ביאור:משנה עבודה זרה פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
האם ניתן להשתמש בגוף הפסלים?
עריכהחטיבה I: הגדרת האלילים האסורים
עריכה|
ראו סיכום משנה א-ג כדעת רשב"ג בתוספתא ו, א: הצלמים האסורים הם אלו שיש בידם ציפור, כדור, מקל, סיף, נחש או דרקון - ושנמצאים על כלים מכובדים. |
(א) כל הצלמים - אסורים, מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: אינו אסור, אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. סמלי שלטון
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שיש בידו כל דבר:
(ב) המוצא שברי צלמים - הרי אלו מותרים. שבוטלו, כנראה.
- מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורים, מפני שכיוצא בהן נעבד:
|
מה עושים עם צלם? ת"ק – השמדה טוטאלית. רשב"ג – יש אפשרות להשתמש במבוזים, ר' יוסי – שינוי במצב הצבירה (טחינה לאבק), חכמים - פסילה גמורה אפילו מלהיות זבל לשדות (שריפה). וראו את הדיון בתוספתא ד, ג. לדעת ת"ק אין להשוות את האבק לשברי צלמים, כי לא עובד של הע"ז שבר אותה, ולכן אין כאן ביטול. ניתן למצוא גם הבדל בין דברים ז, שבו יש הכרה בכוחם של הפסלים להפוך אותך לחרם, לבין דברים יב, שבו יש רק מצוות השמדה. יתכן לקשור את המחלוקת להבדלים אלו. במקרא היה ניתן להסתפק בשריפת הצלמים. כאן אוסרים גם את האפר - ולכן הפתרון היחיד הוא להשליכם לים המלח. |
(ג) המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון - יוליכם לים המלח.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: שעל המכובדין - אסורים.
- שעל המבוזין כלים שאינם מכובדים - מותרין.
- רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים.
אמרו לו: אף הוא נעשה זבל לשדות, כל עוד לא נשרף, שנאמר (דברים יג יח) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" כתוב בפסוק שלפניו שיש לשרוף את שלל עיר הנידחת!
חטיבה II: ביטול האלילות של הפסלים
עריכה(ד) שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי:
- אמר לו: כתוב בתורתכם "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח).
- מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?
- אמר לו: אין משיבין במרחץ.
|
הביטוי "באת בגבולי" אינו חז"לי, אלא לקוח מדברי יפתח הגלעדי, שופטים יא טז. גם שם מדובר על השאלה מי היה במקום ראשון ומי הגיע מאוחר יותר. שתי תשובות: הקדימות בזמן ובחשיבות - והביזיון. נראה שהחידוש העיקרי הוא בתשובה השניה, שגם בנו, רשב"ג (לעיל משנה ג) אימץ אותה. בעניין הקדימות בחשיבות - זה המקור להיתר להשכיר לגויים בית עסק, ראו תוספתא ב, ג. למרות ההיתר להתבונן בפסלי נוי מחמירה המכילתא בחדש, סוף י ואוסרת ליצור פסלים כאלה לכתחילה. |
- וכשיצא - אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באת בגבולי!
- אין אומרים "נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי",
- אלא אומרים, "נעשה אפרודיטי נוי למרחץ"! הפסל מיועד לפורנוגרפיה גרידא.
- דבר אחר: אם נותנין לך ממון הרבה,
- אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה,
- וזו - עומדת על פי הביב, וכל העם משתינין לפניה!
- לא נאמר, אלא "אלהיהם" (דברים יב ג).
- את שנוהג בו משום אלוה - אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה - מותר!
חטיבה III: היתר לחיות בעולם עם ע"ז
עריכה(ה) הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות - הן מותרים, ומה שעליהם אסורים
|
ההסבר של ת"ק הוא דרשה על האיסור. ר' יוסי טוען לפרשנות על הע"ז עצמה, כמו ר"ג, וראו ספרי דברים ס. כולם מסכימים שאין אנו יכולים להימנע מלחיות בין הגויים, ובעולם אלילי, וצריך להצדיק זאת. לדעת ת"ק יש הבדל בין מעשה אדם לבין הטבע. ר' עקיבא טוען שמעולם לא החשיבו את ההר כאליל, אלא רק כמקום האלילים, ומפרש את הפסוק כר' יוסי ור"ג. התוספתא ז, ד אינה מפרשת את כוונת העובדים אלא קובעת: הם (ההרים) מותרים והעובדים בסקילה, וכן העובדים לאדם: מותר ליהנות מהאדם הנעבד למרות שעובדיו בסקילה! |
- שנאמר (דברים ז כה) "לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת".
- רבי יוסי הגלילי אומר:
- (דברים יב ב) "אלהיהם על ההרים", ולא ההרים - אלהיהם.
- "אלהיהם על הגבעות", ולא הגבעות - אלהיהם.
ומפני מה אשרה שהיא עץ, ודומה להר אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם נטועה בידי אדם - אסור.
- אמר רבי עקיבא, אני אובין ואדון לפניך.
- כל מקום שאתה מוצא הר גבוה, וגבעה נשאה (ישעיה ל כה), ועץ רענן
- דע שיש שם עבודה זרה:
(ו) מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל - אסור לבנותו.
|
שכנות עם ע"ז אינה כשכנות רגילה, אלא עליו להימנע עד כמה שיכול ממנה. אם נאלץ להיות שכן של ע"ז - ראו תוספתא ז, ב. במקום החובה להשמיד את הבית מסתפקים בטומאה. באבנים אין שימוש, ועליו לזרותם כדעת ר' יוסי במשנה ג לעיל. בהמשך נראה שאפילו זה לא תמיד נכון. טומאת ע"ז נזכרה לראשונה במקבים ב יב, נג-נז. ר' עקיבא משווה את טומאת ע"ז לנידה ולא לשרץ, כי לדעתו מדובר באופי דינאמי של הטומאה, כמו דם נידה, ולא במשהו מת וחסר חיים. הטומאה היא של אויב חי, כל עוד לא בוטלה הע"ז. וראו שבת ט, א. |
- כיצד יעשה? - כונס בתוך שלו [ארבע אמות], ובונה.
היה שלו ושל עבודה זרה קיר משותף - נדון מחצה על מחצה.
- אבניו עציו ועפרו - מטמאין כשרץ, שנאמר (דברים ז כו) "שקץ תשקצנו".
- רבי עקיבא אומר: כנדה
- שנאמר (ישעיהו ל כב) "תזרם כמו דוה, 'צא' תאמר לו".
- מה נדה מטמאה במשא - אף עבודה זרה מטמאה במשא:
(ז) שלושה בתים הן:
- בית שבנוי מתחילה לעבודה זרה - הרי זה אסור.
- סיידו וכיירו לעבודה זרה, וחידש - נוטל מה שחידש.
- הכניס לתוכה עבודה זרה, והוציאה - הרי זה מותר.
שלש אבנים הן.
- אבן שחצבה מתחלה לבימוס מזבח ע"ז, לעיתים העמידו עליו פסל ולפעמים לא. - הרי זו אסורה.
- סיידה וכיירה לשם עבודה זרה, [וחידש] - נוטל מה שחידש.
- העמיד עליה עבודה זרה, וסילקה - הרי זו מותרת.
חטיבה IV: איסור אשירה וביטולה
עריכהשלש אשרות הן:
|
בית עבודה זרה, בסיס לה ואף האשרה עצמה תלויים בהבחנות דלעיל: יש מצבי איסור, יש מצבי היתר חלקי ויש מצבי היתר מוחלט, וראו גם ספרי דברים ס-סא. אם ננסה להמשיך את המשנה לעניין הר של עבודה זרה נראה מיד שלא יתכן הר שנוצר לצורך עבודה זרה, אלא לכל היותר הר שנבנתה עליו עבודה זרה בדומה לנדון בעניין האשרה, ואז הדין הוא שיש להרוס את מה שנבנה ומותר. לפי גישה זו הדרשות במשנה ה מיותרות. וראו גם לקמן ד, ז. ר' שמעון באשרה - כר' עקיבא בהר, ראו לעיל משנה ה. לדעתם אפילו אם העמיד תחתיו ע"ז ולא ביטלה מותר להשתמש בעץ, וניתן לפרש את מושא הע"ז בניגוד לדעת עובדיה. |
- אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה - הרי זה אסור. זו "תפיסת ידי אדם" דלעיל משנה ה.
- גדעו, ופסלו לשם עבודה זרה, והחליף גידל העץ ענפים חדשים - נוטל מה שהחליף.
- העמיד תחתיו עבודה זרה, וביטלה - הרי זה מותר.
איזו היא "אשרה"? - כל עץ שיש תחתיה עבודה זרה.
- רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה.
- ומעשה בצידון, באילן שהיו עובדין אותו, ומצאו תחתיו גל.
- אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה, ובדקוהו - ומצאו בו צורה.
- אמר להן: הואיל ולצורה הן עובדין - נתיר להן את האילן:
(ח) לא ישב בצלה, ואם ישב בצל אבל לא מתחתיה - טהור.
- ולא יעבור תחתיה, ואם עבר - טמא.
- היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה - טהור.
- וזורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. בקיץ הירקות נהנים מהצל
|
השוו לאיסורי חורש שהוקדש לבדק הבית, תוספתא מעילה א, יב. זבל מהאשירה אסור, אבל אבק של ע"ז מותר כזבל (לדעת ר' יוסי), כיוון שאין דרכו בכך. |
- והחזרין חזרת, שגם בחורף נהנית מהצל - לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
- רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים
- מפני שהנמיה עלים נושרים נושרת עליהן, והווה להן לזבל:
(ט) נטל ממנה עצים - אסורים בהנאה.
|
ראו תוספתא ערלה ז, שאפיה ובישול בגחלים - גם של אשירה - מותר, ורק בעצים אסור להשתמש. והשוו ספרי דברים צו, שמצטט את דעת ר' אליעזר בלבד. |
- הסיק בהן את התנור, אם חדש תנור חדש והאש משלימה את תהליך הייצור שלו - יותץ, ואם ישן - יוצן יצננו אותו.
- אפה בו את הפת - אסורה בהנאה.
- נתערבה באחרות - כולן אסורות בהנאה.
- רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה מחיר הפת לים המלח.
- אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.
נטל הימנה כרכר מקל המשמש לאריגה - אסור בהנאה.
|
איסורי ההנאה מהפסלים חמורים וקיצוניים, ולדעת חכמים לא ניתן לפדותם בכסף; אבל הם מתוחמים לפסלים בלבד, ולאלה שנעבדים ממש. |
ארג בו את הבגד - הבגד אסור בהנאה.
- נתערב באחרים, ואחרים - באחרים - כולן אסורין בהנאה.
רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח.
אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה:
(י) כיצד מבטלה? עובד ע"ז, את האשרה
|
ביטול אלוהותה של האשירה אפשרי רק בידי עובדיה, וראו תוספתא ז, ה. מקל ושרביט באשרה מקבילים לשונית למקל שביד הפסל במשנה א. במקל שלוקח העובד מהאשרה להשתמש בו הוא מבטל אותה. |
- קרסם, וזרד, נטל ממנה מקל או שרביט, אפלו עלה - הרי זו בטלה.
- שפיה החליק ולקח כמה זרדים לצרכה - אסורה, שלא לצרכה אלא כדי להשתמש בזרדים - מותרת: