ביאור:משנה תרומות פרק י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת תרומות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת תרומות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

ראו ערלה ב, ז: נתינת טעם של תרומה אוסרת את התבשיל לזרים. הפרק מנסה להגדיר כמויות מוחלטות של נתינת טעם. הדבר תלוי בכמות, באופי החלק האסור ("נותן את הטעם") ובאופי החלק המותר ("בולע"). ראו דוגמא במשנה א.

כמויות וחומרים הנותנים טעם בתבשיל

חטיבה I: אופי החומרים, ואופי הטעם האסור

בתבשיל עדשים אין הבצל השלם נותן טעם, אבל בתבשילים אחרים - כן. לאחר אכילת העדשים יש להחזיר את הבצל לכהן.

בצל בצחנה (דגים מעורבבים, ראו נדרים ו, ד) אינו מיועד לתבל אלא לנקיון, ולכן מותר לזרים לאכול את הצחנה, לדעת ר' יהודה.

(א) בצל של תרומה שנתנו זר, שאינו כהן בתוך עדשים

אם שלם - מותר, תבשיל העדשים לזרים ואם חתכו את הבצל - בנותן טעם.

ושאר כל התבשיל, בין שלם בין מחותך - בנותן טעם.

רבי יהודה מתיר בצחנה, שאינה אלא ליטול את הזוהמא:

ראו ערלה ב ד, שהמחמץ אוסר את התערובת.

בתוספתא כאן ח, ח קובע ר' יוסי שאין חימוצו של התפוח חימוץ. וראו גם מנחות נד א. הטעם אינו ניכר.

אבל השעורים אינן מחמיצות את המים ואף אינן מתבלות אותם, אלא פוגעות באיכותם. לכן מותר לשתות את המים. וראו גם ע"ז ה, ב: אם נותן הטעם אינו מהנה - מותר, וכן גם הבצל בצחנה במשנה א.

השוו למשנה ה, שם תורם התלתן לטעם המים, וכן למשנה יב, שם נאסרים מי הבישול.

(ב) תפוח של תרומה שרסקו ונתנו לתוך עיסה, וחימצה

הרי זו אסורה.

שעורים של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים,

אף על פי שהבאישו [מימיו] - מימיו מותרין:

פת חמה קולטת את טעם היין, ולכן הוא נחשב "נותן טעם". ר' יהודה טוען שהטעם אינו נחשב אם הפת לא נגעה ביין. וראו במשנה ד, שאלה דומה לגבי ריח.

ראו מקבילה במכשירין ג, ג.

השעורים אינן אוסרות מים (משנה ב), אבל הן מועדות להיאסר בגלל היין. והשוו לדין הביצה במשנה יב.

(ג) הרודה פת חמה, ונתנה על פי חבית של יין של תרומה

רבי מאיר אוסר, ורבי יהודה מתיר.

רבי יוסי מתיר בשל חיטים, ואוסר בשל שעורים

מפני שהשעורים שואבות:

הכמון הונח עם עצי ההסקה של התנור ולא עם הפת. עשן התנור אינו נותן טעם אלא רק ריח. והשוו ערלה ג, ה:: אם הסיק תנור בעצי ערלה, הפת אסורה באכילה, שכן ערלה אסורה בהנאה. אבל תרומה אינה אסורה בהנאה אלא רק בנתינת טעם.

(ד) תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו,

הפת מותרת, שאין טעם כמון - אלא ריח כמון:

התלתן הוא צמח שטעם עצו וזרעו שווים. וראו ביצה יג א.

חטיבה II: תלתן וההבחנה בין זרע ועץ

(ה) תלתן של תרומה שנפלה לתוך הבור של מים, בתרומה ובמעשר שני

תרומה ומעשרות חלות על הזרע בלבד, ואילו איסורי שביעית וכלאיים - על כל הצמח. אבל ראו תוספתא ח, ו, שלדעת ר' נתן בר יוסף במע"ש פודים גם את העץ.

למרות שגם הצמח נותן טעם למים - אין מתחשבים בו בתרומה, אלא רק בזרע. וראו כעין זה בערלה א, ז-ח.

בתוספתא ח, ז מתיר ר' שמעון אפילו אם נפלה למים חבילת תלתן גדולה אם לא שקעה בהם ויכול להוציא אותה.

אם יש בזרע כדי ליתן טעם, אבל לא בעץ. היין מתקדש

בשביעית ובכלאי הכרם והקדש

אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם: היין נאסר או מתקדש

ראו כלאים ה, ז, וכן ערלה ג, ו. סדר הדיון בפרק דומה לסדר הדיון בערלה ג.

הפרשת תו"מ על תלתן אמורה להיות רק מהזרע, אבל אם הפריש מהעץ - ימסור גם את העץ.

(ו) מי שהיו לו חבילי תלתן בכלאי הכרם - ידלקו.

היו לו חבילי תלתן של טבל - כותש להוצאת הזרעים מהחבילה ומחשב כמה זרע יש בהם

ומפריש את הזרע, ואינו צריך להפריש את העץ.

אם הפריש בטעות גם מהעץ - לא יאמר "אכתוש, ואטול את העץ ואתן את הזרע"

אלא נותן העץ עם הזרע:

חטיבה III: כבשים של תערובת

אם זיתי החולין שלמים - ניתן להפריד אותם מהתערובת, ולהאכילם לזרים, אפילו אם היו עם זיתי תרומה פצועים. והשוו משנה א לגבי בצל.

(ז) זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה:

פצועי זיתים "שבורים" חולין עם פצועי תרומה,

פצועי חולין עם שלמי תרומה, או במי תרומה - אסור.

אבל שלמי חולין עם פצועי תרומה - מותר כי הזיתים השלמים אינם קולטים טעם מזיתי התרומה. וכל שכן שלמי חולין עם שלמי תרומה - מותר:

אם הדג הטמא מעל השיעור - כל הדגים אסורים כי הציר אסור. אם לא - הציר והדגים הטהורים מותרים.

השיעור לפי ת"ק הוא 1/960, לפי ר' יהודה 1/192 (ראו גם תוספתא טהרות ה, ב,) ולפי ר' יוסי 1/16.

וראו גם ספרא שמיני פרשה ג ט.

ההלכה מקילה בענייני הדגים, כי היתה חשיבות רבה לדגים בתפריט, וראו תוספתא כאן ט, א, שר' יוסי בר יהודה התיר להוציא את הדגים הטמאים ולא לחשב אותם בכמויות.

(ח) דג טמא שכבשו עם דג טהור

כל גרב שהוא מחזיק סאתיים,

אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה, שהם חמישה סלעים בגליל, דג טמא

צירו אסור.

רבי יהודה אומר: רביעית בסאתיים.

ורבי יוסי אומר: אחד מששה עשר בו:

משנה ראשונה התירה רק את החגבים הטהורים עצמם, ור' צדוק מתיר אפילו לאכול את ציר החגבים הטמאים. זאת בניגוד לדגים. וראו גם עדויות ז, ב.

ניתן לפרש את דברי ר' צדוק במובן שציר החגבים אינו מכשיר לקבל טומאה, וראו לקמן יא, ב. לפי פירוש זה אין פער בין דגים לחגבים, והוא מתאים לתוספתא עדויות ג, א, אבל אינו מתאים לעריכת המשנה כאן ובעדויות. אמנם שתיית הציר אינה מחייבת קרן וחומש, אבל היא אסורה.

(ט) חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים - לא פסלו את צירם.

העיד רבי צדוק, על ציר חגבים טמאים

שהוא טהור:

(י) כל הנכבשים זה עם זה - מותרים, אלא עם החסית: בצל לוף או שום

השוו משנה א. שם מדובר על בישול וכאן על כיבוש, ולכן מחמירים כאן.

וראו דעת ר' יהודה בתוספתא ט, ג, שמצמצם את מיני החסית.

דין החסית דומה לדין הזיתים הפצועים ממשנה ז.

חסית של חולין עם חסית של תרומה, ירק של חולין עם חסית של תרומה - אסור.

אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה - מותר:

(יא) רבי יוסי אומר: כל הנשלקים עם התרדים - אסורים, מפני שהם נותנין את הטעם.

רבי שמעון אומר: כרוב של שקיא כרוב מותר משדה שלחין עם כרוב אסור של בעל - אסור, מפני שהוא בולע.

לדעת ר' יוסי התרד (סלק) הנשלק הוא כמו החסית הנכבשת. ר' שמעון אוסר גם כרוב שלחין, המועד לבלוע - והשוו לביצה במשנה יב.

ר' עקיבא מתיר את כל הירקות, אבל אוסר בשר אסור שהתבשל עם ירקות, או בשר מותר שהתבשל עם ירקות אסורים.

ר' אליעזר בתוספתא ט, ד, מוסיף לדין הבשר גם את הכבד. ר' יוחנן בן נורי אוסר את מה שהתבשל עם כבד אסור, אבל מתיר את הכבד המותר שהתבשל עם ירקות אסורים. לדעתו הכבד הוא כמו החסית בכבישה, וכמו הסלק לשיטת ר' יוסי.

רבי עקיבא אומר: כל המתבשלין זה עם זה - מותרים, אלא עם הבשר.

רבי יוחנן בן נורי אומר: הכבד אוסרת - ואינה נאסרת

מפני שהיא פולטת ואינה בולעת:

להרחבה בדין הביצים השלוקות ראו תוספתא ט, ה.

המים של הבישול, והביצה (ואפילו החלמון, שאינו במגע ישיר עם הירקות), לדברי הכל - הם כמו פת השעורים לדעת ר' יוסי במשנה ג, וכמו הכרוב משדה השלחין בדעת ר' שמעון במשנה יא.

(יב) ביצה שנתבשלה בתבלין אסורין

אפילו חלמון שלה אסור, מפני שהוא בולע.

מי שלקות ומי כבשים של תרומה - אסורים לזרים: