ביאור:משנה שקלים פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
בפרשת כי תשא (ספר שמות אמצע פרק ל):
- וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
- כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם
- וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם,
- וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.
- זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים:
- מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ,
- עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל,
- מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.
- זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים:
- כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, יִתֵּן תְּרוּמַת ה'.
- הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל,
- - לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.
- וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
- וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד,
- וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה'.
לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. {פ}
בפרשת פקודי, לאחר תיאור הקמת המשכן, נכתב לסיכום:
- וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר, וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ...
- וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת...
כלומר לאיסוף הכסף לא היתה רק מטרה של מניין העם אלא גם מטרת שימוש בכספים לבניית המקדש.
בסכוליון למגילת תענית החלק העברי המסביר בפירוט את הנאמר ברשימה הקצרה של מגילת תענית, שנכתבה בארמית נאמר:
- "שהיו צדוקין אומרים: מביאים תמידים משל יחיד…
- אמרו להם חכמים: אין אתם רשאים לעשות כן, לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל…
- וכשגברו עליהם ונצחום, התקינו שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה,
- והיו תמידים קרבים משל צבור." (ראו בתחילת מגילת תענית).
הכוהנים הצדוקים רצו לממן בעצמם את התמידים שבמקדש. חכמים ראו בכך סכנה להגדלת הניכור בין הכהנים והמקדש לבין העם והפריפריה. חכמים אסרו על מימון התמיד מקרבנות נדבה והפכו את הפסוקים של תחילת כי תשא (שמות ל יב-טז) למקור לחובה שנתית: בכל שנה יש לתרום מחצית השקל, ובכספים אלה דווקא ירכשו קרבנות הציבור. עקב כך השתנתה משמעות גביית השקלים: ממפקד למס ציבורי, והתעורר צורך באכיפה ובמימון מערכת הגביה. וראו גם נחמיה י לג, שהנהיגו את המגבית כבר בתחילת ימי בית שני.
מלבד השקלים היו במקדש גם תרומות פרטיות של כספים לבדק הבית ולמכירת נסכים לציבור, ושל בהמות לקרבן נדבה. כמו כן פעלה במקדש גם קרן צדקה ומגבית של כלי קודש.
המסכת עוסקת בכל מערכות הכספים שפעלו במקדש, מתוך דגש על הקשר בין המקדש לציבור הרחב. פרקים א-ג עוקבים אחר השקלים, מהשלב שבו הם נגבים בפריפריה עד הגעתם למקדש וטקס ה"תרומה" שנערך שם. השלב המעניין בתהליך זה הוא בדרך לירושלים, בה עוסק פרק ב, ובה הופכים השקלים מחולין לכסף מקודש.
פרק ד עוסק בשימושים השונים למקורות הכספיים השונים במקדש. פרק ה ממשיך את הדיון ומוסיף לו את הצד האנושי-ביורוקרטי, תוך הדגשה של תפקידיהם של מנהלי הכספים בין הכהנים.
פרק ו מפליג בתיאור ההשתלבות של שופרות התרומה במבנה הפיזי שבמקדש, וקושר בין מסכת שקלים למסכת מידות.
פרק ז מציג את ההשתלטות של הקדושה על כל המרחב באיזור המקדש, עד כדי יצירת קשיים לקיום חול שם, ופותר חלק מהבעיות הנוצרות כך ע"י תשלומים מקופת הציבור במקרים מסויימים.
פרק ח, האחרון במסכת, מציג תקנות נוספות שמטרתן דומה לזו של השקלים, דהיינו חיזוק הקשר בין הציבור הרחב למקדש ולחברת הכהנים שבו.
אכיפת תשלום השקלים
עריכהחטיבה I: תאריך
עריכה|
השוו מו"ק א, ב. שם מדובר על היתר לצאת לעבודה לצרכי רבים במועד. כאן מדובר כנראה על היתר דומה בשושן פורים. וראו גם תוספתא כלאים ב, טז, שמתירה לקבל שכר על עקירת כלאים. אבל נראה שבדרך כלל היו מסתפקים בהפקרת הכלאים, ראו תוספתא א, א, ושם גם פירוט של צרכי הרבים לקראת העליה לרגל בפסח. יש המפרשים שהיה נהוג לתקן את הדרכים וכו' דווקא אז, ודחוק הוא, כי גם במועד עושים את הנ"ל. עריכת המשנה מרמזת על קשר בין קריאת המגילה בכרכים לבין עשיית צרכי הרבים ביום זה. יתכן שהחוליה המקשרת היא ירושלים, שבה קוראים את המגילה, ולמענה מתקנים את הדרכים לעולי הרגל, ואף גובים את השקלים. |
(א) באחד באדר משמיעין מזכירים לציבור על השקלים ועל הכלאים.
בחמישה עשר בו קורין את המגילה בכרכין,
- ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים, ועושין כל צרכי הרבים,
- ומציינין את הקברות, ויוצאין אף על הכלאים:
(ב) אמר רבי יהודה: בראשונה היו עוקרין - ומשליכין לפניהם. ובעלי השדות היו מאכילים לבהמותיהם את הכלאים.
|
כשם שאוכפים את הכלאיים כך ממשכנים על השקלים. |
- משרבו עוברי עברה, היו עוקרין - ומשליכין על הדרכים, ועדיין היו שמחים שמנכשים להם את השדה
- התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה: לא רק את הכלאים!
(ג) בחמישה עשר בו שלחנות בנקאים וחלפני כספים היו יושבין במדינה.
|
בשושן פורים מתחילים את הגביה ובכ"ה אדר את האכיפה. וראו תוספתא א, ב, שמצדיקה את האכיפה בכך שהיא לטובת הנאכפים. |
- בעשרים וחמישה - ישבו במקדש. השולחנים
- משישבו במקדש - התחילו למשכן.
חטיבה II: מי חייב ולמי מותר?
עריכהאת מי ממשכנין?
לוויים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים,
אבל לא נשים הכתוב אמר "איש" ועבדים וקטנים. הכתוב אמר "מבן עשרים שנה ומעלה"
|
חובת התשלום היא על גברים בני חורין, כלומר על המשתתפים בחברה באותו הזמן. הדרשה המוציאה נשים אינה במקורות חז"ל. הקטן שהתחיל לשקול נכנס לרשימת החייבים, והכהנים יצאו מרשימת הממושכנים; אך לא מרשימת החייבים. |
כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו בהתנדבות - שוב אינו פוסק. ומכאן ואילך האב נתבע עבור בנו
- ואין ממשכנין את הכהנים, מפני דרכי שלום:
(ד) אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: "כל כהן ששוקל - אינו חוטא".
|
בדור שלאחר החורבן לא נשתמרה מסורת וודאית מה נהג בפני הבית. כפי שראינו במבוא, לפני תקנת השקלים רצו הכוהנים לממן בעצמם את קרבנות הציבור. אבל לאחר שתוקנה התקנה הם הציגו עמדה הפוכה: הם ניסו להפוך את השקלים למפעל של שאר העם למימון הקרבנות, ולפטור את עצמם מהשתתפות בו. לא היתה זו רק קמצנות; כיוון שהם ראו את עצמם כחלק מהמקדש, שעבורו גובים את השקלים - הם לא ראו את עצמם כחייבים להשתתף במגבית. בשקלים קנו גם מנחות, ולפי המשנה ניצלו הכהנים את ההזדמנות, וטענו שאין להם אפשרות להשתתף במגבית, אחרת לא יוכלו לאכול את מנחות הציבור. חכמים לא קבלו עמדה זו. הם הבחינו בין מנחת כהן פרטית - לבין מנחת ציבור, שבמימונה משתתפים גם הכוהנים. השיקול של "דרכי שלום" מופיע ביחס לכוהנים מחד - וביחס לגויים מאידך, (ראו גיטין ה, ח.) |
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא "כל כהן שאינו שוקל - חוטא",
אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן:
- (ויקרא ו טז) "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל",
- הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים - שלנו, היאך נאכלים?
(ה) אף על פי שאמרו "אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים",
אם שקלו כלומר, זוהי התנדבות גמורה- מקבלין מידן.
הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידן.
- ואין מקבלין מידן קני זבין וקני זבות, וקני יולדות, וחטאות ואשמות.
- (אבל) נדרים ונדבות - מקבלין מידן.
|
הירושלמי טוען שיש סתירה בין משנה ה למשנה ג: שם נאמר שאם התחיל לשקול אינו פוסק, וכאן נראה שאם רצו שוקלים - ואולי יכולים להפסיק. השאלה תמוהה, אבל ניתן להבחין בין קטן מאד במשנתנו לבין קטן קצת פחות במשנה ג. הנכרים אינם משתתפים בקרבנות החובה במקדש, למרות האמור בעזרא ו ח - י. לכן גם אינם משתתפים בשקלים, וראו ספרא אמור פרק ז יב. אבל יכולים לנדב ולנדור, וראו שם פרשה ז א. ר' יוסי הגלילי התיר להם גם לנדב עופות, עצים ומלח אבל חבריו חלקו עליו, וראו תוספתא א, ג. והשוו ישעיה נו ז, וראו גם תרומות ג, ט. לעומת זאת, ראו בהוספה לפסיקתא רבתי, שם אסרו לקבל קרבנות של גויים. גם כשהגוי מנדב שלמים הוא אינו מורשה לאכלם, ראו תוספתא ג, ט. בעזרא נראה שמשמעות ההרחקה היא תפיסת האל כפרטיקולרי (כלומר כאלוהי ישראל בלבד.) |
זה הכלל: כל שנידר ונידב קרבן - מקבלין מידן.
- כל שאין נידר ונידב - אין מקבלין מידן.
- וכן הוא מפורש על ידי עזרא,
- שנאמר (עזרא ד ג): "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו":
חטיבה III: קלבון - עמלה
עריכה(ו) ואלו שחייבין בקלבון: לוויים וישראלים, וגרים ועבדים משוחררים,
- אבל לא כהנים ונשים ועבדים וקטנים.
השוקל על ידי כהן, על ידי אשה, על ידי עבד, על ידי קטן - פטור.
|
ראו תוספתא א, ד, שחכמים חייבו את הנותן סלע בקלבון אחד בלבד. |
- ואם שקל על ידו ועל יד חברו - חייב בקלבון אחד.
- רבי מאיר אומר: שני קלבונות.
- הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קלבונות: גם על פריטת הסלע שלו
|
מי ששוקל מחצית השקל עבור אדם אחר (ולא עבור עצמו) - פטור מהקלבון. בית האב היה גוף כלכלי, ובמסגרתו היו הבנים חיים, כחסרי רכוש פרטי, גם לאחר מות האב (בדומה לקיבוץ קלאסי). בית האב חייב במעשר בהמה, אבל פטור מקלבון, כי אנשיו אינם נותנים את מחצית השקל מכספם, אלא בית האב שוקל עבורם. לעומת זאת, שותפים שקבלו בהמה פטורים ממעשר בהמה (ראו חולין א, ז, וכן בכורות ט, ג.) כאן מדובר על שלב פירוק בית האב ומעבר לשותפות, שבו מתחייבים בקלבון ונפטרים ממעשר בהמה. שתי מצוות אלו מבחינות בין אחווה לבין שותפות. לעניין גודל הקלבון ולעניין תפקידו ראו תוספתא א, ה. |
(ז) השוקל על ידי עני, ועל ידי שכנו, ועל ידי בן עירו - פטור.
- ואם הלוום - חייב.
האחין והשותפין: שחייבין בקלבון - פטורין ממעשר בהמה.
- וכשחייבין במעשר בהמה - פטורין מן הקלבון.
וכמה הוא קלבון? מעה כסף, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: חצי.