כתובות ס ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עד עשרים וארבעה חדש דברי רבי מאיר ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש אמר רבי נתן בר יוסף הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל שבית שמאי אומרים עשרים וארבעה חדש ובית הלל אומרים שמונה עשר חדש אמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע לדברי האומר עשרים וארבעה חדש מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש לדברי האומר בשמונה עשר חדש מותרת להנשא בחמשה עשר חדש לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים אמר עולא הלכה כרבי יהודה ואמר מר עוקבא לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מהו ליארס בחמשה עשר חדש אמר ליה חדא דר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ועוד בית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל ואמר עולא הלכה כרבי יהודה ואמר מר עוקבא לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש כל שכן דאת ליארס כי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו רהט בתריה תלתא פרסי ואמרי לה פרסא בחלא ולא אדרכיה אמר אביי האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל אפי' הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר ת"ר נתנה בנה למינקת או גמלתו או מת מותרת לינשא מיד רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן איני והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא שאני בי ריש גלותא דלא הדר בהו אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס בבית בעלה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך בעלה למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה איילונית וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו אמרי ליה לאו אדעתין והלכתא מת מותר גמלתו אסור מר בר רב אשי אמר אפילו מת נמי אסור דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא הוה עובדא וחנקתיה ולא היא ההיא שוטה הואי דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו:
תנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה פסקה קימעא אוכלת הרבה לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב השתא בנה אמרת לא בן חברתה מיבעיא מהו דתימא בנה הוא דחייס עילויה ממציא ליה טפי אבל בן חברתה אי לאו דהוה לה מותר לא הוה ממציא ליה קא משמע לן פסקה קימעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה לא תאכל עמו דברים הרעים מאי נינהו א"ר כהנא כגון כשות וחזיז ודגים קטנים ואדמה אביי אמר אפילו קרא וחבושא רב פפא אמר אפילו קרא וכופרא רב אשי אמר אפי' כמכא והרסנא מינייהו פסקי חלבא מינייהו עכרי חלבא:
דמשמשא בי ריחיא הוו לה בני נכפי דמשמשא על ארעא הוו לה בני שמוטי דדרכא על רמא דחמרא הוו לה בני גירדני דאכלה חרדלא הוו לה בני זלזלני דאכלה תחלי הוו לה בני דולפני דאכלה מוניני הוו לה בני מציצי עינא דאכלה גרגושתא הוו לה בני מכוערי דשתיא שיכרא הוו לה בני אוכמי דאכלה בישרא ושתיא חמרא הוו לה בני
רש"י
עריכה
עד עשרים וארבעה חדש - שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב:
שמונה עשר חדש - דיו לתינוק לינק בכך:
אפקירותא - חוצפא:
דלא מיסתייעא מילתא - שיורה כהלכה:
נתנה בנה למינקת - זו שמת בעלה או גמלתו בתוך זמנו או מת:
לבי ריש גלותא - אלמנות שהיו בהן מניקות ונתנו בניהם למניקה והתירום לינשא:
דלא הדרי בהו - מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימים הם אבל באינשי אחריני דלמא הדרא בה המניקה וחוזר הבן אצל האם ומסתכן:
לא תסברוה מהא - אי לא אמרה לכו סבתא משמי' דר"נ לא הייתם יודעים ללמוד מתוך משנה זו שאסור:
הרי שהיתה רדופה - רוב ימיה להיות בבית אביה כו' כל אלו אין דרכן להתעבר:
שאינה ראויה לילד - שנעקר בית הריון שלה:
בגזירותיו - בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אלמא אע"ג דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזירות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלשה חדשים והכי נמי לא פלוג רבנן במינקת שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו:
גמלתו אסור - שגמלתו מחמת שרוצה לינשא:
פסקה קימעא - פסקו ליתן לה מזונות מועטים:
אוכלת הרבה - משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו:
כשות - הומלו"ן:
חזיז - עשבים של זרע תבואה:
חבושא - קורציי"ה:
קורא - רך הגדל בדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו:
כופרא - תמרים בקטנותן:
כמכא - כותח:
והרסנא - דגים מטוגנין בקמח וציר ושומן שלהן:
מינייהו פסקי חלבא - יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין:
בני נכפי - ולדות שמתעברות שם נופלים מחולי שמו פישיאו"ן:
שמוטי - ארוכי צואר והוא מום:
גירדני - פי' אדם שנמרט שערות ראשו או בעל גרב:
זלזלני - רעבתנין:
דולפני - עיניהם זולפות מים תמיד:
מוניני - הורגלה לאכול דגים קטנים:
מציצי עינא - עיניו פורחות ונעות תמיד:
גרגושתא - אדמה ארזילא"ה בלע"ז:
תוספות
עריכה
אפילו ביעתא בכותחא. מפרש בערוך דלאו בסתם ביצים איירי דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מיירי שמותר לאוכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה (דף ו: ושם) וא"ת ואמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי בית הלל אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות (פ"א מ"ה) ותירץ בהלכות גדולות דגבי איסור נבילה החמירו דהוי דאורייתא אבל גבי בשר עוף בחלב דרבנן הקילו וא"ת ומאי אפי' דקאמר אפילו ביעתא בכותחא הא איכא מאן דאמר (חולין דף קיג.) בשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה אסורה כמו ביצת נבילה וי"ל דמ"מ קאמר אפי' שכל העולם נהגו בו היתר ולר"ת אתי שפיר שתירץ דבביצת נבילה החמירו משום דנבלה דבר איסור הוא אבל בבשר בחלב לא החמירו דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשיה שרי.:
כי אפקירותא. ונפקא מיניה שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייע מילתא הואיל ורבו אצלו:
ואמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו. אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו דא"כ היכי שרא ר"נ לבי ריש גלותא אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק:
והלכתא מת מותר גמלתו אסור. רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת לינשא דלא משעבדא להניק כדתניא לעיל (דף נט:) נתגרשה אינו כופה משום דלא משעבדא לי ור"ת אומר דאסורה לינשא דתניא בפ' החולץ (יבמות מב. ושם) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא וקא פסיק ותני לא שנא נתאלמנה ולא שנא נתגרשה ועוד דמפרש טעמא התם דסתם מעוברת למניקה קיימא דמשמע דהיינו טעמא דמניקה היינו טעמא דמעוברת ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת שייך בגרושה כמו באלמנה אע"ג דהדר בי' מההוא טעמא מגופא דמילתא לא הדר ביה דמיירי אפי' בגרושה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה לינשא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
עג א מיי' פי"א מהל' גירושין הל' כה כו, סמג עשין נ, טוש"ע אה"ע סי' יג סעיף יא:
עד ב ג מיי' פ"ה מהל' ת"ת הל' ב ופ"כ מהל' סנהדרין הל' ט, סמג עשין יג, טוש"ע י"ד סי' רמב סעי' ד:
עה ד מיי' פי"א מהל' גירושין הל' כז, סמג עשין נ, טוש"ע אה"ע סי' יג סעי' יא:
עו ה מיי' שם הל' יח יט, טוש"ע שם סע"א:
עז ו ז מיי' שם הל' כז, טוש"ע שם סעי' יא:
עח ח מיי' פכ"א מהל' אישות הל' יב, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' פ סעי' יד:
עט ט י כ מיי' שם הל' יא, טוש"ע שם סעי' יא בהג"ה וסעי' יב [ע"ש מ"מ וכסף משנה]:
ראשונים נוספים
בהמה שהקלת במגעה: פירש רש"י ז"ל: שאינה מטמאה מחיים, אדם שהחמרת במגעו שמטמא מחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע. ור"ח ז"ל פירש: הקלת במגעה, דאלו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים, אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש: הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה שאינו מטמאתו אלא עד הערב, והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה. וכן יש לי לפרש, שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים, ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים.
הכי גרסינן בכל הספרים וכן היא גירסתו של ר"ח ורש"י ז"ל: יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל. אבל בספרא (תו"כ שמיני פרק ד ה"ד) גרסי אוציא את החלב ולא אוציא את הבשר. ומכל מקום אף לגירסת הספרים בשר מהלכי שתים מותר, מדדמו וחלבו מותרים. דכלל גדול אמרו (בכורות ה, ב) כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור. ואילו היה בשרו אסור אף דמו וחלבו היו אסורים, דאף דם השרץ דאימעיט מהיכא דאימעיט דם מהלכי שתים, אמרינן בכריתות (כ, ב) שאם התרו בו משום שרץ לוקה, דלא אימעיט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו, ואילו היה בשר האדם אסור, אף דמו היה אסור משום בשר אדם ולוקה עליו כשהתרו בו משום אדם, והכא אמרינן דאפילו מצות פרוש אין בו. והני מילי בשר מן החי, אבל במת אסור אפילו בהנאה, כדילפינן (קדושין נז, א) שם שם מעגלה ערופה כל שכן באכילה.
והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"ג): שבשר האדם בעשה. ופירש משום דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, ואף על פי שלא פרשו כן בשום מקום סמך הוא ז"ל על מה שאמרו שם בספרא (תו"כ שם) יכול אף בשר מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו. והוא ז"ל סבר בלא תעשה הוא דליתיה אבל בעשה איתיה, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה, ואפילו הכי אמרינן הכא דאפילו מצות פרוש אין בו, אף כאן אפלו מצות פרוש לא מצינו בו, הרמב"ן נ"ר (בחידושיו כאן).
מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא: כתב רש"י ז"ל: דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש. ואיכא למידק, דהא אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה, א) אין דישה אלא בגדולי קרקע. ורבנו תם ז"ל פירש: מפרק בדבר שאינו מגדולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק. והר' שלמה בן אברהם ז"ל פירש: דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגונז, שהוא מפרק הצמר מן הבהמה.
מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו ביה רבנן: איכא דקשיא ליה הא דאמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) אבא שאול אומר היינו יונקים מן הבהמה ביום טוב, ואקשינן היכי דמי, אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב נמי לא, ואוקימנא, דאיכא צערא דשבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזרו ביה רבנן אלמא בשבת אפילו במקום צערא נמי אסור, ותירץ ר"ח ד"ל (שבת צו, א) דצערא דהכא היינו סכנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי למימרא פשיטא, ועוד, מאי איריא משום דמפרק כלאחר יד, אפילו מפרק גמור במקום סכנה שרי.
ורבינו תם פירש (ספר הישר סי' סט): דצערא דהתם היינו צער תאבון, וכי הא דאמרינן בשבועות (כו, א) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלו, כלומר, ונתאווה לו, והיינו דאמרי לא צריכא דאיכא צערא, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזור, ולא קאמר במקום צערא לא גזור רבנן כי הכא, דאלמא לאו משום צער הוא אלא משום קילותא דיום טוב. ואינו נכון, דאם כן למה ליה למימר דאיכא צערא, דמשמע דמשום צערא הוא דשרו ליה, הא לאו הכי לא, וצער תיאבון לא מעלה ולא מוריד. והנכון מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בשבת פרק חבית (קמה, א): דר' מרינוס פליגא אדאבא שאול, וקיימא לן כר' מרינוס דכל היכא דאיכא צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מפרק כלאחר יד, ואף בשבת שרי, והיינו דאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס, הלכה מכלל דפליגי עליה.
צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא וכו': ואם תאמר, והא קיימא לן (שבת סה, א) דכל דבר שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. יש לומר, הני מילי בדבר שאפשר לטעות בו במלאכה דאורייתא, כגון שטיחת בגדים בחמה דאתי למיטעי ביה ולהתיר כבוס בשבת, אבל הכא הרואה שממעכן, אתי למימר דמתקן כלאחר יד מותר, ואין בכך כלום.
פירש לאחר כ"ד חדש וחזר כיונק שקץ דמי: ירושלמי (כאן ה"ו) ר' חזקיה ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שלשה ימים מעת לעת במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוכיו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד בשאינה של סכנה, אבל אם של סכנה אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו. גרסינן ביבמות פרק חרש (יבמות קיד, א), יונק תינוק והולך מנכריות ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ. ולא יאכילנו נבילות וטרפות שרצים ורמשים, ומכולן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור. והלכה כר' יהושע דאמר יונק והולך אפילו ארבע וחמש שנים.
תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זה לא תנשא ולא תארס עד עשרים וארבעה חדש: כלומר עד עשרים וארבעה חדש לוולד. וכתב רבנו תם ז"ל (ספר הישר סי' תשמח, ועי' תוס' כאן ויבמות מב, א) דבמגורשת בא מעשה לפני רבנו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים, דכיון דקאי אבאי מיעברה ממשמש ליה אב בביצים וחלב. וכענין שאמרו בפרק החולץ (יבמות שם), אבל כשמת בעלה אי מעברא יורשין לא יהבי לה אלא בבית דין והיא בושה מלהתבזות בבית דין ומאית וולד. ורבנו תם ז"ל אסר אפילו בגרושין, דאף מבעל היא בושה מלתבוע, אלא אם הוא רוצה למסמס ליה מנפשיה לפי שאינה יכולה להיות רגילה אצלו אחר שגרשה כדאמרינן לעיל בפרק האשה שנתאלמנה (כח, א), ואינה נפרעת ממנו אלא על ידי אחר, ורב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתות בפרשת וירא אליו (סי' יג) ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד יומי מניקתא. ודאי לכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ (שם) מעוברת מחבירו ומינקת חבירו לא תנשא עד שיעברו עליה שלשה חדשים, וסתמא קתני כל שהיא מינקת חבירו לא שנא גרושה ולא שנא אלמנה.ומיהו דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירתה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר, וכדקתני לעיל (נט, ב) בברייתא נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה. כן נראה לי.
והלכתא מת מותר גמלתו אסור: וכי נמי דבי ריש גלותא ודומיהן דמיסתפו אינשי למהדר בהו, אם נתנה למניקה שרי, דהא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא משום דמיסתפו אינשי מינייהו למהדר בהו. ואף על גב דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה וכו' דגזרינן הני אטו הני, הכא שאני דכשמת הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ונתנה בנה למניקה מניקתו מוכחת עליו ולא אתי למישרי בעלמא.
אר"נ ב"י הן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה. שבש"א כ"ד חודש ובה"א י"ח חודש. רשבג"א אני אכריע לדברי האומר כ"ד חודש מותרת להנשא בכ"א חודש ולדברי האומר בי"ח חודש מותרת להנשא בט"ו חודש לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר ג' חדשים:
אמר עולא הל' כר"י ואמר מר עוקבא התיר ר"ח לישא בט"ו חודש כר"י:
אריסי' דאביי אתא לקמי' דאביי א"ל מהו ליארס בחמשה עשר חודש א"ל חדא דר"מ ור"י הל' כר"י וב"ש וב"ה הל' כב"ה ואמר עולא הל' כר"י ואמר מר עוקבא לי התיר ר"ח לאחר ט"ו וכ"ש את דליארס כי אתא אביי לקמי' דר"י א"ל רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו רהיט בתרי' תלתא פרסי וא"ל פרסא בחלא ולא אדרכי' אמר אביי הא מילתא דאמר רבנן אפי' בשעתא דדוחקא לא לישרי איניש במקום רבי' לא משום דמחזי כאפקירותא ותו לא אלא משום דלא מסתייע נמי מילתא דהא אנא הוה גמירא להא דרב ושמואל עשרים וארבע שנין ואפ"ה במקום רבי' לא מסתייע מילתא ובההיא שעתא איעלמא מיני':
ת"ר נתנה בנה למניקה גמלתו או מת מותרת להנשא מיד ר"פ ור"ה ברי' דר"י סבור למיעבד עובדא כי הא מתני' א"ל ההיא סבתא בדידי הוה עבודא ואסר לי ר"נ איני והא ר"נ שרא להו לבי ריש גלותא שאני דבי ר"נ דמכי יהבי בנייהו למניקה תו לא הדרי בהו ומסיק תלמודא מת מותר גמלתו אסור מר בר"א אמר אפי' מת נמי אסור דילמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא הוה עובדא וחנקתי'. ולא היא. ההיא כותית הוה:
ת"ר הרי שנתנו לה בן להניק ה"ז לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. פסקה קמעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב. אוכלת הרבה מהיכא משלה:
אריסיה דאביי כו'. א"ל חדא דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה אביי אינשי ליה לשמעתיה דהא איהו אמר לעיל משמיה דשמואל לרב יוסף רבי' הלכה כר' מאיר בגזרותיו והא דר' מאיר חורא היא והיינו דאמר אביי לקמן אנא הוה גמירנא להא דרב ושמואל ולא מיסתייעא לי מלתא למימר כי אתא לקמיה דרב יוסף רביה רהט אביי בתר אריסיה בחלא ארץ חול שהרגל נשקע בתוכה ולא הדרכיה לא השיגו כמו כתרו את בנימן הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אל מקום מנוחתו השיגוהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אפי' ביעתא בכותח' פרש"י במהדורא קמא ביצה בחלב כותח' העשוי מנסיובי דחלבא בפרק אלו עוברין. משמע מתוך לשונו דבסתם ביצים מיירי וצריכין היתר כי היכי דלא נגזור אטו ביצים הנמצאות בתוך התרנגולת דאסור לאכלן בחלב דומיא דביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק אבל בערוך פיר' דלאו בסתם ביצה מיירי דאותם אינן צריכין היתר דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות איירי שמותר לאכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה. ואם תאמר אמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות ואפילו אם תחלק בין ביצת נבלה לאיסור בשר בחלב מ"מ קשיא אמאי פשטה הוראה זו כולי האי כיון דצריך לחלק וצריכה רבה.
ותירץ בה"ג דגבי איסור נבלה דאורייתא החמירו וכ"ת אם כן מאי אפילו דהא הוראה גמורה היא ויש לומר דפשיטא ודאי דיש לחלק בבשר עוף בחלב דרבנן וליכא למגזר בה מידי ומיהו קשיא אכתי אמאי פשטה הוראה זו יותר משאר הוראות הא פלוגתא היא ואיכא מ"ד דבשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה ודאי אסירא מידי דהוה אביצת נבלה ויש לומר דפשוטה היתה הוראה זו בימיהם שהכל היו נוהגין בו היתר וכן תירץ הריטב"א דהלכה רווחת היתה אצלם שהיו מותרות ובהדיא פרכינן מינה התם ביו"ט למימרא דהלכה פסוקה היא ע"כ. ור"ת תירץ דבביצת נבלה החמירו משום דנבלה דבר איסור וגזרו בביצה אטו נבלה עצמה אבל בשר עוף בחלב לא שייך להחמיר דאין איסור עד שתפול לתוך החלב ואז לא ידיע שנמצאת בתרנגולת ולא שייך למגזר אטו בשר:
נתנה בנה למניקה או גמלתו שהפרישתו או מת מותרת להנשא מיד כהא מתני' דהתם נתנתו למניקה מותרת לינשא. ואסר לי רב נחמן משום דחיישינן שמא תחזור ותטלנו לאחר שתנשא וימות. שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו שאין המניקה חוזרת בה לאחר שקבלתו להניק משום אימתו וגם הם אינן חוזרין בהן מתוך חשיבותן וליכא למיחש למיתת הבן. א"ל רב פפי לרב פפא ורב הונא ואתון שבעיתון למשרייה מיד אמאי לא תסברו מהא דאסורה להנשא עד ג' חדשים. רדופה רגילה לילך לבית אביה ואין בעלה עמה. עקרה נעקרו כותלי בית הרחם. איילונית דוכרניתא דלא ילדה ואינה מביאה שערות לזמן שאר נשים. קטנה פחותה מי"ב שנה דאמרן לעיל פחות מכאן משמשת והולכת כדרכן שאינה ראויה לילד על ידיהן כולהו צריכות להמתין דלא פלוג רבנן דאע"ג דליכא למיחש בהני לולד אסורות להנשא מיד משום גזרה דשאר נשים שנישאו' מיד ומתעברות ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וגבי נתנה בנה למניקה נמי אסורה לינשא מיד גזרה אטו ההיא דלא נתנה ודאי דלא פריך דרב נחמן אדרב נחמן דלעיל דשרא לדבי ריש גלותא דהנותנת בנה למניקה תנשא ולא גזר מידי והכא אמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו דגזר כל הני שאין ראויות לילד אטו ראויות לילד משום דהני ס"ל לרב נחמן שאינן ראויות לילד מחלפן אבל זו מניקה שלה מוכחת עליה ולא מחלפא נותנת בנה למניקה באינה נותנת. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל בגזרותיו. בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אלמא אף על גב דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזרות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלשה חדשים והכא נמי לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו. ע"כ. פירוש לאו משום גזרה נגעו בהו בהני כלל אלא משום דבסתם גזרו חכמים ולא פלוג רבנן והני דבי ריש גלותא לא שכיחי ובמלתא דלא שכיחי לא גזרו ביה רבנן הלכך לא נכנסו בכלל גזרתם מעיקרא. כן נראה לי:
אבל הריטב"א ז"ל פירש במהדורא קמא שכתבו וז"ל ואמאי לא תסברוה מהא דתניא כו'. עד ואמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו פי' והכא נמי אית לן למגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לאו הכי הוה מותר ואילו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמודא מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרא הכא לדבי ריש גלותא ולא גזור אטו אינשי דעלמא.
והנכון בזה מה שתירצו בתוספות דכי גזרי ה"מ במילתא דלא מינכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראויה לילד אבל הכא כשמת או נתנה בנה למינקת הרי קברו יוכיח עליו והרי מניקתו מוכחת עליו ולא הוה קשיא לן בסוגיין אלא דהוה לן למגזר היכא דלא הדרא בה אטו היכא דהדרא בה דהא לא מינכר לאינשי אי הדרא בה או לא והיינו דשרי רב נחמן לבי ריש גלותא משום דהכל יודעין דלא הדרא בה הלכך באיניש דעלמא אפי' נשבעת המניקת או קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזרה דהא לא מינכר לאינשי וכן פי' רבינו יהודה ז"ל אבל יש מבעלי התוס' האחרונים שכתבו שאם נשבעה המניקת בדבר הרי היא כבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל הלכה כר"מ בגזרותיו אין לפרש דהכא גבי מניקה גזרינן מת אטו לא מת וכן נתנה בנה למנקת אטו לא נתנה וכן גמלתו אטו לא גמלתו דאם כן היכי שרא רב נחמן לדבי ריש גלותא אלא ודאי מינכר בין נתנה ללא נתנה ובין מת ללא מת אלא גזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה למניקה שמא תחזור בה המינקת וגמלתו שמא רוצה להנשא ותגמלנו קודם זמנו והשתא ניחא דשרינן בי ריש גלותא דהתם משום דידיע לכל דלא הדרי וליכא למיטעי אבל בעלמא אפילו נתנה בנה ובשבועה וקנין ואז ודאי לא הדרא אפ"ה לא שרינן לה דאין הקנין והשבועה ידועין לכל ואתו לחלופי בדליכא שבועה וקנין. ע"כ:
וכן פסקו תלמידי רבינו יונה ז"ל דצריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנתארסה וחוץ מיום שנולד בו דכ"ד חדש שלמים בעינן ובתר הכי נפיק לה זמן חיובא לדברי הכל ומותרת להנשא אבל בתוך כ"ד חדש אסורה להנשא ואף על פי שלא הניקה אותו מעולם ואפילו להתארס ואפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו ואפילו אשה שאינה מחוייבת להניק כגון שהכניסה לו שפחות א"נ אשה חשובה ואפי' היכא שאין לחוש שמא תחזור בה המניקה ולא מבעיא היכא שמכירה אלא אפילו היכא שאין מכירה דליכא סכנה כל כך שהרי יכולים למצוא לה מינקת אחרת אפ"ה אסור דדבר שיש בו סכנה יש לחוש אפי' לדבר רחוק ומהאי דאמרינן בגמרא רב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא דיראתם גדולה כמו שמצינו גבי חזקה ובעניינים אחרים והמיקל בזה ובכיוצא בזה עליו נאמר ופורץ גדר ישכנו נח"ש. ע"כ:
ודע שרבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת להנשא ואפשר דמ"ה קאמר בגמרא והלכתא מת מותר גמלתו אסור ואיכא למידק למה ליה למימר גמלתו אסור פשיטא לא הוה ליה למפסק אלא דמת מותר דאיסורא מידע ידיעא אלא ודאי דה"ק דוקא גמלתו אסור כיון דמעיקרא הוה משעבדא ליה אבל גרושה דלעולם לא משעבדא ליה מותר:
אבל הרא"ה ז"ל כתב דה"ה דנתגרשה אסור כדאמר ביבמות בסתמא לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו ואע"ג דסברי רבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת התם הוא דאיתיה לאבוה והוי בעלה נמי מה שאין כן במת ונתגרשה דהתם דאיתיה לאבוה ממסמס ליה בביעי וחלבא והכ' ודאי אפילו כשאין מכירה איירינן והכי נמי אסרינן לקמן בנתנה בנה למניקה אלמא דלא מכירה ואפ"ה אסורה דאף ע"ג דלא משעבדא ליה מדינא אלא בעודה תחתיו מ"מ כי היכי דמשעבדא ליה במכירה מפני הסכנה דלמא לא בעי למינק מאחריתי לאונוקי בשכר מיהת אע"ג דאיתתא אחריתי כה"ג לא מחייבא הכי נמי אף על פי שאינו מכירה אם לא היו מוצאין אחרת משועבדת להניק אותו בשכר. ע"כ:
פסקה קמעא אוכלת הרבה פי' רש"י ז"ל במהדורא קמא פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות קמעא אוכלת הרבה משל עצמה כדי שימצא תינוק מה לינק. ע"כ:
אבל תלמידי רבינו יונה פירשו וז"ל פסקה קמעא אוכלת הרבה כלומר אם פסקה עם בעלה לתת לה דבר ידוע למזונות ואותו השיעור הוא דבר מועט מחייבין אותה להוציא משלה ולהרבות במאכלה כדי שיהיה לה חלב הרבה. ע"כ:
וכן פי' הרמב"ם בפרק כ"א מה' אישות דבאשה המניקה את בנה קא מיירי ואף על פי שתחלת הברייתא לא מיירי אלא באשה המניקה את בן חברתה בשכר דקתני הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. [וז"ל] פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב כו'. ע"כ:
והקשו עליו במה שכתב או תאכל מאכל רע כו'. שהרי שנינו ולא תאכל עמו דברים הרעים והרב המגיד ז"ל תירץ דמאי דאמרינן בגמרא היינו באינה מצטערת על אותן דברים אבל במצטערת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ודאי צערה קודם שחייה קודמין. ומיהו אכתי קשיא טובא דאמאי לא הזכיר הרב ז"ל דינא דגמ' כלל ואין דרך הרב ז"ל אלא להעתיק לישנא דגמ' ושוב מחדש איהו מאי דבעי ואפשר דה"ק פסקה קמעא אוכלת הרבה דהיינו מזיק לולד דרוב המאכל מזיק ולא תאכל עמו דברים הרעים פי' דעם רוב המאכל לא תאכל דברים הרעים והיינו דקתני ולא תאכל עמו כו' דתרתי לא עבדא לאכול יותר מדאי ממאכלים רעים ומיהו כל אחד בפני עצמו מצי למעבד והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות כו' ע"כ ומיהו תרתי לא עבדא.
שוב מצאתי בלקוטי הגאונים ז"ל שכתבו בשם רבינו האיי גאון ז"ל הא דתנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו בנה אקטן קאי מאי עבדא ליה שבקא ליה ומאית ואי אבן כ"ד חדש קאי לא ידעי'. ופסקה קמעא אוכלת הרבה מאי פירושיה דאשכחן בה פירושא דלא מסתבר לן הכין נקיט לה בהני תרי מילי דהכי קא מגמר לן שלא תשכיר אשה עצמה להניק עד שתגמול את בנה או שבנה נטלו אביו ונתנו למינקת אחרת וכיוצא בזה ולעולם אם נטלה בן להניק לא תניק את בנה עמו ואם היה בו חולי וקשה לה שתאכל קמעא כדי צרכה והיא בחליה מצטערת אם לא תאכל הרבה כתאותה אינה חייבת לעשו' כמו שפסקו עמה אלא שאם פסקו לה מזונות כפי צרכה (ו)אין לה לתבוע אותם במה שהיא מתאוה אלא אוכלת משלה ואף על פי שמוסיף חלייה. עכ"ל שאלה ותשובה לר' האיי גאון.
וז"ל הר' יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל אם פסקה המינקת עם אביו של תינוק שיתן לה מזונות מועטין ואינן מספיקין לה אלא צריכה ליותר ממה שפסק לה אבי התנוק כופה אותה בב"ד שתאכל הרבה כדי צורך כל המניקות כדי שלא ימות התינוק ע"כ. הא קמן דכולהו הני רבוואתא אזלי בשיטת הר"מ ב"מ ז"ל.
וז"ל רבינו יהונתן הכהן ז"ל פסקה קמעא כלומר פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות מועטין אוכלת הרבה. מפרש בגמרא אוכלת משל עצמה כדי שימצא התינוק מה לינק דכיון דנתרצתה בכך מוטלין עליה מזונות התינוק ונסתלק האב משעבוד מזונותיו ונכנסה היא במקומו ע"כ. נקט לשון רש"י ופריך בהדיא על שיטת הרמב"ם:
ממציא לה טפי שתמציא דדיה מן החלב לבנה שימצנו כולו דהוה מותר לה שיש לה חלב בשפע יתר מדאי. הזיז שחת. אדמה כמשמעה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב חזיז הצמחין של חטים ושל שעורים כשהן רכין עד שלא יצאו השבלים קורא בערבי אל ג'ומאר כופרא בערבי אל טל"ע שמכי בצלים ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל כופרא תמרים שלא נתבשלו כל צרכן אפילו כמכא והרסנא כמכא כותח הרסנא ציר. אית ספרים דכתוב בה שמכא והרסנא בלע"ז אשקלאנש. ה"ג מינייהו פסקי חלבא יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין. נכפה חולי המפיל את האדם ומנענע כל איבריו. בני שמוטי שצוארן ארוך לכתפיה יותר מדאי. דדרכה על דמא דחמרא הפוסעת על דם חמור. נטיפי עיני שבולטין עיניהם חוץ לגולגלותן. עינני עיניהם יפים וגדולים. וחנני בעלי חן חינני רחמנים. זותני יפה תואר. ריחני ריחם טוב וכל אלו כשאכלם כשהיא מעוברת. דאכלה אתרוגא כשהיתה מעוברת. ע"כ במהדורא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה