ביאור:משנה תרומות פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת תרומות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
----
תרומה בדיעבד: חומרות ודיוקים עריכה
חטיבה I: טהור וטמא, שוגג ומזיד עריכה
|
למרות שתרומה מהטהור מסייעת לכהן, גזרו עליה, כי הטהור והטמא נחשבים שני מינים, או כדי שלא יטמאו בטעות את היבול הטהור, כאשר יקרבו אותו לטמא לצורך תרומה (ברטנורא). מדובר בהחמרה לכתחילה, אבל בדיעבד - התרומה תופסת. בעיגול הדבלה, אגודת הירק וערימת החיטה - יתכן שרק חלק מהם נטמא, ובמקרה זה לא גזרו, והתירו לתרום מהטהור על הטמא, כי אינו מפריד את הירקות, הדבלים וכו' זה מזה. וראו תוספתא טהרות א, ב, שיתכן שעיגול דבלה חלקו טמא וחלקו טהור. ר' אליעזר חולק וטוען שאין גזירה כלל. והשוו לדבריו בחלה ב, ח.
|
(א) אין תורמין מטהור על הטמא,
- ואם תרמו - תרומתן תרומה
באמת אמנם אמרו: העגול של דבלה כיכר תאנים דרוסות ודבוקות שנטמא מקצתו
- תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו.
- וכן אגודה של ירק צרור ירקות קשורים יחד, וכן ערמה ערמה של חיטה..
היו שני עיגולים, שתי אגודות, שתי ערימות, אחת טמאה ואחת טהורה
- לא יתרום מזה על זה.
רבי אליעזר אומר: תורמין מן הטהור על הטמא!
(ב) אין תורמין מן הטמא על הטהור משום שהוא גורם הפסד לכהן, שלא יכול לאכול תרומה טמאה.
|
כאן מסכים גם ר' אליעזר, כי התרומה מהטמא פוגעת בשימוש של הכוהנים בתרומה. במקרים אלו מבחינה המשנה בין שוגג למזיד, בנוסף להבחנה בין לכתחילה ובין דיעבד. למרות שההפרשה התבצעה, חכמים מתיחסים כאילו לא היתה בכלל. בכך הם צועדים מעבר לאמור לעיל, א, ח, שם הכירו בתרומה ורק דרשו לתרום שוב. בהמשך נמנות הלכות נוספות המחמירות בדיעבד אם עשה במזיד. |
- ואם תרם: שוגג - תרומתו תרומה. ומזיד - לא עשה כלום.
וכן בן לוי שהיה לו מעשר ראשון טמא טבל, היה מפריש עליו והולך הפריש ממנו תרומת מעשר על פירות טהורים,
- שוגג - מה שעשה עשוי. מזיד - לא עשה כלום.
רבי יהודה אומר: אם היה יודע בו בתחילה ידע שזה טמא, ושכח או חשב שמותר
- אף על פי שהוא שוגג - לא עשה כלום. ואין הלכה כרבי יהודה רמב"ם הלכות תרומות ה יג
|
המשנה ממשיכה בהבחנות בין שוגג למזיד: כשם שתרומה מהטמא במזיד אינה תרומה - כך הטבלה ועישור בשבת במזיד אינם מתקנים את הכלים והמזון, וכן גם גזרו על מזון שבושל בשבת במזיד, ואסרו לאכלו. לגבי בישול בשבת ראו הרחבה ודעות נוספות בתוספתא שבת ג, ב ואילך: בניגוד להטבלה ולהפרשת התרומה והמעשר, שאסורים מדברי חכמים, הבישול אסור מהתורה, ובנוסף הוא משנה פיסית את המאכל. לכן הקילו שם בהלכה ה, וכן בתוספתא ד, א במעשר ותורם בשבת במזיד בדיעבד, אבל בבישול היו שהחמירו. מחמירים בשביעית יותר מאשר בשבת, משום ש"נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות". (תוספתא שבת ג, ו.) |
(ג) המטביל כלים בשבת כלים טמאים - אסור להטביל בשבת לטהרתם, משום שזה תיקונם, שוגג - ישתמש בהם. מזיד - לא ישתמש בהם.
המעשר אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת מדברי חכמים והמבשל בשבת, שוגג - יאכל. מזיד - לא יאכל.
הנוטע בשבת, שוגג - יקיים. מזיד - יעקר.
- ובשביעית: בין שוגג, בין מזיד - יעקור:
חטיבה II: "תורמים מן היפה" עריכה
|
חטיבה זו עוסקת בעיקר בחומרות לכתחילה: רצוי לתרום מן היפה (ראו דרשה בספרי דברים קסו, על "ראשית", ובספרי במדבר קכב, על "בהרימכם את חלבו ממנו"); ולשם כך צריך להזכיר שהתרומה היא רק מאותו המין (וראו גם דרשת הספרי במדבר קכ,) אבל ש"כל מין תאנים אחד". וראו דעת בית שמאי בתוספתא ב, ד. בניגוד למצב הענבים והזיתים שנדונו לעיל, א, ד, בתאנים אין יעוד ראשי המגדיר את גמר המלאכה, ונהוג לאכלן טריות, מיובשות או דרוסות. לכן גם תורמין מזה על זה, בניגוד לדברי בית שמאי ששריד מהם כנראה נשאר בתוספתא ד, ב. המעבר מדבלה למקום שיש כהן מקביל למעבר בין הדבלה במשנה א לבין בן הלוי במשנה ב. |
(ד) אין תורמין ממין על שאינו מינו.
- ואם תרם - אין תרומתו תרומה.
כל מין חטים - אחד.
כל מין תאנים, תאנים כשהן עדיין לחות גרוגרות, תאנים יבשות ודבלה דבלים דרוסות - אחד.
- ותורם מזה על זה.
כל מקום שיש כהן - תורם מן היפה הטעים. לכן תורם מהתאנים הלחות על הגרוגרות.
- וכל מקום שאין כהן - תורם מן המתקיים תורם מהדבר בעל אורך חיי מדף ארוך יותר, שלא תתקלקל התרומה עד שתבוא לידיו של כהן. במקרה התאנים תורם מהדבלים.
רבי יהודה אומר: לעולם הוא תורם מן היפה משום שכתוב (במדבר יח ל) "בהרימכם את חלבו" לעולם תורמים מהחלב, גם אם יפסיד הכהן.
ואין הלכה כמותורמב"ם הלכות תרומות ה א:
|
לגבי העדיפות של השלם על החצוי השוו תוספתא ברכות ד, טו. האם ר' יהודה דיבר רק על בצלים, או שניתן לקרוא את דבריו באופן דו משמעי? האם יש כאן רמז לכופרים ביהדות ולפוליטיקאים? אם לא היה נודף מהמשנה ריח של בצל, והיינו מוציאים אותה מההקשר ומפרשים אותה על תרומות כספיות חסרות ריח, היה מקום לטעון שר' יהודה מתנגד לקבלת תרומות מנוצרים עבור בני המדינה 😊 |
(ה) תורמין בצל קטן שלם שהוא בעל חיי מדף ארוכים, ולא חצי בצל גדול.
- רבי יהודה אומר: לא כי, אלא חצי בצל גדול שבצל גדול נראה טוב יותר.
וכן היה רבי יהודה אומר: תורמין בצלים מבני המדינה בצלים מהעיר על הכופרים בצלי כפר,
- אבל לא מן הכופרים על בני המדינה, מפני שהוא מאכל פוליטיקין אנשים הגרים בPolis אוכלים בצלי מדינה:
(ו) ותורמין זיתי שמן זיתים המיועדים לעצירת שמן על זיתי כבש זיתים המיועדים לכיבוש ולא זיתי כבש על זיתי שמן.
- ויין שאינו מבושל על המבושל יין מבושל נחשב כפחות איכותי מיין שאינו מבושל, ולא מן המבושל על שאינו מבושל.
|
לגבי יין מבושל - ראו לקמן, יא, א. לעניין זיתי שמן וזיתי כבש השוו עמדה הפוכה בתוספתא ד, ג. השוו כלאים א, א: הזון אינו כלאים בחיטה, כאמור שם, אבל אינו מיועד לאכילה. לכן גם בדיעבד אין תרומתו על החיטה תרומה. לגבי קישות ומלפפון - ראו כלאים א, ב, שר' יהודה חולק גם שם. הכללים נמצאים בתחילת החטיבה ובסופה. |
זה הכלל: כל שהוא כלאים בחברו - לא יתרום מזה על זה, אפילו מן היפה על הרע.
- וכל שאינו כלאים בחברו - תורם מן היפה על הרע כתוב (במדבר יח ל) "בהרימכם את חלבו ממנו" וחלב הוא החלק החשוב, אבל לא מן הרע על היפה.
- ואם תרם מן הרע על היפה - תרומתו תרומה, חוץ מן הזונין על החטים, שאינן אוכל.
הקישות והמלפפון - מין אחד.
- רבי יהודה אומר: שני מינין: