, לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו ולא עשה בניהם ממזרים.
מתניתין. קטנה וחרשת: הכי גריס רש"י ז"ל בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה. ואם תאמר כיון דאסיקנא בגמרא (להלן בעמוד ב) דקטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת, מפני מה פסלה ביאת החרשת את הקטנה שכנס ראשונה, אי קנויה היא אין אחר ביאה כלום, ואי לא קנויה היא נכרית בעלמא היא. הלכך תיתי קטנה תותיה וחרשת תיפוק בגט, ואיכא תקנתא לתרוייהו. תריץ מתניתין משום גזרה דילמא אתי למיבעל חרשת ברישא. והכי נמי מתרץ לברייתא בגמרא וכן כתב רש"י ז"ל.
אבל בספרי הגאונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל גרסי לא פסל את הקטנה, ובבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה גרסי פסל את החרשת. ואינה מחוורת חדא דאם כן מאי קא משמע לן רב חסדא דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה חתנו' היא, דעל כרחין כיון דחרשת אינה פוסלת את הקטנה וקטנה פוסלת את החרשת, שמעינן מינה דטעמא משום דקטנה קנויה ואינה קנויה ולפיכך לא מיפסלא ממה נפשך כדאמרן. ועוד אדמהדרינן למידק הכי מברייתא לידוק ממתניתין. ועוד דבהדיא קתני בברייתא בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת נאסרו שתיהן. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות יבום פ"ה הכ"ז) בא היבם על הקטנה תחלה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן, לפיכך יקיים את הקטנה שנבעלה תחלה ע"כ. ולא הבנתי טעמו שאם לומר שהיא קנויה מפני שהיא ראויה לאחר זמן, והלא נסתפקו בגמרא ואמרו שהיא קנויה ואינה קנויה,והיה לו לומר מפני שהיא קנייה ואינה קנויה ותשאר אצלו ממה נפשך ועוד דברייתא הויא תיובתיה כמו שכתבתי.
ה"ג דאי איתמר בההיא בההיא אמ' רב משום דאיכא תנא' וכגרש"י ז"ל ופי' דהיכא דקפדא משום תנאה דידיה איכא למימר דדילמא לא קפיד השתא ואחליה לתנאי מש"כ כשהיא מטעות הקדושי' משום קטנות ויש שגרסי' בהפך דבתנאה קמא קפיד טפי אבל כשהיא המטעה מחמת קטנות יודע הוא שאין קדושי' כלום ורוצה לבעול כשיגדיל לשם קדושי'
הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו שלא כהוגן ואפקיעינהו רבנן לקדושי' וא"ת ומאי אפקעת' צריך דחטפ' וקדשה בע"כ דקי"ל תלוה וקדשה אין קדושיה ואפי' בפנויה דעלמא וי"ל דהכא אע"פ שחטפה סופה נתרצית לו לקדושי' ומיהו מפני שהיה תחילתו בחטיפה עשה שלא כהוגן ואפקיעינהו לקדושי וכשאמר רב צריכה גט מן השני כשנשאת לו ברצונה מתחלה ועד סופה ובזה יעלה תרוץ למאי דמקשי' אשמעתי' מהא דאמרי' בפ"ק דקדושי' דלמ"ד סוף ביאה קונה אם פשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר צריכה גט משני והרי אין לך חטיפה גדולה מזו ואמאי לא אפקיעוה לקדושי' ויש מתרצי' דהתם אדינא דאורייתא קאמרי' ולפי מה שפי' ל"ק דההי' כשפשטה ידה וקבלה מרצונה וקבלה קדושי' מן השני וכן הקשו ההוא עובדא דפרק האיש מקדש דאיהו אמ' לקרוביה והדר אכלי ושתו אתא קריבה וקדשה דאמרי' התם שהיתה מקודשת אלמלא שלא נתרצה האב ולפי מה שכתבנו י"ל דשאני התם שאלו נתרצה האב אין כאן חטופה כיון שהיא קטנה ובידו לקדשה שאלו שדך ראובן בתו לשמעון וחזר בו וקדשה ללוי הא ודאי קדושי לוי קדושי' ולא קנסי' ליה כלל פרש"י ז"ל כאן הוא עושה שלא כהוגן וכו' ורבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוי קדושי' פי' לפ' כ"ש חטפה שלא לרצונה או שלא לרצון אביה אם היא קטנה ואפי' נתרצה לבסוף והא דאמרי' לעיל אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה כגרש"י ז"ל והוא ז"ל מפרש מילתא דקטנה מתלא תלייא כל ימי קטנותא ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא סמכא דעתא דאמרה איהו עדיף מנאי ויוציאנה בגט בעל כרחה ואנא עדיפנא מניה וכל שעה שארצה אצא במיאון על כרחו ע"כ. ואין פי' זה נכון דמאי אצטריכי' להאי טעמא כלל למאי דאמרי' דמילתא דקטנה תליא וקיימת עד שתגדיל והנכון כגרס' הספרי' שגורסי' אמר הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה ורב ששת הוא שאמ' כן על בריה דרב נחמן אני הייתי סבור שאני חכם ממנו ואינו אלא הוא חכם ממני יותר שידע לתרץ את הברייתא לדעתו של רב וכפירוש הראב"ד זכרונו לברכה ורב האי ז"ל ג"כ פי' בתשובה דרב ששת הוא דאמ' אע"ג דאנא עדיפנא מניה בבריתא הוא עדיף מנאי בפלפולא דהא מילת' דתרצה שפיר. והשתא דקי"ל היכא שנתקדש' לשני ולא בעל אם רצה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דה"ל כמחזיר גרושתו מן הקדושי' ואמ' מ"ה ז"ל דדוקא נתקדשה אבל נשאת כיון דאיכא סרך נשואין בהני דשני מדאוריתא הוו נשואי' ובעיא גט גמור מן התורה מיתקלקל' בי"ג דבר דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה ולא דמיא לאשה שנשאת בתחל' שלא כדין דלא קנסי' לה כל היכ' דלא נבעלה דהת' כיון דנשואי' שלא כדין מתחלת' לא כלום הוא ואפילו נבעלה אינה צריכה גט אלא דנבעלה קנסי' דה"ל כזנות אבל הכא דנשואי דמדאורית' בהא ודאי קנסי':
קדיש בביאה מא"ל כבר פי' בפ"ק דכתו' ובשאר מקומות בס"ד:
מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצת' של אחת מהן פוטרת צרתה פי' דכיון דנשואיהן שוים מדרבנן זיקתן שוה וכן בב' חרשות ומהכא הוה שמעי' בגמ' דחרשת בת חליצה היא ופרישנא דכי קתני וכן משום ביאה דאי לא חליצה לא שייכא בחרשת וכן הלכתא:
גרש"י ז"ל קטנה וחרשת ובא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת. ובגמ' שקלי' וטרינן ואיכא מאן דהוה סבר דקדושי חרש' קנויה ואינה קנויה כלו' או קנויה לגמרי או אינה קנויה כלל והקטנה קנויה ומשויירת ולהחי סברא ריש' דקתני כשבא בתחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת פסל את הקטנ' אתיא מדינא דדילמא חרשת קנויה לגמרי קטנה קנויה ומשויירת ובקטנה שהיא קנויה ומשויירת לא פקעא כלה זיקא ולהכי אתיא ביאה דחרשת ופסלה לקטנה אבל סיפא דקטנה פסל את החרשת אינו מן הדין ממ"נ דאי חרשת שבעל תחלה קנויה גמורה הא פקעה זיקא ואין אחר ביאה כשרה כלום. ואי חרשת אינה קנויה כלום נכרית בעלמא היא וכמאן דלית' והא דקתני פסל גזירה דרבנן בעלמא היא אטו היכא דבעל את הקטנה בתחלה. ואיכא מאן דסבר והכי קיימא אמסקנא דקטנה ואינ' קנוי' וחרשת קנויה ומשוירת ולהאי סברא סיפא הוי מדינא ודילמא חרשת קנויה ומשויירת וזיקתה גרועה ולא פטרה כולה בית' וקטנה קנויה גמורה וביאת' ביאה גמורה ופסלה את הקטנה ורישא דקתני פסל את הקטנה אינו מן הדין דמה נפשך אי קטנה קנויה גמורה הרי ביאת' גמורה ואין אחר ביאה כשרה כלום ואי אינה קנויה כלל נכרית בעלמא היא אלא טעמא משום גזירה היא שמא יבעול חרשת בתחלה וכדפרש"י ז"ל בגמרא אבל ר"ה ז"ל ברישא לא פסל ואתי כמ"ד קטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ולא גזר ברישא כלום ואין זו מחוורת דא"כ היכי לא מייתי מינה ראיה בגמ' מאן דסב' הכי כדאייתי ראי' מאידך מתני' דמייתי בגמרא אלא ודאי כגרש"י ז"ל עיקר:
בכלן מלמדין את הקטנה שתמאן פי' ולמאן דסבר יש מיאון לאחר מיתה אפי' לזיקתו נפקא קטנה לגמרי בלא חליצה והויא נכרית גמורה וקיימ' חרשת גבי' ולמ"ד אינה ממאנת לזיקתו לפטרה מחליצתו אכתי צריכה קטנה חלוצה ומתסרא אידך משום צרת חלוצה ואפ"ה אהני מיאון לאפקועינהו ביאה דקטנה דלא חשיב' ביאה זקוקה כלל אלא ביא' נכרית דכשם שממאנת למאמרו ממאנת לביאתו ולא תפסול ביאת קטנה כלום ונפטרת קטנה זו בביאת חברתה:
גמרא וחרשת בת חליצה היא וכו' חרשת מעיקרא כי היכי דעל ברמיזה נפקא ברמיז' פקחת ונחרשת שזיקתה מן התורה מעכבא בה קריאה וה"ה דיכיל למימ' מעיקרא מעכבא בה דעת אלא דנקיט קריאה לכלול אפי' חרשת המדברת ואינה שומעת או השומעת ואינה מדברת שהיא בת דעה ואינה בת קריאה שאינה יכולה לקרא או לשמוע דברי היבם:
איתביה אביי וכו' מאי לאו בחרשת מעיקרא פי' מאי לאו דסתמא קתני לכל חרשת ואפי' חרשת מעיקרא מדהוא פקח מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא וא"ת ודילמא איהו חרש ונתפקח ואתי שפיר סיפא דקתני חולץ או מייבם דהא פקח הוא עכשיו דבשלמא בפקח ונתחרש ליכא לאוקומ' דסיפא לא אתיא שפיר אבל בחרש ונתפקח שפיר אתיא ויש לומר דאיקרי ליה פקח על שם סופו דהשתא כיון דחרש הוא מעיקרא הרי נשואין דרבנן ואפי' היתה היא פקחת ונתחרשת וא"כ שפיר מוכיחין דאע"ג דנשואין דרבנן כונס אין חולץ לא אלמא אין חליצה לחרשת אע"ג דנשואיה דרבנן ואין לנו הפרש בענין זה בין חרשת מעיקרא לפקחת מעיקרא ואח"כ נתחרשה שנשאת לחרש ואח"כ נתפקח והוא שלא בעל לאחר שנתפקח וכיון שכן ניחא לן למשבקה כפשוטה בפקחת וחרשת מעיקרא א"נ דאנן ה"ק קתני פקח בין פקח מעיקרו בין חרש שנתפקח ומדהוא פקח אפילו פקח מעיקרו ה"ה איהו בחרשת מעיקרא:
מתניתין מי שהי' נשוי ב' יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות. קטנה וחרשת. אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה. פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת. גדולה וקטנה. ביאת הגדוהל פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה. פי' ביאת הקטנה בעודה קטנה אי חלצה לאחר שתגדיל דקטנה לאו בת חליצה היא קטנה וחרשת. לא ידעי' בהי ניחא לה והיא חשיבא לי' טפי מ"ה אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה. וחרשת בת חליצה היה והתנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה. אר"ג א"ר כי קתני וכן ב' חרשות אביאה ולעוללם חרשת לאו בת חליצה היא.
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק יג (עריכה)
מסקנא דשמעתת' דחרשת לאו בת חליצה היא אפי' חרשת דמעיקרא דקדושי' אינם אלא מדרבנן. הא דתנן קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ל"ש נפלה לו מאחיו פקח ול"ש נפלה לו מאחיו חרש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה