ביאור:משנה תרומות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת תרומות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
----
הפרשת התרומות והמעשרות נחשבה בימי הבית השני למצווה חשובה ולסימן צדיקות, (ראו טוביה א, ו-ז). ההקפדה על הפרשת המעשרות חילקה את הציבור לשניים (ראו דמאי ב, ב,) אבל גם עמי הארץ, שלא הקפידו על הפרשת מעשרות - היו מפרישים תרומות, כי הפרשה זו לא היתה כרוכה בהפסד כספי גדול. (ראו שם, ה.) גם בחפירות במצדה התגלו שברי חרסים של כלים המיועדים להפרשת ולאכסון התרומה. חשיבות התרומה היא גם הגורם לכך שלא כל אדם יכול להפריש אותה, כנאמר בפתיחת המסכת.
את התרומה היה נהוג בדרך כלל להפריש בגורן, למרות שניתן להפרישה גם מאוחר יותר. הסיבות לכך הן שילוב של התרוממות הרוח של החקלאי בשעת הגורן והנדיבות שלו המתחזקת אז, העובדה שהגורן חשוף לעיני הציבור ולכן קל יותר לכוהנים ללחוץ על החקלאי שם, והעובדה שבדרך כלל בגורן הפירות עדיין אינם מקבלים טומאה והכהן יכול לאכלם בטהרה. ואכן, בשעת הגורן נאמנים ישראל על טהרת התרומה - ראו חגיגה ג, ד - אבל לא אחריה. לעיתים היו ממנים שליח, שהתמחה בהפרשת התרומה והקפיד על טהרה (ראו לקמן ד, ד.) עם קבלת התרומה היה נוהג הכוהן לברך את החקלאי בברכת הכוהנים, ובכך התחזק הממד הדתי של נתינת התרומה.
תהליך הפרשת התרומה מפורט מאד במשנה, יותר מהנהוג במצוות אחרות: יש הבחנה בין הכוונה לתרום, ההצהרה על כך (ראו לקמן ג, ח,) קריאת השם - כלומר הגדרת הפירות בערימה (ראו שם, ה,) - והוצאת הפירות מהערימה בפועל.
ההיבט הדתי של התרומה גורם לכך שכאשר הגיעה התרומה לידי הכוהן, עדיין חלות עליה כמה הגבלות, וגם לכוהן אסור לאבדה; אבל ההגבלות הללו קלות בהרבה מאלו שחלות על החקלאי מפריש התרומה. תרומה שנטמאה אינה ניתנת לאכילה, אבל מותר לכהן לשרוף אותה ולכן היא אינה חסרת ערך לחלוטין. לחקלאי, שהוא זר, אסור לאכול את התרומה, וכן אסור לו לאכול טבל (יבול שעדיין לא הופרשה ממנו תרומה) ומדומע (תערובת של חולין בתרומה). איסורים אלו בטלים אם בתערובת יש פחות ממאית תרומה. הייתה מחלוקת (ראו לקמן ה, ט,) האם מותר לכתחילה לגרום לכך שהתערובת תבטל את התרומה. ריבוי העיסוק בשאלת הביטול מרמז שכנראה היה מקובל לבטל את התרומה ברוב, אם ברשות חכמים - אם בלעדיה. על ידי ערבוב התרומה בפירות חולין ניתן גם, לדעת חכמים רבים, לפתור את בעיית טומאת התרומה (ראו לקמן ה, ב, ושם משנה ד.)
לצד ההיבט הדתי של התרומה היה קיים גם היבט ממוני: התרומה היא רכוש הכוהנים, ולכן אפילו לאחר שבטלה התרומה ברוב, עדיין לא בטל בכך ההיבט הממוני, ועל בעל הפירות לתת לכהן את חלקו בתערובת המבוטלת. מעמד הפירות הניתנים לכהן במקרה כזה מעסיק גם הוא את החכמים במסכת (ראו לקמן ה, ה.) בעניין זה ניתן להבחין בשינוי בהלכה של חז"ל לעומת המקרא: בתורה שבכתב אין הגדרה מחייבת לכמות כלשהי, אבל חכמים נתנו לה שיעור מדבריהם - כנראה מהשיקול הזה.
להיבט הממוני של התרומה השלכות גם על שאלות הלכתיות נוספות, כגון תשלומי כפל לגונב התרומה והאוכלה (ראו לקמן, ו, ד.)
למרות המעמד החשוב של התרומה בימי בית שני, היא לא נקשרה לבית המקדש עצמו: הפרשתה ואכילתה היו בכל ארץ ישראל. לכן גם נשים היו נוהגות להפריש אותה בשעת הצורך. אי התלות של התרומה בבית המקדש איפשרה להמשך בהלכותיה גם לאחר החורבן, והיו כוהנים שראו באכילת התרומה את השריד האחרון לעבודת המקדש (ראו פסחים עב ב - עג א.) נראה שהמשיכו להפריש תרומות ולאכלן בטהרה אפילו אחרי הכיבוש הערבי, במאה השביעית. בימינו, לאחר שאין עוד טהרה, חזרה התרומה וקיבלה את ההיבט הדתי בלבד, וגם שיעורה חזר למצבו המקראי - כלשהו.
המסכת פותחת בטענה המעידה על תפיסת התרומה כפריבילגיה שאינה נתונה לכל אדם. פרק א מבחין בין הפרשה לכתחילה והפרשה בדיעבד. בסופו מדובר על הפרשה בדרכים שונות, הכשרות בדיעבד.
פרק ב מוסיף גם הבחנות בין עבירה על חוקי התרומה בשוגג ובמזיד, ומדגיש את ההנחיה לכתחילה לתרום מהיפה.
פרק ג עוסק בתרומות שאינן חובה, ובהיתרים לתרום אותן כמעשה וולונטארי. כאן נתפסת התרומה כמשמעה המילולי, וכאן גם עוסקים בכוחן של המילים שבהפרשת התרומה ובמשמעותן ההלכתית.
פרקים ד-ה עוסקים בתערובות של תרומה וחולין - "מדומע" - המתקיימות לפני ההפרשה ובעיקר אחריה.
פרקים ו-ז עוסקים במי שאכל תרומה בלי רשות לכך: בשוגג או במזיד. מתברר שכיוון שהאוכל תרומה במזיד חייב כרת - הוא פטור מרוב התשלומים. בסוף פרק ז נידונות עוד דרכים המקילות על היחס לספק התרומה.
פרק ח מביא לפנינו מחלוקות בין ר' אליעזר לר' יהושע על תקלות העלולות להתרחש בזמן אכילת התרומה, ופתרונותיהן בדיעבד או לכתחילה, וכן מחלוקות על מידת האיסור לאבד את התרומה ע"י המפריש.
פרק ט עוסק בגידולי תרומה, כלומר בתרומה שנזרעה ובפירותיה - האיסור לזרוע את התרומה קשור לאיסור לאבד אותה, והקנס שלפיו הצמחים שעלו מהזריעה הם תרומה תלוי בשאלת איבוד התרומה המקורית.
פרק י חוזר לדיני תערובות תרומה, אבל הפעם במטבח, כאשר בושלה התרומה עם מין אחר, ונתנה טעם בתבשיל. בסופו עוסקים גם בשאלת הכנת תערובת כזו לכתחילה.
פרק יא מסיים את המסכת ודן בדרכים המותרות לניצול התרומה ע"י הכוהן.
וראו גם
תרומה כזכות עריכה
חטיבה I: הפסולים לתרומה לחלוטין עריכה
|
כמו בהרבה מסכתות, גם כאן פותחים במספר. אם חמשת המנויים כאן תרמו - אפילו בדיעבד אין התרומה נחשבת, וראו דברי ר' ישמעאל בספרי במדבר קכא. החרש השוטה והקטן פטורים מהרבה מצוות, ראו מגילה ב, ד, חגיגה א, א, ועוד. דיני תרומת הגורן נלמדים בירושלמי מהפסוק: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה ב) שנאמר לבני ישראל לגבי תרומת המקדש. בהמשך מופיעות הסתייגויות לגבי החרש והקטן. בתוספתא(א, א) חולק ר' יהודה על עניין החרש. בהלכה ה שם יש הסתייגות גם לגבי התורם ממה שאינו שלו, וכן לגבי הנכרי. לפי המשנה, אין הנוכרי יכול להוציא את היהודי ידי חובת התרומה, למרות שאם תרם משלו - תרומתו תרומה (ראו לקמן ג, ט). וראו עזרא ד ג. |
(א) חמישה לא יתרומו, ואם תרמו - אין תרומתן תרומה.
- החרש, והשוטה שנאמר "אשר ידבנו ליבו" ולא לחרשים (חסרי שפה) ושוטים, שליבם אינו מבין את משמעות התרומה, והקטן שנאמר "מאת כל איש" - מאנשים, ולא מקטנים, והתורם את שאינו שלו שנאמר: "אשר תקחו מאתם" - מאתם, ולא ממי שתורם מה שלא שלו (שמות כה ג). אבל אם תרם ברשות הבעלים -תרומתו תרומה..
- נכרי שתרם את של ישראל, אפילו ברשות אפילו אם הישראל ביקש מנוכרי להיות שליח שלו - אין תרומתו תרומה שנאמר "אל בני ישראל" - אל ישראל דווקא ולא לנוכרי:
(ב) חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לכתחילה, משום שצריך לשמוע באזניים מה שמברכים. ואם תרם - תרומתו תרומה כי מכיוון שהוא מדבר, מסתבר שיש לו דעת לקיים "אשר ידבנו ליבו".
- "חרש" שדברו בו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר מדובר בדרך כלל בפיגור סביבתי, שנגרם מכך שלא ידעו כיצד להקנות לחרשים שפה.
|
גם ר' יהודה יסכים שתינוק אינו תורם, וכנראה לדעתו גיל התרומה הוא לפי ההבנה, כדעתו בעניין הפסח - ראו תוספתא חגיגה א, ב. התנא במשנה א (כנראה ר' מאיר) סובר שהגיל לעניין תרומה נקבע לפי ההתפתחות הפיזיולוגית של שתי שערות, וראו נדה ו, יא. ר' יוסי כורך את התרומה ביכולת לנדור ולהקדיש, וראו נדה ה, ו. בכך הוא מדגיש את הקשר בין החלת הקדושה על התרומה לבין הקדש בכלל. וראו תוספתא מע"ש ד, יד, שר' יוסי מסתפק בכוונה להקדיש ולהפריש תרומה, ואינו מחייב לומר זאת בפיו. |
(ג) קטן שלא הביא שתי שערות:
- רבי יהודה אומר: תרומתו תרומה בדיעבד. משום שרבי יהודה לא סובר שמהפסוק "מאת כל איש" - יש למעט את הקטנים.
- רבי יוסי אומר: אם עד שלא בא לעונת נדרים - אין תרומתו תרומה.
- משבא לעונת נדרים - תרומתו תרומה והלכה כרבי יוסי (רמב"ם הלכות תרומות ד ה):
(ד) אין תורמין זיתים המיועדים להפקת שמן על השמן שעדיין לא הופרשה ממנו תרומה, ולא ענבים המיועדים להכנת יין על היין שעדיין לא הופרשה ממנו תרומה.
ואם תרמו
- בית שמאי אומרים: תרומת עצמן בהם התרומה תופסת על הזיתים אך לא על השמן (כנ"ל לגבי ענבים ויין).
|
מהפסוק "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (במדבר יח, כז) למדו חז"ל שצריך להפריש תרומה ממה שנגמרה מלאכתו. לדוגמה: אם יש ערימת זיתי שמן שטרם הופק מהם שמן (בלשון חז"ל "לא נגמרה מלאכתם"), אין להפריש מהם תרומה על השמן, אלא מהשמן עצמו (או בלשון חז"ל "גמר מלאכתם"). וראו גם משנה י. והשוו עדויות ה, ב, שם נראה שבית שמאי מתירים לגמרי לתרום מזיתים על שמן, בניגוד למשנתנו. |
- ובית הלל אומרים: אין תרומתן - תרומה מכיוון שהתכוון לתרום גם על הזיתים וגם על השמן, אין כאן תרומה בכלל, כי התכוון לנהוג שלא כהלכה:
(ה) אין תורמין מן הלקט, ומן השכחה, ומן הפאה מתנות עניים פטורות מתרומה, ומן ההפקר שכתוב בתורה "אין לו חלק ונחלה עמך" (דברים יד כז) ולמדו חכמים שצריך לתת לכהן ממה שיש לך ואין לו - מכאן שלא תורמים מההפקר,
|
כללי תרומות: למעשה כל הדוגמאות במשנה מתמצות בשני כללים: אין תורמים מהחייב על הפטור וההיפך, וכן אין תורמים מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת (ראו ראש השנה א, א, לעניין ט"ו בשבט בפירות ולעניין א בתשרי לירקות). מתנות עניים, מעשרות, המחובר ופירות חו"ל - הם דוגמאות ל"פטור", ולכן אין תורמים מהם על החייב וההפך (לעניין מעשר ראשון ראו חלה א, ג.) נראה שהדיון על פירות חו"ל נוסף למשנה מאוחר, אחרת היה צריך להופיע לפני הדיון בחדש וישן. |
- ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו מעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת מעשר פטור מתרומה גדולה, ולא ממעשר שני והקדש שנפדו,
- ולא מן החיוב על הפטור אין להפריש תרומה מפירות החייבים בתרומה על פירות הפטורים מהתרומה, ולא מן הפטור על החיוב,
- ולא מן התלוש על המחובר שהוא עדיין פטור מהתרומה, ולא מן המחובר על התלוש,
- ולא מן החדש מפירות של שנה זו על הישן פירות של שנה קודמת, ולא מן הישן על החדש,
- ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ, נלמד מהפסוק "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ" (ויקרא כז ל), שפירות חו"ל פטורים מתרומה
- ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ.
ואם תרמו - אין תרומתן תרומה:
חטיבה II: הפסולים לתרומה, שתרומתם - תרומה עריכה
|
למנויים במשנה שתי בעיות אופייניות: אינם יכולים לברך (או לקדש את התרומה) או שאינם יכולים לבחור אותה כראוי (ראו לקמן, ב, ד.) וראו גם תוספתא ג, א. שני הראשונים במשנה ו מקבילים לשני הראשונים במשנה א, בדרגה נמוכה:
לגבי העירום ראו חלה ב, ג. וראו משנה ב, המוסיפה לרשימה חירש המדבר, שדינו כאילם. |
(ו) חמישה לא יתרומו, ואם תרמו - תרומתן תרומה.
- האילם אילם ששומע ואינו מסוגל לדבר, לא יתרום משום שאינו יכול לברך, והשיכור מפני שאינו יכול לבחור, והעירום אסור לו לברך, שנאמר "לא יראה בך ערוות דבר"(דברים כג טו), והסומא מפני שאינו יכול לבחור, ובעל קרי שאסור לו לברך.
- לא יתרומו, ואם תרמו - תרומתן תרומה:
|
אסור להפריש תרומה לפי מידה, משום שבתורה לא נכתב שיעורה. הכוונה היא שלא יקמץ בתרומה, אלא יתרום בעין יפה, אך כמובן לא פחות מהשיעור האמור לקמן ד, ג. רעיון דומה מופיע במדרש תנאים לדברים טו י, לגבי מצוות צדקה. למרות שאין להפריש במדידה, חייבו חכמים לבדוק בדיעבד את כמויות התרומה. בכך מתברר ההבדל בין דין התורה שאינו מגדיר כלל את כמות התרומה לבין המציאות שבימי חכמים, שבה הקפידו על כמות נאותה של תרומה, משום הערך הכלכלי שלה. עם זאת, מותר - ואף מומלץ - להפריש מפירות שכמותם הוערכה במידה במשקל או במניין, כאמור לקמן, ד, ו. אבל ראו תוספתא ג, ג, שר' יוסי בר' יהודה חולק על ההיתר הזה. |
(ז) אין תורמין, לא במדה, ולא במשקל, ולא במנין.
- אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי.
אין תורמין בסל ובקופה שהם של מדה, אבל תורם הוא בהן חציין ושלישן.
לא יתרום בסאה חציה למרות האמור לעיל, כיוון, שחציה - מדה:
(ח) אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין העומדים להכתש ולהוציא מהם שמן, ולא יין על ענבים הנדרכות המוכנים לדריכה והכנת יין.
|
משנה זו היא הצד השני של משנה ד. כאן תרם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. וראו משנה י. בספרי במדבר קכ דורשים חכמים "ממנו" - שהתרומה צריכה להיות כמו הטבל, שעליו מפרישים. התרומה שתרם בדיעבד היא תרומה מהתורה, ולכן אם התערבה בחולין - הכל חייב להימכר לכהן (ומכונה "מדומע", משום שהתרומה נקראה "דמע" בפסוק "מלאתך ודמעך לא תאחר"(שמות כב כח)), ואם השתמש בה בטעות חייב להחזיר בתוספת 25% ("חומש"). התרומה השניה היא מדברי חכמים ולכן אין בה החומרות הללו. |
- ואם תרם: תרומתו - תרומה מהתורה., ויחזור ויתרום! אחרי שיסיים להכין שמן מהזיתים ויין מענבים, יחזור ויפריש שוב תרומה מהיין והשמן. וזהו קנס משום שהפריש תרומה מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו.
הראשונה מדמעת בפני עצמה, וחייבין עליה חומש,
- אבל לא שניה:
(ט) ותורמין לכתחילה שמן על זיתים הנכבשין זיתים הכבושים שמוכנים לאכילה, שנגמרה מלאכתם., ויין על ענבים לעשותם צמוקים.
|
אם תרם מזיתי שמן על זיתי מאכל, או שמן זית על זיתי מאכל, ואחר כך החליט לדרוך את זיתי המאכל לשמן - הגיע למצב שבמשנה ח, ולכאורה עליו לחזור ולתרום, אבל לא חייבו אותו לעשות כך, כי בשעה שתרם - מחשבתו היתה לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו |
הרי שתרם שמן על זיתים לאכילה, וזיתים או זיתי שמן על זיתים לאכילה,
- ויין על ענבים לאכילה, וענבים על ענבים לאכילה,
- ונמלך לדרכן - אינו צריך לתרום:
|
סיכום משנה ד ומשנה ח, ערוך בדומה למשנה ה. למדו חכמים מהפסוק "כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (במדבר יח, כז) שצריך להפריש מן הגמור על הגמור. השורה האחרונה במשנה נראית כסותרת את משנה ד. יתכן שזו דעת בית שמאי, ויתכן שהכוונה היא רק למקרה האחרון, שתרם מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. לגבי עצם האפשרות לעשות כך ראו גם מעשרות ב, ד. |
(י) אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו,
- ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו,
- ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו.
- ואם תרמו - תרומתן תרומה: