ביאור:משנה שקלים פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שקלים: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שקלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

מבוא למסכת שקלים ומבנה המסכת


אכיפת תשלום השקליםעריכה

חטיבה I: תאריךעריכה

השוו מו"ק א, ב. שם מדובר על היתר לצאת לעבודה לצרכי רבים במועד. כאן מדובר כנראה על היתר דומה בשושן פורים.

וראו גם תוספתא כלאים ב, טז, שמתירה לקבל שכר על עקירת כלאים. אבל נראה שבדרך כלל היו מסתפקים בהפקרת הכלאים, ראו תוספתא א, א, ושם גם פירוט של צרכי הרבים לקראת העליה לרגל בפסח. יש המפרשים שהיה נהוג לתקן את הדרכים וכו' דווקא אז, ודחוק הוא, כי גם במועד עושים את הנ"ל.

עריכת המשנה מרמזת על קשר בין קריאת המגילה בכרכים לבין עשיית צרכי הרבים ביום זה. יתכן שהחוליה המקשרת היא ירושלים, שבה קוראים את המגילה, ולמענה מתקנים את הדרכים לעולי הרגל, ואף גובים את השקלים.

(א) באחד באדר משמיעין מזכירים לציבור על השקלים ועל הכלאים.

בחמישה עשר בו קורין את המגילה בכרכין,

ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים, ועושין כל צרכי הרבים,
ומציינין את הקברות, ויוצאין אף על הכלאים:


(ב) אמר רבי יהודה: בראשונה היו עוקרין - ומשליכין לפניהם. ובעלי השדות היו מאכילים לבהמותיהם את הכלאים.

כשם שאוכפים את הכלאיים כך ממשכנים על השקלים.

משרבו עוברי עברה, היו עוקרין - ומשליכין על הדרכים, ועדיין היו שמחים שמנכשים להם את השדה
התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה: לא רק את הכלאים!


(ג) בחמישה עשר בו שלחנות בנקאים וחלפני כספים היו יושבין במדינה.

בשושן פורים מתחילים את הגביה ובכ"ה אדר את האכיפה. וראו תוספתא א, ב, שמצדיקה את האכיפה בכך שהיא לטובת הנאכפים.

בעשרים וחמישה - ישבו במקדש. השולחנים
משישבו במקדש - התחילו למשכן.

חטיבה II: מי חייב ולמי מותר?עריכה

את מי ממשכנין? לוויים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים הכתוב אמר "איש" ועבדים וקטנים. הכתוב אמר "מבן עשרים שנה ומעלה"

חובת התשלום היא על גברים בני חורין, כלומר על המשתתפים בחברה באותו הזמן. הדרשה המוציאה נשים אינה במקורות חז"ל.

הקטן שהתחיל לשקול נכנס לרשימת החייבים, והכהנים יצאו מרשימת הממושכנים; אך לא מרשימת החייבים.

כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו בהתנדבות - שוב אינו פוסק. ומכאן ואילך האב נתבע עבור בנו

ואין ממשכנין את הכהנים, מפני דרכי שלום:


(ד) אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: "כל כהן ששוקל - אינו חוטא".

בדור שלאחר החורבן לא נשתמרה מסורת וודאית מה נהג בפני הבית.

כפי שראינו במבוא, לפני תקנת השקלים רצו הכוהנים לממן בעצמם את קרבנות הציבור. אבל לאחר שתוקנה התקנה הם הציגו עמדה הפוכה: הם ניסו להפוך את השקלים למפעל של שאר העם למימון הקרבנות, ולפטור את עצמם מהשתתפות בו. לא היתה זו רק קמצנות; כיוון שהם ראו את עצמם כחלק מהמקדש, שעבורו גובים את השקלים - הם לא ראו את עצמם כחייבים להשתתף במגבית. בשקלים קנו גם מנחות, ולפי המשנה ניצלו הכהנים את ההזדמנות, וטענו שאין להם אפשרות להשתתף במגבית, אחרת לא יוכלו לאכול את מנחות הציבור.

חכמים לא קבלו עמדה זו. הם הבחינו בין מנחת כהן פרטית - לבין מנחת ציבור, שבמימונה משתתפים גם הכוהנים.

השיקול של "דרכי שלום" מופיע ביחס לכוהנים מחד - וביחס לגויים מאידך, (ראו גיטין ה, ח.)

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא "כל כהן שאינו שוקל - חוטא",

אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן:

(ויקרא ו טז) "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל",
הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים - שלנו, היאך נאכלים?


(ה) אף על פי שאמרו "אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים", אם שקלו  כלומר, זוהי התנדבות גמורה- מקבלין מידן.

הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידן.

ואין מקבלין מידן קני זבין וקני זבות, וקני יולדות, וחטאות ואשמות.
(אבל) נדרים ונדבות - מקבלין מידן.

הירושלמי טוען שיש סתירה בין משנה ה למשנה ג: שם נאמר שאם התחיל לשקול אינו פוסק, וכאן נראה שאם רצו שוקלים - ואולי יכולים להפסיק. השאלה תמוהה, אבל ניתן להבחין בין קטן מאד במשנתנו לבין קטן קצת פחות במשנה ג.

הנכרים אינם משתתפים בקרבנות החובה במקדש, למרות האמור בעזרא ו ח - י. לכן גם אינם משתתפים בשקלים, וראו ספרא אמור פרק ז. אבל יכולים לנדב ולנדור, וראו שם פרשה ז. ר' יסי התיר להם גם לנדב עופות, עצים ומלח אבל חבריו חלקו עליו, וראו תוספתא א, ג. והשוו ישעיה נו ז, וראו גם תרומות ג, ט. לעומת זאת, ראו בהוספה לפסיקתא רבתי, שם אסרו לקבל קרבנות של גויים.

גם כשהגוי מנדב שלמים הוא אינו מורשה לאכלם, ראו תוספתא ג, ט.

בעזרא נראה שמשמעות ההרחקה היא תפיסת האל כפרטיקולרי (כלומר כאלוהי ישראל בלבד.)

זה הכלל: כל שנידר ונידב קרבן - מקבלין מידן.

כל שאין נידר ונידב - אין מקבלין מידן.
וכן הוא מפורש על ידי עזרא,
שנאמר (עזרא ד ג): "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו":


חטיבה III: קלבון - עמלהעריכה

(ו) ואלו שחייבין בקלבון: לוויים וישראלים, וגרים ועבדים משוחררים,

אבל לא כהנים ונשים ועבדים וקטנים.

השוקל על ידי כהן, על ידי אשה, על ידי עבד, על ידי קטן - פטור.

ראו תוספתא א, ד, שחכמים חייבו את הנותן סלע בקלבון אחד בלבד.

ואם שקל על ידו ועל יד חברו - חייב בקלבון אחד.
רבי מאיר אומר: שני קלבונות.
הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קלבונות: גם על פריטת הסלע שלו


מי ששוקל מחצית השקל עבור אדם אחר (ולא עבור עצמו) - פטור מהקלבון.

בית האב היה גוף כלכלי, ובמסגרתו היו הבנים חיים, כחסרי רכוש פרטי, גם לאחר מות האב (בדומה לקיבוץ קלאסי). בית האב חייב במעשר בהמה, אבל פטור מקלבון, כי אנשיו אינם נותנים את מחצית השקל מכספם, אלא בית האב שוקל עבורם. לעומת זאת, שותפים שקבלו בהמה פטורים ממעשר בהמה (ראו חולין א, ז, וכן בכורות ט, ג.)

כאן מדובר על שלב פירוק בית האב ומעבר לשותפות, שבו מתחייבים בקלבון ונפטרים ממעשר בהמה. שתי מצוות אלו מבחינות בין אחווה לבין שותפות.

לעניין גודל הקלבון ולעניין תפקידו ראו תוספתא א, ה.

(ז) השוקל על ידי עני, ועל ידי שכנו, ועל ידי בן עירו - פטור.

ואם הלוום - חייב.

האחין והשותפין: שחייבין בקלבון - פטורין ממעשר בהמה.

וכשחייבין במעשר בהמה - פטורין מן הקלבון.

וכמה הוא קלבון? מעה כסף, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: חצי.