ביאור:משנה תרומות פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת תרומות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
----
תרומות שאינן חובה
עריכהחטיבה I: תרומה כפולה
עריכה(א) התורם קשות - ונמצאת מרה, אבטיח - ונמצא סרוח רקוב
|
כאשר יש לתת תרומה שניה, הכהן משלם את דמי הגדולה שביניהן, ולא את דמי הקטנה, משום שאינו יכול להוכיח שהגדולה היא זו שמגיעה לו. בעניין הקישות, ר' יוסי מסתפק בתוספת של קישואים להשלים את השיעור, ראו תוספתא ד, ה. בעניין היין שהחמיץ השוו ב"ב ו ג. וראו תוספתא ד, ז-ח, שמעמידה את משנתנו כשיטת רבי, וקובעת גבולות לספק. בעניין הדימוע והחומש, השוו לעיל א, ח: שם העיקר היתה התרומה הראשונה, וכאן - ספק. |
- תרומה, ויחזור ויתרום! קנס, או משום שהתרומה אינה ראויה
התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ
- אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה - אינה תרומה משום שחומץ ויין שני מינים שונים.
- אם משתרמה החמיצה - הרי זו תרומה.
- אם ספק האם החמיצה לפני או אחרי - תרומה, ויחזור ויתרום!
הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה אם התערבה בחולין אין הכל נעשה מדומע, ואין חייבין עליה חומש כדין האוכל תרומה בשוגג - וכן השניה משום ששתיהן ספק אם תרומה או לא:
|
במשנה א למדנו שספק תרומה אינה מדמעת. אפילו אם שתי הספקות נפלו לשתי ערימות של חולין, והרי אחת מהן היא תרומה - נוהגים בשתיהן כספק, והשוו טהרות ה, ה, כר' יהודה. אבל אם שתי התרומות נפלו למקום אחד - הרי אחת מהן ודאי תרומה, ולכן מדמעת. בגלל הספק מחשבים את השיעור לפי הקטנה שבהן: אם היו באותן חולין פי מאה מהתרומה הקטנה - הרי התרומה "עולה", כלומר צריך להוציא מן התערובת תמורתה, ומה שנותר הוא חולין. ואם החולין הם פחות מכך - הכל נעשה "מדומע", וראו להלן פרקים ד-ה. |
(ב) נפלה אחת מהן לתוך החולין - אינה מדמעתן.
- נפלה שניה למקום אחר - אינה מדמעתן.
- נפלו שתיהן למקום אחד - מדמעות כקטנה שבשתיהן:
(ג) השותפין שותפים באותה ערמה שתרמו זה אחר זה
- רבי עקיבא אומר: תרומת שניהם - תרומה.
|
לשיטת חכמים - ראו תמורה א, ה. האריס הוא כשותף לעניין התרומה, אבל לא לעניין המעשרות; ראו תוספתא א, ח. |
- וחכמים אומרים: תרומת הראשון - תרומה ותרומת השני אינה תרומה, שתרם בטעות.
- רבי יוסי אומר: רבי יוסי מבאר את דברי חכמים, והלכה כמותו אם תרם הראשון כשעור שקבעו חכמים, כלומר, אחד מחמישים - אין תרומת השני תרומה.
- ואם לא תרם הראשון כשעור - תרומת השני תרומה.
(ד) במה דברים אמורים? - בשלא דיבר, התורם הראשון לא הודיע על כך לשני
- אבל הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום - תרומתו תרומה. וכן אם השותפים ידעו ששניהם מפרישים והסכימו לכך - תרומת שניהם תרומה.
|
המשנה קשה, כי אינה מזכירה בין המורשים לתרום ("בן ביתו" וכו') את השותף. מכל מקום, ברור שתרומה של שני השותפים שנעשתה מתוך מודעות היא תרומה. פועלים שלא קבלו הוראה מיוחדת - אינם רשאים לתרום, ראו תוספתא א, ט-י. התוספתא אוסרת אפילו על פועלי דריכה לתרום, בניגוד למשנתנו. פועלי הדריכה מפרישים תרומה מהענבים, לפני הדריכה, כדי שהתרומה תהיה טהורה. תקנה זו מוותרת על הצורך ברשות מיוחדת מבעל הבית. הסיבה היא שהפועלים, שהם טמאים, אינם יכולים שלא לטמא את התירוש, וראו תוספתא תרומות ג, יב. |
- ביטל: את הרשות שניתנה לשליח
- אם עד שלא תרם לפני שהשליח תרם ביטל - אין תרומתו תרומה.
- ואם משתרם ביטל אחרי שכבר נתרמה התרומה - תרומתו תרומה.
הפועלים - אין להן רשות אוטומטית לתרום, חוץ מן הדרוכות פועלי הדריכה בגת
- שהן מטמאים את הגת מיד:
חטיבה II: נוסח הפרשת התרומה - כח המילים
עריכה|
ר' שמעון מאפשר לקרוא שם לתרומה גם בלי לסמן את מקומה המדוייק. קריאת השם מחייבת את המפריש לתת את התרומה מהכרי הזה דווקא. לעניין המונח "קריאת שם" ראו דמאי פרק ז: "קריאת השם" מחייבת להפריש מהמקום שעליו מדובר ומתירה את השאר באכילה. קריאת שם בדרכו של ר' שמעון אינה יכולה להתיר כלום, עד שיפריש ממש. אפילו המיקום "בצפונו" אינו מדוייק דיו לדעת רבי וחכמים, ולכן הם דנים חלקים רבים מהערימה כספק תרומה ("מדומע"). אבל כולם מסכימים שיש בכך קריאת שם - ראו תוספתא ד, ט. ר' אלעזר חסמא ור' אליעזר בן יעקב קיצוניים עוד יותר מר' שמעון, שקורא בניסוח "בתוכו" ציון מקום באמצע הערימה, והם אינם מסמנים שום מקום. |
(ה) האומר "תרומת הכרי זה בתוכו", ו"מעשרותיו בתוכו"
"תרומת מעשר זה בתוכו", רבי שמעון אומר: קרא שם חייב להפריש מאותו הכרי את התרומה, ולא ממקום אחר.
- וחכמים אומרים: עד שיאמר "בצפונו" או "בדרומו" שצריך לציין את מיקום התרומה בפירוש. והלכה כחכמים.
רבי אלעזר חסמא אומר: האומר "תרומת הכרי ממנו עליו" - קרא שם.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
- האומר "עישור מעשר זה עשוי תרומת מעשר עליו" - קרא שם:
|
ראו מכילתא כספא יט. למרות שמה שעשה עשוי עדיין אינו יכול לאכול עד שיפריש את כל התרו"מ, ראו תוספתא ד, י. |
(ו) המקדים תרומה לבכורים, מעשר ראשון לתרומה, ומעשר שני לראשון,
- אף על פי שהוא עובר ב"לא תעשה" - מה שעשה עשוי.
- שנאמר (שמות כב כח), "מלאתך ודמעך לא תאחר" זה ה"לא תעשה": לא תאחר את מה שראוי להקדימו:
|
השילוב של מדרש ממחיש את כוחן של המילים. כשם שהן מחייבות במדרש הכתובים כך הן מחייבות את מי שקרא שם וכו'. "תרומה" ו"ראשית" ככינויים לתרומה - ראו במדבר יח ח, דברים יח ד. "תרומה" ו"ראשית" ככינויים לביכורים - ראו דברים יב ו, וספרי דברים סג, הטוען שמדובר בביכורים, וכן דברים כו ב. |
(ז) ומנין שיקדמו הבכורים לתרומה?
- זה קרוי "תרומה" ו"ראשית" - וזה קרוי "תרומה" ו"ראשית"!
- אלא: יקדמו ביכורים, שהן "ביכורים" - לכל.
- ותרומה - לראשון, שהיא "ראשית".
- ומעשר ראשון - לשני, שיש בו ראשית:
|
השוו תוספתא ד, יא, המציעה בחלק מהמקרים לפרש את דבריו כך שיהיה להם תוקף. והשוו גם נזיר ה, א, גיטין ח, ד, ועוד - המחלוקת הבסיסית היא בין בית שמאי, המחילים קדושה על המעשה בפועל - לבין בית הלל, המחייבים גם את הכוונה. |
(ח) המתכוון לומר "תרומה", ואמר "מעשר", "מעשר" ואמר "תרומה"
- "עולה" ואמר "שלמים", "שלמים" ואמר "עולה"
- "שאיני נכנס לבית זה" ואמר "לזה", "שאיני נהנה לזה" ואמר "לזה"
- לא אמר כלום, עד שיהיו פיו ולבו שוין והכלל הוא, שצריך לבטא בשפתיים מה שהוחלט בלב:
חטיבה III: תרומת הנכרי
עריכה|
למרות שאינם רשאים לתרום עבור יהודי (חוץ מהמקרה שהם עבדיו ונאמר להם במפורש לתרום, ראו משנה ד) - הרי משדותיהם שלהם שבא"י עליהם, או על הקונים מהם - לתרום, ועל תרומתם חלים דיני התרומה. בתוספתא חלה ב, ז. מבואר, שאם הנכרי הפריש תרומה (או חלה) משדה בחו"ל - מה שהפריש לא נחשב לתרומה, ומותר באכילה לזרים. רק בתלמוד פטרו את הנכרים מתרומות ומעשרות. לגבי ההקדשות, ראו ישעיה נו ז, וראו שקלים א, ה, שיכולים להקדיש. וראו ספרא אמור פרשה ז, ב, שר' יוסי הגביל אותם לקרבנות עולה. לדברי ר' יהודה, קשה מה מיוחד בנטע רבעי דווקא? וראו תוספתא ב, יג, שם הוא עוסק במעשה שהיה בסוריה. יתכן שהוא דורש את הפסוק "קודש הילולים" (ויקרא יט כד) וראה אותו כמו ביכורים, שאינם מחובת הנכרי, ראו ביכורים ב, ד. בתוספתא ד, יב נאמר שיבולי הנכרי בא"י, שלא הופרשו מהם תרו"מ - אסורים, כטבל. ר' שמעון מיקל בתרומת הנכרי ופוטר אותה מדיני מדומע וחומש, אבל יתכן שהוא מחייב את היהודים הקונים ממנו להפריש בעצמם. |
(ט) הנכרי והכותי, תרומתן - תרומה אם הפרישו תרומה מהיבול שלהם - מה שהפרישו נחשב לתרומה, יש לתתו לכהן והכהן צריך לאכלו בטהרה, ומעשרותיהן - מעשר,
- והקדשן - הקדש.
רבי יהודה אומר: אין לנכרי כרם רבעי.
- וחכמים אומרים: יש לו.
תרומת הנכרי - מדמעת נוהגים בה לא רק דיני תרומה ודאית, אלא אף דיני ספק תרומה, וחייבין עליה חומש נוהג בה לא רק איסור אכילה לזר, אלא גם קנס למי שאכל בשוגג.
ורבי שמעון פוטר לשיטתו נוהגים בתרומה של נכרי רק דיני תרומה ודאית (כבתחילת המשנה) אבל לא ספק, ונוהג בה איסור אכילה לזר אבל מי שאכל בשוגג לא צריך לשלם קנס: